לוגו
אוצר נחמד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

תוכן החיבור    🔗

מכתבי תהלה מחכמי זמנינו

הקף הענינים הבאים בזה הספר

פתח דבר

עמודי־מים

עמודי־חול

דברים נפלאים בטבע המים

נסיעה במדבר זאהארא

מדבר ליביען

יער־אבנים

הרוח הארמאטטאן

אי־טענעריפֿפֿא

עמק רפאים ביאווה האי

אנשים אכלי קנים

דג־הרטט

דג־ההאי

מלאכת הכתב בימי קדם

האיתנים מרגיזי ארץ

תולדות ימי אבן־השואבת

נקם ושלם


יכלכל    🔗

קבוצת מאמרים וענינים שונים אשר אדניהם על ידיעות העולם והטבע הטבעו, אצרום וחקרום מליצים חכמי לב ומביני מדע בשפת אשכנז ורוססיא, אשר מימיהם לדורות הבאים אחריהם ישמח ויגל החכם בקוראם, כי בהמה שמן חלקי לדלות מהם רעיונות נשגבות עד אין חקר, ומאכלם בריאה לנפש מאכל תאוה.

ונעתקים לשפת עֵבר צחה ונמרצה עם הערות מועילות מאת נחמיה דוב ב"ר זאב האפפמאנן מבירז.

אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם. (משלי כ"א כ').


חלק ראשון: מכתבי תהלה מחכמי זמנינו    🔗

רבים אומרים: קֵץ שפת עֵבר בא בא ועוד מעט וְאָבַד נִצחה לנצח. כי בני דור הישן אשר על עמדם עוד יעמדו וישמרו נשף, איבת עולם להם לשפת אלֹהיהם ושפת תורתו הקדושה, ובני דור החָדש ההולכים קדימה ושומרים לַבֹּקֶר, בוז יבוזו ליקהת אִמָם העבריה, אֵם כל קֹדש בארץ, אשר אנשי הַבֵּינַיִם העוברים בין יושבי קְצָוֹת ההם בַּתָּוֶךְ, גם הם לא יחזיקו במעוזה ולאל יתמכו בידיה, יען כי דַלָה מאנוש היא ולא תְחַיֶה את בעליה. ואם מהקצה מזה ישטמוה וִינַדוּהָ בניה, ומהקצה מזה יבזוה ויתעבוה יוצאי חלציה, וגם אנשי שלומה לא יסורו לשאול לשלום לה, הלא כל פקוח עינים יראה כי בא קִצָה ואבד נִצחה. הנה כי כן יאמרו רבים וכן שלמים, אך אין בפיהם נכונה, וכל החושבים כמוהם שגו ברואה והוציאו משפט מעֻקל. אחת דבר אלֹהים בקדשו כי תורתנו לא תִשָכַח מפי זרע ישראל כל ימי עולם, והתורה הזאת הלא היא כתובה בשפת עֵבר, ומבלי דעת דרכיה, גם דרכי התורה יִסָתְרו מעינינו – כי כל ההעתקות אך צֵל התורה הן – וכאשר הבטיחנו ה' כי לא תִשָכַח התורה לנצח, כן לבבנו נכון ובטוח כי גם השָפה אשר היא כתובה בה לא תִשָכַח עד עולם, וּדְבַר אלֹהינו יקום לעולם! –. גם נסיון היומי יוכיח באנשים ההם המחליטים כליון חרוץ על שפת קדשנו, וְיַכְזִיבֵם: יקומו נא האנשים ההם ויאמרו מתי היו ימים טובים לשפת עבר מיום גלות יהודה מעל אדמתו כימי הדור החדש הזה? מתי הרחיבו ילדי העברים את גבולות שפתם העבריה כבמשך שלשים שנה האחרונות האלה בדור אחרון הזה? בתקופה קצרה כזאת עלתה השָפה פלאים עד כי לא יֵאָמֵן אם יסֻפר! מליצים ומשוררים נפלאים העירו כנורותיהם וישירו נפלאות כבימי עולם ושנים קדמוניות בסוד אלוה על מקדשנו ורוח שפתו הֹעֲרָה על בני ציון היקרים מקֻדשי השיר – ספרי חכמה רבים ונכבדים נכתבו בשפה הזאת עד כי כמעט אין ענף מענפי עץ הדעת אשר לא שָׁתוּל הוא גם בגן עדנה על יד עץ החיים, תורת אֵל חי, חיי עולם – ובכל יום יום יציצו עוד מכל עיר ועיר סופרים חדשים לבקרים המלבישים את שפת קדשם שני עם עדנים ואחרי בלותה ישימו לה עדנה –.

בין הסופרים החדשים ההם, יופיע נגד עינינו איש צעיר וסופר מהיר, עוּל ימים ויודע דעת חכמים, שוחר תושיה וידיו רב לו בשפה העבריה, המשכיל השלם ה' נחמיה דוב הָאפפמַאנן, אשר אָצַל ברכה לשפת קדשנו והגישׁ לה מנחָה חדָשה את ספרו היקר אוצר נחמד וכשמו כן הוא, כי הוא אוצר בתוכו דברים מיוסדים על אדני ידיעות הטבע ומסַפרים מִפְלְאוֹת אֲדוֹן הנפלאות בתבל ארצו. ואני אין מגמת פני לסַפר בזה תהלת הסֵפר הזה, כי המעתיק דָלֹה דָלָה את דבריו מבארות מים חיים אשר חפרו חכמים מחֻכמים, כָּרוּ סופרים נכבדים אנשי הַשֵׁם, ומה תתן ומה תוסיף תהלת פי? וחפצי בזה רק להודות להמעתיק המשכיל ולברכהו על אשר התנדב לעבוד את עבודת שפת הקֹדש ולהוביל לה שי מזמרת פרי החכמה, גם לעורר את רוחו כי יוסיף עוד עֲשׂוֹת חַיִל בסַפרות העבריה, לנטוע בכרם חמדתה עוד גפני אדרת אשר יֵינָם הטוב ישַמַח לב ויאר עינים. ואני תפלה לכלל יודעי שמי כי יואילו נא להאיר פניהם אל הספר הזה, כי אוצר נחמד הוא וברכה בו.

קלמן שולמאן


כבוד ידידי המשכיל המפואר, אוהב חכמה ודורש מדע,

שוחר טוב ותושיה מ' נחמיה דוב האפֿפֿמאנן נ"י.

שמחתי מאד, בראותי כי הצבת מאמריך הנכבדים האצורים באוצרך הטוב, לשם עולם, ולחברם בספר אשר פי קוראינו יקבנו „אוצר נחמד“, האמנם נחמדים המה ונכבדים מאד לדעת, ולהורות את אשר לא ידעו; משכילי עמנו יראו ויגילו, כי הוספת על ליטעראטור העברי ספר נחמד למראה וטוב להשכיל, לא לריק יגיעך ולא להבל כלית עתותיך, אך למען החכמה והמדע העלית אונך כליל, למען לַמֵד בינה וידיעות העולם ומחזות הטבע לצעירי עמנו, יראו ויקחו מוסר, ולא ילכו אחרי התהו, ישמעו ויוסיפו לקח. אולם עוד דבר לי אליך, ידידי! ואם לא אותו אגדך, ראה נא כי יקרת ביני גם נכבדת, אשר לא חסת על עמלך וכספך להפיץ הספר הזה בישראל, ומי יודע אם ישוב כספך אליך, כי לא אורח מחברים לך לדפוק על פתחי נדיבים, ואם גם יהיו דבריך טובים ונכוחים, אין מי שומע אליך לחוס על עמלך, ולחוש לעזרת הליטעראטור בפועל, כי אם זעיר שם וזעיר שם מאשר ה' קורא – לשרידים, ואתה ידעת את אשר יקרה למחבר, אם לא יהפך גם לסובב עיר ומחוזות, ומה לך ידידי, כי תוציא את הונך למען ההשכלה, צא ולמד מרוח הזמן, אשר ממזרים קרה יפיח, וכהקר קרח נורא יקר לבות בני דורנו, לא יחמו באור ההשכלה ואין גחלת רחמים לשפה העבריה, ואתה תפשת משוט ויצאת לקראת הסער המתחולל על ראש המחברים בדברי השכלה ודעת, ותשכל להורות בינה בשפה קלה ומהירה, למשוך לבות הצעירים אל הטוב והמועיל, אולי ישמעו אולי יאזינו לבלי השלך אחרי גֵום את שפת קדשנו, שארית חמדתנו מימי קדם, צא נא גבור משכיל, וצלח, כי רב כח לבך מאשר אבינה אני, אולי ה' אותך וחפצו בידך יצלח.

אפס אשר דרשת ממני ידידי, לעבור בנר הבקורת בין בתרי מאמריך, ולהעירך על איזה דברים; מזולת אשר לא מצאתי דבר ראוי לאמר עליו, כי זה הוא אשר לא יבא בדפוס, יען נכונים המה ידיעותיך אשר הודעתנו בו, ואם מעטים המה אשר יעברו תחת שבט הבקורת, אל תשת אליהם לב, ואם הרשוני עתותי העירותי עליהם, אולם כמוני תדע אשר רגעי מנוחתי ספורות הנה. ואתה על תירא חמת מבקרים, כי האיש אשר ישם תָהלה במחבר ספר מדע בעניני הטבע, יהוֹלל ולא יהוּלל בבקורתו, יען מעטים המה בין סופרי שפת העברית בימינו אלה, המכבדים את המדע ואת מחזות הטבע להוקירם בעיני בני עמנו. עוד לא השכילו סופרינו הכבירים לדעת כי רק הידיעות התושיות (פאָזיטיפֿע וויססען) יוליכו את האדם קדימה, וההשכלות המשוללות (נעגאטיפֿע), כשחוק על הסכלות ואמונות הכוזבות, יָרֵעו מאשר יועילו, הכסיל יגשש באפלה, אף אם יאמר לו כי חשך ישופנו, כי לא עליו נגה ההשכלה, ואשר יתור אחרי האור לא ידע איהו, ואור מתעה יתעהו בֶאֱשון חשך, לאור החופש בדת יקראו אור יקרות, והנם אסורים בחבלי הבערות, עד אשר ללא־אדם שָבו, וחשך טמון לצפונם. לא כן ידידי אף כי צעיר אתה לימים, דעתך דעת ישישים, לדעת מה האנושית שואלת מעמך, כ"א את הדעת הישות לבדה, היא כל מגמתה, ואך בעזרתה נפיץ אורה ויפוצו משנאיה מפניה, תפוץ הסכלות וההבל כליל יחלוף, ונשגב האדם בצלם אלהים לבדו ביום ההוא. אותה בַנת ותחל לרוץ אורח לסול לך מסלות בערבות השפה העבריה, שנס מתניך ורוץ המערכה, טע נא זמורות זרים בכרם קדשנו, אולי יבנה מהן, ואף הצעירים ישאפו ריח ניחוח וישובו יחיו בצלן צל החכמה והמדע, והיה שכרך כשכר כל העוסק בצרכי צבור באמונה, אשר לעד ינון שמם, ויברכוך טובים וישרים בלבותם, כאשר תברכך נפש ידידך ואוהבך.

מוקירך יוסף ליב זאסניץ בעהמ"ח ס' „אכן יש ה'“ מבירז.

בויסק, ה' תמוז, תרל"ו.


שמח לבי ותעלוזנה כליותי בכל עת אראה אשר סופרי עמינו ישחדו מכוחם בעד השפה העבריה בקחתם דברים טובים ומועילים מספרי חכמי העמים וילבישום מחלצות שפת קדש, משנה טובה יעשו בזה, ראשית כי יפיחו רוח חיים בשפת קדשינו, אשר לדאבון לב כל משכיל על דבר אמת רבים פנו לה עורף ויבוזו ליקהת אם. ושנית כי יתנו מהלכים לחכמות וידיעות טובות גם בין אלה מאחינו אשר כל שפה נכריה מוזרה מהם, למען גם המה יראו וישכילו יתענגו על יפעת הבריאה ויתנו נפלאות אביר הטבע, ולא יהיו בין קהל המשכילים כאלם לא יפתח פיו:

גם היום ראיתי ספר אוצר נחמד אשר כוננו ידי האברך המשכיל השלם סופר מהיר מו“ה נחמיה דוב האפפמאנן נ”י, קראתי בו אחת הנה ואחת הנה, והנה לשונו זכה ונקי' על טהרת לשון הקדש, והענינים אשר עלימו ישים דברתו המה מושכים לבב קוראיהם, ע"כ אמרתי לו חזק ואמץ לך בכחך זה להפיץ מעינותיך חוצה, למען גם אלה אשר אין חלק להם בלשון וספר יביטו לראות בהיכל הבריאה ובשפוני טמוני יוצר בראשית, ולא אפונה כי כל איש יראה נכוחות יחזיק ביד המחבר הנכבד ויעמוד לימינו, למען יפק זממו להוציא הספר הזה לאור העולם.

הכ“ד המדבר לכבוד הספרות העברית, כ”ח סיון תרל“ו פ”ק טאווראג

יצחק וואלף אלשׁוואנגער


כבוד ידידי בחירי רצתה נפשי המשכיל השלם במדעים, שוחר תושיה, כש“ת מו”ה נחמיה דוב האפפמאן נ"י.

מה מאד תתענג נפשי ותעלוזנה כליותי בהקשיבי קולך, מתהלך בגן לרוח היום, ותכונן אשוריך לשוח על שדה הקולטור בליטערטור רוסיס ואשכנזית לקצור אלומי מדע, ולערוך מטעמים כאשר לנפש משכיל אהובה, ותשכיל לחלב שדה ליטעראטור העבריה, בשמן המדעים, להביא ילדי נכרים תחת יריעות אהלה שרה שרתי בלשונות והלבשת אותם בעדי עדיים, שמת מסוה על פניהם להציגם קבל עם כי בת עבר הרה וילדה, כי כל מצפוני לבב גבר הכיל בקרבה בניבים נאוים ובבטואים נעימים אשר ערבים המה על אזן שמעת וינעם לחך יטעם. מה שפרה עליך יקירי נחלתך נחלת יד ושם אשר חוללה עטך אהבה בלבב משכילי עמנו, צברת חמרים חמרים ידיעות אשר נחוצים המה מאד לרוח עת החיה הפונה קדימה. לך דומיה תהלה. באמת כנית ספרך היקר „אוצר נחמד“ כי אצורים וספונים בו ספורי ידיעות הטבע אשר היא תורנו ברוב לקחה ותראנו לדעת מה נחוץ לאדם לשוח בכרם המדע וביותר דרושה מאד לצעירי ישורון אשר צרו צעדיהם לעלות בשלבי החכמה יען כי ראש סולם הטבע נצב בשדה נכריה, וקרני שמשה עודנה לא זרחה בארובות בת עבר, לא אפונה כי יפקחו עיניהם לראות אור חדש, בנפש שמחה ועליזה יאספו „האוצר נחמד“ ביתה ברצות ה' עת יגיה אורו ובקראם ספרך היקר במתק טוב מליצתך יברכו שמך הטוב ויהי' חרות על לוח לבם למזכרת נצח, אז נביא אל מטרה האמיתית אשר כוננו חכמינו ז"ל „טוב תורה ודרך ארץ“ ויהי נועם ד' עליך להקריב המנחה על מזבח הדפוס.

יקירך מוקירך ומכבדך כל הימים טובי' בהרב הגאון המפורסם

מו"ה גרשׁון מענדעל זיוו אב"ד בטאווראג.

היום ד' מנחם אב תרל"ו פה ערזוועלין.


הקף הענינים הבאים בזה הספר    🔗

1. עמודי־מים (וואססערהאזען) – (נאך א. וואגענער)

2. עמודי־חול (זאנדהאזען) – (נאך א. וואגענער)

3. דברים נפלאים בטבע המים (נאך א. וואגענער)

4. נסיעה במדבר זאהארא (פֿרייא נאך שאליטטא)

5. מדבר ליביען (פֿרייא נאך אסערזאהן)

6. יער־אבנים (פֿרייא נאך א. וואגענער)

7. הרוח הארמאטטאן (פֿרייא נאך האללען)

8. אי־טענעריפֿפֿא (פֿרייא נאך האללען)

9. עמק־רפאים ביאווא האי (נאך לאנדאָן)

10. אנשים אכלי קנים (נאך האללען)

11. דג־הרטט (פֿרייא נאך שהילינג)

12. דג־ההאי (נאך קאסטראָן)

13. מלאכת הכתב בימי קדם (נאך טחאצען)

14. האיתנים מרגיזי ארץ

15. תולדות ימי אבן־השואבת (פֿרייא נאך האללען)

16. נקם ושלם


פֵּתַח־דָּבָר

כל תופשי עט, כל מושכי בשבט סופר, אשר עמלו מאז ומלפנים לפתח ולשדד את אדמת השפה העבריה, כל אחד ואחד לפי טעמו ורוחו אשר חננו ה' הוציא ממנה פרחים נעימים ושושנים נחמדים, לנטוע בהם גני עדנים זה בכרמי החקירה והפילוסופיא, וזה בפרדסי השיר והמליצה, ורובם ככלם לא עברו הגבול אשר גבלו הראשונים להוציא את ספריהם מתחת ידם ולשלחם על פני חוץ בלא הקדמה ובלא פתח דבר, כי המשל הקדמוני יאמר: „ספר בלי הקדמה דומה כהקדמה בלי ספר“ שמה במבוא הספר באולם לפני דברי המחברת, אשר חֻבר מימות עולם עד היום הזה, מאת מפיצי החכמה או מלאכה בין בני אדם יושבי תבל, כעברי כאיננו עברי בכל גוי ועם יחד, כצעדו אל תוך האולם לפני בואו היכלה, שם יסיר בגדיו הצואים, ישמור לנקות רגליו מטיט ורפש, יערוך סדרים מערכות לבו, איך לדבר לפני גדולים, שם ישפוך החובר חבר שיחו אל חיק הקורא, שם יקרא לפניו את סגור לבבו, ושם יתאונן באזניו וירבה בהתנצלות כי לא יצא כיום לרמות בני אדם, לעשת תועה ולבקש בצע כסף בהבל וריק או לנחול כבוד ותפארת מקהל הקוראים, כ"א למען אהבת השפה העבריה להגדילה ולהאדירה ולמען בני הנעורים השוקדים על ספרי הקדש וההשכלה. סוף דבר משפט עולם נחרץ מעדת המחברים מבלי הקדם דבר מה בראש הספר כמוהם. ואני, אשר עוד מימי נעורי גדלני אבי על ברכי האמונה, והשריש בלבבי להאמין בדברי סופרים ולעשות על פי המצוה אשר יורוני, אמרתי בלבבי כי גם הפעם הזה לא אעבור דבריהם והנני לשמוע אל המשפט הזה.

הספר הזה אשר אנכי נותן לפניכם היום קוראים נכבדים, הנה הוא ראשית בכורי פרי עטי, ושונה מיתר הספרים אשר חדשים מקרוב באו, לא ספר אוהבים הוא ולא ספור עגבים הנהו. לא שיחות חולין לבלות רק הזמן, ולא דברי הוללות ולצנות יאצר בקרבו. הספר הזה יסודתו בידיעות העולם והטבע כמעט כלו, ועל אדני ספורי הטבע נעימים ונחמדים אדניו הטבעו. רוב המאמרים האצורים „באוצר נחמד“ זה, ילדי רעיוני אבירי חכמי אשכנז ורוססיא המה1 אשר אצרום מליצים חכמי לב ומביני מדע בשפת אשכנז ורוססיא, ואנכי הצעיר הבאתים תחת יריעות משכן שפת עבר כיד מלאכת העתקה הטובה עלי, ואני תקוה כי ישמח ויגל הקורא המשכיל בקראם כי בהם שמן חלקי, לדלות מהם רעיונות נשגבות עד אין חקר, ומאכלם בריא לנפש מאכל תאוה לחם אבירים לחם שמים לחמם, היא החכמה בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, ואנכי שאבתים והריקותים לשפת עבר, תוכם רצוף חכמה ודעת, יראת ה' היא אוצרם דברי פיהם חן ומוסר השכל תביע לשונם, והקורא המשכיל יראה כי מרבית הענינים אשר במחברת זאת לקוחים הם מספר „נאטורוואונדער אונד לענדער־מערקווירדיגקייט“ להחכם המצוין בליטעראטור האשכנזית א. וואגענער מברלין, אך במקומות רבים נטיתי מדרכו ושמתי הגות רוחי לקו והלך רעיוני למשקֹלת ומה גם בספור „נסיעה במדבר זאהארא“ אשר שניתי פניו ורוח חדשה נתתי בו. ומאמרים אחדים במחברת זאת הרו והגו מורשי לבבי בנוח עלי רוחי רוח רגש ומנוחה.

בעברכם, קוראים משכילים, בין בתרי מאמרי אלה, ותמצאו מְעֻוָת, חסרון או שגיאה במקום אחד, אבקש מכם שתסלחו לעוני, כי שגיתי וכתבתי ונשאתם לי כגודל חסדכם, יען שגיאות מי יבין? ואיזהו אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא? – ואולם באמת אבטח ולא אפחד מן המבקרים הפוערים פיהם לבלי חוק נגד המחבר וספרו לבלוע אותם חיים יחד, כי מרבית המאמרים אשר במחברתי זאת כבר באו בכור מבחן החכם הגדול והתוכן המהולל ה' חיים זעליג סלאנימסקי מווארשא, והוא בחרם בפנים יפות להדפיסם קבל עם במכתב עתי היקר „הצפירה“, ואם בעיני ה' סלאנימסקי חכם זמנינו נשאו מאמרי אלה חן והוטבו בעיניו להציגם בצפירתו אשר רק לפני מאמרים מועילים ומחוכמים מסופרים נבונים ומשכילים אמִתים יפתח שערי צפירתו ולא לפני מאמרי דופי ובלתי מועילים יבוא כנודע, ואיך יעיזו המבקרים לצפצף נגד החכם הזה ולהוכיחו על פניו כי שגה ברואה?

הנה יצאתי ידי חובתי והודעתיכם קוראים נכבדים את כל לבי בקצור מלין ובדברים מעטים, הוא פתח־דברי, וזאת הקדמתי אשר ראיתי לשום בראש ספרי, מחריש ובכליון עינים מצפה לראות ולדעת, האם הצליח ה' דרכי אם לא, ואם ימצא אחד מני אלף אשר מצא תועלת בו, והוא זה שכרי, ואמהר בשמחה להוציא המאמרים הנשארים הנמצאים תחת ידי בכתובים ויהי נועם ה' עלי ומעשי ידי יכונן! ולכם שלום! ועתה עתה אֲשַלשחֶך ספרי וְלֵך מאתי לשלום!

בירז, בעשרים לחודש תמוז, תרל"ה.

נחמיה דוב ב"ר זאב האָפֿפֿמאַנן.

המחבר.


עמודי־מים (וואַסערהאזען2).

העתקה משפת אשכנז מהספר המהולל „נאטורוואונדער אונד לענדער- מערקווירדיגקייט“ להחכם המפואר א. וואגענער מבית ועד החכמים בברלין.

בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֵּב מַיִם כְּמוֹ נֵד (תהלות, ע“ח, י”ג)


„מקץ חדש יולי – יספר החכם הגדול פראפֿעססאר „גילבערט“ – כאשר עזבתי את העיר קראנשטאַדט לנסוע על הים אל ארץ אשכנז, ורוח מזרחית הוליכה את האניה לדרכה. היום רד והלילה לקח מקומו. השמש באה, ומלכת הלילה צעדה בצעדי גאון על פני רקיע השמים, גלי הים שחקו ורקדו לפניה, כמו שמחים גם הם לקראת הדר פני הירח, אשר יקר הולך שמה במרום, ופניו יראו גם במימיהם הזכים כעין הבדולח והבהירים כעצם השמים לטוהר. רוח צח ונעים הוליך את האניה בלב ים שוקט ובוטח כל הלילה. הלילה עם כל צבאיו חלפו ועברו ואתא יום, אבל הה! לא לעולם עונג ונעימות, כי לפתע פתאום לבשו השמים קדרות וערפל חתולתם. הרוח החליף את כחו משנה ככל הימים הראשונים, עד כי היה לסער נורא. המצולה כסיר הרתיח וגלים כהררי עד לשחקים התנשאו, והים הלך הולך וסוער, עד כי היה כשדה נחרש, ובארחות עקלקלות (לאַווירענד) הלכה אניתנו אל עבר מגמת פנינו; אך עד מהרה שקט הרוח וידום, ופני השמים נלטשו כראי מוצק. אולם מעבר הפאה האחרונה נשקף ענן כבד, תכלת שחרחר, וכשני עמודים יצאו ממנו אל עבר הים. רב החובל וכל אנשי האניה לא ראו בכל שלשים השנה אשר עברו ארחות הים־הקדמוני (אסטזעע) רצוא ושוב, דמות עמוד־מים אשר שמעו רבות אדותיו ואדות הריסותיו, ועל כן חרדו מאד לנפשם, הורידו לארץ ראשם, וכל פנים חורו, אין אומר ואין דברים הפעם בתוך האניה, כי אם צקון לחש, ורב החובל המשכיל במלאכתו וכביר כח לב, נבהל גם הוא הפעם מהמחזה הנורא הזה, ובפנים נזעמים עזב את מקומו ומנהמת לבו צרח: „אל רחום וחנון רחם נא עלינו, כלנו אבדנו אבדנו!“ ויצו אחרי כן להסיר את מפרשי נסי האניה. אך לי אשר חזיתי לפי מהלך הרוח ומצב האניה כי הולך העמוד וקרב אלינו, היה המחזה הזה יקר, ולבי שש בקרבי על הדבר אשר רעי חרדו ממנו, חתרתי בעוז להשיב מנוחת רעי אליהם, בהבטיחי אותם כי רק סער קטן ומטרות עוז יפגעונו לרגליו באין אסון, אך לשוא היה כל עמלי אשר עמלתי לשכך המית רוחם ורגשי נפשם, ובתלונה השיבני הפקיד: „לך הצדקה להבטיח כי אין אסון, יען אין לך אניה הצוללת בלב ים“ – סוף דבר, מהומה רבה היה באניה, ותהי מהומה ומבוכה, זה יפרוש בידיו, זה ימרט שערות ראשו, אין עומד על מעמדו, ואין מחזיק ביד רעהו וכלם צעקו בקול אחד, הוי! בא קצנו! –

עוד מלתי על לשוני להשקיט סערת רוחם, ואך צלח צלחה בידי להשביח מעט את המית לבבם, והנה שבר על שבר! הרוח התחזק עוד הפעם ואנחנו ראינו עין בעין כי נופלים אנחנו ביד עמוד־מים הקרב לקראתנו ורחק ממנו רק כמו 1000 צעדים, ומתנשא משטח פני המים עד ראש נשיאים. העמוד הזה היה באמת למחתה ופלצות נצחת. לפי ראות עיני היו טפות המים שמהן הוקם העמוד, אינן נופלות באורח ישר אל הארץ כ"א כדמות גליל (שרויבענגאנגיג), ולעומתם עולים זרמי טפות במהלך כזה מן המים אל על. רגלי העמוד נראו כשוכנות על כף שקערוריה חלול כגזרת כדור נבוב. מסביב לשפתי הקערה הזאת, הרתיחה המצולה כסיר ומתנשאת סביב, וכמחולת המחנים יעטרוה הררי־מים רבים קטנים עם גדולים, אשר ראשם עלה עד 12 או 16 רגל. ועב קל ככף איש מאֵדי המים (וואַססערדונסט) מרחף על ראשי הגבעות ההן כתבנית סיר נפוח. אז אמרתי ברגשי קודש: האח! נפלאים מעשי אלקינו!

המחזה הנפלא והנורא הזה, היה עוד יותר איום כאשר הקשיבה אזנינו רעש צעדי אונו, וכרגע הגיח אל ראש האניה מעבר פניה, ואנחות אנשי מסעי מלב עמוק וצעקתיהם האיומות הבהילני כמעט והפריעוני ממנוחת לבבי, ומבלי משים נפלתי אחור אל החדר (קאַיוט) אשר עמדתי עד הנה על פתחו. אך לשוא פחדו אנשי האניה פחד לא היה פחד, כי העמוד עבר קל מהרה מראש האניה אל אחורה מבלי כל נזק, ורק זרזיף מטר זרם עלינו מטפות גדולות כאגסים (קירשען) וריח לו כגפרית וכזאלפעטער. אחרי עבור רגעים אחדים חלפה ועברה הסכנה המדומה הזאת, הסער קם לדממה וחמת המים לאט לאט שככה, גם הגלים החשו ושקטו ויעמדו מזעפם. כל הפחדים כלו ונשכחו מלבות הנוסעים אשר זה לא כביר עוללו נוראות לנפשם. ויגונם ועצבונם נהפכו להם לששון, אז שחקו ועלזו כל אנשי האניה עלי גביעי יין ושכר, וחמת רוחם סרה מהם, בחשבם כי נצלו ולא יוסיפו עוד לראות מראות איומים ונוראים כאלה, הפקיד עם כל אנשי האניה ברכו את ה' אלקי הרוחות, בלב פחד ורחב. אבל אנכי קפצתי מהרה קל להביט אחרי העמוד הנורא הזה בדרך מהלכו.

למראות עיני, השביתה אניתנו את מחול הגבעות העוטרות את העמוד והצעירה את מקום משחקן. קוטר העגול אשר בו סבבו הגבעות במחולתיהן כמו 130 רגל, וקוטר העמוד כמו 25 רגל. השמש זרחה על העמוד מאחריו לעיננו, וכדמות שלש חגורות נראה בו מראה התיכון ירוק־צהוב (געלב) והחצונים כמו אופל (דונקעל), ככה התבוננתי בו עד עברו מנגד עיננו.

אולם מה מאוד נפוג לבנו, בהבטנו אל פאת צפון, והנה עוד חמשה עמודים חדשים נגלים אלינו! אך עליצות לבי על אשר אנה המקרה לידנו להביט בכבוד מראות אלקים מצאה מקום גם בלבבם, ולא נתנה לפחד למצוא מסלות בלבבם, ומה גם אחרי אשר רוח צח שפיים הוליך את האניה מעדנות, אז רפתה רוחנו כלה ורגשי לבבינו קמו לדממה.

בבואי לשלום למחוז חפצי, ספרתי את החזיון הנפלא הזה באחוזת מרעים, ויען האדון ק. כי בקרבת רעפסהאָלד (כשלש פרסאות רחוק מן הים) הוביש עמוד־מים בבואו אל עבר המקום ההוא אגם מים. והדגה אשר בתוכו נפוצו לכל פאה ורוח על היבשה. אם נתן אמון לספור הזה, הלא נראה מזה כי המים ישאו ראשם למעלה יותר מאשר ירדו מן העבים לארץ.

