מְזֹג הַיַּיִן, –

מְלוֹא הַקֻּבַּעַת,

יֵין-הָאֱמֶת הַשָּׁחוֹר,

רַק הוּא יִמְתַּק לְחִכִּי

וּבֹשֶׂם נִיחוֹחוֹ הַיָּשָׁן הַמַּר

אֲשֶׂר יַעֲלֶה בְּאַפִּי,

יֶעֱרַב לִי גַּם כַּיּוֹם

כְּלֶחֶם חֻקִּי.

מַה לִּי מָתְקְכֶם

וּוֶרֶד מַעֲשֵׂיכֶם.

כִּסְחָבוֹת יַעַטְפוּ

גּוּף הָאֱמֶת

הַנָּאוֹר הַטּוֹב?

הָבוּ לִּי אֱמֶת מָרָה

וּגְלוּיַת עֵינַיִם

הַמּוֹלְכָה בְּגָאוֹן

עַל אַכְזַב-הַתַּעְתּוּעִים.

1935