בַּיּוֹם הַהוּא בֶּאֱמֶת יִהְיֶה רָוֵחַ

בֵּין הַדְּבוּקִים וְהַדְּבִיקִים לְהַכְבָּדָה.

שְׁקֵטִים נַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֲרֵמָה,

גַּרְעִין לִצְּפֹּן וְהַר לְהַכְחָדָה

וּמְלֹא חָפְנַיִם זִבּוּרִית הַמִּזְוָדָה

בִּתְנוּפַת בַּת שַׁחַף לְשַׁלֵּחַ.

יוֹם גָּדוֹל יִהְיֶה שֶׁנָּשׁוּב לִקְטַנּוֹת.

שֶׁלֹּא נִשְׁאַל עוֹד אִם הֵבִינוּ

כָּל שֶׁשָּׁאַפְנוּ צִלָּם

בִּמְקוֹם לְדָלֵג בַּחַמָּה.

לְפֶתַע יִהְיוּ עֵינֵינוּ קַלּוֹת.

עִם שַׂעֲרוֹתֵינוּ שֶׁהִלְבִּינוּ

נִתְבַּדֵּר בְּרוּחַ חַם

נְשׁוּב אֲדָמָה…

זֶה קַו הַדְּבָרִים

(וְלֹא רַק בְּשִׁיר):

קֹדֶם בָּנִינוּ עָרִים

אַחַר-כָּךְ בִּקַּשְׁנוּ מְחִיר

הַיּוֹם הִצַּעְנוּ מַתָּנָה –

אֲבָל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי חַג

נַפְקִיר הַכֹּל בְּבֵית הַהַמְתָּנָה

שֶׁל תַּחֲנָה שֶׁנִּתְבַּטְּלָה

בְּלִי כְּתֹבֶת וּבְלִי פְּתָק – – –

וְאָז נְאַמֵּן אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הַחָפְשִׁיּוֹת

שֶׁהַדָּם הֵחֵל בָּן שׁוּב קוֹלֵחַ –

כְּמוֹ הַצִּפֳּרִים לִפְנֵי הַמַּסָּעוֹת

הַנּוֹשְׁמוֹת יַמִּים וַאֲרָצוֹת זָרוֹת –

כְּדֵי עַצְמֵנוּ אֶל הַתְּכֵלֶת

לְשַׁלֵּחַ…