בשנת 1807 ביום 4 סעפטעמבער, נחרבה כמעט העיר ס"ט מאַרצעללין על ידי עמוד־מים אחד. ראשית מלאכתו היה להרוס כל הגגות מבתי העיר, ואחרי כן להוריד לארץ גם את דגל המגדל הגדול, ואחר אשר השלים מלאכתו זאת, שם לדרך פעמיו על השדות, שם השריש מן הארץ עצים רבים וישברם ויפוצצם, וברד חזק נתך ארצה, ואחריו מטר סוחף וזרם כביר שטפו העבירו כל ערמות בר וענפי גפן וכל תבואות השדה, אל הנחלים במשך 7 או 8 מינוט, שוט שוטף הזה מצא עוד שמנה קהלות הסמוכות לה, וישם בהם שמות, שר הפלך (גובערנער) ראה בעיניו את השמה והשערוריה הנעשה מגנת לבבו, ובעצם ידו הודיע המקרה המעציבה ההיא אל הממשלה.

„החקירות – יספר החכם מיכאַיד מבית ועד החכמים אשר בעיר ניצצא – אשר חקרתי על שרשי עמוד מים אחד ביום 6 יאנואר שנת 1789 אציג בזה לפני קהל הקוראים הנכבדים, ובטחתי וגם קויתי כי לא למותר יהיה דברי: ביום הזה לבשו השמים קדרות וערפל חתולתם, סער נורא ואיום התחולל, והאויר הזך והבהיר נהפך לאֵדים עבים ועכורים, ואחרי האדם לקח מקומו גם כפור חזק מאד, וגם שלג רב נפל ארצה כשמנה אצבעות על פני הארץ, אז הבנתי כי אורח נכבד נכון לבקר את הככר הזה, הלא הוא עמוד־מים (וואססערהאז).

„השלג נקפה מאד עד כי היה לאבן, אשר גם מחום השמש לא נמס, גם נטף מים מגג ביתי העומד אצל הים, אשר שמנה שעות רצופות זרחה אז השמש עליו יומם, וסלע כבד הגין עליו בעד רוח קר ממזרים ומפאת צפון. כמחזה הזאת לא ראיתי כל ימי שבתי ארבעים שנה בתוך הפלך, זקני העיר וחכמיה נבאו, כי השלג לא יותך עד נפול שלג חדש, וכאשר פתרו כן היה.

„ביום 8 יאנואר החליף הקור את כחו ויגבר עד ממחרת השלשית בבוקר השכם צפיתי על הים, והנה עבים כבדים ונשאים מתרוממים איש על רעהו ומתפשטים מפאת צפון תימנה דרך ים, יתעופפתם עד גבהי שחקים ממעל לראשי, ומאשר הורגלתי לראות בעבים בדרך אשר הורני מורי הזקן בחכמת הטבע הוא אבי החכם המפורסם בעקאררא, שפטתי מהם בשורה לא טובה לשדותינו, ומדי רואי אחרי כן כי רוח חזק התחולל על הים, הגדתי לשני בני הבכורים השערתי, כי נכונים אנו לראות איזה עמודי־מים, כשתי שעות אחרי כן נשקפתי שנים על הים, והנה כתם עגול הרחק כמטחוי קנה־רובה מן החוף ורחבו 10 עד 12 טאָאזען, כמו יחשבו המים לרתוח, ומסביב העגול ההוא ולפעמים גם בתוכו התנשאו גבעות מים עד לגובה 8 טאָאזען ואדים מרחפים עליהם כדמות המים בעת החלם להרתיח, הבנותי כי נכון המקום הזה למסד עמוד־מים אשר יכינו עליו העבים מדי קרבם מפאת קדמה הימה. להשתוממות לבי עמדו האדים המרחפים ההם כנס פרוש על מקומם, לא ימוש מעמדם, בכל תוקף הרוח האדיר המגרש אותמו אל מול החוף עם גבעות המים יחד. בבואם אל החוף, ויהי אך נגע קצה העגול את שפתו, קמט העגול ויצער ברחבו, והאֵד אשר נעשה כתבנית קרן נגדע ויתפזר ולא נודע מקומו איו, אז בטחתי כי השערתי לחזות מחזה עמודי־מים ביום ההוא לא תשוב ריקם, ואנכי אשר עסקי קראוני ממקום עמדתי נטלתי המשמר הזה על שכם בני, לשמור את בואמו, חליפות איש ורעהו להשקיף בעד האשנב, על המחזה היקר הזה.

„כמו 8 מינוט קודם הצהרים, והנה בני הבכור רץ אלי בחדרי, בשמחת רב החובל כראותו יבשת ארץ, אחרי שבעו נדודים על הים זמן רב, ויקרא: „אבי! הנה עמוד מים נפלא!“ קל מהרה קמתי ממושבי ומהרתי אל החלון, וראיתי הרחק כמטחוי קשת עמוד־מים נכבד עובר על פני ניצצא. השמים כסו בעבים לכל מראה עיני, רגל העמוד הזה היה רחב מאד עד אשר יכולה אנית מלחמה המכלכלת 100 כלי תותח, עם תרניה ומפרשיה להחבא בתוכו! –

„המנוחה השאננה, אשר נראתה מתחלה על פני המים אשר העמוד נכון עליהם, נהפכה לתבנית אגמון ודוד נפוח או כפי הר־שרפה אשר מתחתיתו יזרמו מים רבים אל עבר שפתו בארחות פאַראַבאליות, ובתעצומות עוז ואדיר. מראה העמוד עמוק תכלת וכן היה מראה העבים. ואֵדי המים המתנשאים מתוכו לא נראו פה כאשר ראיתי לפני שנים אחדות באחוזת מרעי החוקרים המפורסמים.

„עודנו משתאים על המחזה, והנה זרם ברד כביר נופל, אשר גרעיניו כגודל כדור קנה־רובה, אך העצים השתולים שמה על החוף לא נכו, גם בהיותם רבים מאד כי במשך איזה מינוטען נערמו על הארץ בגובה 4 אצבעות, יען כי היו רפוים כרפותי השלג, ובפתחי אחדים מהם מצאתים נבובים, ורק כשלבים אחדים יוצאים אל הקף המעטה אשר סביבותינו, וקרחם אך מעט, כי בהגיעם לארץ הלכו תמס, וימסו גם השלג הנופל הראשון.

„כפור השלג הזה עכר את האויר אשר לא יכולנו להתבונן על עמוד־המים בעד המסך אשר הורדנו לפני החלון לבל יתפוצצו החלונות מפני הברד המדומה. ואחרי עבור הסופה נעלם העמוד הזה, ועמוד אחר קטן ממנו נשקף ממרחק אשר התהלך בעקבות הראשון, ובטרם הגיע אל החוף נקמט מאד עד הגיעו אל החוף ולא מצאה רגלו מעמוד ונעלם. וחלקו העליון התנשא לאט אל על ויתלכד עם הנשיאים ממעל. ואחרי הביטי את מחזה עלות העמוד, נשאתי את עיני אל המקום אשר שם נגלה לי העמוד הראשון, והשתוממתי לראות עוד בסיס עמוד שלישי אשר עוד גשם העמוד חסר לו, ושלשה מקרים נפלאים נגלו לי בפעם הזאת:

1. הוית מכונת ובסיס העמוד בטרם נוצר העמוד עצמו, ועין בעין ראיתי כי אֵד המים הזה הוא אותו האד המוליד עננים וכפור.

2. כי הבסיס הזה נשאר על עמדו ולא הנתק מן הרוח כהראשון ההולך לפניו, ולא אפונה כי גם באורח קו ראותי לא זע ממקומו, יען כי הרוח הולך וסוער מעבר ימינו לשמאלו.

3. אשר גם בהיות העמוד עצמו חסר, נשאר מעטה הקטור מרחף ממעל להבסיס.

עודני מתבונן על המחזה, והנה ענן כבד מפאת קדמה חלץ שד באורח נטוי מול הבסיס אשר מתחתיו, ובהסער הענן מרוח קדים על פני הבסיס ממעל, נשאר השד תמיד נטוי, גם נצב מול הכן ההוא העומד בלי נוע, וכתבנית שק השתלשל והתגלגל ממעל, ואחרי התפשטו הקמטים והעמוד התיצב הכן על הבסיס המוכן לו, הרחיב צעדיו, ובני המטיב לראות מרחוק, קרא: „אבי! ראה איך יחישו האדים לעלות בתוך השק האדי הזה!“ וכן התבוננתי כי האדים האלה הרחיבו את מעטה העמוד בכח התפשטותם, ויתנו עינם בו כעין התכלת. העמוד הזה עשה מהלכו מקדם הימה, ובחוף פראַווענס כליל חלף לו.

סוף דבר, עוד עמוד־מים רביעי נהיה אחריהם, והיה משפטו ואחריתו כמשפט הראשונים. ואחריו נפל המון שלג רב ועצום מאין כמוהו כיום תמים. אחריו נתך מטרות עוז והשלג נמס, ולבי הגיד לי כי עוד עמודי־מים יתהלכו שמה, אך השלג הרב השליג בצלמון ויסך בעדנו מהביט ממרחק“.

ספור רב החובל ה' בויססאַרד על אדות עמודי־מים, הלא כה דבריו:

מודעת זאת, כי חכמי הטבע וכעוברי ארחות ימים יבקשו לדעת אל נכון טבע אֵילי־המים (וואסערהאזען), ועל נכון יבקשו ממטמונים בחינות רבות מחוזים שונים אשר התבוננו על החזיון הזה, בגלל זה מצאתי את נפשי מחויבת להודיע בשערים את אשר ראו עיני בדבר הזה.

בעברי על הים מצפון האי קובא3 הרחק שש פרסאות מן החוף ביום 12 יולי, היום חם מאד, והשמים טהורים, בקר לא עבות, פתאום ואנה איל־המים לנגד עיני מול ראש הספינה, האיל הרחיב מסדו לרגעים והולך וקרב אל האניה. מרחב שוליו ברגע עמדו מאתנו 400 טאָאזען, היה 4 טאָאזען, קצה האיל התחתון הי' רחב 4 רגל וחלק האמצעי 10 רגל, וחלקו העליון הלך ורחב עד התפשטו לענן.

רוח צח צפוני מזרחי הוליך את האיל עם הענן מכורתו יחד. ובקרבם כמטחוי קשת מאיזה אניות הצבא אשר אנכי לויתים, המטירו אנשי האניות עליהם כדורי־תותח, ולא החטיאו מגמת חפצם, כי מנעו את מי הים מהתנשא אל האיל. ובראות האיל כי אין מעמד, ויתנשא ויעל אל כפים, ובכן גם רתיחת מי הים קמה לדממה. גם הענן לא טמן ידו בצלחת ויעננו בקול רעם אדיר וחזק מאד, וברק אש התמלט משרירי בטנו ויך את אחת האניות על צלעה ויפוצצנה לרסיסים קטנים, ואחרי כן נתך גשם ארצה ויקר את האויר. מראה האיל מתחת היה בהיר והולך ואפל אל פני העבים. משך המחזה הזה היה בערך ¾ שעה“.

חכמי הטבע לא באו עוד אל עמק השוה בדבר הוית אילי המים, יש אומרים כי מי הים גאו ויתנשאו עד לעבים, ויש מאמינים ההפך כי העבים יצנחו עמודיהם בלב ים, וכפי ראות עיני רבות פעמים, את שניהם הצדק, כי לראשונה ירומו המים, ואח"כ יכון עמוד הענן על כנו ומסדו, אך לאחרונה ימשכו המים אל הענן והיו עמו לאחדים, אולם נסבת מחזה האיל נראה כי בין יתר הנסבות הנעלמות, תפעול האחת, והיא מוקד אש כי יתפרץ מבטן שאול מקרקע הים, והיא הראשה“.

„האניה „שאֶנע אנגעליקא“ השלוחה לתור תולדות הטבע בקצוי ארץ ואיים רחוקים, היתה תחת פקודתי – יספר ה' בויזאַרט – וביום 22 נאוועמבער עגנה אצל חוף האי טענעריפֿפֿא4, השמים היו טהורים כל היום ההוא, אך השמש פנה לערוב והלילה פרש כנפיו, והנה סער מתחולל וגשם מטרות עז נתך ארצה, ומחדרי תימן ברקים נשלחו, וכעלות השמש והסער עבר יצאתי אל החוף לחקור אחר מצב האי הגעאראפֿי, והנה בשעה התשיעית בבקר, הודיעני אחד מאנשי אניתי כי נשקף ממרחק על הים אֵיל־מים נוצר פלאי מחיק הים, וברגע השקפתי והנה האיל נצב על מכונו, ראשו המגיע אל עב הקטנה היה לבן עכור, ורגלו הנשען על פני הים שחרחר כהה, ובהיותו רחוק ממני כפרסא צרפתית, ומצבי לא היה גבוה מעל פני הים, לא יכולתי להתבונן היטב, כ"א לראות את מבוכת המים מתוך העמוד, רתיחת שטח המים סביב רגלו אשר רחב כשלש פעמים מרוחב רגלו. המים העולים מתוכו המתנשאים עד העבים וירחבו מפלשם. וכליל שלל צבעים נראו למו. הצבע הראשי אשר ממעל היה אדמדם.

עד עשרים מינוט התבוננתי על המחזה, ובעודי מתפלא על הדרו והנה עמוד שני נוצר אצלו, אשר כמו רבע שעה עמד מבלי הרחיב שוליו, ואחרי כן נפרד מכנו, והרתיחות נחו כלה, עמוד המים נאסף ואיננו, ורק קצה הענן היורד נראה עוד בתמונת מגבעה־הפוכה (קאַניש).


עמודי־חול (זאנדהאזען5).

נעתק משפת אשכנז מהספר היקר „נאטורוואונדער אונד לענדער- מערקווירדיגקייט“ להחכם המפואר פר. א. וואגענער מבערלין.

רוח כי יהיה, סער נורא כי יתחולל בנאות מדבר, יתנשא החול מן הארץ ועד לב השמים יגיע. כמראה עמודי־המים המתנשאים מלב הים, כן מראה עמודי־החול אשר יקומו מן הארץ, ונקראו ג"כ בשם עמודי־חול. החכם גאלבעריי בנסעו דרך מדבר אפריקא זאהארא, הצליח לו לראות את המחזה האיום והנורא הזה, ובספר מסעותיו יספר כדברים האלה: „ויהי ביום השלישי אחרי אשר הגענו למחוז חפצנו בהמדבר הגדול והנורא מדבר אפריקא זאהארא, התנערו מעפר עמודי־חול אחדים, וכאלפים אמת עמדו הרחק מאתנו, ובמרוצה נמהרה עזבו את מקום זה חוצבו והתרחקו עוד פרסא, ואחרי עבור איזה רגעים נעלמו מעיני הרואים. חלק התחתון מעמודים כאלה לא יתפרד מקרקע הארץ לעולם, פעמים רבות יקרה כי עמודי־חול יתנשאו מעל קרקע הארץ עד אשר שיאם למרום שחקים יגיעו, ואז אחרי עמדם כן משך איזה רגעים בלי נוע אנה ואנה, יתנפלו ראשי העמודים לארץ, ואבקת חול יתפזר לכל פאה ורוח, ובעת התפזרם ישמיעו קול רעש והמולה כרעם אדיר ונורא מאד.

„ויהי היום – יספר גאלבעריי הלאה – בשעה העשירית לפני חצות היום והנה עוד שלשה עמודי־חול גדולים ואיומים לנגד עיני, כל אחד עמד מחברו רחוק כשלש מאות רגל, עבים היה לפי השערתי יותר משתי רגל, ומרוצת מהלכם אנה ואנה כאשר יעוף הנשר באויר, ואחרי עבור איזה שעות נעלמו גז חיש מעיני הרואים“:

החכם „ברוקקע“ בספר המסעות שלו, אשר כתבו בעת עברו דרך המדבר „נוביען“, יספר אדות עמודי־החול כדברים האלה: „ויהי היום, והנה מפאת מערבית ומערבית דרומית, התנשאו עמודי־חול הרבה מאד, חיל ורעדה אחזתני בראותי כי התנשאו עד לב השמים בגאות עוזם וברעש שטפם, וכל אחד עמד ממשניהו הרחק כמטחוי קשת. אחרי עבור איזה רגעים החליפו את מרוצתם משנה, ומדי רגע ברגע התקרבו אלינו אל מרבץ מחנינו. ואחרי כן שככה מעט חמתם ונעצרו מעט משטפם העז, והתנהלו לאט לאט בכבדות, אז הבנותי ברוח חכמתי כי הענקים האיומים האלה חושבים לסול להם מסלה דרך מחנינו, ולחרדת נפשנו הגיעו אלינו מדי רגע ברגע גלי חול הרבה אשר נפלו מעל ראשי העמודים ברעם וברעש, ואחרי עבור עוד רגעים אחדים נעלמו לשמחת לבבנו גז חיש מעיננו, וחשבנו כי לא נוסיף עוד לראות מחזות איומים ונוראים כאלה. אבל תוחלתנו נכזבה! כי אחרי עבר רגעי מספר נתחדש המראה האיום הזה בכל תוקף עוזו ורעם גבורתו, וראשי העמודים הגיעו עד לב השמים. אחרי כן נפלו ראשי העמודים ממרום השחקים על הארץ ונתפזרו לאבק לכל פאה ורוח, עד כי חשכה השמש בצהרים מלהאיר בעצם היום הזה, וגם החלקים הנשארים נהרסו לאבקת חול, והגיע לאזנינו רק קול רעש והמולה.

„אחר חצות היום התחולל רוח סופה וסערה, והנה אחד עשר עמודי־חול לנגד עינינו, הסער העתיקם ממקום זו חוצבו שלש פרסאות, לפי השערתי היה עבים אז כעשר רגל. על ידי רוח מערבית צפונית נאלצו העמודים לעזוב את מקומם זה ולבחור למו מקום אחר נאות להם לא רחוק ממחנינו. אנכי בהתבונני על המראה האיום הזה, עמדתי על מעמדי מחריד כעמוד ברזל מבלי נוע אנה ואנה, ובלב חרד ופחד חשבתי ההגיונות הנוראים האלה: אהה! הלא יש לאל ידי הענקים האלה להשמיד ולאבד כלנו, לו גמרו אמר לסול למו מסלה דרך מחנינו, כי מי גבר אשר יעוז לבו להתיצב נגדם ולהרים יד לעומתם! הלא גם הסוס הקל ברגליו, גם האניה ההולכת במרוצה נמהרה בלב ים, גם אלה אינם יכולים להמלט מתגרת ידי האֵתנים האלה!“ – אחרי אשר נעלמו גם העמודים האלה מעיננו שבתי לסוכתי לנוח מעט מתלאות היום, ברצוני לתת שנה לעיני ותנומה לעפעפי, אבל שנתי נשבתה מעיני, כי מעט אשר אחזו שמורות עיני, בא פתאום משרתי שמר ראשי בחרדה ובשורה לא טובה מוצאת בפיו, באמרו בבהלה; כי עוד עמודי־חול רבים עד אין מספר התקוממו בגאון. אהה! פלצות אחזתני בראותי כי בתוך יער גדול ונורא השתול מעמודי־חול עד אין מספר תשכון הפעם מחנינו! השמים התקדרו מאבקת החול הרב, וגם קוי השמש לא האירו אז על פני הארץ! המחזה הנורא הזה עמד שעות אחדות, וכלנו חשבנו כי אבדנו! אבל לשמחת לבבנו לשוא פחדנו פחד לא היה פחד, כי אחרי שעות מספר נעלם פתאום המחזה האיום הזה מנגד עיננו. ולא יספו עוד לעולל נוראות לנפשנו“.

הנוסע המפורסם אנזאהן יספר, כי בנסעו במדבר „ליביען“6 בהיותו שוכב בלילה על ערשו, שמע קול צעקת השומרים: אהה, אדוני, אתה תשכב על מטתך בלב נכון ובטוח ולא ידעת כי כולנו אבדנו! הלא עמודי חול עד אין מספר התנשאו מעל הארץ, וראשם לשחקים יגיעו, נמהר ונמלט על נפשנו!“ ומיד הריצוהו מן המטה, וידליקו אש בארבע פנות הבית, ואחרי אשר יצא הנוסע הנזכר מן הסוכה, אשר שכב בה, ראה להשתוממת נפשו, עמודי־חול הרבה עולים מעל הארץ גבוהים ועבים מאד, ורק כמרחק חצי פרסא השתרעו מן מרבץ המחנה. כל אנשי האורחה (קאַראוואנע) גמרו בלבם לבקש מפלט למו ולמלט את נפשם; אבל אנזאהן אשר רוח כביר התנוסס בקרבו, אם אמנם שמע ספורים הרבה אדות העמודים האלה כי משחיתים ומהרסים המה, אולם כאשר התבונן היטב, כי בכל הככר הזה אין מפלט למו מן הענקים האיומים הקרבים אליהם, לא הסכים לעצתם ויפקוד רק לעמוד איש על מקומו ולראות עין בעין את סכנת המות המרחפת עליהם, כל אנשי האורחה, בשמעם את דברי אדונם, הורידו את ראשם ארץ וכל פנים חורו „אל רחום וחנון רחם נא עלינו!“ צעקו כלם פה אחד – „הנה כלנו אבדנו!“

עוד מלתם על לשונם, והנה רוח צח שפיים הקיץ את עמודי־החול מתרדמתם, אשר עמדו עד כהה בלי־נוע, ויחלו לצעוד צעד אחר צעד לאט לאט הלאה, אחרי עבור רגעי מספר, והנה קול רעש וקול המולה כקול רעמים אדירים הגיע לאזנם, והשמים אשר היו עד כה בהירים וטהורים כעצם היום לטוהר, לבשו קדרות ואבקת חול חתולתם. בראשונה לא ידעו אנשי האורחה מה הוא האבק הזה ופתרון הערפל, ובשאלם את פי החכם הנזכר, הורה להם לדעת כי על ידי ראשי העמודים אשר למרום העבים הגיעו אשר נפלו אח"כ מן כתפות העמודים על הארץ, ואשר הרוח פזרם לכל פאה ורוח, על ידי הנסבה הזאת לבשו השמים קדרות. אחרי עבור איזה רגעים הפנו העמודים את שכמם לנגד מרבץ המחנה, ומדי רגע ברגע התקרבו אליהם, אנשי האורחה בראותם כי המות הולך וקרב אליהם, צעקו אל אלקי הרוחות עוד ביתר שאת, כי יחלץ מצרה נפשם. בין כה וכה והסער החליף את כחו משנה, העמודים חלפו והלכו למו בשטף עוז לפאת המזרחי של המחנה, ויותר משמנים אנשים היו טרף למלתעות הענקים האכזרים האלה. אחרי כן נעלמו גז חיש מעיני הרואים, והסער קם לדממה.

„בהיותנו נוסעים במדבר אפריקא זאהארא – יספר הנוסע „באָדאוו“ – באנו במלון אחד, ויהי בשבתנו בפתח הבית להנפש, אחרי אשר שלחנו את בעירנו לרעות בשדה, התקדרו פתאום השמים עבים וערפל חתולתם, אדוני הבית הודיענו כי אורח לא נכבד נכון היום לשחר את פנינו, הלא הוא עמוד־חול; אנחנו קל מהרה התאספנו בתוך הבית וגם את בעירנו לא השארנו החוצה, אחרי עבור איזה רגעים קם סער נורא מתחולל מאד, אנכי לא שמתי לבי לזה ושכבתי על המטה להנפש מעט מתלאות הדרך, ואישן; קול זעקת שבר של אנשי הבית הקיץ אותי משנתי, חשתי אל חלון הבית לראות מה להם כי נזעקו, ומה מאד נבהלתי, בראותי כי עמודי חול הרבה סבבו וכתרו את כל הבית! בתוך כך הוקמו מעל הארץ עוד עמודי־חול הרבה והתיצבו כמו נד נוכח חלון הבית; כל אנשי הבית נפלו ארצה ושפכו שיחם לפני ה' לבל יעשה את הבית הזה קבר למו, וגם אנכי לא התמהמהתי לכרוע ברך, ובלחש ברכתי את כל אנשי הבית כי ישובו בסתר עליון אחרי מותם; אחרי כן צפיתי מתוך החלון, ראיתי העמודים התרחקו מן הבית, רק אחדים מהם נשארו על מקומם למשמרת. הרוח התחזק עוד הפעם והוליך גם העמודים הנשארים מסביב הבית להלאה בעקבות העמודים הראשונים. אז קל מהרה דלגתי אל החלון הנשקף נגדם, לראות ולהתבונן על שטפם העז. מחזה איום ונורא היה המחזה הזה! ואחרי עבור עוד רגעים אחדים, השתוממתי לראות, כי כל העמודים התאחדו יחד ולא התפרדו ויהיו כלם לעמוד אחד, עד כי היה המראה הזה כהר גדול ונשא, כאחד מהררי־אלף הנשאים, במרוצת מהלך העמוד הזה, מחה מתחת שמי ה' עדרי צאן ובקר הרבה אשר פגשם בדרך מהלכו, עצים נשאים עד אין מספר לארץ הפיץ, בנינים הרס עד היסוד בם, וכל צמחי השדות היו לברות לו, דרך יער גדול צומח עצים רבים לאלפים סלל לו מסלה ישרה, וארזים עד אין מספר נפלו מלוא קומתם ארצה, סוף דבר בכל אשר פנה העמוד, הרבה להשחית ולהרוס עד היסוד, וגם אנשים רבים היו טרף לשיניו, על כל אלה התבוננתי דרך קנה־ההבטה אשר עמדי, ואחרי עבור איזה שעות נעלם העמוד גז חיש מעיני!“

חזון נורא ונפלא יראו הרואים בנסעם דרך מדבר סוריה, הוא עמודי־החול אשר יתנשאו בהיות שם רוח סועה וסער, אשר פי התושבים יקבנו בשם „ארקאנע“7 כן יספר החכם הנוסע „דניאל שלאטטער“ בספר המסעות שלו – העמודים האלה לא יתמהמהו שם זמן כביר, אך גם בזמן מצער ישימו שמות בארץ, ישרשו עצים ממקומם יסיעו אהלים ובתים ממכונם, וישליכום למרחוק, ובכל אשר יפנו ישחיתו ויחבלו וימחו כל היקום, ואז תפול אימתה ופחד על האדם ועל הבהמה, וארחות הסוחרים הנוסעים דרך שם ימצאו קברם תחת העמודים באין מציל.

הולכי דרך המדברות האלה יבהלו ויתפלצו מאד בקרוב הענקים הנוראים האלה אליהם, ונפלא הוא, כי אז יאבד האדם את הכשרון אשר לו לבקש מנוס ומפלט ממות, גם ישכח את המקומות הידועים לו, אשר בהם יוכל להחיש מפלט לו בעת צר ומצוק, ועל ידי זה יודעים יושבי המחוזות האלה נאמנה כי איד נכון לצלעם בצאתם מפתח ביתם החוצה בהיות העמודים, כי פעמים רבות קרה לאנשים רבים אשר הלכו אז לבתי שכניהם הקרובים, והעמודים התעו אותם מדרכם וילאו למצא את נתיבותיהם ויתעו ברחבי המדברות והערבות ויהיו עדי אובד. עדרי בקר הרועים באחו, יתגעשו מתגרת ידי העמודים האלה, ובחרדת מות יתרוצצו כברקים, ובמרוצתם יתנגפו רגליהם על סלעי נגף וצורי מכשול, ויתנפלו ביון מצולה או בתהומות ועמקים עמוקים, ונוקשו ונשברו. בשנת 1827 בהיות סערות נוראות ואיומות בתוך המדבר הזה, התנערו מעפר אז עמודי־חול חדשים לבקרים, וכערך 800,000 כבשים היו טרף לשניהם.

גם אנשי אזיה היושבים בנאות מדבר יפחדו מהם, ופעמים רבות הם מוכרחים לעזוב את משכנותיהם מפחד הענקים האלה. החכם „סמידט“ אשר התגורר באזיה ימים רבים למדוד את הארץ, ספר ממחזה נורא כזה אשר ראה בעיניו כדברים האלה: „עת גרתי בארץ הזאת, באו אלי יום אחד אנשים אחדים היושבים לא רחוק מביתי והגידו לי כי כמהלך חצי שעה מביתי התנוססו עמודי־חול הרבה מאד; אנכי אשר השכמתי מדי יום ביומו לפני צא השמש למדוד את הארץ, נבהלתי מראות איך העמודים כבר כבשו את כל הככר, ויחרידו מאד את כל יושבי הככר. כמקרה כל עמודי־החול אשר יתנוססו עד לב השמים, קרה ג"כ להעמודים האלה, וגם המה הורידו לארץ ראשם בפעם אחת. כשמוע יושבי הככר את קול מפלת ראשי העמודים, חיל ורעדה אחזתם, וינוסו איש לאהליו; אחרי שעות מספר נעלמו מעיננו.“ –

פעמים רבות יבהילו העמודים גם את יושבי הודו. בשנת תקמ"א בעת אשר התחוללו רוחות נוראות בארץ הזאת, רבו מאד חדשים לבקרים עמודי־חול שם, עד כי נאלצו יושבי המקום לעזוב את הככר.


דברים נפלאים בטבע המים.

העתק משפת אשכנז מהספר המהולל „נאטורוואונדער אונד לענדער־מערקווירדיגקייט“ להח' דר. א. וואגנער מברלין.

הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְיָ וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה (תהלים ק“ז, כ”ד)


יאור הדם אשר באופזאיללע (שוועדין).

בגן האקאדעמיע אשר באופזאיללע, נמצאו שלשה יאורים, אשר התיכון הוא הגדול שבהם, בקרקעו לא יעלה כל צמח מימי, ובקרבת יום הארוך בקיץ, יתהפך תמי דלעת ערב עד ליום המחרת בבוקר, לדם, וביותר בהיות האויר שוקט. האמנם נפלא יאור הדם ההוא גם מבלעדי זה.

