חָלַמְתִּי:

תֵּבֵל מְכֻסָּה אֵפֶר –

וְשִׂנְאָה.

וְנוֹתַרְתִּי לְבַדִּי:

וְאֶזְרַע לִי שְׁנֵי גְּזָרִים

לְמַאֲכָל;

וּשְׁקֵדִיָּה לְבָנָה

לְשַׂמֵּחַ לְבָבִי;

וּבְדַל עֵשֶׂב –

לְהַנִּיחַ עָלָיו רֹאשִׁי;

וּשְׁנֵי פַּרְפָּרִים

בָּאוּ בִּיעָף

יָשָׁר מִכְּסִיל

לְלֹא דְּאָגָה –

וַדַּאי שְׁנֵיהֶם יִגְוְעוּ;

דְּבֵקִים זֶה בָּזֶה

בְּאַהֲבָה רַבָּה –

כִּי לֹא פַּסָּה הָאַהֲבָה…

“כִּי לֹא פַּסָּה הָאַהֲבָה”,

אֶפְזֹם לִי לְתוֹךְ

הֶחָלָל

וּבְדַל-הָעֵשֶׂב

יִרְעַד לְקוֹלִי – – –