זֶה שֶׁיָּצָא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

הָלַךְ וְאֵינֶנּוּ.

וְחֵרֶף כָּל הַבַּקָּשׁוֹת וּמַתַּן בַּסֵּתֶר

שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּבִּירָה לְמַעֲנֵנוּ –

שָׁכַח עִנְיָנֵנוּ.

נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי דוֹאֵג.

אָמְנָם שָׁלַחְנוּ כַּמָּה עֲנָנִים

לְהַזְכִּיר לוֹ –

וְרַק אֶחָד חָזַר – דְּלִי רֵיק.

וְעַכְשָׁו

אֵין מִי שֶׁיַּעֲבִיר לוֹ

תַּעֲצוּמוֹת שִׁקְטֵנוּ הַצּוֹעֵק.

כָּל בֹּקֶר אֲנִי צוֹפֶה בּוֹאֲךָ הַבִּירָה

אַךְ דָּבָר לֹא עוֹבֵר בִּי.

וְכָל צָהֳרָיִם אֶעֱלֶה בַּמִּגְדָּל

אוּלַי יִשָּׁבֵר בִּי –

וְהִנֵּה עֶרֶב. יְבשֶׁת קָלָל.

וַאֲנִי חוֹזֵר

בִּי.