בכל יום בבקר יראו הרואים כמו מוזרה אבק־שרפה על ארבעת מקצעות היאור ההולך במשטר וסדר נכון מן־השפה אל מול האמצע, ואחרי עבור איזה שעות יקח המראה הזה את עמדתו באמצע היאור. המים אשר עליהם מזורה האבק ההוא, מכוסים כמו בקרום אמוץ (גרוי) דק מאד כמעט בלתי נראה. מעיני החוקרים המתחקים על כל דבר לאמתו נעלם מוצא המחזה ההוא ואיכות הויתו, אבל אם נשאב מעט בכף אחת מן האבק ההוא, נשתומם לראות כי כלו חי, וכי הוא קבוצת רמשים רבים אשר תבניתם דומה לגרש שעורים או שבולת שועל, וגדלם כגודל העדשה, ושתי קרנים לאחד מהם המשלחות ענפים קטנים סביבותיהן, אשר בהם ירומו במים, ובאמצע מצחם עין אחת למו, בעת ההיא יתראה כתבנית דם מתחת למים, הדומה למראה דם הקזת הרגל בספל מים, וממנו יראו המים אדומים במקום ההוא כמראה עור בשר, עצם האדום ההוא לפעמים מקשה ולפעמים רך, או ימס לפעמים במים ולא יראה עוד, ואחר יתחדש תמורתו ויירש מקומו. בסבת זה לא יצלחו אז המים למלאכת התנור והכרים. ובשעה התשיעית או העשירית תלכנה תמס כל המחוזות האלה, והמים נשארו נקיים וטהורים, אך לעת ערב ישובו ויתחדשו כמבראשונה, ובבקר תראנה לעיני השמש, וביותר אם נתך גשם ארצה בלילה.

בעת יעמדו המים שוקטים, יעכרו יותר, יען כי הרמשים ימצאו אז די מחיתם יותר מפאת רקב העצמות הנמצאים במים, ויפרו וירבו אז במאד מאד.


הנהר הנפלא אשר בקארסיקא8 האי.

האמנם קטן הוא הנהר „רעסטאניקא“ וצר מאד, אבל לו שם בהאי אשר נוזל שמה, וזכרו לתפארה בין כל יושביו בגלל סגולותיו הנפלאות. הן מימיו בהירים וטהורים כעין הבדולח, וגם ערבים מאד לחך השותה אותם, אך רבים יחליטו כי מהולים הם במתכות שונות (מינעראַלען) ולכן יעצרו בעד איזה חליים, ומבריאים את האדם מאד. אולם יותר נפלא הוא, מה שטבע המים לנקות חלאת הדברים הנטבלים בהם ולהלבין היטב אותם. האבנים השוכבים על קרקעו הם לבנים כאבני־הסיד (קאלקשטיינער). על אם הדרך בואכה מרומא לנעאַפעל יבקיע מעין גפרית שטף פלג נהר כזה, אך לא ילבין כמוהו; כי הנהר רעסטאניקא ילבין גם הברזל ויהפכהו למראה כסף, ואז לא יחליד לעולם, ועל כן יטבלו הקארסיקאנים את כלי נשקם בתוך מי הנהר הזה לטהרם וללבנם מטומאת חלאתם.


מעין מים קרים ודולק אצל באסטעליא (ענגעלאנד).

עוד במאה העברה פרץ המעין הזה בראשונה מבטן האדמה ברעם וברעש ככל מולדות אנשי השם אשר מעולם, אשר יותן אות בשמים או בארץ, כן שני ימים בטרם לדת המעין, התחולל סער נורא מאד, אשר זקני יושבי הככר לא זכרו כמוהו; וכשוך חמת הסופה לעת ערב, ואנשי המקום הוזים שוכבים על ערשותם, והנה פתאום נהיתה שנתם עליהם על ידי רעש אדיר וחזק, כי חלתה הארץ כמבכירה ומוט התמוטטה תחת יושביה, ויחרד כל העם מכליון חרוץ וינוסו ויפצו לכל פאה ורוח כנוס ממגורת מות. אך האנשים אשר מצאו עוז בלבבם, סגרו את בתיהם על מסגר וימהרו אל המקום אשר משם נשמע הזועה (ערדבעבען) להתחקות על שרשי המראה הגדול הזה. מאתים אנשים אמרו לגשת, אך עמדו מרחוק כאלפים אמה, ורק שמנה מהם השליכו את נפשם מנגד וקרבו אל הר מצער העומד הרחק מאה צעדים מחוף הנהר זעפערנע; שמה נודע להם על נכון כי רק המקום הזה הוא מקור הרעש, יען נוע תנוע שמה הארץ הגבה והשפל פניה עד כמה פעמים במינוט, אך עוד גם הם לא הרהיבו עוז בנפשם לגשת. אחד מן השמנה שנס עוז ויגש ויבתק בשכינו אשר היה בידו חור רחב איזה אצבעות בבטן האדמה להגיח את הולד מרחמה, כמעשה ימי אמן; ויהי אך כלה לחדור את חיק הארץ, התפרץ פתאום מן החור זרם מים כבירים בזעם נורא מאד, ברום שמנה אמות ובכח אמיץ, והאיש נפל מלא קומתו ארצה מתגרת המים הזידונים, אך כרגע החליף כחו ויקח נר בידו לקרבה אל החור לראות ולהתבונן על המים המתפרצים האלה אשר פתח את בית כלאם. אבל לחרדת נפשו ונפשות העם העומדים מרחוק, נשקה אש ותאזר זיקות ותהי לשלהבת־יה ומי המים בוערים באד, אך הרוח צפה מחדרי תימן את כל הנעשה, ויבא ויכבה את תבערת מוקדי עולם ההוא9.

הדבר הנפלא הזה עשתה לה כנפים ותעף עד אזני אדון הככר הזה, ויצו על משרתיו עושי רצונו לעזק את המעין בגדר אבנים חזק ואמיץ, לבלי יהרס איש לבוא אליו פן יבולע לו או למפלאות המים, ועל הגדר שם מכסה ברזל אשר נקב חור בדלתו, ויהי כאשר יקריבו נר דולק אל נקב הדלת, יעלה כרגע להב אש אוכלה מן המעין, כל עוד אשר לא הוסר המכסה, ואם ירומו מכסהו אז תכבה האש לרגלי בוא האויר החצון שמה, חום האש רב מאד הוא, עד כי אם ישימו סיר בר על נקב המכסה יתבשל הבשר קל מהרה כמו במדורת אש ועצים הרבה; עצים לחים ועבים יהפכו לאפר בתוך האש במשך רגעים מעטים. אך היאומן כי יסופר בכל אלה, כי מי הבאר הזה, כלעומת האש האוכלת בתעצומות עוז, הם קרים מאד כצנת השלג ביום קציר, ועל כן שפטו החוקרים בצדק כי אין המים שרש השלהבת כ"א איזה אויר נפטי (פעטראאלעיום) אשר יקר מבטן האדמה עם המים יחד אשר יבער על פני המים כמו הנפט הנוזל.


מפלאות היאור לאכלאמונד10 אשר בשאטטלאנד.

עומק המים ביאור הזה אינו שוה כל פני כלו. יש מקומות אשר חבל המדה יורד עד עשרים, ויש שיורד עד ששים ועד שמנים ועד מאה קנים (פאַדען) במדה.

שלשה דברים נפלאים יספרו על אדות היאור ההוא: 1) אשר ידגו בו דגים מבלי קשקשות. 2) כי יתנשאו בו גלים מבלי רוח. 3) וכי אי אחד יצוף על פניו. אולם לא על אשר יתפלא ההמון ישתאה גם החוקר. הדגים, יאמרו המתחקים על שרשיהם אינם רק ממין נחשים הוויפערען11 אשר ירבו ויעצמו על איי היאור ההוא לאלפים ולרבבות, ולאשר ישוטטו מאי אחד למשניהו, יאמינו ההמון כי הם דגים. הגלים בלא רוח, אינם מסוגלים אל הלאכלאמונד לבדו, כי גם בכל משטחי מים רחבי ידים, בקום סער לדממה פתאם, נראה מחזה כמוה, כי אחרי אשר החלו המים להתנועע על ידי רוח, לא ינוחו אחרי קום הסער לדממה, ולא תעמוד כרגע, כטבע המטוטלת ההולך ומתנודד הנה והנה, גם אחרי סור היד המניע אותה. היאור קעזוויג במדינה ההיא, יתעוררו מימיו לפעמים, גם בהיות האויר שוקט נכון, בגלים רחבים המכים על החוף ולוחכים את עפרו. בעד רעד הארץ בליססאבאן12 (1775), גאו מי הלאכלאמונד פתאום בגובה איזה שעלים, וישובו לנפול מתחת מעמד פניה הרגיל כמדה אשר עלו, וכה שנה את מעשהו איזה מינוטין, אך בכל פעם רפה כחו עד כי קמו על מקומם גם נצבו, ופניו הזועפים לא היו לו עוד, רק אניה אחת אשר הוטלה בזעפו 40 רגל ממעמדה אל החוף על היבשה לא נרצה עוד. גם באי־המשוטט לא יוכל הלאכלאמונד להתפאר לבדו, כי האי הקטן „איילאנד“, הנקרא בשם אי־שיט הוא יצוק על מקומו כיום כמסמר נטוע ככל האיים ושמו הלא יעידנו כי שח לפנים על פני המים, כאשר ישוח כהיום אי ביאור לאכלאמונד אשר בפערטהזיהרע13, אשר 51 רגל ימוד באורך, 30 ברוחב, 3 עד 4 רגל בעביו. „האח! מחזה נחמדה ונעימה יראו הרואים בארצות הברית בווינדשענדין“ – יספר התייר הגדול „גאַרנעט“ – והוא אי אחד המחזיק עשרים קנים (פאַדען) צף על פני היאור מאנאמאניק והולך עד מחוז ניי־האמפישאר, כל האי מכוסה בצמחים ועשבים ועליו יגדלו כמו 400 אלנות בעלי מינים שונים.“


מים צבועים ביאור אצל הכפר לובאטאן.

אורך הברכה הזאת חצי פרסא, ורחבה שלש געווענדע, וצלעה האחת נשענת על יער אלונים (אייכען). בחורף שנת 1800 ראו הרואים בה פתאום, מקומות ירקרקות ואדמדמות ועל פניה צפו גלומים אדומים, אשר ההמון האמין כי נהיה הדבר על ידי מטרות־דם14. כאשר יבושלו המים, יקפאו בתוכם כבתרי כבד (לעבער), וגם בהקפאם לקרח מוצק נראו בו הצבעים ההם. החוקרים מהרו לדרוש הדבר הזה, וירדו אל הברכה וימצאו בה איזה מקומות אדומים כדם, ובמקומות אחרות היו הצבעים מראה אדום גם ירוק כירוקה אשר על פני יון מצולה, ומקומות אחדות הרקומות מצבע אדום מראה דודאים (פיאלעט), רגב קרח הנחצב ממנה, היה לו זר ברום 3 קוים ממראה אדום וירוק והשאר היה זך ובהיר, מתחת להקרח היה גבוה רבע אמה חמרים אדומים וירוקים, אשר החומר האדום היה שמני והשני עובר למראה תכלת. בטעמם ממים הירוקים, הרגישו טעם חמוץ המצמת את החך, ודקירה חזקה נפלה ברקותם ונפשם בחלה בם, הקרח הניתך היה כמו כן למים הירוקים, והידים אשר רחצו בם הריחו בריח גפרית, אחרי זמן לא כביר נהפכה מראה האדום לתכלת נעים הנוטה למראה ארגמן.

הממשלה פקדה ליועץ הראש בחכמת הרפואה החכם „קללאפראטהא“ לבקר את המים בבחינות מזגם, והוא מלא את פקודתה, וימצא כי הצבע האדום בדם אשר למים, יעבור על אודם הקארמאַזין בהשקף עליהם בהיותם נתונים בכלי זכוכית לבנה, ועבר הפונה עם אור היום, והצבע הזה יעכור את המים מבלי יוכל להביט דרך תוכם, והקצף הנעשה מהנועם היה מצבע תכלת בהירה, ואם נציג הכלי אל עבר אור היום לא יראה כל צבע אדום, וצבע תכלת־השמים יקח עמדתו, תמורת הצבעים האלה יהיה למים כל עוד שיעמדו בכלי מוקף במקום חם יאבד צבעו אחר איזה ימים, ויקפא כגבינה, ועל קרקעו ישקעו כבהרות ירוקות אשר אם יושמו על גחלי אש יתלחשו ויתנו ריח כבשר חי חרוך, כשיושם במים אלה טפות אחדות חמץ־הגפרית (שוועפעל־זיירע) ילך הצבע אדום כליל ויקח תמורתו צבע תכלת טהור, ועל ידי חמץ הזאלפעטר יעשה הצבע תכלת שמימי, ועל ידי בורית קאַלי יעשה שחרחר (ברוין).

מבחינות כאלה שפט החכם הנזכר, כי העצם בעל הגוונים האלה הוא עצם צמחי חלבוני ודומה בסגולתו לצבע האינדיגא, אשר הצמח ההוא נרקב במים בכמות רב מאד, או כי הוא שזיפי־הים (זעעפפפלויממען Ulva prinfarmis L.). אולם חכמים אחרים יחליטו כי הצבע ההוא בא מעצם־מחצבי (מינעראַלל), כי מצאו בו כמו קנקנתום (קופפערוויטריאלל) שוקע על קרקעו15, ולהב השכין הטבול בו יצופה בצבע אדום, ולפי דעו יבא זה מגידים כאלה המושכים בלב הארץ. רבים יחליטו כי לא רחוק מן היאור הזה ימצאו הרים־אדומים (ראטהעגעבירגע), ובהתנפל זרמי מי הגשם מעל ראשי ההרים ההם, יתבוללו עפרותיהם האדומים כדם עם המים ההם, ויתאדמו המים כדם, ובהשתפכם אחרי כן אל היאור, יאדימו גם את מימיו הרבים. אך יהיה איך שיהיה, בכלל אין המים המתחלפים בצבעים אלה, חדשים בממשלת הטבע, כי זה שנים רבות אשר נראה בברכת „שטרויס“ לא רחוק מעיר בערלין המעטירה גם כן צבעים כאלה, ואשר החכם האביר הרופא הנזכר בחנם ג"כ, והיה תוצאותיו אחד.


יאור דולק אשר בבאיענא16 (צרפת).

החכם הנעלה „וואגענער“ יספר ממחזה נעימה ואיומה אשר קרה לפני שנים לא כבירים בעיר באיאננא, ואמרתי כי לא למותר יהיה להעתיק בזה לפני הקוראים הנכבדים, הלא כה דברי הח' הזה:

ויהי ביום השלישי לחדש פעברואר שנת 1804, בעוד אשר כל אנשי העיר באיאננא אשר בצרפת הוזים שוכבים על מטותיהם, נגזלה פתאום שנתם מעיניהם, כי קולות וזעקות איומים ויללות נוראות לאזניהם הגיעו; כי בבית אחד מיושבי העיר נפלה שלהבת בתוקף גבורתו, אצל הבית אשר עמדה לא רחוק מאשר הנהר „אדואר“ עמדו עוד בנינים רבים אשר בתוכם היו אצורים יי“ש, שמן, זפת, ובורית ועוד דברים רבים העלולים לבער, רק בהריחם האש מרחוק, אחרי עבור רגעים אחדים אחז השלהבת את דרכו גם על הבנינים הנשארים, היי”ש, השמן והזפת התפרצו מן החביות ע"י חמימות האש, ושטפו כשטף מים כבירים בתוך הנהר, אדואַר; הה! חזיון נורא ופלא ראו אז הרואים אחרי עבור רגעים מעטים; כי כל הנהר בער ככבשן אש בחמת רוח, ובזעם נורא מאד, מכל צדי הכפר מהרו ישע, אבל יגיעתם נשארה מעל, אלה האנשים אשר הרהיבו עוז בנפשם לרוץ לעזרה אכלתם לשון האש, בתוך האנשים האלה היה גם אדון הבית, איש נכבד וישיש כבן שמנים שנה, אשר כלכל את נפשו ונפשות ביתו במספר שמנה בעמל ידיו, שתה גם הוא את כוס התרעלה, ומן העשרה בנינים נשארו רק שלשה, את חמת לשון האש לא יכלו לשכך, ואחרי עבור 40 שעת שככה מעט חמתו. „קורא נעים, יספר החכם הנזכר הלאה – הלא קצרה עטי לתאר לפניך את המחזה הנורא הזה! אשר ראיתי בלילה הזא, אהה! אך ארץ, מים ושמים עמדו בתוך שלהבת האש. השלהבת הגיע ברום 200 רגל באויר השמים. ההפסד עלה עד סך 2 מיליאן פראנק.


נסיעה במדבר זאהארא17

תָּעוּ בַּמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ (תהלות ק"ז, ד')

המדבר זאהארא, הוא מדבר איום ונורא, קבר מכמה אלפים אנשים וגמלים אשר מצאו קברם בהררי החול הרב, ואשר היו לטרף לשני הסערות והזועות אשר יבקרו את המקום הנורא הזה, או אשר ספו תמו ברעב וצמא. כל הפחדים וכל בלאות המות אשר ישררו בתבל ארצה, יעברו על ראש הנוסע אשר ישים נפשו בכפו לנסוע דרך המדבר האיום הזה. הערביים יכנו אותו בשם „באהאר־בלא־מא“ אשר הוראתו בשפת קדש הוא „באר בלא מים“, יען כי בורות הרבה ומערות אין מספר ימצאו שמה אשר התהוו ע“י הסערות והזועות אשר עקרו את החול ממקומם, ובכל הבורות האלה לא ימצא אף טיפה אחת מים. המדבר הזה גדול כמו חלק שלישי מכל ארצות אויראפא, וישתרע באפריקא הצפונית. מפאת המערבית ממנו יגביל אותו הים הגדול ים אוקינוס. מפאת המזרחית יגבילו ארץ מצרים ונוביען18. מפאת הצפונית – מדינת אלזיר, מאראקא, טוניס, טריפוליס ובארבארייא19, ומפאת הדרומית יגביל אותו מדינת זענעגאמביען (ניגריציע), אולם בדיוק גדול לא נוכל לצייר מצריו, הבלתי נודעים לנו עוד עד היום הזה. ארכו ממזרח למערב חמשת אלפים וויערסט, ורחבו שני אלפים וויערסט, וכל הקף שטחו יכלכל עד מיליאן וויערסט מרובעות. אויר המדבר הזה הוא אויר חם ובוער מאד עד כי החול ילהטו בימי הקיץ כגחלי אש. החכם ש. בלאך יאמר, כי לפי תכונת תחנותו ברצועה הרחבה ממערבית אפריקא „אשר מקצתו תחת אזור החם ושאריתו קרוב אליו, דעת לנבון נקל אשר אוירו חם ובוער מאד ע”י ניצוצי אש השמש הנתכים ארצה בקו־ניצב (זענקרעכט) על חול המדבר וילהטוהו כתנור בוערה, אבל אינו איום ונורא בכל המקומות, עד אשר לא יוכלו שאתו, רק את ארץ המשור לבד ישית בחומו לשממות עולם, כי שמה לא תחזינה עיני הנוסע רק עבי שחקים מאדמים בשמים ממעל, ואבני חצץ (קיעזעל) לבנות גם חול בוער בארץ מתחת, אין ציץ צומח ואין עץ פורח, אף לא נהר ומעין להשקות פני האדמה הנחרה מני חורב“, (כמו שאספר לפני הקוראים הלאה).

לא כל המדבר הזה מכוסה עם מצולת חול לוהט ושמם מאין יושב, כמו שחשבו הנוסעים הראשונים אשר העיזו לבם לסול למו מסלה דרך המדבר הזה, כי להנוסעים מתקופת העת החדשה הזאת, הצליח להם לגלות מקומות הרבה אשר האדמה שם היא ארץ מגדלת כל מיני פרות וצמחים ותבואו' שונות וגם עצים הרבה יתנוססו שמה הנושאים פרי הלולים פרחי תפארה למכביר, אשר מבין העצים יזלו מעינות מים חיים וקרים המתוקים מאד לחך השותה אותם, גם נהרות גדולות אשר ידגו בתוכם כל מיני דגים טובים ושמנים במספר הרבה מאד, תועפות רוכסי הרים רמים והנשאים, וסלעים גדולים וחדודים יכתירו את המקומות האלה מכל העברים, אשר יחסמו דרכי משלחת מלאכי זעם המדבר מבלי הגיע עד המקומות המבורכות האלה. המקומות האלה נקראו בשם „אאזיסים“ וימצאו בכל רחבי המדבר הזה במספר ארבעים ושלש20, אשר רק בעשרים מהם יושבים אנשים פראים ושובבים הנקראים בשם „מוירען“21 והם יקראו את האאזיסים בשם „איים“ אשר לא יש לאל ידי האדם להגיע עדם עם סירת־דוגה או עם אניה גדולה, רק עם האניה־בעלת־החיים (לעבענדיגע שיף) או אנית־המדבר – הוא הגמל אשר אביר הטבע בראהו רק לשם הנוסעים דרך המדבר הזה, כי מתחת לכפות רגליו יש עור עב ורחב מאד אשר העור לא יתן את רגליו לטבוע במצולת תהום החול הרב, ובהלכו על החול דומה לאניה אשר תצוף על פני המים, לבד זה יוכל הגמל לסבול שרב וחום עוד יותר משארי בעלי חיים היונקים, ויאכל העשבים והשרשים הפורים ראש ולענה אשר יצמחו שם בין השוחים והחרולים, ויוכל לחיות בלא מים ימים אחרים, כמו שיודיעו לנו חכמי הטבע החדשים בספריהם המחוכמים, והראשון החכם המצוין ה' ש"י אברמאוויץ בספרו היקר „תולדות הטבע“.

„האאזיסים במדבר אפריקא זאהארא – יספר נוסע מפורסם אחד – הם מקומות ברוכות, האדמה אדמת שמנה ופריה על פני כלה. בם יצלחו כל צאצאי האדמה וכל מעללי איש, יתר הרבה מבשאר ארצות מבורכות. הטבע פתוח תפתח שם ידה הנדיבה להשביע לכל חי רצון, וכאם עדינה תופיע שם ותחבק את בניה בזרועות אהבה ביתר שאת מביתר ארצות תבל. מינים בעלי חיים שונים ימצאו על האאזיסים האלה, אך שונים המה בתוארם ותמונתם, רבים הם מינים זרים, אשר אך תוצאות ארצות אחרות המה ואינם בארץ אחרת. המצוינים מן החיות היונקים בהאזיסים האלה המה: דובים, שחלים, שועלים, פאנטירים, הארנבת, יאגוארים וקוגוארים, אריות ונמרים, חתולים־פראים ועוד רבות כמו אלה. ממיני החיות הביתיות ימצאו שמה: הסוסים, גמלים, עזים, גוואנאקאסים רענטהירים, שורים, פרות, כבשים, סוסים וכלבים גדולים הרבה מאד. יושבי המקומות האלה יצודו וירדפו את החיות הטורפות על דבר בשרם כי טוב למאכל הם, וגם לחלבם כי שמן. בהיערות אשר ישתרעו שם לרוב ימצאו כל מיני זוחלים (אמפהיביען) שונים, אשר יהיו במים וביבשה, רבים הם למשפחותם ולמיניהם. כי ימצאו שם צפרדעים גדולים מאד, וחומטים (קרעטין) – מינים נחשים רבים ארסיים, הנורא מהם הוא הנחש ממין המצלצלים (גלאפּפערשלאנגען) ונחש הבאא22 הגדול מכל הנחשים, מיני עקרבים שונים, ובתוכם יש מין עקרב אחד הנקרא בשם „לעגואן“ אשר היושבים אוכלים את בשרו בכל פה. גם כל מיני רמשים רבים ימצאו שמה אשר מרביתם למשא להתושבים, ויש שם מין עש ונמלים המזיקים והמכלים כל דבר אשר יקרה להם ויכלו גם עצים גבוהים וגדולים. גם עופות בעלי מינים שונים לא יחסרו שמה, ושמה תשים בת־היענה (שטרויס) ביתה ומעונתה במספר רב ועצום מאד. מהמתכיות (מאטאלען) לא ימצא שמה, זולת אבני־מלח לרוב אשר היושבים יסחרו בה מסחר רב.

היושבים אשר יאחזו את האאזיסים המה המוירען והשחורים (נעגערין) ויתנהגו עוד בשובבותם, ויפרדו למשפחות ולשבטים שונים, וכלם אף כי ישתנו מעט שבט משבט, בכל זאת כלמו אך תואר אחד נראה להם, אשר תעיד כי צאצאי משפחה אחת כלמו המה. תכונתם, בנין גופם ומנהגיהם יעידו כי ממעי הערביאים יצאו. בכלל אנשים בריאים ומסבלים בשר המה, ומטבעם בני חיל גדולים, קומתם – בינוני, צבע בשרם שחרחר אדמדם מחום השמש, ראשם כמעט מחודד, עצם עיניהם בולטות מעט לפניהם, פניהם לא שטוחי, אך חוטמם שטוח הוא, מצחם קצר, שפתי פיהם עבים וכמו כפולים למעלה, שער ראשם ארוכות ושחורות, שער זקנם דק ומעט. אוהבים מאד החופש והדרור באין גבול, ומחרפים את נפשם עד כי המות למשחק למו בעת מלחמה. אומץ לבבם מבהיל מאד את בני אויראפא, כי יכינו לבם אם יפלו שבי בידי אויביהם למות מות גבורים ולסבול עינוים נוראים וקשים כמה ימים, ומבלי לפתוח פיהם להתחנן מן ההורגם, כי חרפה גדולה הוא למו. מנעוריהם יטו שכמם לסבול גם רעב גם צמא, ופראי אדם הם בכל עניניהם. פרשים רוכבי סוסים, רבי קשת ואנשי מלחמה, שוללים ובוזזים עלי נתיבות, ושונאים את בני אויראפא הלבנים שנאה נצחת, מעורות אויביהם אשר יפלו בידיהם בעת מלחמה יעשו כלי סוסיהם וגמליהם, ואת הבשר ישליכו כדומן על פני האדמה, ויכלכלו בהם את הכלבים, ומעצמות גולגולותיהם יעשו להם גביעים וכוסות לשתות מהם יין ושכר, את שבויי החרב במלחמה יענו אחרים באכזריות גדולות בנקור להם את עיניהם ובתתם אותם לעבוד כל עבדה בשדה, להתיך את חלב הפרות והצאן, ולרעות את עדריהם, כל איש אשר לא הרג מימיו איש אחד מאויביהם בחרב, לא נכבד הוא בעיניהם לשתות במשתה היין מן כוס הכבוד אשר תסב את כל המסובים הנכבדים. אמונתם אמונת מחמד בלולה בהבלי עובדי אלילים, לשונם לשון ערב בהברות שונות, וכל חכמתם וידיעתם הוא רק הקריאה בהאלקאראן ולא יותר. משכנם באהלי קדר, כלי ביתם שקים נאדות יריעות ומסכות, קערות עץ ושתי אבנים לטחינת השעורים ולא יותר.

„מהארצות והמדברות והמקומות הנושבים והמפוזרים בין האאזיסים הנודעים לנו במדבר זאהארא הם: 1) ארץ הנגב „צאנאגא“ בנגב מארקא (גואדען) בתוך הארץ. דרך שמה יעברו האורחות (קאראוואנען) ממאראקא לניגריציען). 2) „טעגאצא“ ארץ מדבר. 3 ) צוענציגא, בנגב הארץ זעססגעלמעסאַ. 4) טאַרגאַ, ג"כ ארץ מדבר. 6) גואלאַטטא, ארץ דומה לאי בתוך ערבות חול בעצם המדבר זאהארא, הרבה תמרי דקל בתוכה, דרך שמה יעבורו האורחות“ – 23.

האאזיס היותר גדול והיותר מפורסם בפי הנוסעים, הוא האאזיס הנקרא בשם „שעלעניק־דאר־פור“, הרים גבוהים וסלעים נשאים ונוראים יתנוססו מכל עברי האאזיס הזה, נהרים גדולים וברכות רחבת ידים המלאים עם כל מיני דגים רבים ישטפו בתוכו, עוד יותר מבשאר האאזיסים. וכשני מאות אלפים מוירען יגורו שמה אשר תחת כנפי ממשלת ערב יחסו, ומאמינים בדת מחמד. ארחות מסחרם יעשו לארץ מצרים.

שלשה דרכים ראשיים יתמשכו דרך המדבר הנורא הזה, הדרך הראשון הולך ממאראקא לטאמבוקט, הדרך הזה הוא היותר ארוך והיותר נורא בתוך המדבר, יען כי בכל הדרך לא ימצאו הנוסעים מים לשתות ויתעלפו מצמא, וגם אאזיסים הרבה כמו בשאר דרכים לא יפגשו הנוסעים שם רק אחדים, ואספת חול הרבה משלשים עד ארבעים רגל בעומק ימצאו שם בכל הדרך. הארחות אשר ילכו בדרך הזה יתמהמהו לפעמים עד ששה חדשים רצופים, אשר במשך הזמן הזה, יעמדו שבועות אחדות על אאזיס אחד אשר יפגשוהו על אם הדרך, שם ישיבו את נפשם הצחיחה מצמא, ושם ינוחו מעט מתלאות הדרך ויתענגו על נועם הטבע השורר שמה. ולפעמים נלחצים להתמהמה שם שני חדשים ועוד יותר, כי הסערות והזועות עומדים לשטן למו בדרך מהלכם, אשר יתעודדו שבועות אחדות ברעם וברעש גדול באין מעצור (כאשר אספר לפני הקוראים במרוצת המאמר הזה). הדרך השני יתמשך מהנהר טשאד לשודאַן, והדרך השלישי – משודאן למצרים, לפעץ ולטריפולוס. הדרכים הראשיים האלה לא בטוחים המה להנוסעים בכלל, ופעמים רבות יקרה, כי החול אשר יעוף באויר השמים יכסה את הדרך בהררי חול הגבוהים יותר מחמשים רגל, ולזאת יקרה כי הנוסעים יתעו מן הדרך הישר, וכן ינועו ויתנודדו באין דרך ונתיב, אז יסבלו צרות נוראות ומצוקות אין קץ ויספו ויתמו מן בלהות משלחת כלי זעם המדבר הנורא. כמקרה נוראה כזאת קרה ג"כ לשני חכמים מפורסמים בתבל הלא הם הח' יעקב שאליטא24 ודניאל האָף מארלעאנס אשר במדינת צרפת, אשר נספר בזה לפני הקוראים הנכבדים את כל המקרים והתלאות אשר השתרגו עלו על צואריהם בנסעם דרך המדבר הנורא הזה, כפי אשר יספרו לנו החכמים הנזכרים בספריהם הגדולים הכתובים בשפת צרפת, אבל לא כן באריכות, כי אם בקיצור נמרץ מאד. ועתה קוראים יקרים, כאשר הודעתי אתכם שמץ דבר אדות מחקרי מדבר זאהארא בכלל, הסכתו ושמעו את אשר יספרו לנו הנוסעים השנים האלה.

