לֹא יָכֹלְתִּי לִבְכּוֹת.

וְיוֹמִי מֵעָלַי כְּמוֹ אֹהֶל שָׁחֹר

וְכָל הַכְּלוֹנְסָאוֹת

רֻתְּקוּ אֶל לֶב-לִבִּי.

אָז הָלַכְתִּי אֶל הַשֹּׁרֶשׁ

וּבִקַּשְׁתִּי גַּם צִפּוֹר

וְשָׁאַלְתִּי:

מֶה הָיָה לַאֲבִיבִי?

אָז אָמַר הַשֹּׁרֶשׁ: לוּ הָיִיתָ שֹׁרֶשׁ

בַּמִּסְתּוֹר בָּקַעְתָּ יְרִיעוֹת הַשְּׁחוֹר.

וְצִפּוֹר עָנְתָה לִי: לוּ שָׁכַנְתָּ חֹרֶשׁ

בְּהֶמְיָה שָׁמַעְתָּ פַּעֲמֵי מִזְמוֹר.

הִקְשַׁבְתִּי מְאֹד.

וּפֶתַע בָּכִיתִי רַב בֶּכֶה עַד אוֹר –

דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת.

וּבְנָפְלָן עַל שֹׁרֶשׁ לְהִצְטַלֵּל

כָּנָף רָחֲצָה בָּן צִפּוֹר.

אָז עָלוּ מִשֹׁרֶשׁ פִּקְעֵי עֵינַיִם

וְעָלֶה פִתַּח כָּל אֶצְבְּעוֹת חַיָּיו.

לְבָבִי הָיָה צִפּוֹר יְפַת-כְּנָפַיִם,

שְׁעָרִי כְּיַעַר, וּזְרוֹעִי עָנָף.

בִּדְמָמָה גָּבַהְתִּי.

הָיִיתִי רָחוֹק מִהְיוֹת עָנָו…