עֵינַיִם כַּאֲבוּקוֹת בַּשַּׁעַר,

זֶה הַשַּׁעַר בּוֹ נָבוֹא,

אֵין נוֹגְנִים בְּזֶה הַשַּׁעַר,

רַק צְלִיל מְמֻשָּׂךְ הוֹמֶה

כְּזִמְזוּם חַרְגּוֹלִים

בְּצָהֳרֵי קַיִץ.

אֶטְמֹן בַּחוֹל פָּנַי,

כְּגָמָל מְחַפֵּשׂ אֳרָחוֹת אוֹבְדוֹת;

אֶשְׁלַח רֶגֶל אֲרֻכָּה

אֶל מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַיֵּשׁ –

שְׁתֵּי אֲבוּקוֹת בַּשַּׁעַר,

וְעַל הַמֵּצַח כַּחֹק:

“בּוֹא תָּבוֹאוּ בּוֹ”.

כְּחַרְגּוֹלִים כִּבְדֵי עָסִיס

נְדַדֶּה לְתוֹךְ הַשַּׁעַר

לְאֵי זֶה כְּבָר מִתְפַּתֶּלֶת

דֶּרֶךְ לְבָנָה בּוֹדְדָה.