„שלו הייתי במעוני ושאנן בהיכלי – יתחיל החכם יעקב שאליטא מארלעאנס לספר – יען כי מנכבדי העיר הייתי, ועל גפי מרומי האושר וההצלחה ישבתי, והנה לפתע פתאום אנה המקרה לידי אשר על ידה נלחצתי לעזוב את בני ביתי ואשת חקי, לנסוע על האי ס“ט לואיס25 אשר באפריקא. וכאשר התמהמהתי שם על האי שבועת אחדות מצאתי שם לשמחת לבבי אחד ממרעי וממאהבי הנאמנים, הוא החכם דניאל האָף מפאריז, איש צעיר לימים וגבר חכם בעוז, אשר התארח לחברה עם ארבעה חכמים גדולים וחוקרי־תבל מפורסמים אשר נשלחו מבית ועד חכמי הגעאגראפיא אשר בפאריז, לנסוע דרך המדבר זאהארא לארכו ולרחבו ולחקור אחרי כל ההרים, האאזיסים, הנהרות היאורים והיערים הגדולים. ולתאר את הכל עלי גליון. הוא עם יתר החכמים הצרפתים, אשר ידעו מאד להוקיר אותי על דבר ידיעתי הגדולה אשר ברכני ה' בחכמת הרפואה, ואשר איש כמוני נחוץ מאד להם בדרך כזה, התחילו לדבר על לבי כי אסע עמהם הנסיעה הזאת בדרך מדבר אפריקא זאהארא על הוצאותיהם, ומדי חדש בחדשו יזילו לי עוד אלף דאהלער מכיסם חלף טרחי ועמלי, נעתרתי קל מהרה לשאלתם ואפת, למחרת היום הוציאו בעדי מכתב־מסע משר הפלך (גובערנער) אשר בס”ט לואיס, וכן ישבנו כלנו בתוך האניה שלהם אשר על הנהר זענעגאַל, ואחרי עבור ימים אחדים לנסיעתנו הגיענו עד זענעגאמביע. משם נסענו עוד ימים שלשה, פעם על פני המים באניה, ופעם על היבשה על דבשת גמלים, עד אשר באנו בטומבוקט השוכבת מפאת הדרומית מן המדבר זאהארא. כשתי פרסאות אחורי העיר הזאת אצל חוף הנהר „ניגער“ חכינו ימים אחדים עד אשר תבוא השיירא (קאראוואנע) הגדולה מערב, אשר עמהם נסע דרך המדבר יחד, ואחרי עבור שלשה ימים, תקותנו לא נשארה מעל, כי פתאום נראו לעינינו ונשמע לאזנינו אבקת־חול גדול ונורא מאד וקול רעש והמולה ממחנה אנשים רבים. אנכי עם מרעי דניאל האָף הבטנו דרך הפֿערנראהר מה זה, וראינו כי השיירא הגדולה נוסעת, ואחרי עבור חצי שעה התקרבו אלינו. בראש הארחה הזאת רכבו שני מאת אנשי חיל חגורי חרב, על סוסים אבירים וחזקים אשר יסודתם ארץ ערב (אראבישע פפֿערדע), אחריהם עשרה גמלים עמוסים עם חביות גדולות ומלאות מים חיים, ואחרי המים עבדים רבים לשמור את המים היקרים אז בעיניהם כאבני חפץ ופנינים, ואחרי כן רכב פאשא־האורחה על סוס לבן דוהר, אשר מתגו ורסנו היה מצופה עם זהב טהור ואבנים יקרות; ואחריו נסעו כהנים (פריעסטער) אחדים, אשר כל אחד החזיק בידו את תורת מחמד (אלקאראן) נביאם, ואחרי עקבות הכהנים רכב איש אחד ודגל גדול בידו, אחרי הדגל, פרשים ורוכבים רבים יותר מאלף איש, וכולם ישבו על דבשות גמלים, ושמנה אלפים נוסעים עם נשים וילדים, רבים רכבו על סוסים, רבים על גמלים ורבים הלכו ברגל, אחרי הנוסעים הרבים האלה – גמלים הטעונים עם כל מיני בר ומזון, סחורת וחפצים יקרים. ומאסף למחנה רכבו עוד שלש מאות אנשי חיל חגורים עם כלי קרב הרבה ושונים. הקף שטח המחנה הזאת היה כאחד וחצי פרסא. חזון נעים ונורא היה המחזה הזה בעת אשר הגיעו כלם אלינו. תערובות עמים מעמים שונים, שבטים משבטים שונים היו שם, כמו: נוביים, אבעסינים, פארטוגעזים, מצרים, ערביאים, גווינים, הודים, גאנדארער־נעגערים, מורזקים ועוד רבים כמו אלה. רובם ככלם היו מן הכושים (נעגערין), מהם חומים (ברוינע), ומהם צהובים (געלבע), ורק אנחנו הששה האויראפיים היינו בתוך האורחה ממחלת בני אדם הלבנים, והיינו בתוכם כמ ככבים נוצצים מבין מפלשי עב בליל חושך ואפלה. אחרים מהם הלכו כמעט ערומים, ואחרים מלובשים בבגדים קלים ובאדרות שער, כל אחד מן הכושים אשר בתוך האורחה נשא בידו צלם דמות אליליהם „פעטוס“26 ובמי הנהר ניגער הטבילו את בשרם, והתפללו אחרי כן להאלילים האלה בפנותם את פניהם קדמה.

שלשה ימים רצופים התמהמהנו כלנו על המקום הזה, וכל הנוסעים הכינו את כל צרכי הדרך ומלאו את הכלים עם מים חיים וקרים, וכל מיני מאכלים ומגדנות, וגם משקאות שונות לקחו עמהם בדרך, גם אנחנו ויתר האויראפיים לא חבקנו ידינו, כי קנינו סוסים טובים וחזקים וגם שני גמלים; על גמל אחד העמסנו את כל חפצינו וכל כלינו הנחוצים, על הגמל השני – מים חיים וכל מיני בר ומזון לאכול, אשר שני עבדים שחורים שמרו אותם, ולמחרת היום נשמע במחנה קול תרועת שופר חזק מאד, שכל אחד יערוך תפלה ותחנה לאלהי הרוחות שישמור אותנו בדרך אשר אנחנו הולכים, וכל אחד יכין א"ע לדרך. כל היום וכל הלילה לא נתנו כל אנשי האורחה שינה לעיניהם ותנומה לעפעפיהם וכל ידים היו מלאות עבודה, ועוד בשעה החמישית למחרת בבקר הוא אור ליום 25 לחדש יולי, עמד כל אחד על משמרתו ומעמדו, וכלם התפרדו מן הנהר ניגער כמו עם רע ואח, כי ידענו היטב שלא במהרה נשתה מים מנהר כזה, ואחרי עבור שעות מספר שמנו לדרך פעמינו. אחרי שני ימים לנסיעתנו הגענו עד גבול המדבר זאהארא; האויר נהפך קל מהרה לאויר אֵדי וקיטורי.

עוד ביום הראשון בצעוד כפות רגלינו בהמדבר הזה, נפל עלינו עצב איום ונורא מאד, וכלנו הורדנו את ראשנו לארץ, כי בכל שטח הרחב מכל הככר לא היה נראה שם לא הרים ולא עצים ואבנים, כי אם חול רב כמים לים מכסים, לבן ודק מאד, והלכנו באין דרך ובאין נתיב, וכל נחמתנו היה, כי דרכנו אשר הלכנו בה היה לא רחוק מחוף ים האטלאנטי, ועל ידי זה היינו נכונים ובטוחים כי לא נתעינו מדרך הישר, והתענגנו לשמוע מרחוק את המית שטפו העז. אבל לא לעולם היה העונג והנעימות הזה, כי אחרי עבור זמן לא כביר אבדנו גם את הנחמה הזאת, כי נאלצנו להטות את צעדי כפינו אל פאת המזרחי מן הדרך הזה, אז חבק אותנו המדבר הנורא והאיום בכל עבר ופנה בזרעותיו, כמו שדבר לפנים המלך הקדמון פרעה אל היהודים „סגר עליהם המדבר“ – הסמנים הנכונים והבטוחים אשר היו לנו לאות נאמן כי לא נתעינו מדרך הישר, היו פגרי אנשים וגמלים הרבה אשר מצאו קברם באספת מצולות תהום החול בנסעם ג"כ בדרך הזה. בבקר ולעת ערב הלכנו כלנו ברגל, וכאשר התחילה השמש לבער ככבשן אש וללהט בלהט אשה וברעם גבורתה אז נאלצנו לעלות על דבשת הגמלים, כי החול בוער כגחלי אש לוהט מקרני השמש, אשר לא היה אז לאל ידנו ללכת יחפים, כי להלביש את הנעלים לא יכולנו, יען החול החם יאכל את נעלי העור בכל פה. אחרי עבור עשרה ימים, הגענו במקום אחד אשר כל שטח הככר מכוסה באבני חצץ (קיעזעל) קטנים והרבה מאד, ולא היה לאל ידינו לרדת מעל בעירנו אף פסיעה אחת כי דם הרבה הי נגרים מרגלי האנשים אשר העיזו לבם לרדת מעל דבשת הגמלים אף פסיעה אחת. ולשמחת לבבנו פגשנו שם אחורי הכפים והסלעים מין חיה אחת קטנה כחתול־הבית, ואשר הערביאים והכושים מן האורחה צדו אותם ואכלום למעדנים, ומעורותיהם עשינו כתבנית נעלים לרגלינו, אשר בזאת היה לאל ידנו להשתמר מבלי יכשלו רגלינו באבני נגף וצורי המכשול. מין החיה הזאת נקראת בשם „איכנעוומאן“27 או עכבר־הזולל, המחפש אחר ביצת־התנין (קראקאדיל) ויאכל אותם בפה מלא. תמהר לרוץ קל מהרה, ותתיצב מול פני האדם בפגשה אותו על רגליה האחרונות, ועם רגליה הקדומות תגין בעד קוי השמש, ותתבונן על האדם בלי־נוע היטב מאד.

במקום הזה שחרו אותנו פעם אחת בלילה, שני אורחים אי־נכבדים ובלתי־קרואים, אשר הם מהשליטים הראשונים והנוראים אשר ימשלו בהמדבר הזה, הלא הם: הנמר (יעגער) והפאנטער. כי כמהלך רבע וויערסט ממרבץ מחננו, רדף הראשון אחר משנהו לשכך עמו חמת הרעב אשר אכף עליו בתוקף ידו. מקול שני החיות הנוראות האלה צללו אזנינו, וקל מהרה קמנו כלנו ממשכבנו משומם ונבהל, אשר זה כמעט שכבנו לנוח מתלאות היום וליתן שינה לעינינו, כל הסוסים נחרו, וכל הגמלים צעקו, ושערותיהם סמרו כמסמרות נטועים, אז הבנותי אני עם מרעי כי האורחים האלה אשר ישחרו אותנו לא ישובו ריקם מלפנינו. הלילה היתה ליל בהיר בשחקים והירח יקר הלך, והיה לאל ידינו לראות את המחזה הזה בבירור היטב מאד, וראינו כלנו לחרדת נפשנו כי הנמר והפאנטער יתקרבו אלינו. שלשים אנשים חיל עם קני־רובה בידיהם התיצבו בראש האורחה ויכוננו את נשקיהם נגד פריצי החיות האלה, וקל מהרה נעלם הפאנטער מעיני הרואים. הנמר איננו דומה בטבעו אל האריה, כי האריה בפגשו אנשים או בעלי חיים אחרים, יטרוף רק אחד מהם וילך לדרכו, אבל לא כן הנמר האכזר, הוא יפול על האדם ועל הבהמה יחד, וחמת עברתו לא ישכך עד אשר ישים קץ לחיי כל המחנה וישחטם עד אחד. אנכי עם מרעי התיצבו על הפאשא „זינגע“ כי הוא הי' רובה מהולל להפליא, ואשר סביב לו עמדו עוד רובים רבים עם כלי נשק בידיהם, וגם כושים (מורינען) אחדים בלא כלי נשק, וכלם עמדו להגינו מכל אסון ופגע, ואף כי כל אחד מאנשי האורחה היה חגור בכל מיני כלי נשק שונים היטב מאד, בכל זאת עמד כל אחד בפיק ברכים כושלות ובלב מלא חרדה ופחד. וכאשר שאל אחד מן הנוסעים את פי הפאשא, מדוע יעמדו סביב לו הכושים בלא כל כלי נשק, אשר מבלי זאת לא יוכלו להועיל מאומה, ענהו הפאשא: כי אם תקצר היד לנצח את החיות האלה, אזי ישליך להם אחדים מן השחורים האלה לשכך מעט את חמת רוחם. חיל ורעדה אחזתני בשמעי את חליפות הדברים האלה28.

בין כה וכה הגיע לא רחוק מאתנו, והרובים כוננו את קני־הרובים נגדו לקבל את פניו בכדורי עופרת אחדים, עוד לא הספיקו לבצע את מלאכתם והנה לפתע פתאום התפרץ מגל עצמות יבשות אשר השתרע לא רחוק מאתנו – הפאנטער בחמת רוחו ועזוזו; כי שם בתוך הגל הזה, רבצו שני פאנטערים קטנים שלו, וכי בפגשו בתחלה את הנמר בדרך בעת הלכו לבקש טרף לילדיו הרכים והקטנים, התחיל הנמל לרדוף אחריו, עד אשר הגיע למקום רבצו, ועתה בראות הפאנטער כי הנמר התקרב אליו, יצא לקראתו, והתיצב לא רחוק מן המערה לשמור את הקטנים לבל יאונה להם כל רעה. הפאנטער פתח את פיו כקבר פתוח אשר לשונו בער ככבשן אש והראה להנמר את שניו הארוכות והחדות במה כחו גדול. נדהם ומבוהל מאוד עמד בתחלה הנמר בראותו לפתע פתאם את אויבו מנגד, והיה נאחז ברוב שרעפיו בקרבו בחשבו מזימות עם מי להתגרות מלחמה, עם האורחה או עם הפאנטער אויבו בנפש. ישוב הדעת הזה לא התעודד זמן רב, כי אחרי עבור רגעים אחדים התחילו שני האויבים להתקרב איש אצל רעהו, ואחרי אשר היה האחד לא רחוק ממשנהו התחילו להראות את גבורתם ועזוז נוראותם, והמלחמה היתה חזקה מאד, אחרי רגעי מספר התחיל לזוב דם רב משני הלוחמים, עד כי החול נצבע תחתיהם מדמיהם, בכל זאת היו עוד שניהם חזקים ועצומים, ואחד לא התגבר על משניהו, אחרי עבור רגעים אחדים עצר הנמל מלהלחם והתרחק מאויבו כמטחוי קנה־רובה. הפאנטער התחיל ללקק את הפצעים האנושים שלו מבלי שום לבו אל הנמר, והנה פתאום קם הנמר מעל הארץ ונפל בפעם אחד על שני בני הפאנטער הקטנים, וטרף אותם כרגע, ואחרי כן הפנה שכמו אל הפאנטער, אז היתה המלחמה עוד יותר איום ונורא מבתחילה, אהה! איום ונורא היה לראות המלחמה, איך פעם אחד הפיל תחת רגליו הנמר את הפאנטער, ופעם אחד התגבר הפאנטער על הנמר. עד כי לסוף נפל הנמר שדוד ארצה לרגלי הפאנטער. אנכי עם הפאשא גמרנו בלבבנו לבל עשות מאומה להפאנטער האומלל אשר שכל משני בניו בפעם אחד, ועוד אנחנו מביטים עליו בעיני חמלה, יצא פתאום כדור עופרת אחד מתחת יד אחד הכושים ולא החטיא את המטרה בראש הפאנטער, ונפל גם הוא שדוד לא רחוק מן הנמר ומשני הפאנטערים הקטנים. הידד! הידד! נשמע בכל האורחה וכל אחד נתן שבח והודיה לה' אשר הציל אותו משני גבורים עריצים כאלה. הלילה עם חרדת המות חלף ועבר, ומלכת היום לקח מקומו. והתחלנו לשום לדרך פעמינו הלאה, וכן נסענו עוד שני ימים ושני לילות דרך המדבר האיום הזה בלא שום אסון ופגע, וביום השלישי החליף החום את מעשהו משנה ככל הימים הראשונים עד כי כמעט גוענו כלנו מלהט קרני השמש. ובשעה העשירית לפני חצות היום, והנה עב קטנה ככף איש נראה על השמים, וערפלי חושך שמו חתולתם, רעמים אדירים וברקים איומים ונוראים שולחו מחדרי תימן, האותות האלה היו מופתים חותכים, כי סועה וסער נכון להתחולל ביום הזה. אחרי עבור חצי שעה נתך גשם שוטף על הארץ, אשר הטפות היו חמים כמים רותחים, ומדי רגע ברגע התחזקו הגשמים עוד יותר, בשטף איום ונורא מאד, אז נלחצנו לעצור את רגלינו מלכת הלאה, שטחנו את האהלים שלנו להחסות ממטרות עוז כאלה, אבל לחנם היה עמלנו להקים את האהלים כי נהרסו עד היסוד בם, ואחרי כן רעמו עוד רעמים חזקים ונוראים באין הרף, וברד חזק נתך ארצה, אנחנו חשבנו אז כי כלנו אבדנו מהמון מטרות עוז ומן הרעמים והברקים הנוראים, וכמו זרמי מים גדולים ועצומים נפלו ממרום על ראשנו, ואחרי זמן לא כביר נחלף מדבר החול לים זועף אשר כסה את כל היקום תחת שמי ה', ואנחנו המלטנו את נפשותינו בהעפלנו לעלות על תועפותהר רם נשא ותלול, אשר התהוה לפני איזה שעות מספר מן הסופה והסערה אשר התחולל לפני בא הגשם, ומעל ראש הר־החול הזה יכולנו לראות ולהתבונן את אשר יעשה בהמדבר הנורא הזה. אהה! חזיון איום ונורא נראה לעינינו, כי כמה פרסאות בסביבותינו נראה רק ים זועף וגלים כהררי עד לשחקים התנשאו, וממעל ראשנו רעמו רעמים אדירים והציצו ברקים איומים. מעל פני המים ההם נראה איך יצופו נחשים גדולים כקורי־הבית, נמרים אדירים ופאנטערים נוראים, אריות אין מספר ויאגוארים רבים ועוד פריצי חיות רבות כאלה, אשר בכל שארית כחם ואונם חתרו להמלט מתגרת ידי המים הזדונים האלה, ומדי רגע ברגע נעקר לחרדת נפשנו מן הר־החול אשר עמדנו עליו, רגב חול גדול מאד ונמס קל מהרה מתוך המון המים, סוף דבר פחדים נוראים ובלהות מות באין הפוגות השתרגו עלו על צוארינו. הפחדים האלה ארכו עד חמש שעות רצופות באין מעצור.

ויהי כאשר שכך חמת הסער, והמון הגשמים נעצרו מהמטיר, התחלנו לשום לדרך פעמנו הלאה. אבל לדאבון נפשינו היה קשה ללכת אז מבראשונה יען כל הככר בכל ארכו ורחבו היה מכוסה בעשבות בוץ ועם קמשונים וחרולים עד אין מספר, אשר הביאם השטף והמבול העז מכל העמקים ומכל מקומות שוממות, לבד זה היה הככר מכוסה גם בבעלי חיים הרבה אשר היו טרף לשני משלחת מלאכי הזעם הנזכרים, יותר מכלם היו שם עכברים וצפרדעים גדולים ונוראים אשר נאלצו לעזוב את החורים והמערות אשר הגיע עדיהם השטף הנורא. וכן הלכנו בכל שארית כחנו עד אשר נטו צללי ערב, אז עמדנו מלכת וכל אחד בקש לו מקום לנוח מעט מתלאות היו הזה, דומיה איומה שררה כל הלילה בתוך המחנה, כי כל הנוסעים שכבו על יצועם ושנתם ערבה להם, אבל אנכי הפכתי משכבי באנחות ושנתי נדדה מעיני, כי המראות האיומות ובלהות המות אשר הבהילו ביום את האורחה לא עצרו מלהפחיד את רוחי גם בלילה ומבלי נתן לי לשים שנה לעיני ותנומה לעפעפי. וכאשר חלפה הלילה, קמו כל האנשים מעל הארץ והתחילו להכין את פעמיהם לדרך הלאה. היום בער ככבשן עוד יותר מכל הימים הראשונים, ולא היה לאל ידינו ללכת הלאה אף חצי וויערסט מחום להט קרני השמש, ונאלצנו לעמוד כל היום על מעמדנו. ולעת ערב כאשר שלחה מלכת היום את קויה האחרונים, פקד הפאשא לחלק לכל אחד מאנשי מסעותיו מים לשתות ולהכין לדרך בלילה. סדר ישר ומשטר נכון ישרור בעת חלוקת המים להנוסעים; כי אצל כל אוהל ואוהל אשר יכלכל מארבעים עד חמשים איש, ישטחו על קרקע הארץ סדינים לבנים וטהורים, וכל אנשי האהל ישבו סביב הסדינים כדור, והממונה בעצמו על חלוקת המים עומד עם חבית מים גדול, אשר מן החבית יצא ברזא, וכל מי שרוצה לשתות, יקרב את הצנצנת אשר בידו אצל הברזא וימלאנה מים, לפי חוקי הפאשא צריכים הצנצנות להיות כלם שוים במדתם, ואם יקרה אשר אצל אחד הנוסעים ימצא צנצנת היותר גדול מהנשארים, ייסרו אותו על פניו ולא ינתן לו לשתות מים למחרת כל היום. בהאכילה לא יעשו סדרים והכנות כאלה, יבושל בשר משורים ומסוסים או מגמלים וכבשים נמלחים הרבה מאד וינתן לכל אחד די צרכו כל היום, ויאכלו בכל פה עם מאפה תנור.

וכן חלפו ועברו עוד שנים עשר יום, ומידי יום ביומו פחדים איומים ותלאות נוראות השתרגו עלו על צוארנו, וביום הי"ג בער השמש עוד יותר מבימים הראשונים, ואנשי האורחה לא עצרו כח ללכת במשטר וסדר נכון, ונפוצו לכל פאה ורוח במפלגות ואגפים הרבה. גם את הדרך הישר אבדנו אז מעינינו, והלכנו תועה באין דרך ונתיב, אז נאלצנו לדרוש בציר־הצפוני (קאמפאס) את הדרך הישר, אבל הה! גם תקותנו זאת היתה עדי אבד, כי בראות הכושים הפראים אשר בתוך הארחה את מכונת הקאמפאס בפעם הראשונה בימי חלדם, אמרו כי מעשה כשפים הוא, ושברוהו לרסיסים קטנים, ועל ידי זה צרות רבות ותלאות איומות עד אין קץ השתרגו על צוארנו כי לא יכולנו למצא את הדרך הישר, עד כי גם הגמלים הזקנים אשר הלכו עד כה בראש המחנה לנחותנו הדרך נלך בה, אשר לא מוזר למו יותר מלאנשים, גם המה יבגדו בנו כמו נחל ועזבו הפעם את משמרתם והלכו למו בשרירות לבם. קול רעש וקול המולה נשמע אז בתוך המחנה, והתחלנו לשום עצות בנפשנו מה לעשות לדבר הזה, זה אמר שנלך לפאת הימין, זה אמר לפאת השמאלית, ואחרים חוו דעתם לשוב אחורנית, אבל לסוף גמרנו אומר ללכת הלאה!

פחדים איומים ובלהות מות עד אין קץ השתרגו עלו על צוארנו בלילה הזאת, ואחר מאנשי האורחה העיז לבו לירות על זאב־ערב (הוענע) אחד, אשר כמעט הגיע אל מרבץ המחנה, ובשמענו לפתע פתאום רעש קנה־רובה, דמינו בנפשנו כי פראי מדבר נפלו עלינו, כל אחד התעורר ואחז בידו את כלי נשקו, וכל הלילה ירינו ברוח לחנם, וכאשר עלה השחר ראינו להשתוממות נפשנו כי להבל ולריק פזרנו כדורי־עופרת הרבה מאד, וגם אנשים אחדים מתו באשמת הרובים. למחרת היום בשעה העשירית לפני חצות היום, והנה באשה גדולה וצחנה איומה הגיע לנחירי אפינו, ולא ידענו על נכון מאיזה סיבה התהוה הצחנה האיומה הזאת, וכאשר פתחו את חביות המים לשתות, ראינו להשתוממת ולחרדת נפשנו כי המים נהפכו לחמרים עבים ולבנים כרגבי הקרח, וכאשר קרבנו נר דולק אצל המים, עלה שלהבת נורא כשלהבת היין שרף, ועל כן שפטנו למשפט כי הוא מקור הצחנה והבאשה, ונאלצנו לשפוך למורת רוחנו ולדאבון לבבנו את המים ארצה. וחמת הצמאון אכף עלינו בתוקף עוזו. ואחרי אשר חלפו ועברו שני ימים מבלי לשתות אף טפה אחת מים, נשארו כל אנשי האורחה באין אונים, ולשונינו צחיחה מצמא, ובכל פאה ורוח נראה איך אנשים התעלפו ונפלו על הארץ באין אונים. אז קמה מהומה ומבוכה נוראה בתוך המחנה וכל אחד אבד את תקותו, ומדי רגע ברגע צפה בכליון עינים על רע המות כי יבא. ובכל מאמצי כחנו שפכנו את לבבנו לפני אלהי הרוחות שישלח לנו עזרתו מצר. רבים התפללו לה' שיעשה כלה לחייהם המרים המאררים האלה וישלח את הרוח הנורא סאמום29 לכלותם מעל פני האדמה, אבל למורת רוחם לא נענו כלם, ובכל וויערסט וּוויערסט אשר התרחקנו הלאה נפלו אנשים רבים מתים ארצה, מתגרת יד הצמאון האכזר, ויותר מכל נפלו נשים וילדים רכים. אחרי עבור עוד שעות מספר נפלו ג"כ סוסים רבים ארצה ולא יספו קום. וערביאים רבים מן הארחה גמרו אמר להמית את גמליהם ולשכך מעט את חמת הצמאון בהמים העצור בקיבתם, בפיהם דברו ובידיהם מלאו, והתחילו לשחוט גמליהם והוציא המים מקיבתם ושתו לרויה. סוף דבר מהומה גדולה ומבוכה עצומה נשמע בתוך הארחה, כל אחד הלך קודר ושחוח בלחץ הצמאון, כל אחד עזב בפיק ברכים כושלות את משמרתו ולא החזיק עוד ביד רעהו, וכלנו אבדנו את תקותנו ואמרנו נואש לחיינו, ולא קוינו עוד לשוב ולראות חיים על פני האדמה! –

אחרי עבור עוד שני ימים נוראים ואיומים כאלה, והנה לבשו השמים קדרות, והאדים אשר עלו מן הארץ השתרעו על פני כל הככר הרחב. כלנו לקקנו את אגלי הטל אשר התנוצצו על פני הסלעים ועל העצים, לשכך בזה מעט חמת הצמאון, אבל גם הישועה הקטנה הזאת לא התעודדה זמן רב, כי כאשר אך יצאה השמש על פני הארץ, נעלמו גם האדים האלה מעיננו והשרב החל לעשות את מלאכתו כפלים מאשר בימים הראשונים, ואז לא יכולנו ללכת עוד הלאה והרבצנו את מחנינו על כר נרחב מאד וכל הנוסעים שכבו על הארץ באין אונים, ועזובי כח. בכליון עינים צפינו וחכינו אז למות אשר מדי רגע ברגע הלך וקרב אלינו, אבל פתאום קמו הגמלים הזקנים מורי הדרך מעל הארץ, ובקול הומיה התחילו לצעוד מהר באין מעצור. „לא לחנם זאת!“ – קרא פאשא הארחה – הלא דבר הוא! קומו אחים, והתחזקו, אזרו שארית כחכם ולכו בעקבות הגמלים, לקול דבריו חגרנו שארית כחנו, חיש מהר קמנו מעל הארץ, והלכנו אחרי הגמלים כל היום עד הערב חלשים ועזובי כח, וישועה עוד לא נשקפת לנו, ואך כאשר השמש ירדה במורד ההרים וצללי ערב נטיו, אז האח! ראתה עינינו! בתקוה חזקה ובלב שמח צעדנו על האאזיס, ולשמחת לבבנו ראינו, כי כל הככר מכוסה בכל מיני צמחים, פרחים ושושנים, עצים גבוהים ואלנות הנושאים פרי הלולים למכביר אשר מתחת העצים יזלו מעינות מים חיים וקרים המתוקים מאד לחיך שותיהם. המים האלה השיבו את נפשנו ויתנו לנו כח ועצמה כבראשונה. שלשה ימים רצופים התמהמהנו על האאזיס הזה, בעונג ובנעימות, וביום הרביעי, אחרי אשר מלאנו את כלינו במים הקרים והמתוקים האלה, שמנו לדרך פעמנו הלאה.

