בֹּקֶר שֶׁל דְּוַי
וּתְפִלָּה עַל שְׂפָתַי;
הָהּ, לוּ רַק פַּעַם
נָשַׁקְתָּ פִּצְעִי –
וְרָפָא לִי;
לוּ רַק פַּעַם אָמַרְתָּ לִי:
“בִּתִּי”, “בִּתִּי”.
בָּא הַכְּאֵב הַגָּדוֹל
בָּא הַנֶּאְדָּר.
אָמַרְתִּי לוֹ:
בָּרוּךְ הַבָּא –
אָמַרְתִּי לוֹ:
שְׁבָה נָא,
בְּרַגְלִי, בְּלִבִּי, בְּרֹאשִׁי
שְׁבָה, בַּאֲשֶׁר תִּרְצֶה,
אֻשְׁפִּיז נָאֶה:
“חֲבִיבִין יִסּוּרִין”
“חֲבִיבִין יִסּוּרִין”;
נַפְשִׁי מִתַּמֶּרֶת מֵאֵלֶיהָ,
אֶל אֲשֶׁר אֵינְךָ שָׁם;
נַפְשִׁי מִתַּמֶּרֶת
מֵעֵבֶר לְךָ,
טְהוֹרָה –
מִפִּצְעֵי צִפָּרְנֶיךָ.
הַדְּוַי נָח עַל עַרְשִׂי,
רֹאשׁוֹ הִטִּיל עַל כָּרִי –
שֶׁבַע מַחְלְפוֹת גְּבוּרָה לוֹ –
וְהֵן פְּזוּרוֹת עַל כָּרִי;
מַה נַּעֲלֶה אַתָּה עֲמִיתִי,
עֵינֶיךָ אֵשׁ שְׁחוֹרָה,
מְצָרְפוֹת סִיגִים,
לוֹהֲטוֹת –
מֵרֹאשׁ עַד קְצֵה אֶצְבָּעוֹת.
1962