לְעֵת-עַתָּה אֲנִי חוֹשֵׁב דְּבָרִים

אֲשֶׁר עָמְדוּ בְּנִסיֹונֵי-לְעֵת-עַתָּה.

מָחָר אוּלַי יָבוֹאוּ הַשָּׁרִים

לָנוּד לְהָגוּתִי הַמְּעַטָּה.

לְעֵת-עַתָּה אֲנִי בּוֹנֶה בָּתִּים

מִתּוֹךְ בִּטְחָה שֶׁהֵם יָפִים מְאֹד.

מָחָר אוּלַי יָבוֹאוּ הַשְּׁבָטִים

הָרְגִילִים בְּאֹהָלִים לִשְׁבֹּת.

לְעֵת-עַתָּה אֲנִי קוֹרֵא בְּשֵׁם

כָּל עֶצֶם הַקּוֹרֵן מִמַּהוּתוֹ.

מָחָר אוּלַי יֵצֵא מִתּוֹךְ פְּשׁוּטוֹ

גָּדוֹל מִכָּל כִּנּוּי וּמִתְנַקֵּם.

לְעֵת-עַתָּה אֲנִי שׁוֹכֵב בַּחוֹל

מֻסְפָּד כַּדִּין – וּמֵת לְעֵת-עַתָּה.

אֲבָל – אוּלַי – הָרוּחַ שֶׁשָּׁקְטָה

הִנָּהּ עַלְמָה שֶׁנָּחָה מִמָּחוֹל?