בדמעות שליש ובלב נשבר ונדכה, עזבנו את עדן גן הזה, לסבול עוד צרות רבות ותלאות אין קץ. יותר מעשרה אנשים מצאו קברם על האאזיס הזה אצל יבלי המים, בעת אשר לצמאם שתו מים בהפריזם על המדה. כחצות הלילה אחרי אשר עזבנו את האאזיס, בעת אשר שכבנו כלנו על קרקע הארץ, הקיץ אותנו פתאום משנתנו קול המולה חזקה מאד, וכאשר שאלנו את פי שומרי־הארחה על סבת הדבר הזה, הודיעו לנו כי תפשו ערבי אחד, אשר בנקבו חור בחרבו תוך חבית מים אחד, גנב מים, הפאשא עם יתר ראשי הארחה, אשר היטב חרה להם על הדבר הזה, המתיקו יחדיו כל הלילה סוד כדת מה לעשות עם הגנב, ובאיזה עונש יוסר. המשפט אשר חרצו עליו אחרי התיעצם יחד שעות מספר היה איום ונורא; בפקודת הפאשא, חפרו ארבעה ערביאים בור בקרקע האדמה, ואחרי אשר שמו ידי ורגלי הגנב בחרצובות ברזל, הושיבוהו בבור הזה עד צוארו והשיבו את העפר למקומו, עד כי כל גוו היה קבור חי בתוך האדמה ואך ראשו נראה לחוץ, ואז התיצבו מסביב לו כל אנשי הארחה וירקו בפניו, ואחרי כן נגש אליו הכהן (טאַלבע או מארבוט) ויצג אצלו כלי אחת המלאה מים, ויסמוך את ידיו על ראש החוטא ואמר: „יען כי מים רבים שפכת על הארץ לחנם, לכן תמות בצמא בתהו יליל ישימון הזה, ויען כי לא שמעת חקות ראשי האורחה, לכן תמות פה משני פריצי החיות הטורפות אשר יעשו למו מטעמים מבשרך ומדמך!“ הה! מה נורא היה המחזה הזה! הלא קצרה עטי מלתאר לך קורא נכבד את העצב והיגון אשר נראה על פני הפושע האומלל, צרתו נגעה עד נפשנו ואני עם מראי דניאל הורדנו כנחל דמעות על גורלו המר, ונתחנן בעדו אל הפאשא אשר יסלח לעונו הפעם, אבל הוא שם את לבו כחלמיש צור ולא שמע אלינו, ובכן עזבנו את האומלל לבדו צופה בכליון עינים על המות בתהו ילל ישימון זה! – למחרת היום בבקר השכם התיצב לפני הפאשא ערבי זקן אחד ואמר אליו: כי בעוד שני ימים נבוא עד המדבר המכוסה בסלעים גדולים וצורים נוראים, ומשם נבוא בדרך הישר ולא נסבול עוד צרות ומצוקות כאשר עד כה, אבל הה! אך נבואת שוא חזה לנו הזקן הזה; עוד בלילה הזאת התחולל רוח סועה וסער נורא מאד, השמים התקדרו בעבים, רעמים חזקים וברקים מבהילים הבהילו את נפשנו מאד, וגשם סוחף עצר אותנו מלכת הלאה. בבקר, כאשר זרחה השמש על פני הארץ והמטר עצר מהמטיר, ואנחנו כבר שמנו פעמינו לנסוע הלאה, התיצבו פתאום הגמלים מורי הדרך על עמדם ולא זזו ממקומם, וכאשר שאל הפאשא את אנשיו על סבת הדבר הזה, השיבו לו כי בקעה גדולה המלאה פגרי אנשים, סוסים, וגמלים משתרעת לנגד עיניהם. כאשר צעדנו הלאה צעדים אחדים, חזו עינינו מחזה איום ונורא; פגרי אנשים לאלפים שכבו על קרקע הארץ, ומראה גויתם אשר כבר יבשו כאבנים וידמו אל חנוטי־מצרים (מומיען) העידה לנו כי כבר עברה עליהם מאות שנים מעת אשר מצאו פה קברם מחמת הקטב הנורא אשר ישוד בהמדבר הגדול הזה. אהה! חשבתי בלבי בשומי עין על שדה קטל זה, מה נורא המדבר זאהארא! ומה איומים משלחת מלאכי זעמו! ואיך עצומים כל הרוגיו! היתכן לאיש אנוש להרהיב את לבבו לנסוע דרך המקום הנורא הזה! ובמר נפש ובחרדת קדש עוררנו קינים והנה והי על גיא הרפאים האיומים והרבים האלה! – מן המקום הנורא הזה אחזנו את דרכינו לפאת הצפונית בחשבנו כי על עבר זה ישתרע הדרך הישר. קול רעש וקול המולה כקול רעש אופני מכונת הקיטור הגיע לאזנינו, בתחלה חשבנו כי קול הנחש הגדול באא אשר ישמיע במדבר קולו מרחוק, אבל בצפינו דרך הפערנראהר ראינו לחרדת ולהשתוממות נפשנו, כי כמרחק חצי פרסא מאתנו עומד עמוד אחד גבוה אשר ראשו עד לשחקים יגיע, ומדי רגע ברגע יתקרב אלינו, פשר המחזה המוזר הזה נעלם מעיננו, אם מעץ, מאבן או ממתכת נבנה העמוד הזה זאת לא יכולנו עוד לראות, ואך כאשר התקרב עוד יותר אלינו ראינו להשתוממות נפשנו כי כל העמוד הגדול והנורא הזה עשהו יד הטבע מחול הרבה מאד, אחרי עבור עוד רגעי מספר והנה עוד עמוד אחד הוקם על אצל העמוד הראשון, ושני הענקים הגבוהים האלה כמו אחוזי יד התחילו לצעוד לקראתנו במרוצה נמהרה מאד, הפאשא פקד לאנשי האורחה כי יטו מדרך לצד אחר למען לא יפגעו בהאורחה הענקים הנוראים האלה, אבל עתותנו לא היה עוד בידנו, כי כבר היו רק כעשרה צעדים מאתנו, אז יכולנו להתבונן היטב על העמודים האלה, כי המה מחול, אשר צברם הסער מעל קרקע הארץ30, מדי רגע ברגע התרבו עוד העמודים יותר ויותר, עד כי אחרי עבור רגעים אחדים עמדו כבר יותר מעשרים עמודים לנגד עיננו, פעם נעלם המחזה הזה מעינינו, ופעם נתחדש המחזה כבראשנה. „אחים! קרא אחד מן הערבאים הזקנים – האם ידעתם את שמות הענקים האלה? הלא בשם עמודי־חול (זאַנדהאזען) יקראום הנוסעים! האם ידעתם או שמעתם אדותם“? – „מעולם לא ראינו ולא שמענו אדותם דבר“ – ענו כל אנשי האורחה פה אחד. „לכן תדעו אחים אהובים – הוסיף הערבי הזקן לדבר הלאה – כי העמודים האלה נקראים ג"כ בשם „אוראַגאן“ והם משחיתים ומהרסים הרבה מאד“. בין כה וכה רגזה הארץ תחתינו אשר הסבו הרעש צעדי אוני הענקים האלה! אהה! איום ונורא היה החזון הזה! כמו ים זועף ביום סופה וסערה רעשו העמודים באין מעצור. בתוך העמודים ראינו להשתוממות נפשנו דגים חיים קטנים עם גדולים, צפרדעים רבים ועוד בעלי חיים שונים עד אין מספר, אשר העמודים העלו אותם מלב ים. אחרי עבור שעה שלמה נהרסו ונחרבו לאבקת חול כל העמודים, ונורא היה לראות מרחוק איך נפלו כהררי אלף מעל גבהי שחקים במצולת תהום רבה, היה לאל ידם, לכסות תחתם מחנה גדולה מאלפי רבבות אנשים מבלי השאיר שריד מהם, אבל לשמחת לבבנו לא פגעו בנו לרעה.

ויהי כאשר נהרסו כל עמודי־החול עד היסוד בם, נתמלא כל הככר בבעלי חיים הרבה מאד, אשר היו אצורים עד כה בבטני עמודי־החול. בתוך אספת בעלי החיים האלה היו ג"כ עטלפים (פלעדערמייזע) במספר הרבה מאד, גם צפרים ממין האיביס31 אשר פגשום העמודים בעת עופם באויר השמים ואספום בתוכם. ממוצא הדבר הזה נוכל לשפוט על נכון, כי יש לאל ידי האתנים האלה למשוך אליהם כל דבר אשר יפגשו בדרך מהלכם. אחרי עבור שעות מספר התחלנו לנסוע הלאה במצולות החול הרב, היום בער ככבשן אש, עד אשר כמעט ספה תמה כל המחנה מלהט קרני השמש, המים הלכו הלך וחסור מכלינו כבראשונה, עד אשר ליום המחרת לא היה עוד מים להאורחה די צרכם, וכל אחד התחיל לדאוג עוד הפעם כבימים הראשונים אדות חסרון המים. אנכי עם יתר החמשה האויראפיים לא סבלנו צמא, יען כי משקאות השונות אשר היו טעונים על גמלינו היו לנו די לשתות, ובכל הדרך התעסקנו לכתוב כל הקורות וכל התלאות אשר השתרגו עלו על צוארנו, עלי גליון ולצייר מפות שונות מכל מחוזות המדבר, ואספנו בכלינו כל מיני חול, אבנים קטנים שונים, בעלי חיים שונים, מצפרים מרמשים ומדגים, למען הביאם לבית האקאדעמיע בפאריז, ולהתחקות על שרשיהם וטבעם בבחינות ונסיונות שונות כיד החקירה והדרישה הטובה עלינו.

וביום החמישי לחודש סעפטעמבער, באנו אל אאזיס גדול ורחב ידים מאד, עצים רבים ושונים יתנוססו מכל עברי האאזיס ובתוכם יתנוססו על פי רוב עצי הקאקאס הגבוהים, מתחת להעצים האלה יזלו מעינות מים מתוקים וקרים מאד, נהרות רבות ישטפו בהשקט ובדומית חן אשר דגים בעלי מינים שונים לאלפים ולרבבות ישרצו בתוכם, כל אנשי האורחה התענגו על מעינות המים הקרים לרוות את נפשם העיפה, ואנכי עם מרעי דניאל האף הלכנו לתור את האאזיס הזה ולהתחקות על כל הנמצא בתוכו, וכאשר התרחקנו מן האורחה כחצי וויערסט, והנה שתי מצבות אבן גדולות לנגד עיננו, כחץ מקשת מהרנו אל המצבות האלה לראות מה זה ועל מה זה? וכאשר באנו עד מחוז חפצנו, ראינו, כי על האבנים הגבוהות האלה כתובים באותיות עבריות גדולות מאד כדברים האלה: „פה מצאו קברם שני אנשים גדולים ומפורסמים בתבל, אשר שמו נפשם בכפם לנסוע במדבר הזה, והיו לטרף לשני חיות הטורפות אשר על האאזיס הזה“. ותחת הכתובות האלה מלמטה היו חרותים שמות שני האנשים האלה, וכי ממעי ישראל המה וזמן מיתתם. בחרדת קדש התבוננתי על אבני זכרון אלה, ואחרי אשר שנינו הורדנו פלגי דמעות על קברם, פנינו אני עם האף את שכמנו לשוב אל המחנה, ועוד לא התרחקנו חמשה צעדים מאבני הזכרון, והנה ראינו כי על ענף עץ אחד תולה צנצנת לבנה, בהשתוממות רבה לקחתי את הצנצנת מעל העץ, והנה בתוך הצנצנת גליון גדול מכורך, הנכתב בשפה אנגלית ספור נסיעה אחת מטומבוקט עד המקום הזה בשנת 1815 ממחנה אנגלית אחת אשר היתה תחת שלטון שני יהודים אשר מצאו קברם פה. בסוף הגליון מורה הכותב את הדרך הישר מהאאזיס הזה למאראקא. חמשה ימים רצופים התמהמהנו על האאזיס הזה, ומדי יום ביומו התענגנו בעונג ונעימות על הטבע העדינה והנדיבה השוררת שם בגן עדן אלקים, וביום העשירי לחודש סעפטעמבער בבקר התפרדנו מהאאזיס בדמעות שליש והתחלנו לעשות את דרכינו במצולת תהום החול הרב כבימים הראשונים, כפי אשר הורה לנו לדעת הגליון אשר מצאנו. וביום השלשה עשר לחודש הנזכר, נראה לנו אותות אמתים וברורים, כי לא רחוק מאתנו ישתרע ים אוקינוס, יען צפרים רבים עפו באויר במספר רב מאד, אשר לפי השערתנו היו הצפרים האלה מהמינים אשר לחוף ימים ישכנו, ותקותנו היתה חזקה כי עוד מעט והיינו נחלצים מכל הצרות ומכל משלחת כלי זעם המדבר הרבים, כי נגיע אל הדרך הישר ההולך למאראקא, וכלנו פתחנו את פינו בשירות ובתשבחות לה' אלקי הרוחות. אבל הפאשא ויתר ראשי האורחה לא שמחו ולא צהלו, ומדי רגע ברגע התבוננתי אני עם מרעי דניאל איך אחד ילחש באזני רעהו וישאו את עיניהם מול השמים, וכאשר הגענו לא רחוק מן המדבר הנקרא בשם „בלעד־זידי־העשאנאוי“, פגשנו מחנות גדולות מצפרים שחורים וקטנים, אשר קול צפצופם צללו באזנינו, אז הבנותי כי לא לחנם הדבר הזה, ובלי תפונה יבשרו לנו כי איד נכון לצלענו, גם התבוננתי אשר אף כי בלילה ההיא שררה דומיה חרישית מסביב, אבל השמים היו עכורים מאד ומכוסים בעבים כבדים ושחורים, עד כי כל צבא השמים, הירח והכוכבים לא התנוצצו עוד, ואז הודעתי למרעי, כי ארקאַנים עצומים נכונים לשחר בלילה הזאת את מחנינו, ובלא ספק יעוללו נוראות לנפשנו. אחרי עבור שעות מספר התחילו הסוסים לנחרות ולהמות בקול אדיר וחזק מאד באין מעצור, והפנו את פניהם לפאת המזרחי, ופתאום נשמע בתוך המחנה קול „זימון! זימון! זימון! והוא הרוח הסוער הנורא הנקרא בשם „ארקאנע“. הירח אשר לפני איזה רגעים יקר הלך על פני השמים בהוד והדר, נעלם פתאום מחדש מעיננו, העבים השחורים לבשו מעטה אדום, והאדמה התמוטטה תחתינו, שמה החזיקתני אז, בעת אשר התפרץ גם גשם שוטף ומטר סוחף עם רעמים וברקים איומים! כל אנשי האורחה צעקו: אהה! כולנו אבדנו אבדנו! טיפות גשמים באו בחול כמים רותחים! אדים כבדים ועבים השתרעו על פני הרקיע (געזיכטסקרייז) וריח הגשם היה כריח הגפרית, וגם עמודי־חול אין מספר התקוממו מעל הארץ וסבבו אותנו כדור. כל אחד מן האורחה נדד ממעמדו ואיש לא עמד על משמרתו, סוף דבר המית הגמלים, נחרת הסוסים, צעקת הנשים ויללת הילדים החרישו את אזנינו.

אחרי עבור שעות אחדות, שככה חמת הסער, והמון הגשם נעצרו מהמטיר, ואז היה לאל ידנו לראות ולהתבונן היטב מה יעשה מסביב לנו, ומה מאד נפל לבנו בקרבנו בנשאנו את עינינו למרום ובראותנו כי ממעל לראשנו יתעופף הר חול גדול ורחב ידים מאד! מדי רגע ברגע חשבנו כי יחסה את מחנינו תחת צל כנפיו, אבל לשוא פחדנו פחד, כי אחרי עבור רבע שעה נעלם מעינינו, ואז היה לאל ידנו לראות בברור את הנזק הרב אשר הסב הסער בתוך האורחה, כי כשני מאות אנשים מהערביאים נהרגו, שלש מאות מהשחורים (נעגערין), ארבעים סוסים, גמלים וגם חפצים רבים וסחורות שונות יקירי הערך משך אחריו שטף המים העזים; סוסים הרבה ברחו ברחבי המדבר ולא שבו עוד, אותי ואת מרעי לא נגע הסער מאומה לרעה, יען כי שמנו על פנינו מסוה (מאַסקע) ועל בשרנו הלבשנו בגדים מבד־מגוהץ (ציראטע) וגם את הסוסים והגמלים כסינו בשקים גדולים ועבים, ושכבנו מתחת לבטניהם עד אשר קם הסער לדממה.

וכאשר כל המקרים והתלאות האלה חלפו ועברו, התחיל הפאשא לעשות סדרים ומשטרים חדשים בתוך האורחה, אחרי כן תקעו בשופרות למען יתאספו כל הנוסעים על מקום אחד, הרבה אנשים אשר חשבנו עליהם כי כבר מתו ואשר באמת שכבו עד כה תחת ערמת החול הרב שבו בכל שארית כחם, גם סוסים הרבה שבו מרחבי המדבר לקול תרועת השופר אשר הגיע לאזנם, ועוד בשעה הראשונה אחר חצות היום עמדה האורחה במשטר וסדר נכון כבתחילה, ובלב נשבר ונדכא עזבנו את פגרי האנשים הרבים וגם את הנפצעים הרבים אשר פצעיהם היו אנושים מאד, וכחם עזבם מלכת אותנו הלאה, להיותם למאכל לעוף השמים ולחיות המדבר. בלילה סבלנו עוד פחדים איומים ונוראים, בשמענו פתאום קול רעש כרעש כלי התותח איזה שעות באין מעצור, את הרעש הזה הסבו עמודי־החול אשר הורידו את ראשם לארץ הרחק ברחבי המדבר ואשר נתפוצצו לרסיסים.

ליום המחרת התחלנו לעשות דרכנו הלאה, וראינו לשמחת לבבנו כי מדי וויערסט וּוויערסט הלכו הררי החול מטה מטה, עד כי ספו תמו כלה, ותחת מצולות החול לקחו מקומם אבנים גדולות עם קטנות הרבה מאד, לבד האבנים יתראה שם בכל הדרך חוחים וחרולים הרבה, ובמקומות אחרים גם צמחי עצים ועשבים וחשבנו על נכון אשר כבר בא הקץ להמדבר הנורא הזה, אחרי עבור עוד שעה אחת והנה שלשלות־רוכסי הרים רמים המעולפים בירקרק דשא נראו לעיננו מרחוק, אשר על ראשי ההרים יתנוססו עצים רבים ונשאים במספר הרבה מאד, הנושאים כל מיני פרי הלולים ופרחי תפארה, וצללי העצים השתרעו מרחוק. אחרי עבור עוד רגעי מספר, והנה מגדלים גבוהים, מצודות רמות, עמודי־חוסן, היכלי תלפיות, ארמנות עוז וטירות נשגבות לנגד עיננו מרחוק, סביב היכלי התלפיות והארמנות האלה, ישטוף הים בשקט ובדומיות חן כראי מלוטשת, אשר על פניו ישוטו אניות תורן רבים ויפים מאד, ועל חוף הים ישתרעו עצים הרבה, הנושאים אגוזי הקאקאס היפים והמהוללים במספר רב ועצום מאד, סוף דבר, חזיון יקר ומאד נעלה היה החזיון הזה! וכל אחד מאתנו חשב כי העיר העליזה מאראקא תופיע מרחוק בהדר גאון תפארתה, אשר זה כמה חכינו בכליון עינים אחרי שבענו נדודים בהמדבר הנורא להגיע למחוז חפצנו במאראקא העיר, לשמחתנו לא היה קץ ולשקר עט עט סופר מהיר לתאר עלי גליון את הגיל והחדוה אשר התנוסס בלבות כל הנוסעים בכלל. אך הגמלים לא שמחו ולא עלזו והלכו קדר תחת עול משאם, ראשם השחו ארצה כבראשונה ועצב נורא שרר על פניהם, אבל אנחנו לא שמנו לבנו לזה, ומדי רגע ברגע דמינו בנפשנו כי רק כברת ארץ לפנינו לבוא העירה, ואולם אהה! כי בעוד אשר שמחנו למראה העיר היפה הזאת, נעלם פתאום המחזה הזה מעיננו וגם עקבות עיר עוד לא נודע לנו, ורק המדבר הנורא התחיל לעולל נוראות לנפשנו כבתחלה, ואך אז נוכחנו כי לא לחנם היו הגמלים זועפים, באשר המה לא נתעו בשוא לראות תשואות עיר בחזיונות האויר הנקרא בשם „מוראַז“32 כאשר נתענו אנחנו.

וכן תעינו ברחבי המדבר הזה עוד ימים ושבועות רבות ומדי יום ביומו צרות רבות ותלאות אין קץ השתרגו עלו על צוארנו. ביום 28 לחודש דעצעמבער נפלו מעל השמים אבנים גדולות הרבה, אשר בלא ספק התהוו על ידי אבקת החול בעופם באויר השמים, ושתי שעות רצופות באין מעצור המטיר השמים עם אבני חצץ אלה ואבני אלגביש33 על ראשנו, אנשים רבים מאתנו מתו מתגרת האבנים אשר הסבו פצעים אנושים נוראים מאד, ורבים נאבדו מאתנו בחיים בהחישם מפלט למו במרחב המדבר מן אבני האלגביש אלה, ולא שבו עוד. ביום הרביעי לירח יאנוואר הצליח לנו לראות מרחוק את תועפות ראשי ההרים המהוללים „הרי אַטלאַס“ המכוסים בשלג עולמים, אשר ישתרעו בפאת הצפונית ממדבר זאהארא, ואז היתה תקותנו חזקה, כי כמעט רגע יתום המדבר הנורא, כי עוד ביום הזה הגענו עד נהר גדול עם מים קרים ומתוקים מאד, אשר שם רחצנו כלנו את בשרנו, התפללנו לה‘, וישבנו כלנו על הארץ לנוח מעט מתלאות היום, וכל אחד העלה את עשן מקטרתו בנפש שקטה ובלב בוטח, כי משלחת מלאכי הזעם לא יוסיפו עוד לעולל נוראות לנפשנו. אבל אהה! ה’ אמר כי לא כן יהיה! ועוד לא הושם הקץ לתלאותנו ולצרותנו! וכל תקותנו הננו מוצלים היתה למפח נפש, כי לפתע פתאום, והנה אבקת חול גדול מאבק רגלי מחנה אנשים רבים ראינו מרחוק מפאת מזרחית־צפונית מן המדבר, ומדי רגע ברגע התקרב האבק אלינו. „לא אפונה כי אחד ממלאכי זעם המדבר אחר את פעמיו מבא אלינו! אמרתי בצחוק מכאיב לב – ולכן ירדוף אותנו להשתעשע אתנו מעט!“ – „אחים! ענה ערבי אחד – לא ארקאנע הוא, ולא זאמום הנהו! רק דבר אחר הוא אשר עוד לא נודע לנו עד כה“. קל מהרה לקחתי את הפערנראהר בידי, לראות על נכון מי הסב את האבק הגדול הזה. אהה! חיל ורעדה אחזתני בראותי כי האבק הגדול, הוא מעקבות מחנה גדולה הרוכבים כלם על יענים (שטרויסען34), וכאשר בשרתי את הדבר הזה להפאשא, הלבינו פניו כפני מת, ויצו אשר כל אחד מן המחנה יקח את כלי נשקו בידו, באמרו אשר המחנה הזאת היא מחנה אנשים פראים היושבים בהאאזיסים אשר ישתרעו בפאת מזרחית־הצפונית מן המדבר, הנקראים בשם „מוירען“ והם שודדים ורוצחים אכזרים גדולים, אשר על פי רוב יתחבאו במחלות עפר וכפי־הסלעים אשר לקחת נפשות הנוסעים יארובו, כעבור חצי שעה היה לאל ידנו לראות מחנה גדולה מאלפי אנשים פראים המזוינים בכלי נשק שונים, ומלובשים במגנים ושריוני קלל, ורוכבים על יענים גדולים וחזקים, על ראשיהם ישאו ג“כ כובעי נחושת קלל, ומעל הכובעים ישתרעו נוצות יענים יפים מאד, ובידיהם חרבות שלופות ארוכות ומרוטות. „כלנו אבדנו! צעק הפאשא בחרדה – עד כה נלחמנו עם משלחת מלאכי הטבע, אשר אביר הטבע נתן כח ועצמה לבני תמותה לנצח אותם; אבל עתה נלחם עם מחנה שודדים ורוצחים ולא־אדם. אשר הערביאים יקראום ג”כ בשם „סידאקאלארים“ ביותר ישנאו את בני האויראפיים הלבנים, ואם יקרה להם אויראפיי אחד, יעשו עמו כל הנבלות שבעולם, ויענהו באכזריות גדולה, ובעודו בחיים חיתו ישליכוהו כדומן על פני האדמה לפני הכלבים.“

פלצות אחזתנו, בשמענו אנחנו האויראפיים, את הבשורה הזאת, ובפיק ברכים כושלות עמדנו כלנו על מעמדנו וחשבנו נוראות אדותם, כי הרבה קראנו בספרי הנוסעים המפורסמים אדות מעללי הפראים האלה, וידענו היטב אשר דברי הפאשא נכונים ונאמנים, כל אנשי האורחה הביטו עלינו בעיני חמלה כמו על אנשים חוטאים אשר נחרץ עליהם מאת השופטים משפט מות. בתחלה חפצנו להחליף את בגדינו בבגדי הערביאים, כדי שלא יכירו אותנו הפראים כי אויראפיים אנחנו. אבל כאשר אמר הפאשא כי התחבולה הזאת לא תועילה מאומה, יען הפראים לא יביטו על הבגדים כ"א על צבע הפנים, גמרנו אומר לצפות על המות מבלי בקש עצה ותושיה, והפאשא הבטיח לנו שישמור את נפשנו בכל שארית כחו.

בין כה וכה והפראים התקרבו אלינו, בחמה שפוכה מאד, אנחנו קבלנו את פניהם עם כדורי־עופרת רבים, והם הקיפו אותנו מכל העברים, אנחנו ירינו עליהם באין מעצור, אבל גם הם לא טמנו את ידיהם בצלחתם, כי גם המה המטירו עלינו כדורי־מות ולא החטיאו המטרה, גם אנכי עם יתר החמשה האויראפיים לא עמדנו בחבוק ידים, וירינו ג“כ באין מעצור, אצלנו עמדו כשלש מאות אנשים עם כלי קרב לשמור אותנו לבל יגיע אלינו כדור־מות. שעה שלמה באין מעצור המטרנו עליהם כדורי עופרת ועצומים היו ההרוגים משני הצדדים. ויהי כאשר ראו הפראים כי לשוא עמלם וכי לאפס יכלו כחם, עצרו מלהלחם וישלחו ממחניהם אנשים אחדים לדרוש שלום מאתנו. הפאשא נתן אוזן קשבת לדברי השלום, ויתן להשודדים מתנות חלק עשירי מכל ההון והרכוש אשר להאורחה, והפראים נתנו להם ג”כ מתנות יקירי הערך מאד. למחרת היום בבקר בעמוד כל האורחה במשטר וסדר נכון, יצא נשיא הפראים בשם „צאבא“ מסוכתו, לשחר את פאשא האורחה שלנו באוהלו, ואחרי אשר נדברו שניהם יחדיו בשלום ובדברי ידידות, בקש הצאבא מהפאשא שיתן לו במתנה בעלי מלאכות אחדים להביאם בתוך האאזיס שלו, הפאשא מלא את בקשתו. הצאבא שאל את כל אחד מהאורחה מה מעשהו ומאין הוא? ויבחר מהם שלשה בעלי מלאכות כמו נפחי, עובד־עורות וחייט, ואחרי כן הגיע הצאבא אלינו האויראפיים וכאשר הודעתיו כי אני רופא חולים ומרעי דניאל – צייר להפליא, בחר גם בשנינו, לקחת אותנו אתו אל האאזיס שלו, אנכי עם מרעי דניאל אמנם נשאנו חן בעיני הנשיא, צאבא, ושמח אתנו מאד, אבל אנחנו במסתרים בכתה נפשנו, באשר ידענו כי לעולם נהיה שבוים בידי אנשים פראים, ולא נוסיף עוד לראות את ארץ מולדתנו ובני משפחתנו. אחרי עבור איזה שעות פקד הצאבא כי נכין את עצמנו לדרך.

אהה! כל התלאות וכל חרדת המות אשר השתרגו עלו על צוארנו בכל משך ימי נסיעתנו דרך המדבר הנורא זאהארא, היו כאין וכאפס נגד הפקודה הנוראה הזאת, כל תחנה וכל בקשה לא הועילה מאומה, גם הפאשא בקש מאת הצאבא שיבחר אחרים תחתינו, אבל הוא באחד ומי ישיבנו! בפיק ברכים כושלות ובעינים מלאות דמעה התחלנו להכין את פעמנו לדרך, ואחרי אשר לקחנו אתנו את כל כלינו וחפצנו וכל סמי הרפואות שלי, התפרדנו שנינו מאת רעינו יתר האויראפיים ומאת כל אנשי האורחה, ומספד מר כמספד על היחיד נתעורר בין רענו האהובים יתר האויראפיים. הנשיא צאבא צוה לקשור את עינינו במטפחות והושיבו אותנו על שני יענים, וכן נסענו בעינים עצומות כשתי שעות רצופות ולא ידענו מה יעשה אתנו בכל הדרך, אחרי כן פקד הנשיא להסיר את המטפחות מעל עינינו, ולתת לנו מים לשתות ולחם לאכול, אחרי עבור עוד רגעים אחדים הגענו עד נהר גדול ורחב ידים מאד, ושם התמהמהנו כשלש שעות. שם אצל הנהר באו עשרים פראים עם גמלים מן האאזיס לקראתם לקחת על דבשות גמליהם את השלל והבז אשר בזזו, וגם אותנו העלו על דבשת גמלים, והתחילו לנסוע הלאה, בדרך שאל הנשיא צאבא את פינו כי נספר לו ממנהגי וחוקי צרפת מאנשי־חיל ומכל תכסיסי המלוכה, מהמלך ומה תכלית מסענו במדבר הזה? ואנחנו מלאנו את בקשתו והשבנו אותו על כל אשר שאל מאתנו. לעת ערב באנו אל האאזיס שלהם, והצאבא הביא אותנו לתוך היכלו הבנוי לתלפיות ויעד לנו חדר מיוחד לגור שם, למחרת היום יצאנו שנינו מחדרנו והתחלנו ללכת בתוך האאזיס לראות מה ימצא בתוכו, ובאמת שבענו מדי יום ביומו עונג ונעימות מהדר הטבע הנדיבה השוררת שמה. שלשה ירחים חלפו ועברו מיום אשר באנו בשביה על האאזיס הזה, ומדי יום ביומו יצאנו שנינו לשאוף רוח צח ולהתענג מריח השושנים והפרחים אשר בתוך גני החמד ופרדסי השעשועים, וגם התבוננו בעין פקוחה על כל הליכות הפראים ועל הנהגת ממשלת הנשיא צאבא, ולא למותר יהיה לתאר בזה לפני הקוראים הנכבדים דברים אחדים על דבר ארחות חיי פראי הסידאקאלארים האלה, ככל אשר הייתי והתבוננתי שמה במשך העת היותי שמה.

הקף שטח האָאזיס הזה הוא כששים פרסאות מרובעות, וכחמשת אלפים תושבים ימצאו בתוכו. יבול האאזיס הזה וצאצאיו הם הרבה מאד, יערים צומחים כל מיני עצים העושים פרי הלולים ופרחי תפארה למכביר, וכל עצים הבחורים וטובים לעשת מהם כלכלי מלאכת עבודה, בין מרבית הצמחים והפראדוקטען הנמצאים על האאזיס הזה, הם: צמחי הקארדאמאנען, לבונה, עלי זענעס, כרכום, אינדיגא ושאר צמחי צבעים. אראנגען, פאלפאלמיעזען, אגוזי הקאקאס, אנאננאס וויינפאלמען, פוזאנג, באנאנאס פיזאנג, אלון באניאנאס הנפלא, אשר לרבוי סרעפותיו ואריכות פארותיו ישתלוהו על עברי דרכים, יען כי בצל דליות עץ אחד יחסיון עשרת אלפים בני אדם מחום להט השמש, גם רמונים (גראנאטען), ענבים, טאמארינדען ועצי הבורית ימצאו שמה, ועוד צמחים ועצים רבים ושונים למיניהם. ביערי־העד (אורוועלדער) אשר שמה, ימצאו אריות, נמרים, פאנטערים, פילים, האדם־היערי (אראנג אוטנג), האיכנעוומאן אשר יחטוף את ביצי הקראקאדיל אשר גם במצולות החול יחתור בחפש מחופש להשיגם ולאכלם35 ועוד רבות כאלה. לבד בעלי החיים החזקים האלה, ימצאו שמה ג"כ נחשים ועקרבים לרוב, הגדול שבכל הנחשים אשר ימצאו על האאזיס הזה הוא הנחש הנקרא בשם „לעגיאן“36, אשר מדת ארכו לערך חמש רגלים, את בשרו וביציו יאכלו הפראים בכל פה, ונחשב בעיניהם למאכל תאוה היותר טוב והיותר מתוק. גם נחשי בתי־העינים (בריללענשלאנגען) ימצאו לרוב בהאאזיס הזה, אשר עיניו כברקים ירוצצו, וקשקשי צוארו יתנוצצו כאבני נזר.

