לזכר אחי בנימין

יוֹנַת-הַדָּם

שֶׁל הָאָב וְהָאֵם

לָחֲשָׁה עֲמֻקּוֹת:

הַקְּרָבַיִם נִתְכַּוְּצוּ;

הִיא חָגָה

סְבִיב רֹאשִׁי

וְהָגְתָה נוּגוֹת:

בְּקָעִים נִפְתְּחוּ בִּי

וּגְבָהִים בָּכוּ חֶרֶשׁ;

הָעִיר הַהוֹמָה:

דִּמְיוֹן שָׁוְא, הוּא –

הֲזָיָה רְחוֹקָה –

שָׁם בַּמֶּרְחָק, תַק פַּרְסָה

מִכָּאן

מִישֶׁהוּ מְחַלֵּל בֶּחָלִיל:

יֶלֶד הוּא

וְהַגִּנָּה פְּתוּחָה

לפְנֵי הַבַּיִת:

בְּקִרְבִּי הוֹמֶה,

עֲמוּמוֹת –

“שִׁיר הַצִּפֳּרִים” לְפַּבְּלוֹ קָזַלְס:

נָע, וְנֶעְלַם

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

וְחוֹזֵר

וְהוֹלֵךְ וְאוֹבֵד –

בְּתוּגַת-עוֹלָם:

יוֹנַת-הַדָּם

מַחֲלִיקָה סְבִיבִי:

“שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ”

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

“אָנָּא – שִׂימִי” –

כִּי זֶה הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן;

אוֹר בַּחוּץ –

וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֲפֵלָה:

“הַנְּשָׁמוֹת קְשׁוּרוֹת” –

אָמְרָה הַיּוֹנָה

וְהֵן נִפְרָדוֹת עַתָּה,

שִׂימִי לֵב לַקֶּרַע –

הוּא יִשְׁתּוֹת רַבּוֹת

שִׂימִי יָדֵךְ עַל רֹאשׁוֹ –

כִּי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת

וְלוּ גַּם מָלֵא הָרְחוֹב

הֶמְיַת-חַיִּים,

וְאַתְּ חוֹזָה בּוֹ

בְּלִבֵּךְ חוֹתֵךְ

אֶחָד נֶעְלָם –

לְאַט אֶת הַחוּט –

וְשׁוֹחֵט אֶת יוֹנַת-הָאַחֲוָה.

1968