הָאַיָּלָה, זְקוּפַת עֵינַיִם. – אֲגַמֶּיהָ

קְפוּאֵי כִּשּׁוּף לְשֵׁמַע צַעַדְךָ.

גַּם מַעֲטֵה חֲלוֹם כִּי יַעַטְךָ,

תָּחוּשׁ אֶת הָאֵימָה. וּכְמוֹ קָמֵעַ

תָּלוּי אֵין-כֹּחַ עַל צַוְּארֵי-הַצּוּק,

בְּיָד פְּתוּחָה מְאֹד תְּלוּיִים חַיֶּיהָ,

גְּלוּיִים כָּל כָּךְ בְּחֶסֶף פִּרְפּוּרֶיהָ – –

בְּעוֹד הַכֹּל קָבוּעַ וְיָצוּק…

הַיַּעַר הַכָּמֵהָּ לְגַלְגֵּל

הֵדֵי הַזְּעָקָה רָחוֹק – אֶל עֵבֶר

הָרְכָסִים כִּבְדֵי הַחֲשֵׁכָה –

וְעֵת עֵינֶיהָ יִמָּלְאוּ מִצֵּל,

הָאִישׁוֹנִים דּוֹלְקִים בְּאוֹר הַשֶּׁבֶר –

וּמִדָּמָהּ – כָּל אֹדֶם הַזְּרִיחָה…