הסידאקאלאַרים בכלל מוכשרים מפאת תכונת רוחם לגדולות ונשגבות, ועלולים לקבל כל דבר חכמת בינה ומדע; אולם הבלי אמונתם ומנהגיהם וחסרון החינוך ממורים משכילים, יעצרו את ההשכלה מלבא בתוכם. אוהבים המה מאד את האחוה והרעות ויחיו בשובה ונחת ולא בשאון ורעש. בבתי המרזח אשר שם יתאספו המונים המונים בימי חגיהם ומועדיהם, וישיחו עניניהם בלאט והשקטה, וכל הדברים אשר ידברו איש עם רעהו בנחת נשמעים, שיחות בלתי מועילות והכברת מלים בלי דעת תתעב נפשם ויאטימו את אזניהם משמוע אותם, אבל על שיחות בטלות של נשיהם וילדיהם יתענגו בלב שקט; ויאמרו כי רק להם לא יחשב זאת לעון, יען בלתי מלומדים המה; צנועים וענוים המה מאד בכל תהלוכותיהם בעניני אמונתם, ואוהבים את המוסר (מאראלל) והכבוד. בכלל המה ברי לבב, ואשר במחשבותיהם יביעו בשפתותיהם, את מזמתם וילדי רעיונם לא יכחידו תחת לשונם, ואת הצדק ואמונתם ינשאו לכל לראש המעלות. נוחים לכעוס וגם נוחים לרצות, אם יקרה ריב ומצה בין איש לרעהו לא יתארך השנאה בינם זמן רב, רק אם יבוא השלישי ויאמר להם „הסו! זכרו את ה' אשר ישנא כי יחרף איש את אחיו“, אז שלות השקט בין שניהם, והמנוחה תשוב על מכונה. המה נושאי עון ועוברי על פשע כל עוד אשר לא נשפך דם אדם, כי אז לא ישאו פני כל כופר ורק בדם שופכו יכופר העון; ואף כי מבלעדי זאת אינם אכזרים ורעי לבב, בכל זאת לא ירפו ידם מבלע ומלהשיב גמולו בראשו, כי בשפיכת דם חבריהם ורעיהם תגעל נפשם מאד. גם המדה מדת הכנסת אורחים מצאה קן בלבבם, ואם יבא בצל קרת ביתם איש נכרי, אף אם הוא מאאזיס אחר, בברכת שלם יקדמוהו, מפתם יאכילוהו ומכוסם ישקוהו, וכל מחסרו ינתן לו בכבוד ורוח נדיבה. במדה ובמשורה יאכלו אף ישתו, אביוני האדם מתוכם יאכלו לחם דוחן (הירזע) חם אשר ילושו בחלב גמלים, או חמאה ושאר דברים שמנים, והוא להם למאכל תאוה, רבים יאפו ג“כ לחם חטה בתנורים בתבנית חררה; מאכלי בשר יאכלו מעט כי לא טובים המה להאדם בארצות החמות האלה, ועשירי העם יאכלו לפעמים ג”כ בשר בקר, עז ואיל, תרנגולים וגדיי עזים, אשר יצלום תמימים עם המעים, ואחרים יבחרו את בשר הכלב הצלוי על גחלי אש למאכל תאוה. המים המה המשקה היותר חשובה והיותר מורגלת אצלם, ולא ישתו המשקאות המשכרות את האדם, בכל זאת עשירי העם יפרו חק וישביתו המנהג המקודש לבלי לשתות המשקאות המשכרות וישתו יין גם יין שרף לרויה, אשר ישללו מידי הארחות (קאַראוואנען) אשר המה אורבים עליהם במחבואיהם. בעת ארוחת הצהרים או בערב, ישבו כל בני הבית כדור על קרקע הארץ (כי אין להם שולחן) ויריעות עור חיה או בהמה או מטוה פרושה לפניהם על הארץ, ובאמצע הכדור הזה עומד הדום (שעמעל) אחד אשר עליו יציגו המאכלים בכלי נחושת או ברזל. תחת מטפחת הידים (האַנדטוך) ישימו מטפחת אחת גדולה על ברכי המסובים, ובה ינקה כל אחד את ידיו. שכינים ומזלגות, כפות וקערות אין להם, וכל מאכליהם יאכלו בידיהם, ואת הבשר יקרעו בצפרניהם, ולא ישמרו לרחוץ את ידיהם קודם האכילה. בעת אכלם לא ישתו מים, ואחרי כלותם לאכול, יאמרו „עלואם לולאה“, אשר הוראתו הוא „אלהים יהולל“, ואחרי כן יעשן כל אחד את מקטרתו, כי העשנת עלי עשב הטאבאק יאהבו מאד, הטבת ונקיית האף במסבת רעים תועבה היא וכלמה גדולה. בגדיהם ארוכים כמו בגדי הישמעאלים וההודים, מכנסיהם ארוכים ורחבים, ועליהם ילבשו כתנת־תכלת, הבגד העליון ארוך עוד יותר משאר הבגדים עד אשר יסרח על הארץ, בגדי העשירים והשרים מרוקמים בעדי זהב וכל מיני תכשיטים, על אצבעותיהם ישאו טבעות זהב משובצות באבני חפץ יקירי הערך, אשר בזזו מהאורחות, עדי הנשים הוא אצעדה (ארם באנד) באצילי ידיהן, ונזמים באפיהן ואזניהן, בנות דלת העם יעדו את צוארן בחרוזי־זכוכית ובנות העשירים בשלשלאות גדולות מזהב, גם השבכות אשר בראשיהן תקשטנה בזהב ובפנינים. האכרים עובדי האדמה ידורו בחדרים קטנים, ושאר תושבי האאזיס – בבתים מרווחים הבנוים בלבנים או מחומר ומקצתם גם מעצים ואגמי סוף, רצפות בתי אצילי העם מכוסות ביריעות שונות ולפעמים גם במחצלות תבן. טרם ידרכו עליהם כפות רגליהם יחלצו נעליהם וסנדליהם. רצפות חדרי נשותיהם מכוסות ביריעות שונות ולפעמים גם ביריעות בד לבן. גם ימצאו שמה מטות כבודות ושאר כלי בית לכבוד ולתפארת; אולם בכל זאת לא ימשכו הבתים האלה עליהם את עין האורח, לא מבפנים ולא מבחוץ. כל מאויי נפשם ומשכיות לבבם רק סוסים מזוינים, גמלים טובים ובנות יענים (שטרויסען) נאים, כלי נשק טובים, ועבדים נאמנים. את הציד יאהבו מאד, ולכן יגדלו להם כלבים גדולים הממהרים לרוץ ולרדוף לפעמים גם אחרי אריות ונמרים ולתפסם חיים, אשר הצידים יהרגום אח“כ בחניתות ורמחים, אף כי לא יאכלו את בשרם, אצל הנשיא צאבא ימצא כשני מאות כלבים במספר, כלם עזי נפש ונאמנים מאד לאדוניהם. גם ירגילו את עצמם לשבת על סוסים קלים הממהרים לרוץ, ומהם יקלעו אל המטרה ולא יחטאו. תענוגי הנשים הוא העשנת עלי טאבאַק והכברת מלים בספורים והגדות מני קדם אשר רק על ההבלים ועל ההזיות נוסדו. לפעמים תשוררנה ג”כ בקול ערב ונעים, שירי גבורים, שירי מלחמה, שירי עם ושירים המיוסדים על אדני אמונתם והבלי המיטהאלאגיע37 שלהם. על הרוב יחיו עם נשותיהם באהבה ושלות השקט, ונשי דלת העם יטו את שכמן כרחל לפני גוזזיה נאלמה לסבול עול אלוף נעוריה והליכות ביתו, גם תאמץ זרועותיה לכל עבודה קשה ולהשביעהו מפרי כפיה ולגמליהו אך טוב וחסד כל הימים, בדומיה ורוח השקט.

משרידי מנהגיהם הקדמונים, הוא החנוך בתנועת האברים ויריית החצים בקלות ומרוצה נמהרה, כי בדבר הזה הם מלומדים עד להפליא, וביותר לדרוך קשת היותר גדול והיותר כבד ובדריכות שונות ומשונות, ולירות החץ בעת רקידתם או במרוצתם עד למעלה. אמנם להקרא מהיר במלאכה זו ולעשות בה נפלאות ולהיות מהולל בפי כל אדות זאת, ילמדו את ידם לכונן חץ על יתר מול המטרה ולבלתי יחטיאו. ועוד היום עשר ידות להם בתנועת האברים, וילמדו את בניהם מנעוריהם להדבר הזה, ונער בן עשר שנים יש לאל ידו לירות החץ אל המטרה הרחק ממנו כשבעה מאות צעדים ולא יחטיא. גם ילמדו את ידיהם להוליך החרב אנה ואנה, וכן להתחרות עם הסוסים במהירות נפלאה. בימי חגיהם ומועדיהם יתאספו בני הנעורים על כר נרחב המכוסה בירקרק דשא ויתענגו בהתאבקות איש ברעהו (ראַנגען), והאבות העומדים מרחוק ורואים את המלחמות האלה בשחוק ויתענגו מאד. אין לנו לתת אומן לדברי אלה הנוסעים אשר יעידו בספרי המסעות שלהם, כי בני הנעורים של הסידאקאלארים ירקדו ג"כ על החבלים בחריצות ומהירות נפלאה, ורוב ימיהם יבלו בזה, כי לא אמת יהגה חכם ואין נכונה בפיהם.

חמשה עשר ירחים היינו על האאזיס הזה, ולא חשבנו עוד אדות החופש והדרור; אבל ה' אמר כי לא כן תהיה, כי פתאום הגיעה הבשורה להנשיא אשר הצרפתים כבשו את מדינת אלגיר. הבשורה הזאת הבהילה מאד את הפראים, וידעו על נכון כי ישחרו גם אותם, באשר האאזיס הזה ישתרע לא רחוק מאלגיר, וכאשר יצאו למחרת היום כל בני האאזיס מקטון ועד גדול מזוינים בכלי קרב על המצרים לשמור ולהגין בעד האויב, היה אז לאל ידנו לבקש מפלט לנו, מידי האכזרים והפראים האלה“. קוראים נכבדים אקצר בזה לתאר לפניכם את כל התלאות וכל המצוקות אשר עברו עליהם בברחם, משם, ככל אשר יספרו בספריהם אשר כתבום בשפת צרפת, כי קצר מצע הגליון מהשתרע, רק זאת אודיעכם כי ברצות ה' דרכם באו שניהם לשלום למאראקא, שם ספרו כל התלאות והמקרים אשר מצא אותם עד בואם בזה לפני הגענעראל משם, והם נשאו חן בעיניו, עד כי צוה לציר הצרפתי שישלחם צרפתה לעיר ארלעאנס, וביום חמשה עשר לחדש אויגוסט באו למחוז חפצם לביתם בשלום“. ובזה תמו כל תלאות שני הנוסעים המפורסמים האלה.


מדבר ליביען38

העתקה משפת רוסיא ממכתב העתי „בן־ארץ־מולדת“.

בַּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, בְּאֶרֶץ צִיָָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם (ירמיה ב‘, ו’).

החכם המפורסם פראפעססאר אסערזאהן מבית ועד הגעאגראפיע אשר בברלין, הוציא זה לא כביר לאור מחברת אחת אשר פיו יקבנה בשם „דיע וויסטעניי ליביען אונד איהרע אאזיסין“. בהחוברת הזו יתאר לפני הקוראים את כל פרטי מחקרי המדבר ליביען אשר באפריקא בכלל, אשר הוא בכבודו ובעצמו השליך נפשו מנגד לנסוע בשנה העברה דרך המדבר הנורא הזה לארכו ולרחבו, והצליח לו יחד עם החכם בערנהארד ראָלף לבוא עד חקר מחקרי המדבר הזה על נכון, בעוד אשר נוסעים רבים ההיו לפניו חרפו נפשם לסול למו מסילה דרך המדבר ליביען וכל יגיעתם עלה בתוהו להביא לנו בשורות חדשות אדותיו כמו החכם אסערזאהן ומרעהו בערנהארד ראָלף בשנה העברה, כי נסבות רבות עמדו להנוסעים הראשונים לשטן בדרך מהלכם. לכן אמרתי בלבבי כי לא למותר יחשב להעתיק בזה לפני הקוראים הנכבדים דברים אחדים ע"ד המדבר הזה ככל אשר יספר לנו החכם אססערזאהן בהחוברת הנזכרה, יען כי גם זאת מהידיעות הנצרכות לרוח הזמן.

האיש אשר גגמר בלבו לסול לו מסילה דרך המדבר הנורא ליביען, חרדת כל הנוסעים הראשונים והאחרונים על ידי משלחת כלי זעם הנמצאים שם, ואשר לא יודע בבירור את תואר המדבר הזה מתמול שלשום, אשר גם כל דרכיו, גבוליו ומחוזיו מוזרים לו מאד, איש כזה מצא חובה לעצמו טרם שישים לדרך פעמיו, להעפיל עלות על תועפות ראש פאר־העמוד (פיראמידע39) המשתרע לא רחוק מן המדבר הזה, אשר שיאו למרום שחקים יגיע, שם מעל ראש פאר־העמוד הזה יצליח לו לראות כל תוכן ותואר המדבר הזה, משם יחזה חזיונות יקרים ונעימים מאד; מפאת הימין יראה את העיר העתיקה אשר סופרי הזמן יכנוה בשם עיר־הכליפים ואת היאור הנפלא נילוס השוטף בשקט ובדומית חן, ומפאת השמאלי יראה כר נרחב מאד רחבת ידים המכוסה בהמון חול במראה צהוב כמים לים מכסים, הלא הוא המדבר ליביען. מוצא שם המדבר ליביען הוא מן סופרי מצרים העתיקים, ויעידו בדברי ימיהם הקדמונים, כי מסביב להמדבר הזה אוה למושב לו לפנים עם שובב ופרוע בשם שבט־הליבאַהים ועל שם השבט הזה ישא המדבר ליביען את שמו.

מצריו אשר הנוסעים החדשים יגבילום על נכון הלא המה: לפאת צפונית יגביל אותו המדבר הגדול והנורא מדבר אפריקא זאהארא, אשר יתאחד עם חופי ים התכון (מיטטעללענדיסען מעער). לפאת קדמה – ארץ מצרים. לפאת מערבית יגביל אותו שודאַן, וקארדא־פֿאַננע, ולפאת דרומית האאזיס הגדול ורחב הידים אויגיללא. חלק מערבית־הדרומית מן המדבר הזה נחקר ומצויר על ידי הנוסע המפורסם דר. נאכטיגאלל, החלק המזרחי על ידי החכם אסערזאהן הנזכר בשנה העברה, וחלק מדבר נוביען המשתרע שם יוחקר ויודרש על ידי החכמים דארפֿור וקארדאפֿין אשר הכינו ויסדו זה לא כביר עקספעדיציע חדשה לשחר את המקום הנורא הזה ולהביא בשורות חדשות בפיהם אדותיו.

המדבר ליביען בכלל, הוא מדבר הרים וגבעות, עמקים וגיאיות, השמש בוער שם ככבשן אש, והאדמה מתחת כשלהבת מתלקחת, ובכל זאת יצמחו בו על פי רוב צמחים רבים, וגם אחים (וויזען) מעולפים עשב וירק דשא ישיגו שם. (כמו שאתאר לפני הקוראים בהמאמר הזה הלאה) ועדרי צאן ובקר, ירעו שם לאלפים. בתוך המדבר הזה יתחולל פעמים רבות בשנה רוח זלעפות ורוח משחית הנודע בשם סאמום40 או זאמואל. לבד הרוח הזה יתחולל שם בעתים ידועים בשנה גם הרוח הנקרא בשם „הארממאטאָן“41 הוא הרוח היותר בוער והיותר משחית על המדבר הזה. הוראת שם האַרממאטאן בשפת ערב הוא חמש יען חמשה מהלכים שונים להרוח הזה. נאכטיגאלל יאמר, אשר כדבר הוות ישוד הרוח הזה עד ארגיעה, אף ישסה אוצר כל כלי חמדה, כי יקדור תוך דלתות סגורים, ואין נסתר מחמתו הנורא. גם על פני צחיח סלע הקר בטבעו כי יעבור – יחממהו וילהטהו. לבד הרוח הזה יתחולל תמיד שם עוד רוח אחר רוח סועה וסער הנקרא בשם רוח הטיפֿפֿאנן42; על שם טיפֿפֿאנן אליל אחד מאלילי מצרים העתיקים, אשר לפי סופרי הבלי היונים הקדמונים והגדותיהם, הוא מקור כל הרעות ופגעי הזמן, וכלי מפץ לכל מחמדי הטבע הנדיבה. בספרי הדתות להמצרים מסופר כי הוא המית את אחיו „אזיריס“ אשר היה אליל כל הטובות והשלימות. המיטהאלאגיע תספר על דבר האליל הזה כדברים האלה: הסופרים הקדמונים דיאדארוס ופליטארכוס כתבו בספריהם על האליל שלהם טיפֿפֿאנן שהיה לפי דעתם אחיו של המלך אזיריס, ובקש למרוד במלכות ולקח לו לעזרתה אִשה אחת שהיתה מולכת בארץ כוש ושהיו לו שני בנים שם האחד ירושלים ושם השני יהודי, ועוד אמרו שטיפֿפֿאנן סגר את אחיו המלך בתבה וצוה להשליכו ביאור, והתבה צפה על פני המים מן המקום הנקרא „תנים“ עד המקום הנקרא „ביבלאס“, ושם בת המלך מצאה אותו, ובציור דמותו ותואריו אמרו שהיה טיפֿפֿאן גדול הקומה ושערותיו אדומות וייחסו לו אפלת הלילה וחיות רעות ובהמות מזיקות“. יעיין הקורא בספר „דיע אלטערטוממער דער גריכען אונד רעממער“, וגם צלם דמות תבניתו ימצא שם. הרוח הזה יפרק הרים וישבר סלעים ויעשה כלה נחרצה לכל היקום, אף יעתיק צור ממקומו.

בימי הקיץ ידללו ויחרבו כל אפיקי הארץ המעטים בתוך המדבר הזה, ובימי הגשמי' יזרזף המטר ארץ, ישקה האדמה וישים בישימון נהרות במדבר יאורים רחבי ידים.

בפאת מערבית־הדרומית מחלק המדבר הזה יתנוסס המדבר בגבהו משטח מי הים עד 7000 רגל, פה יאבד המדבר את ים החול הרב, ותחת החול יאחזו מקומם כל מיני צמחים ועצים שונים מעצי אויראפא. הסופר הקדמון היראָנימוס יספר בספר שלישי, אשר בימי קדם התנוסס על המקום הזה עיר אחת גדולה הבנויה בנוה לתלפיות, אשר היתה תחת שלטון ממשלת היונים אשר קראוה בשם „קורענא“ והזמן בשטפו העז עשה כלה נחרצה להעיר העליזה הזאת“. חלק הדרומי מן המדבר ירד למטה מעל שטח מי הים כמאה רגל. שם ישתרעו שני אאזיסים נעימים ומהודרים, אשר שם הראשון הוא „אויגיללא“ ושם השני, „שיאואח“. הסופרים הקדמונים כמו ציצעררא43 ופליניוס44 יספרו כי לפנים היה האאזיס שיאואח קדוש בעיני היושבים ויעריצוהו ויקדשוהו כי עליו באמצעו התנוסס לפנים היכל האליל הגדול יופיטער, ועוד עד היום הזה יקדישהו היונים בהאמינם בשוא נתעה כי רוח אלהין קדישין מרחפת על פניו. יושבי האאזיס הזה הם המושלמנים אשר לא השליכו עוד את תועבות עבודת האלילים מעשי אצבעותיהם, את בני אויראפא ישנאו שנאת נצח, וירדפום ויעשקום וירוצצום מאד. הנוסעים דר. נאכטיגאלל ומאריטץ באסמאַנן סבלו צרות רבות ותלאות אין קץ מן המושלמנים בעת בואם על האאזיס הזה, כי ענשום מאד שיבאו במסורת ברית אמונתם ולעבוד לאליליהם מעשי אצבעותיהם. על האאזיס הזה ישטפו הרבה נהרות ואגמים אשר בתוכם ידגו דגים הרבה ממינים שונים ומשונים. גם יערי חמד הרבה מחמדי בת עין ישתרעו שמה אשר בין סבכי העצים העבותים יפגשו כל מיני חיות, רמשים ושרצים, זוחלים וכל צפור כנף, יושבי האאזיס כלם עצלים מאד ויחבקו את ידיהם ולא יעשו כל מלאכת בית ושדה, ורק על כל אשר תוציא הארץ פרי תנובה מטבעה יחיו את נפשם ויסתפקו בזה. ויושבי האאזיס אויגיללא הם אנשים אשר יודעים היטב כי העצלות היא אם כל זמה ופשע ויתרחקו מזה, ומן הבקר עד הערב יעשו את מלאכתם בבית או בשדה בחריצות נפלאה מאד. לבד זה יצטיינו מיתר יושבי האאזיסים בהמדה המהוללה מדת הכנסת אורחים, כי בביתם ימצא כל עובר אורח מקום ללון ומזון לאכול בלי מחיר ובלי כסף, בבוא הנוסע הזר אל פתח אהל אחד ימהר בעל האהל לקדם אותו בפנים מצהילות יתקע לו כפו ויברכהו בטוב לבב ובדברי ידידות ידרוש ברכת השלום, ויבקשהו שיעשה עמו החסד ולסור אליו האהלה כדי שיוכל על ידו לקיים מצות הכנסת אורחים, כבוא האורח לתוך ביתו, יאסוף גם את סוסו או גמלו הביתה ויתן לו מספוא ומים, ואחרי כן יגיש אל האורח ספל מים חיים ומתוקים המהולים במי־הצוקער להשיב את נפשו העיפה והצחיחה מצמא, אחרי כן יערוך השלחן מכל דבר מאכל אשר ימצא בביתו, וגם הדל והעני לא יקח מאומה מיד האורח בעד המאכל אשר יתן לו, כי חטאת הוא בעיניהם, ושכר כל עמלם וטוב לבבם הוא רק הברכה אשר יברך אותו האורח בעת עזבו את ביתו. כעשרים וויערסט הרחק מן האאזיס הזה ישתרע אאזיס אחר הנקרא בשם „אואח“ ג"כ מכוסה עם כל מיני צמחים ועצים שונים והיושבים יראו פרי מן שדותיהם וגניהם בעמל ידיהם.

יבולי וצאצאי האאזיסים במדבר ליביען בכלל, יתר שאת להם משאר חלקי התבל באדמה פוריה להוציא ברוב אונים ויתר עוז כל אשר מראשית היצירה בתוכה נוצרו ובמעיה יאצרו. אסערזאהן ימנה עד ס"ט מינים הולכים על ארבע במדבר ליביען בכלל, ובהאזיסים שלו בפרט, והחכם בערנהארד ראָלף ישים עליהם עוד נוספות. סוסים, חמורים וגמלים יפים ושמנים ימצאו שמה על האאזיסים לרוב, גם בקרים בעלי מינים שונים, גם שורי־הביעפֿעל הפראים, צאן, עזים עם זנבות שמניים, אנטילאפֿען ממינים שונים, צבאים שונים, חזרים שמנים ובעלי מינים שונים, גם חזירי־יער, סוסי־היאור (נילפפֿערדע) שנהבים לאין מספר, קופים ממינים שונים כמו: המאנדרילל, האראנג־אוטאנג ובעל מצח־הזהב ועוד רבים כמו אלה. גם עכברים, כלבים וחתולים ממינים שונים, שועלים קטנים (שאקאללע), זאבי־ערבות (הוענען), אריות, נמרים ושחלים המסוכנים באכזריות חמתם מאד להנוסעים העוברים ארחות המדבר הזה, גם דובים רבים ימצאו שמה, ונפלא הוא, כי הדוב לא יטרוף שם טרף אדם, אך לצאן ובקר ישלח ידו, בחורף ישכון במערות אפלות, או ישים חורי עצי היער למעון לו, ואת חלבו יאכל עד צאתו, לעת צאת האביב, היושבים ישימו לרוב משמר עליו וילכדוהו במשכנותיו אלה, גם בימי הקיץ יארובו לו ביערים ולא מצער יפלו בשחת רשתם שדוד, את בשרם לא יאכלו, שקץ ישקצהו ותעב יתעבהו, כי רע הוא ולא יטעם לחיך אוכלו, מבלעדי כרעיו אשר ייבשום בעשן ויהיו לאכלה, וכפות רגליו ערבים מאד וכאחד המעדנים הנה. מבין מרבית החיות הרבות והטורפות אשר ימצאו שמה, תצטיין החיה הנוראה הנודעת בשם קרן־האף (נאזהארן), אשר תרמוש שם בהיערים בין העצים הסבוכים ובצעי האגמים, החיה הזאת בטבעה היא בעלת חמה עזה מאד, ובראותה גם את השנהב האיום והנורא שנוא נפשה מנוער, תרוץ אליו בחמת רוחה ובחדודי קרנה תדקור את בטנו עד אשר ישפכו בני מעיו, ושדוד באין אונים יתנפל ארצה, והיא תדרוך תרמוס על במותיו כגבור מנצח ותלך לה לדרכה45.

גם עופות בעלי מינים שונים ימצאו שמה, בתוכם יש צפרים חדשים אשר לא נודעו מאז בשארי חלקי תבל לרוב, כנף רננים נעלסים בנוצות ישימו ביערי הפאַלמען והתמרים מעונותיהם ובתנובת פארותם ימצאו מחיתם. גם בנות־יענים (שטרויסען) ימצאו שמה לרוב אשר יושבי המדבר ירכבו על גבותם ויעשו עמהם כל המלאכות הכבדות בבית ובשדה. גם תכיים (פפויען), השלך (רייהער), הפאפוגאים בעלי מינים שונים, גם הצפור היותר קטן והיותר יפה הנקרא בשם „קאליבריע“46 לא יחסר שמה, גם תרנגולים ממינים שונים ועוד רבים כמוהם.

גם מבעלי חיים הזוחלים (אמפהיביען) המזיקים והבלתי מזיקים לא יחסרו בתוך המדבר הזה, צבים (שילדקרעטין) ימצאו שמה אשר משקלם לפעמים עד שמונה ככרים (צענטנער) אשר בשרם מעדנים לאכול, גם צפרדעים, עקרבים בעלי מינים שונים, התנין (קראקאדיל) ונחשים רבים ארסיים ובלתי ארסיים ימצאו שמה, גם הפתנים (וויפפערין) אשר משכנם לרוב במצרים ימצאו גם שמה, בין הנחשים הרבים הזוחלים במקומות האלה, יש רבים ממיני הנחשים־הארסיים אשר חמת מות תחת לשונם, אשר ישופו עקבי האדם וימתוהו באין מציל ומרפא, הנחש היותר רע והיותר משחית מכלם הוא נחש בתי־העינים (בריללענשלאנגע), נוסעים רבים יספרו כי ראו שם נחשים ממין הזה אשר ארכם היה מארבע עד חמשה רגל, עיניו כברקים ירוצצו וקשקשי צוארו כאבני נזר ינוצצו, עורו צבוע בצבעים שונים בדמות טבעות עגולות כבתי עינים (בריללען) ולכן יקראוהו בשם נחש בתי־העינים47. בתוך הנהרות והאגמים ידגו דגים הרבה בעלי מינים שונים כמו: העכט, שלאַייען, צירטען, קאראַסין, שאמען, ועוד רבים כאלה, יש שם מינים אחדים הבלתי נודעים עוד בשאר חלקי התבל. גם רמשים ושרצים הרבה לא יחסרו שמה, דבורים ממינים שונים אשר יגורו על פי רוב בתוך היערים. הארבה לרוב שם אשר המונים המונים כחול הים יבואו לאכל את יבול האאזיסים וכל חלקה טובה ישחיתו, גם חגבים־הנאכלים, נמלים־לבנים (טערמיטטען) ועוד רבים כמו אלה. מן התולעים הרבים אשר שמה לא נזכור רק אחד מן המזיקים ביותר, והם תולעי־העור, או תולעי־העצבים (הויט אדער נערפענווערמער) הנולדים תחת עור האדם ויכאיבהו מאד, ורק בעמל רב יוציאום החוצה, עובי התולעת כמחט דק וארכה שנים או שלשה אמות.

כל שיח השדה וכל חיל צבא הצמחים, יעלו בתואר והדר על האאזיסים האלה, וברבוי מיניהם על כל אשר תוציא האדמה בארצות הפוריות מכל חמשת חלקי תבל – יאמר החכם אסערזאהן במרוצת מאמרו הנזכר – אף כי לא יעמולו יושבי האאזיסים האלה בעבודת האדמה, בכל זאת תתן הארץ יבולה די והותר להוביל גם בארצות מאראקא ומצרים. אורז המאַייס, הדוחן (הירזע) שרשי המאניאק או קאסאווע, המלאים קמח אשר מהם יוציאו על פי רוב לחם במעט עמל, ימצאו שמה באספת הרבה מאד, וכן ימצאו שמה הרבה מיני שרשים אשר יצלחו לאכלה, והמתוקים מאד לחיך האוכל אותם. כל מיני צמחי־הגנות (גארטענ־געוויכסע) ימצאו על האאזיסים כמו: קטניות, לפת, שרשי יאַמס, פאטַטין, תפוחי־אדמה (קארטאפעל), פולים, עדשים, אגוזי־אדמה (ערדניסע), קשואים, אבטיחים, שפארגעלין, ארטישאקען, שומים, בצלים ודומיהם. אף כי צמחי־הגנות האלה טובים שמה מאד בעבור חום האויר, בכל זאת לא יעמלו יושבי האאזיסים בזריעתם. גם ענבי הגפן אשר יטיפו עסיס ויינותטובים ממינים שונים ימצאו שמה, אבל גם בנטיעתם לא יעמולו מאומה, זולת באאזיסים אחדים, יען כי יושב האאזיסים הנשארים מאמינים בדת מחמד נביאם ולא ישתו יין ושכר כי חטאת גדול הוא בעיניהם. רבים מיובי האאזיסים יטעו גם קני־דבש (צוקער ראהר), עלי עשב הטאבאק, קנבוס, פשתים, קאפערין, כרכום, גם הרבה צמחי צבעים כאינדיגע, ודומיהם, גם בשמים ורפואות, עלי־הזענעס תפוחי הנאנאס, קאלאקווינטע יאלאפפא, פלפל, אינגווער ודומיהם.

האח! מה נאוו היערים המלאים בכל מיני עצי התמרים אשר ישתרעו על האאזיסים האלה! מה נאוו עצי החמד מחמדי בת עין בעלי מינים שונים ומשונים! ומה נעמו פרייהם לחיך אוכליהם! – בהיערים המהוללים האלה יתנוססו הרבה מיני תמרים, כמו תמר־היין, תמר־זאגגא, תמר־המנשב (פעבער פאלמע) אשר יתן גם הוא יין כתמר היין, פריו הוא למאכל ועליהו לתרופה להשיב נפש עיפה מחום האויר ולהביא תחתיו רוח צח, תמר־השמן אשר ממנו יצהירו שמן. אולם יתר שאת לתמר־התמרים על כלם, כי גם ברחבי המדבר ליביען אשר שם ארץ ציה וצחיחה מקום אשר רק זיקי חרס וחול בוער שם, גם שם ירזמון עליהם הרחבים והארוכים מחסה ומעון ומשען להעיפים בתוך המדבר אשר בנפש עולפה ישאפו צל, וממנעמי פרייהם ונופת מגדיהם יושיטו אוכל להנוסע האומלל הרעב והצמא ושקוי לעצמות יבשות ונחרות מני חורב. מבין כל עצי החמד הנושאים פרי הלולים למכביר אשר ישתרעו בתוך האאזיסים האלה יתנוסס לתפארת העץ הנחמד והתאוה לעינים הנקרא בשם תמר־הקאקאס, הוא אחד מהעצים הנכבדים והמהוללים אשר במקומות האלה. הנוסעים הקדמונים אשר אהבו מאד לספר בספרי מסעיהם ספורי נפלאות, ספרו לנו נפלאות גם מן אגוזי הקאקאס, ויספרו כי הם מלאים עם מיץחלב המתוק מאד לחיך השותה אותו והמשיב נפש כל חי ורוח כל בשר איש, על פני החלב – יספרו הלאה – צף גרעין אחד הגדול מאד והטוב למאכל עד אשר כל היושבים חשבום למאכל תאוה ולפרי מעדנים“. אבל בימים האחרונים האלה, עת אשר כל הנוסעים החכמים יתחקו על שרשי כל דבר לאמתו, נודע להם כי אין בפי הנוסעים הקדמונים נכונה, כי תחת החלב לא ימצא בתוך האגוזים ההם רק מים, אשר טעמם מתוק מעט, אך לא טובים הם לשתיה כמים הקרים, וגם הגרעין לא יצוף מלמעלה, אך מדבק הוא אל קליפי האגוז, אולם בכל זאת לא יגרע מאומה מחין ערך העץ היקר הזה כי באמת יקר הוא מאד, ותועלתו רבה וברכה בו לבני האדם48. גם העץ „באאבאב“ הנפלא אשר כל הנוסעים ימלאו את פיהם תהלות אותו, גם הוא לא יחסר שם, העץ הזה נקרא ג“כ בשם אלון־האבטיחים יפה ענף וגובה קומה, החכם החוקר ארמזאהן הצרפתי יאמר כי העץ הזה הוא היותר גבוה והיותר גדול מכל עצי ה' אשר נטע בתבל ארצה מששת ימי בראשית, לא רק בעבור גובה קומתו לבד כ”א גם בעבור ענפיו ופארותיו כי רמים וכי רבים המה, אמנם באמת שגה החכם הנזכר או שכח, כי האלון „באניאנאַס“ אשר ישתרע בהודו־המזרחית הוא יותר גדול ויותר גבוה מעץ באאבאב, כי בצל דליותיו עשרת אלפים בני אדם מחום השמש יחסיון (?) – גובה ענפיו עד שמונים רגל, ועבים עד חמש עשרה רגל, הענפים הצומחים למטה תארכנה עד חמשים או ששים רגל, ישלח שרשיו ויונקותיו מתחת לארץ עד מרחק מאה רגל, האח! מה יקרו מעשיך ה'! ומה עצמו נפלאותיך אל! לנטוע אלון מצל כצל חומה גבוה, בארץ ציה וצלמות בארץ חרבה ועיפה מלהט חום קרני השמש!!! –

הנוסע המפורסם „ווראנגעל“ יתאר את המדבר ליביען בכלל בספרו המחוכם כדברים האלה: „האויר במדבר ליביען הוא חם מאד, האדמה שם אדמת ציה וכבול, חרבה ויבשה, מלאה בכלל עם חול לוהט משרב קוי השמש, סלעים וכפים נוראים, ולא תצלח להיות ארץ זרועה עד קץ הימים, על פניה תמיד מפוזרות ומפורדות הרבה אבני גראַניט, אחאט, ישפה ושיש גם הרבה נציבי מלח, רוב המדבר הזה הוא מישור, רק באורך חוף היאור נילוס תשתרע שלשלת הרום, ובאורך המערבי ילפת היאור הזה ארחות דרכו. עצים וצמחי השדה מעטים שם, ורק במקומות רחוקות, רוב הצמחים במדבר החול הזה הם עלי־הזענעס, פקועות־השדות, שרשים הפורים ראש ולענה, אשר לא יטעמו לחיך כל בעל חי, אבקת־חול פרח, ורוח זלעפות הנודע בשם זאַמום יעציבו בישימון זה רוח כל עובר ושב, ולפעמים יתנערו מן העפר עמודי־חול הרבה אשר הם חרדת כל היושבים האומללים אשר בנקל יצערום לבאר שחת, גם מים לשתות לא ימצאו הנוסעים בו, כי הבורות בטבעם יכילו בתוכם מים מעטים, והנוסעים האומללים בנפש עיפה ויגיעת בשר יעמלו עד אשר ימצאו אותם, ואם ימצאום אחרי שבעם נדודים הרבה, אז לא יתענגו מאד בשתותם אותם, כי פורים ראש ולענה ולא יכלים לטעום לחיכם.“

הנוסע נאכטיגאלל הגערמאני הנזכר, אשר עבר את המדבר הזה לארכו ולרחבו יספר, כי בפאת מערבית הדרומית מן המדבר הזה יתנוסס הר אחד גבוה ותלול אשר חוסנו עד לב השמים יגיע בגבהו 2,200 מעטטער משטח מי הים, משני עברי ההר הזה יתמשכו שני עמקים גדולים אשר ילפתו ארחות דרכם שלש מאות וויערסט ברוחב המדבר, עמוק עמוק על קרקע העמקים השנים האלה ישטפו שני נהרות בשקט ובדומיות חן, אשר בתוכם ישרצו וידגו דגים הרבה בעלי מינים שונים, משני עברי הנהרות האלה ישתרעו עצי חמד נשאים מאד הנושאים פרי הלולים ופרחי תפארה למכביר המשמחים את לבות היושבים משם, מסביב להעצים האלה יפרחו שושנים וחבצלות מפוארים הנותנים ריח כריח הלבנון. היושבים אשר אוו למושב למו בתוך העמקים האלה תחת קורות בתיהם הקטנים והשפלים כאהלי קדר הבנוים מקני הבאַמבוס הם בכלל עניים ודלים מרודים, וכל רכושם ועשרם הוא רק עדרי העזים הקטנים והרזים ועצי הפאלמען אשר ישתלום סביב בתיהם. עבודת האנשים הוא על פי רוב לצוד ציד חיה ועוף, לשלול שלל ולבוז בז, כלי ביתם הם שקים, נאדות, יריעות ומסכות, קערות עץ ושתי אבנים לטחינת תבואתם ולא יותר, בניהם הקטנים ילכו ערומים ויחפים כיום הולדם, ואלה אשר באו בשנים ילבשו כתנות צמר ופשתי עץ. המאכלים היותר טובים והיותר מתוקים לחיכם הם המאכלים אשר יעשום מהרבה מיני זרעים מצמחים שונים ושרשי עשבים וקנים הנקראים בשם „קאלאקינטים“ הנמצאים שם לרוב. הנוסע המפורסם ריצאַרדזאהן האנגלי יספר אדות השבט הזה כדברים האלה: „בעת אשר „הטיבעסטי49 ישים לדרך פעמיו ברחבי המדבר לרגלי ענינו, לא יקח שום צדה לדרך, כי חטאת היא בעיניהם, אחרי עבור שלשה ימים לנסיעתו עוד לא שם שום מאכל לפיו, וביום הרביעי בעת אשר אכף עליו תאות המאכל בתוקף ידו ואשר לדאבון לבבו לא יקרה ה' לפניו מה לאכול, אז יחתך את ילקוט העור אשר לו, לחתיכות קטנות יצלה אותם על גחלי אש ויאכלם בפה מלא. אם גם ביום החמישי לנסיעתו לא יקרה לו מה לאכול יקח את הילקוט השני מעל שכמו וכמשפט הראשון יעשה למשניהו. אם ביום הששי לנסיעתו לא ימצא במה לשכך את חמת הרעב, אז ילקט עצמות יבשות המפוזרים בכל רחבי המדבר במספר הרבה מאד, יטחנם בעזרת שני אבנים לקמח עד אשר דק, ויחלב את הגמל בתוך כלי אחת הנמצאה בילקוטו ימהל את קמח־העצמות בתוך הכלי עם החלב ויבשל על גחלי אש לוהט, ואחרי כן יאכל בכל פה. ואם גם ליום השביעי לא יקרה לו במה לשבר את רעבונו, אז יעצור מנסוע הלאה, יעמוד על מעמדו, את ראשו ישח לארץ בעצב ויגון, גלמוד ונעזב בתהו ילל הישימון עזוב בלא איל וכח, ובכל מאמצי כחו ישא את קולו ויבכה במר נפש על גורלו המר ויערוך תפלה ותחנה לאלילו אשר ישאהו בצלחתו שישלח עזרתו מקרוב. ואם יאטים צלמו זה את אזניו משמוע לקול תחנתו ולא יוציאהו ממצוקתו, אז יפול שדוד מחרב הרעב ארצה. שונאים תכלית שנאה את האנשים הזרים ובפרט אנשי אויראפא הלבנים, ואם יקרה אשר אחד יבוא לביתם על פי מקרה ונסבה, אז יחרפהו ויגדפהו, יענוהו בענויים קשים ונוראים, ואחרי כן ירידהו לבאר שחת בהכותם אותו על הלחי עד זב דם וימת מהרה.“ – נאכטיגאלל יספר, אשר גם „עליו הכוס הזה, וכמעט שמו קץ לחייו והצמתוהו לבאר שחת לוא לא באו אנשים אחדים מאחוזת מרעיו להצילו מידי הפראים האכזרים האלה.

ווראַנגעל יתאר את השבט הזה בדברים האלה: „שבט הטיבעסטי הוא עם שובב ופרוע בכל דרכיו ובכל מעלליו כמו שבטי המאָלאַים אזרחי האי באָרנעא50 אשר בהודו־המזרחית (אסטאינדיען), מעצמות קדקוד אויביהם יעשו כלי בתיהם הרבים והשונים, שיני אויביהם ושבויהם הם ראשית עדי נשותיהם ויעשו מהם ענקים לגרגרותיהם ומשערות אויביהם יקלעו ויארגו יריעות וחבלים שונים אשר אזניהם תלוים עליהם, יבלו את ימיהם בהיערים העבותים לארוב אחרי חיתו טרף ואחרי כל עוף כנף, בני הנעורים ישימו על פי רוב את מארבם ברחבי המדבר אחורי הכפים והסלעים הגבוהים והנוראים, לארוב אחרי הארחות (קאַראַוואַנע) להכות את הנוסעים נפש ולשלול הונם ורכושם הרב“.

הלא ישגו אלה הנוסעים – יאמר אסערזאהן במרוצת דבריו הלאה – אשר יחליטו בספר מסעותיהם, כי המדבר ליביען בכלל (לבד האאזיסים שלו), הוא ארץ המישור, ועל שטחו הרחב לא ימצאו לא עמקים ולא גיאיות, לא הרים ולא בקעות, ומכוסה רק באבקת חול פורח, ועלים וצמחים פראים הפורים ראש ולענה יצמחו שמה במצולת החול אשר לא יצלחו לשום דבר, אמנם אין לנו לתת אומן לדבריהם אלה, כי באמת בחלק המדבר אשר שם ילפת היאור נילוס את דרכו ישתרע שלשלת־הרים (בערגקעטען) גבוהים ותלולים המעולפים בירקרק דשא וצמחים רבים ושונים אשר יצלחו לאכול ומתוקים מאד לחיך אוכליהם. נוסעים רבים יחליטו, אשר על המקומות האלה, נוכל להכיר עוד רשמי עקבות ים־התיכון (מיטטעללענדעסינממער) אשר שטף שם לפני אלפי דורות, אשר ברבות השנים דללו מימיו וחרבו. אבל מי ידע אם אמת נכון הדבר.

להטות מדרך הישר ולאבדו כלה מן העינים, הלא דבר נקל הוא, וכמה פעמים קרה הדבר הזה להנוסעים בהארחות (קאראוואנען) אשר יאבדו הדרך הישר, ויתעו ברחבי המדבר ימים רבים עד אשר יסופו ויתמו מרעב ומצמא, או ימותו ממשלחת כלי זעם המדבר אשר יעוללו נוראות לנפשם, רבים ימצאו קברם בין גלי החול בעת אשר יתחוללו הרוחות והסערות הנוראות, ורבים ימותו מן הזועות והרעשים או מן הברד אשר ממרום באש מתלקחת יפול.

גם אנחנו סבלנו תלאות ומצוקות רבות אין קץ – יאמרו הנוסעים אסערזאהן וראלף הלאה – וכמעט גוענו מחמת הרעב והצמאון אשר אכפו עלינו בתוקף ידם, וכלנו אבדנו את תקותנו ולא חשבנו עוד להנצל מן העמק־העכור הזה, כל הנוסעים השחו את ראשם ארצה והתפללו לה' שיעשה קל מהרה קץ לחייהם, וביום השנים עשר לנסיעתנו פגשנו לשמחת לבבנו מעין מים הנוזל מתחת שן סלע אחד, אבל מה מאד עגמה נפשנו עלינו בעת נסינו לשתות את המים אשר נאלצנו להקיאם מהרה, כי פורים ראש ולענה ולא יצלחו לשתיה. עוד שלשה ימים רצופים הלכנו באין אונים ועזובי כח, עד אשר הגענו אל האאזיס „פאראפראַך“ הגבוה משטח קרקע המדבר כמאה רגל, שם השבנו את נפשנו ורוחנו שבה אלינו, שם מצאנו לשמחת לבבנו מעיני מים חיים וקרים המתוקים מאד לחיך שותיהם, ושם שבענו את נפשנו עם הרבה מיני פירות טובים ונאכלים, אשר ימצאו שמה בהיערים מחמדי בת העין לרוב. האאזיס פאראפראך הוא אאזיס אשר יעטיף כל מיני בר ומזון וימצאו שמה הרבה עצים הנושאים פרי הלולים למכביר, וכשבע מאות תושבים ימצאו בתוכו.


יער־אבנים

העתקה משפת אשכנז.

מבין שכיות כל חמדות התולדה ופלאי מעללי הטבע העדינה, הספונים וטמונים תחת השמש במלא רוחב כל כדור הארץ, בין רזי עולם ותעלומת סתרי הבריאה, אשר כל חוקרי־התבל (געאלאגען) התפלאו מאד עליהם בהשתוממת רבה ולא הצליח חפצם בידם לגלות למורת רוחם עד כה פני הלוט הלוט מעליהם ולא נבעו עוד מצפוניהם על נכון כי קצרה יד בינתם מהבין יען כי בתוך מכסה עב הענן והערפל חתולתם, בין הנפלאות האלה ימשך עין „יער־האבנים“ אשר ישתרע בארץ בעהמען במחוז אדערסבאַך המוגבל מארץ ססלעזיען ופריעדלאנד. כל עין בשר תתמהמה להתפלא ולהשתומם על החזיון המוזר והנפלא הזה, כל עין חוקר־תבל (געאלאג) לא תשבע לראות כר נרחב אחד, אשר ארכו הוא כשלש פרסאות ורחבו אחד וחצי פרסא אשר על שטחו הרחב הזה מתנוססים אלפי אלפים אבנים, צורים וכפי־סלעים, אשר שיאם מגיע עד חמשים רגל ברום הרקיע. ועוד נתפלא לראות איך הטבע הנדיבה חצבה בהם תמונות וצלמים שונים ואלמים. פה נראה אבן אחת בתמונת איש חיל חגור כלי מלחמה כאלו עומד על משמרתו להגן על חבריו יתר האבנים והסלעים האיומים. פה יתיצב לנגד עינינו תמונת איש אחד מלובש באדרת שחור וארוך, ככהן בית תפילת הנוצרים (מאנך), פה יתנוסס לנגדנו סוס אביר אחד עם מתגו ורסנו בפיו, ופה חמור גרם העשוי לבלי חת ופה שור מקרן מפריס, פה עוף כנף נחמד ומוזר המראה ופה זוחל עפר המבחיל כל נפש, כלם חצובים משן סלע בטוב טעם ודעת. גם אבנים רבות החצובות בתבנית בתים גדולים ומגדלי עוז אשר שיאם מגיע עד מרום העבים, עמודי חוסן והיכלי תלפיות, ועל כן יכנו הנוסעים את קבוצת הסלעים והצורים האלה בשם „יער־אבנים“ הנאות לזה. אחד מנוסעי בעהמען המפורסמים אשר הוא חכם גדול בחכמת השיעור, שער בנפשו כי באבנים וסלעים המתנוססים על השדה הזאת, לא יבצר מהם לבנות חומה סביבות שני המדינת ענגלאנד ושאטטלאנד, אשר תהי גבוה חמש רגל ועבה רגל וחצי. רבים מן הסלעים והצורים האלה אוו למושב למו בערבות ובבצות (טונדרים) עמוקות מאד אשר בכל זאת יתנוססו מעל שטח הבצות כחמש עשרה רגל במרום בראשיהם החדודים והחלקים כזכוכית. איך נקבצו ובאו האבנים וסלעי מגור אלה על מקום אחד אחוזים ושלובים איש אצל אחיו? ומי הוא האומן והצייר המשכיל אשר שכל את ידיו לצייר ולחוקק על כל אבן ואבן תמונה ומראה אחרת? – זאת ישאלו כל חכמי הנוסעים אשר תרו את המקום הזה. אשתוללו כל אבירי חכמים לחקור בדבר הזה ואין אתם יודע עד מה, וכלם לא יעיזו לבבם להחליט השערתם על נכון בדבר המחזה המוזר הזה, ומעולף עוד בערפל הספק, ומי יודע מתי יציץ נר האמת עליו! –

הגדות רבות מני קדם ומסורות אין קץ היו מסורים בפי העמים הקדמונים, על דבר יער־האבנים זה, הבנוים כולם על אדני הבוהו, ורוח ההזיה קשורה בהגדות ומסורות כאלה: רבים האמינו כי כל אבנים וסלעי מגור המשתרעים על המקום הזה, היו לפנים אנשים ובעלי חיים שונים, אשר האבינם (פערשטיינערט) קוסם קסמים אחד, כי חרה אפו עליהם מאד על אשר עזבו את ה' ואחזו בתעתועי האלילים מעשי אצבעותיהם ואין אלהים היה כל מזימותם. רבים טפלו, כי על השדה הזאת עמדו לפנים היכלי עונג וטירות נשגבות, אשר בתוכם עמדו אלילים וצלמים שונים ומשונים, וכאשר התאספו הרבה אנשים להקריב שם קרבנות לפני האלילים כפעם בפעם, התקדרו פתאום השמים עבים וערפל חתולתם, רעמים אדירים וברקים איומים שלחו מחדרי תימן באש מתלקחת נוראה מאד, ולסוף רעם רעם אדיר וחזק מאד וכל האנשים, הסוסים והגמלים וכל נפש החיה אשר היו אז שמה נאבנו (פערשטיינערט) כדי שיהיו לדראון עולם ולחרפת נצח. ועוד אמונות והגדות מני קדם האמינו אדות יער־האבנים אשר לא נכביר במלין אדותם.51

רבים מחוקרי־התבל (געאלאגען) מתקופת העת החדשה הזאת יחליטו בספריהם ע"ד יער־האבנים הזה, כי באמת על המקום הזה השתרע לפנים יער גדול צומח עצים רעננים גדולים ונשאים בעלי מינים שונים, ומסביב להיער הזה היו הרי־שרפה הרבה ובעת אשר פתחו כלם בפעם אחד את לועם להריק אש פלדות מקרבם, עוללו נוראות להיער הזה עד כי נאבנו כל העצים מגבורת אש הנירוק52. אבל יתר החכמים לא יתנו אומן להחלטות כאלה וימלאו פיהם שחוק מהשערותיהם.

האבנים והסלעים הרבים ההם נפלאים מאד ושונים במראיהם, בהם יראה החוקר מראות זכוכית ובדולח, מראות אבני בהט ודר וסוחרת, מראות אבני פראפור אבזידיאן, טראכוט, באזעלט לאיציט, אנדעלוזיט, אבני הבים, נאטראליט, ציאניט ועוד רבות כמו אלה, כלם מכוסים בצבעים שונים, רובם נצבעים מלהט חום השמש בצבעים אדומים, רובם שחורים, צהובים, ירקרקים ורובם יתנוצצו כאבני השוהם מרחוק. יש שם אבנים, אשר הם דולקים ובוערים כפחמים53, גם מלח הרבה מאד ימצאו בין הסלעים והאבנים, אך לא יצלח לאכלה כי הוא מר מאד, וריחו וטעמו כהזאלפעטער. מה רבו הידיעות הכמוס בזה! אשר יוכלו חכמי לב לדלות משם! חוקרי־התבל יחשפו שם חדשות ונצורות הדרושות לחפץ חקרי לבבם. המתחקים על סגולות וטבע־האבנים (מינעראלאגען) ימצאו שם אוצרות מדעים להרחיב גבול הידיעה הנחוצה הזאת להחזיקה ולהאדירה, גם חכמי־המזג (כימיקער) יגלו שם שפוני טמוני החכמה הזאת בשפע רב.

מבין האבנים והסלעים הרבים והגבוהים יתנוסס הסלע הגדול והנורא אשר פי הנוסעים יקבנו בשם „ס"ט עליזאבעטה“ אשר הוא גבוה מיתר הסלעים עד 45 רגל ברום הרקיע, וקטורו (דורכמעסער) הוא עשרים וחמשה רגל. בצד הימין מן הסלע הזה יבקיע מעין מים חיים קרים וצלולים מאד, וילפת ארחות דרכו ממקור מבועו עד השתפכו בתוך היאור הגדול אשר ישתרע בפאת הצפונית מיער־האבנים. בצד הימין מסלע הזה יש מערה גדולה ועמוקה מאד עד כי לא יחקר תהומה. משל הקדמוני יאמר: כי הסלע הזה הוא אבי הסלעים, הכפים והאבנים המתנוססים במקום הזה אשר נושב בזה בראשית ימות עולם.

בכל הככר הזה ומסביב לו, לא תמצא כל נפש חיה מפאת אויר־הארסי השורר שמה, ומלא עם חלקי גפרית ומלח, עד כי גם בגדי האנשים העומדים שם ימלאו קל מהרה מלח בלול בגפרית, ודעת לנבון נקל כי על ידי הנסיבה הזאת לא יראה ולא ימצא שם שום בעל־חי וימותו כהרף עין. נוסעים רבים יספרו, כי פעמים רבות הצליח להם לראות איך עפו במרום צפרים קטנים, ובעת אשר הגיעו לא רחוק מיער־האבנים גבר עליהם אויר־הארסי והגפריתי ונפלו חללים וימותו כרגע.

עוד בשנת 1572 היה נודע יער־האבנים בתבל ושמעו היה בכל הארץ, וגם אז התעוררו נוסעים חכמי לב ומביני מדע לשחר את שדה פלאות זה, ולתור את כל הנמצא שמה. הראשון הנודע לנו אשר שחר את יער־האבנים היה הנוסע המפורסם ה' האַזזענפֿראַטץ, הוא התחקה על המראה הגדול הזה, והתהלל בספרו כי בחרף נפשו עלה על ראש הסלע ס"ט עליזאבעטה ויגל את סודו, ועל כן כבדוהו החכמים המפורסמים בכל אותות הכבוד הנאות לחכם אביר לב כזה. אחרי עבור שנים לא כבירים שלחו חכמי הגעאראפֿיע מלאנדאן עוד חכמים אחדים לדרוש אחר תעלומת יער־האבנים, ואחד מאחוזת החכמים האלה ה' גאַרנערין התפאר כי הוא ירד לתוך המערה העמוקה אשר מתחת להסלע, עד שמונים קומות (קלאפֿטער), ואסף שם אבנים ומחצצים קטנים ממינים שונים, וגם גפרית לבית מלאכת אבק־שרפה (פולווער). לתקופת מאה וחמשים שנה התעוררו עוד הפעם אנשים חכמים לשחר את יער־האבנים ולהתחקות בעין בוחנת על כל הנמצא שמה ולעלות על תועפות ראש הסלע הגבוה למוד את גבה קומתו ולדעת את תכונתו, ואחרי כן ירדו גם לתוך המערה וגלו מצפונות ורזי תעלומות מני חושך, לראשונה ירד החכם שטורם עד תשעים קומות ואחריו החכם ווייל עד תשעים וארבע קומות! – 54 בשנת 1797 שחר את יער־האבנים הנוסע המפורסם ה' דענהאָם עם עוד חמשה חוקרי־תבל, ולאחרונה – הנוסע קארליסלא, כי נסיך בעהמען חלה את פניו לשחר את יער־פלאות זה, ולעלות על מרום קץ הסלע ולרדת לתוך לוע המערה אשר מתחת ולהתחקות על מסתרי תהומו הרובצת תחת. ובספר מסעותיו יספר מנסיעתו זאת בארוכה, אבל אנחנו נעתיק את תהלוכות מסעו רק בקוצר מלין, הלא כה דבריו:

„אחרי אשר השבעתי את אזני משמוע הרבה ספורים מנוסעים שונים, ע“ד יער־האבנים אשר בארץ מעהמען – יתחיל החכם הנזכר לספר – נכסוף נכספתי וגם כלתה נפשי לתור בעיני את שער־פלאות הזה, לסוב אותו ולהקיפו גם מסביב לו להתבונן ולהתחקות על כל סלעי מגור וצורי מכשול אלה, על התמונות והציורים שונים והמוזרים החצובים שם בשן הסלעים, ואחר חצות היום יצאתי אני עם אחוזת מרעי מן הכפר העומד כששה פרסאות הרחק מיער־האבנים הזה, מהלך עשרים רגעים הלכנו בדרך המלאה רכסים ואבנים ושתילי עצים שונים, ואחרי כן פנינו השמאלה ונבוא עד באר מים אשר לו בנין מפואר מאד הבנוי מאבני שיש לבן בטוב טעם ודעת, שם עצרנו מלכת, ואחרי אשר נחנו שם מעט והחלפנו כח, רכבנו עוד הפעם על סוסנו, ומשם אחזנו דרכנו דרך יער־גדול ורחב ידים, יער עצים רעננים רמי קומה המלאים פרחים יפים אדמדמים גדולים ונחמדים למראה, עוד בעבי היער מבין העצים הנשאים יתנוססו סלעים וצורים נוראים וחדודים מאד, אשר מתחת הסלעים יהרו מערות עמוקות ומנהרות אפלות מאד, אחרי כן רכבנו בין עצי פרי המתנוססים משני עברי הדרך, עצי עדן מסבלים בתפוחים יפים הנושאים כפותיהם השמימה, ורוח צח יניעם כה וכה המרהיבים בת עין, אשר בין שורות העצים האלה שעטו פרסות סוסנו וענן זהב אבק רגלינו, משם עברנו על פני ערבה שממה וקצרת ידים, ועד מהרה הופיע מימיננו ומשמאלנו נאות־מדבר כלילי יופי, מלאים יבלי מים ופרחי תפארה נותני ריח ניחוח המשובב נפש כל חי, ואחרי אשר עברנו עוד חצי שעה הצליח לי לראות דרך קנה־ההבטה (פערנראהר) את יער־האבנים מרחוק, שמחים וטובי לב רכבנו הלאה עד כי נראה לנו ראש הסלע ס”ט עליזאבעטה הגבוה, אשר התנוצץ מלהט קוי השמש מרחוק כאבן־השוהם, השמש ירדה לאט לאט במורד ההרים, אך קרני זהבה יפוזו עוד על תועפות אבני היער וסלעי המגור אשר שיאם למרום העבים הגיעו, ובטרם ראינו את הנשף, בא פתאום הלילה, וכוכבי אל העלו את נרותיהם ברום רקיע השמים, ואנחנו באנו על כר נרחב אחד המעולף בירקרק דשא ונלן שם. בעוד לילה חבשנו את סוסנו ונסענו לדרכנו הלאה, כל הדרך כסה בדומית לילה ובנוגה הירח, הכוכבים בוערים כלפידים וזהרם רב מאד, ובמרום נשמעה זמרת להקת הצפרים לבשר מוצאי בקר, וראינו מרחוק איך ראשי הסלעים יצנפו עוד ערפלי לילה, ופני העמקים אשר מבין הסלעים חבושים במאפל תהו, ופתאום כבו כוכבי נשף את לפידיהם והשמש יצאה קל מהרה בהדרת קדשה על טהר שפרירי שמי יה. היום בער אז ככבשן אש, זיקי חרס לוהטים בגבורת עוזם והוד תפארתם וכל כברת הארץ אשר עברנו עליה דמתה כשרופה בלהבת אש לא נפח, והסלעים הנשאים החלו להרים ראשיהם השמימה כבתחלה, ואחרי עבור עוד חצי שעה הגענו עד מקום פלאות הזה, וכל יער־האבנים מתנוסס לנגד עיננו. חרדת דממת קבר מרחפת סביב פני תהו ילל ישימון זה, ודמיתי בנפשי כי אל ממלכת דומה וצלמות הובילוני רגלי, ואל ארץ רפאים הצעידני שר השחת, כי דממת קבר המרחפת סביב סביב ועצבת הנוראה אשר תלך לפנינו ותוליכנו אל מקום איום ונורא זה, זאת הסבו עלינו תוגה חרישית ועצבת נוראה. בלי חמדה ובעצלתים רכבתי הלאה בעבי יער־האבנים, ופעמים רבות נוקשו רגלי סוסי אשר רכבתי עליו בצורי המכשולות ואבני הנגף אשר לא עצר כח למוש ממקומו, ואנכי ישבתי תפוש במזימות נוראות ולא שמתי לבי לזאת, המנהל הרוכב על יד ימיני, העירני פתאום מתרדמתי ונשאתי את עיני ואראה כי בתוך עבי־יער־האבנים הנני רוכב. מימיני התנוססו אבני־נתר וחצץ אשר ישאו את ראשיהם השמימה, ומשמאלי, סלעי מגור וצורים נוראים חדודים, וחלקים מאד, ותמונות איומות למו: תמונות מגדלים שוממים, מצבות עוז, עמודי־חוסן, היכלי־שאיה וצלמי בלהות כמו, רוכבים יושבים על סוסים אבירים וכלי נשק בידם, צלמי כהנים וסגנים מלובשים שחורים, תמונות פריצי חיות שונות ועוף כנף הרבה ועוד תמונות שונות כאלה. סוף דבר עיננו לא שבעה לראות את המראה הגדול הזה אשר לא יתאר בניב שפתים, ובכל מקום אשר בת עיני הביטה, לא ראיתי בלתי אם ארץ גזרה, ארץ שמה וצלמות, מעון דאבה ורבץ סלעי מגור וצורים נשאים אשר היינו בעיננו כחגבים מול תועפות סלעים נשאים כאלה, התומכים לב שמים בחוסן תלפיות הודם, ורגשי פחד עם רגשי השתוממת בלולים עלו במסילות לבנו, אנכי שחתי את ראשי לפני מפלאות יה ואדום.

„אחרי עמל ותלאות מרבה להכיל באתי אל הסלע הגדול והנשא המפורסם בפי הנוסעים „ס"ט עליזאבעטה“. כל עצמותי רחפו בהתבונני על הסלע הנורא והנשא הזה, מרעיד ומשתומם עמדתי רגעים אחדים ולא יכולתי להמיש ממקומי כי הייתי נאחז ברוב שרעפי בקרבי בהתעורר בי רעיונות נשגבות על יער־האבנים בכלל ועל סלע הסלעים זה בפרט. אחרי עבור רגעים אחדים שב רוחי אלי ואתעורר, והתחלתי לשום עין חקירתי על כל הנמצא מסביב לו, בשמחת לבב רצתי מסביב להסלע הזה ובנפש מלאה גילה ורעדה נצבתי לרגלי הסלע הנפלא הזה, ומדותי רחבו וגבה קומתו, וגם תכנתי עביו ותקופתו, וראה זה מצאתי: הסלע הזה נטע בעצם יער־האבנים, על גבעה שממה וציה, מסדו (גרונדלאַגע) נבנה מאבנים גדולות ורחבות מאד, וכחמשים רגל קומתו, וקטורו (דורכמעססער) הוא עשרים וחמש רגל, ואחרי כן העפלתי עלות על ראש הסלע ביגיעות ועמל רב, ומצאתי להשתוממת נפשי באמצעו ממעל חור עגול ורחב מאד, ובכל ארבע קצותיו חורים קטנים, ומזה נתתי אומן לאלה הנוסעים אשר ישפט בצדק כי לפנים עמדו על הסלע הזה הרבה פסילי אלילים מעמים שונים.

„אחרי אשר ירדתי מעל תועפות ראש הסלע הזה, התחלתי לשום עין חקירתי על המערה אשר מתחת להסלע, ובראשונה כאשר ראיתי את פי המהמורה הזאת נבהלתי ונרעדתי, כי לרגלי רובצת תהום רבה אשר הקיפה יהיה לפי השערתי כעשרים קלאפֿטער, אבנים גדולות ומטילי סלעי מגור יתפרדו בכל צלעות המערה, ולעתים מזומנים יקרה אשר בקול המולה איומה יתגלגלו לתוך מעמקי התהום הזה, אנכי הייתי הראשון אשר העמקתי רדת בפי המערה הזאת, עד 280 רגל, במדרגות ושלבי אבני המקום הזה, אשר התלכדו כמדרגות הנעשים בידי אדם. רגעים אחדים ישבתי על המדרגה אחת מסלע כבד מאד וסעדתי את לבבי, ומשם הורידו אותי בחבלים ארוכים אל תחתיות התהום, כי מדרגות ושלבי האבנים ספו תמו כאחד, ובידי אחזתי במנורת־המאור (בערגלאמפע). עשרה רגעים תליתי בחבל וחיי היו תלאים לי מנגד, ואחרי כן נפתלתי והתגלגלתי בין אבני נגף וצורי מכשול וסלעי מגור, ואחרי עבור עוד רגעי מספר הגעתי עד קרקע המערה, והנה על בקעה רחבה וישרה אנכי עומד. שתי שעות רצופות התמהמהתי במעמקי המערה הזאת ובמשך הזמן הזה היה לאל ידי לנסות במסות מינעראַלאָגיות את האבנים הנפלאים והשונים הרובצים גם תחת, ולהתחקות על יתר פליאות הטבע השפונים וטמונים שם בתחתיות ארץ, ובשעה השלישית אחר הצהרים, אחרי אשר גבר עלי אויר־הגפרית השורר שם בעים רוחו, נאלצתי לתת אות למרעי העומדים ממעל להעלני בעזרת החבלים הארוכים מבטן המערה הנוראה הזאת. ובשעה הרביעית אחר חצות היום עזבנו את יער־האבנים ברגשי קודש ואודה לה' חסדו כי העלני מבטן שאול זה בלי כל פגע רע, אך נפשי צהלה ושמחה, כי תוחלתי לא נכזבה לראות עין בעין אחת ממפעלות אלהים הגדולות והנוראות בתבל ארצה“. עד הנה דברי החכם הנוסע המפורסם ה' קאַרליסלא הנזכר.


הרוח הארמאטטאן.

העתקה חפשית מספרי החכם האַללען.

וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרוֹתָיו – (ירמיה י', י"ג).

בלי ספק לא מוזר הוא מאיש אשר בשם משכיל יכונה, כי בין מוסדות תבל ואיתני ארץ, יוכלו להמנות גם הרוחות, הסערות והסופות הנוראות. בראש כל הרוחות המנשבות הכי נכבדות הרוחות אשר מארבע פאתי התבל יאתיון, הלא המה: רוח־קדים (אסטווינד), רוח־ים (וועסטווינד), רוח־צפון (נארדווינד) ורוח־דרום (זידווינד). לבד הרוחות הראשיים האלה יש עוד רוחות אחרות אשר כלם בשמות שונות נקראו מפי חוקרי־הטבע, ועולים עד מספר ל“ב, וחכמים רבים ישימו עליהם עוד נוספות עד מספר ל”ט. מכל הרוחות והסערות האיומות והנוראות האלה, אשר יתחוללו על פי רוב באפריקא ואמעריקא, אשר מפניהם יחילו כל בני חלוף וכל בריות בראשית ויצורי אל יחרדו משאתם, על כלם יתר שאת ויתר עוז להרוח „הארמאטטאן“ אשר משנות קדם ודורות עולמים מיום שום אדם עלי ארץ יתן חתיתו על ארצות אפריקא ואמעריקא ובפרט בזענעגאל וגווינעא, ורק למשמע אוזן ממנו ירחפו עצמותיהם וירעדו רעד, יען יודעים היטב כי הרוח הזה רבים חללים יפיל, ועצומים כל הרוגיו מדי שנה בשנה בארצות אלה, ערים רבות המלאות תשואות אדם ואשר כגן עדן יפרחו, יהפך משורש בעוד רגע לתהו יליל שממה ואנשים רבים אשר בתוכן יצמיתם וידכאם לעפר ביום הרג רב ואבדון.!

כחץ מקשת ימהר הרוח הזה דרכו, כשוד משדי יבא פתאום בעזוז גבורותיו במקומות הנושבות, והיושבים לא יחישו עתידות ממנו ומבלי אשר יודעו עקבותיו אף רגע טרם בואו, ולכן לא יעצרו כח להחיש מפלט למו מתגרת ידו, ואם גם תמימי דעות המה. כחו ועצם ידו הוא גדול כל כך, עד אשר יש לאל ידו לפרק הרים ולשבר סלעים ויפוצצם לרסיסים קטנים ברוחו הקשה אשר בחזק יבא, ויעולל נוראות בפרט לאלה היושבים אשר יגורו בבתי־עץ אשר ישרפם וייבשם עד אשר קורי־הבית יתהפכו לאבק פורח כאבק־השרפה. בעת אשר יתחולל הרוח הזה ילוהו עב כבד אֵדי וקיטורי מאד, עד אשר השמש יאסף נגהו ואורו אשר לפני בא הרוח הלך וזרח פני תבל בהדר תפארתו55. כל הצמחים, העשבים והדשאים, אשר יעבור עליהם הרוח הזה, יבולו ויקמלו מהרה עד אשר יבש היטב, ובדרך כזה אם יעבור גם על פני שדות בר ודגן יעשה כלה נחרצה לכל התבואות, עד אשר לא ישאר אף אזוב אחד אשר לא נגע בו יד הרוח לרע. אם יתחולל שנים עשר יום באין מעצור, אז ישחית ויחבל גם עצים נשאים ורעננים ויתהפכו קל מהרה לאבק־פורח כאבק־השרפה.

כח ועצם הרוח הזה יעולל נוראות גם בחלקי גוית האדם. את אור־העינים יכהה, חוש השמע ילחש, הפה ייבש והלשון לחיך ידבק, ואחרי עבור שבעת ימים יקמט עור בשרו לקמטים רבים ויסב לו כאב עצום מאד, הזעה אשר יתהוה בחזקה בגויתו אז, הוא ארסי וריחו כריח המלח־הירשהאָרן. המלח־וויינשטיין, אשר בטבעו יתהפך למצב־נוזלי בהריחו איזה רוח, ויתכה למים, ונהפוך הוא אצל הרוח הארמאטטאן, כי יתקשה כאבן מוצק בנשבו בו.

חכמי הרופאים המפורסמים יחליטו, כי כל מיני הצמחים והעשבים אשר עברו תחת שבט הרוח הזה, הם עזר ומרפא לכמה תחלואים רעים ויועילו קל מהרה. הרופא המפורסם פֿרידריך גאטטלאב האַינע מברלין, הגה עם עשבים כאלה את מחלקת הקדחת והירקון כהרף עין56 והפראפֿפֿעסאר דר. פֿאָן האפֿפֿמאנזעגג רפא ג"כ כל תחלואי הבהמות הביתיות בזה.

על פי רוב יתחולל הרוח הזה משלשה ועד חמשה ימים רצופים, ולעתים רחוקות יקרה כי יתעודד משנים עשרה עד חמש עשרה ימים בעים רוחו באין מעצור, ולא יותר.

אף כי יעולל נוראות הרוח הזה בארצות אפריקא ואמעריקא ועצומים כל הרוגיו, בכל זאת ייסב פעולות טובות הרבה בארצות האלה ובפרט בגווינעא וסביבותיה, כי שם ירד הגשם חמשה ירחים רצופים, עד אשר יתהוו בצאות ויון מצולות, רפש עם טיט וישטוף הרבה מקומות57, אבל לשמחת לבב היושבים, בעת יתחולל הרוח הזה ייבש מהרה כל אגמי־מים וכל הבצאות, והיושבים יכולים אז לפתח ולשדד ולזרוע את שדותיהם.

על דבר טבע הרוח הנפלא והנורא הזה, ואיך יתהוה שם במרום, נלאו כל חקרי לב לבוא עד חקר תכליתו, החכם והחוקר הגדול ה' דאבזאהן יחליט, כי האוירים המשחיתים והארסיים בהתלכדם שם במרום יחד עם הרוחות, הם מקור מחצב הרוח הזה, והחוקר אקערמאנן מהיידעלבערג יאמר, אין זאת כי כמקרה כל הרוחות המנשבות יקרה גם לו; וגם הוא מסע האויר מן המקום הצר מהכילו אל היותר פנוי מפאת דקותו שם על ידי החום המפשיטו, ורק בדרך מסעו יצרור בכנפיו אוירים ארסיים, גפרתים המשחיתים הרבה.58

עוד הסופרים הקדמונים פליניוס וטהעאפראסטוס ידעו מגבורת ועזוז הרוח הארמאטטאן, ובספר ששי צד 14, 15 יתארהו פליניוס כן: „הרוח הארמאטטאן אשר יעולל נוראות בארצות אפריקא ואמעריקא, ואין ערוך להחללים והשמות אשר יסב בעת התחוללו, הרוח הזה בהתפרצו, נורא הוא על כל סביביו; יהפוך משורש ערים וכפרים ויעשה כלה נחרצה, וגם את פני יער גדול צומח עצים נשאים ורעננים לא יהדר, ויסול לו מסילה ישרה דרך היער באין מכלים דבר, את תבואות השדות ילחך וכל המקנה אשר ירעו אז באחו ישמיד כרגע ויהיו לברות לו, סוף דבר, אין דבר בעולם אשר הרוח הנורא הזה לא ישחית ולא יהרס!“

בשנת 1814 הרס הרוח עד היסוד כפר גדול אחד, אשר השתרע באפריקא הדרומית, עד כי משלש מאות בתי תלפיות לא נשאר במשך שתי שעות אף משתין בקיר. החכם פאטערזאָהן אשר ראה בעיניו אחרי כן את ארץ ההרס הזה יתאר בתבנית כזה: „ידידי הקורא – יאמר פאטערזאהן – הלא קצרה יד עטי מלתאר לפניך את החרדה והשער אשר אחזני בהתבונני על הכפר הזה, כפר אשר לפני איזה שעות התנוסס עוד על תלו כבהדר תפארתו נהפך רק לגלים נצים ועיי מפלה! מכל בניניו הנשגבים הבנוים לתלפיות בנוה לא נשארו כ"א שרידי חרבותיו, אבני שיד וגיר מנופצות, כל עץ מנופצים בכל עבר ופנה וערמת עפר, כל רחובותיו מר יבכיון, ואין בית לשבת שמה לאלה אשר נמלטו ממלתעות הרוח הזה, סוף דבר בכל מקום אשר בית עיני היתה נשואה, ראיתי רק תלים, עיי מפלה ושממות עולם, גם פגרי אנשים רבים התראו מתחת החרבות וערמות הבתים. כן אבל נבל במשך איזה שעות כפר גדול, מתגרת יד ההארמאטטאן הנורא, אשר מי יודע כמה שנים יחלפו ויעברו עד אשר יבנה ויכונן על תלו כבראשונה!“


אי טענעריפֿפֿא59

העתקה חפשית משפת אשכנז מספרי החכם האַללען.

האי הנחמד טענעריפפא יתנוסס בים האטלאנטי בחוף אפריקא המערבית. אדמתו אדמת פוריה ושמנה למאד. ונגלה על ידי הפורטאגעזין בשנת 1419 בעת אשר שמו לדרך פעמיהם לעבור ארחות ימים לתור ולחפש אחרי איים חדשים אשר לא שזפתם עוד עין אנוש מעולם, וחפצם הצליח בידם לגלות בראשונה את האי הזה יחד עם האי המהולל מאַדיירא60 אשר ישתרע ג"כ לא רחוק מן האי טענעריפֿפֿא. בשכבר הימים היה נודע ליושבי תבל ולעוברי ארחות ימים באניות בין קבוצות האיים (אינזעלגרופפן) הנודעים אז בתבל בשם איי־קאנאריען61 אשר האי טענעריפפא היה הגדול מכלם, וכל הנוסעים המפורסמים אשר הצטיינו אז בספרי מסעיהם מלאו פיהם תהלות את האי הזה בפרט על ידי ההר „פיק“ אשר יתנוסס בהדר גאונו ושיא חסנו בעצם האי הזה, כאשר אתאר במרוצת מאמרי זה את ההר בארוכה. אבל בשנות הבינים נשכח הוא יחד עם האי מאדיירא מאנש זכרם.

מדת שטח האי הזה הוא בערך שבעים פרסאות מרובעות. מקורו הר גבה ותלול, ואמצעיתו הרים ומקומות גבוהים נטועים בעצי זתים וקאקאס, אשר הנוסעים הקדמונים יעידו בספרי מסעיהם כי הצמחים האלה הובאו מאי קרעטטע ומאדיירא, אשר ראשם יכסו אלנות קאסאנען וקיעפערין, ועוד אלנות כאלה אשר הם ירוקים מאד.

מספר תושבי האי הזה לפי השערת הסטאטיסטיקא החדשה כס"ט אלפים נפש אדם.

נהרים רבים ואגמים אין מספר בתוכו. ובמספר הנהרים האלה יש נהרים גדולים אשר מימיהם ינהרו ממקור מבועו עד השתפכו בים כמה פרסאות. ובמי הנהרות האלה ידגו כל מיני דגים, לפעמים יקרה אשר ינהרו מהם המונים המונים מהים ויעצרו את מרוצת שטף הנהרים עד כי ישטפו ארץ ויעשו כלה נחרצה. הדובים והכלבים יצודום יותר מאשר בני האדם ברשתם. האדמה בכלל פוריה ושמנה וימצאו שמה עצי פרי חמד לרוב המשמחים את נפש היושבים, ובכל זאת ימצאו חלקים רבים על האי אשר הם ארץ הכבול ומלאים אבנים ומחצצים קטנים ולא יצמחו שם צמחי שדה. מצמחי הגנים לא ימצאו על האי הרבה כי אם מעט במספר; כמו צנון, ירק, תפוחי אדמה וכדומה. יערים רבים ישתרעו על האי הזה אשר מבין סוכות העצים הנשאים יפגשו בנקל שועלים מכל מיני צבעים כמו: הצאבעל עכברי־ההרים (בערגראַטצען) ארנבות, החולד (וויעזעל), הזולל (פיעלפראס) זאבים, דובים, קלי־המרוץ (רענטהיערע), האקו (שטיינבאק), כלבים הדומים לכלבי הכפרים שבארצנו, אשר יושבי האי ישתמשו בם לצוד ציד חיה ועוף ולכסות בשרם מערומיהם, ולהוביל בהם משאות כבדות. לבד חיתו־יער אלה ימצאו שמה חית־הים לרוב, כמו הצודה־דגים (פישאטטער), אשר הכלבים יצודום אם ירחיקו נדוד מחופי הנהרות בנפול השלג הרב על פני הארץ. כלבי־הים (זעעהינדע) לרוב. החכם הטבעי „ליננעע“ המהולל מארץ שוועדען62, אשר האציל כל ימיו לבקש בחינות שונות בתולדות הטבע ואשר התגורר ימים רבים על האי הזה לרגלי חקירותיו בחיי היונקים, יספר אשר כלבי־הים האלה גדולים בגדלם כמו שור גדול, עורו יצליח לכל מלאכת עבודה, לבד זה יוציאו ממנו חלב עד ששים לטראות מכל אחד את בשרו יבשלו או ייבשו בחרבוני קיץ, למען יהיה להם לאכלה בימיה חורף, מעורקיו ומגידיו יטוו פתילים לתפירת בגדים, במעיו יקרמו החלונות, גם יעשו מהם כתונות, ומעצמיו־כל כלי תשמישם. סוסי־הים (זעעפפערדע) מעטים שם. ארי־הים (זעעלעווע) אשר מדת ארכו יותר מעשרים רגל, משערות שפמו העבים יעשו כל מיני כלים ובתי־ידים־לעטי־הברזל וכדומה, חלבו יקר מאד. דובי־הים (זעעבערין) אשר מדתם קטן מחצי הארי הנזכר, משכנם בקיץ בתוך הים, ובחורף על האי אחורי הכפים והסלעים הנשאים הרחק ממעונות אדם. פרת־הים (זעעקוה) דומה בתוארה להתנין הגדול (וואלפיש), ראשה מרובע, ארכה לפעמים כ“ב רגל, משקלה כשמונת אלפים לטראות, עורה עב מאד. גם הרבה עופות טורפות (רויב פאגעלין) לאין מספר ימצאו שמה, והתושבים ירויחו לא מעט מצידם, היותר יקר ויפה בהם הוא הצפור „פאקאב“ או שואב־המים אשר ישאב מים בשק אשר אצל פיו להשקות במו אפרוחיו הרחוקים מהלך יום או יומים, כי ירחיק את קנו ממוצאי מים מרחק רב, למען ישליו אפרוחיו מעברת משחית כל בשר, המה בני האדם אשר ישימו בהאי הזה ע”פ רוב בעברי הנהרות וחופיהם מעונותם. לבד מין הצפור הזה יש משפחה אחת נפלאה במראיה ותמונתה הנקרא בשם „מענואררע“, צפור יפה עד למאד ובזנבה מתנוססות שתי נוצות יפה־פיות אשר תבניתן כתבנית הנבל (לייער) אשר עשו להם העמים הקדמונים ועל כן יכנוהו הנוסעים בשם „דער לייערפויגעל“. הנוסעים הקדמונים בספרי המסעות שלהם יספרו נפלאות אדות המין הזה, ויחליטו כי למין הצפור הזה אין נוצות כלל רק פשוטה היא וערומה כל ימי חיה כיום גיחה מביצתה, וגם הסופר הקדמון פליניוס בספרו המתואר בשם „על דבר בעלי החיים“ גם הוא יתן אומן לדבר הזה, אך הנוסעים מתקופת העת החדשה הזאת, חקרו ודרשו היטב ומצאו כי אין בפיהם נכונה, כי באמת מכוסה היא בנוצות ככל עוף השמים.

לבד היערים הפשוטים הנזכרים יתנוססו שמה גם יערי־עד (אורוועלדער) רבים מפוארים מחמדי בת עין, אשר הם כמעט ראשית עדי האי טענעריפֿפֿא לאשר יתנוססו בשיא חוסן עוזם והדר גאונם. לפי עדות כמה סופרים עתיקים כמו פליניוס, היראנאמוס, ציצערראַ וסאקראַטעס נטועים היערים ההם שם עוד מששת ימי בראשית, ומאז ועד עתה לא עלה עוד הכורת עליהם, עוד הסופרים והמשוררים הקדמונים מלאו את גליונות ספריהם בדברי היערים האלה, ונלאו לתאר לעיני כל את הדר גאון הטבע השוררת בתוכם. המשורר המהולל האממער63 היוני בשיר השנים עשר יתאר את יערי־עד אלה במתק רום מליצתו בדברים האלה: „מה מאד יפים יערי־הקדם ומה נעימים עצי החמד השתולים שם! וכל איש אשר ישחר את היערים האלה יעיד כי הדר גאון הטבע שוררת שם בתוקף ידה!“ – הנכבדים מכל עצי פרי אשר יתנוססו בתוך יערי־עד אלה, הם עצי הקאקאס, כי הם יתנו פרי מגדים לאלפי אוכל, יטיפו עסיס להשיב נפש שוקקה ויוציאו שמן זך למאור, יכינו מלבוש ליושבי האי, גם יקחו מהם עצים לעשות כל מיני כלי, מכלי הבית עד כלי הבנין, גם יריעות וחבלים יעשו מעצי חמד ההם. בתוך סבכי העצים העבותים תרבצנה חיות טורפות, נחשים צפעונים יזחלו שמה, גם רמש האדמה ירמשו שם במספר רב להכאיב את בשר האדם. בין סבכי וענפי העצים האלה מצפצפים ומהגים פאפואגאים בעלי צבעים שונים, וקופים רבים ושונים מקפצים ומנתרים מענף אל ענף, סביבות פרחי תפארה ושושני עדנים יעופפו ויתעלסו בנעימים צפרי חמד אשר כנפיהם נחפות בירקרק־חרוץ, ועל מפרשי עשבות אחו זוחלים ומתנועעים זיז שדי המזהירים כאבני נזר.

בין מרבית הרמשים והזוחלים אשר ישרצו בתוך יערי־עד אלה יש להתבונן על מינים אחדים ממיני העכביש (שפיענע), אשר בתוכם ימצא מין עכביש אחד אשר גופו מלא שערות עבות ושחורות, וקורי־העכביש עבים וחזקים מאד, הוא יחדר מבלי משים בין הצפרנים ובין בשר בהונות הרגלים, ושם יטיל בצים רבים אשר בהחם אותם האדם יבקעו וימליטו פרעושים במספר רב ועצום מאד, ועל ידי זה יסבו פצעים וחבורות נוראות, אשר אם לא ימהר הכואב לקדם את פני הרעה הנשקפת עליו, אז אין לו תוחלת ותקוה להרפא ממכאוביו האנושים. בתוך הבצות והערבות אשר בתוך יערי־עד אלה ימצא גם המוצץ־דם (בלוט אייגעל), הרמש הזה אינו גדול ממחט, מראהו אדמדם, וגופו מלא בהרות וכתמים מצבעים שונים, והם נוסעים המונים המונים ואין בודד במועדם, ולא ירחשו על פני קרקע הארץ. נוסעים רבים יספרו כי הם ידלגו על הנוסעים בלי ראות לפתע פתאום על בגדיהם ומשם יבאו על המקומות המגולים בבשר האדם וימוצו את דמו לאין מרפא, ומה גם לאיש אשר חבלי השינה אפפוהו, ביערות ההם, כי יכתירוהו וימיצו את דמו לרויה, וכאשר שכב לא יוסיף לקום. וכמה פעמים אבדו נוסעים רבים את חייהם בדרך הזה. גם חגבים לרוב ממינים שונים ימצאו שמה. גם הקאסענילים ימצאו על האי הזה הלא הם מין רמש קטן אחד אשר יושבי האי הזה מיבשים אותו וצובעים בם בגדיהם, כי צבעם יפה הוא עד מאד. חכמי הטבע יספרו כי הרמשים ההם קטנים הם במאד, עד כי שמונים אלף רמשים במספר ישקלו בערך לטרא אחת64. יערי־עד כאלה אשר תארתי בזה לפני הקוראים מתנוססים במקומות רבים על האי הזה ומה גם במורד ההר „פיק“.

הדבר הראשון אשר כל הנוסעים הן הקדמונים והן האחרונים נלאו לספר אדותיו, הוא ההר הגדול והנשא הר פיק. לפנים היה הר מורק־אש ורוב האבנים המפוזרים בכל מורד ההר הזה, הם אבני שרפה, אשר ההר השליך אותם מתוך לועו ביום חרון אפו. בשנת תס“ז לאלף הששי עשה כלה נחרצה להעיר „גאראחיקא“ וסביבותיה, כי הריק אש פלדות והרעיש הארץ מאד, ומני אז ועד היום הזה, האש עצור בתוכו65 ועוד עד עתה ישמע בעתים ידועים בשנה קול רעש וקול המולה בקרב ההר הזה, כקול הסירים תחת הסיר ישמיע ברוגז קולו ומבטנו ירעישנה, אבל לא יקיא אותו חוצה רק יעלה תמרת עשן וקיטור מפיו הרחב אלף ושכ”ה רגל בקיטרו וק"כ רגל עמקו. והחכם המפואר אלכסנדר פאן הומבאָלד יספר, „כי ההר פיק אשר זרק תמיד אש, אשר פיות ראשו למעלה נוקבת ויורדת עד תהום בטן הארץ, אל מוקדי עולם אשר בקרבה ודרך שם עלו לפנים וצפו אבני אשר המוגרים בעת התחולל הרעש. ויאמר, כי רוב ההרים והגבעות הנמצאים על פני האי טענעריפפא באין מספר, תכונת תמונתם והכרת פניהם תעיד עליהם שהיו מקדם מריקי אש פלדות ונכבו במשך הזמן“. מראש הפסגה נשקפה עוד רשמי הר, אשר חדל גם הוא להיות הר שרפה, בצלעי ההר ימצאו מערות אפלות אשר כעת הם מערות פריצי החיות, אשר יתחבאו שם לשלול שלל ולבוז בז, מעובר ושב, מאד יתענגו שם הרואים בהביטם על העמקים והגיאיות, על הכפים והסלעים השונים המעולפים בירקרק־חרוץ (כמו שאתאר במרוצת המאמר), ועל מרוצת המים הזכים והצלולים אשר ישטפו שם על פני ההרים במנוחה נעימה מאד!

הראשון אשר הצליח לו לגלות לעיני יושבי תבל את ההר פיק, היה הנוסע המפורסם הנודע לתהלה בשם „טיידע“ ועל שם הנוסע הזה יכנו נוסעים רבים את ההר פיק בשם „פיקא דע טיידע“. האדם הגדול הזה היה הראשון אשר השליך נפשו מנגד להעפיל ולעלות על תועפות ההר הזה, והתבונן שם על כל הנמצא עליו, גם הנוסעים הרבים אשר חיו לפני טיידע, יספרו בספריהם, כי גם הם חפצו לעלות על תועפות ראש ההר ולרדת על ידי חבל ארוך לתוך לועו ולא עלתה בידם. נוסע אחר אשר חי כעשר שנים אחרי הנוסע טיידע יספר, כי חפצו הצליח בידו לרדת בעזרת חבל ארוך עד עמק שבעים קומות (קלאפֿטער), ואסף שם גפרית הרבה למלאכת אבק־שרפה. גם בשנת 1775 התעוררו חקרי לב להעפיל עלות על תועפות ראש ההר הזה לדעת גבהו על נכון ולהתבונן על כל מטמוני הסתרים הטמונים שם, לראשונה עלה הנוסע המפורסם „גאַרנעט“, ואחריו אחוזת מרעיו אשר הלכו אחריו, והוא שם נפשו בכפו לרדת גם לתוך לועו הפתוח כקבר, והתחקה שם על מסתרי תהומו הרובצת תחת, והאיש החכם והאביר לב הזה השליך נפשו מנגד פעמים אחדים לעלות גם לרדת עד חקר תהום לוע ההר, ובספר המסעות שלו יספר כי לא בכל עתות השנה יצליח הנוסע בנקל לבצע את מחשבתו כמו מחצי חדש יולי עד קץ חודש אויגוסט יעלה העולה קל מהרה בהמדרגות על שיאו, אבל בעתות השנה הנשארים יחסום הדרך מבלי עלות מפני השלג הרב הרובצת בכל עברי ההר, כי אז לא יעלה כי אם ביגיעות בשר רק עד החצי, ועד מרום קצו לא יגיע. שני שבילים טובים וישרים יתמשכו עד ראשו, השביל הראשון ישתרע בפאת הצפונית־מזרחית מן ההר, והשביל השני מפאת מערבית־הדרומית ממנו. הנוסע אשר יבחר ללכת על הנתיב הראשון, יפגע בשן סלע אחד במורד ההר הזה ובהעפילו עלות עליו הגבוה מאד יוכל להתבונן בנקל על כל הככר מסביב".

הנוסע המפורסם „קרעללע“ בספר המסעות שלו יספר כדברים האלה: „בעת אשר הייתי על האי טענעריפֿפֿא לרגלי מסעותי אשר עשיתי בארצות רחוקות, הרהבתי עוז בנפשי להעפיל ולעלות על ראש ההר הגדול פיק, ועליתי עליו אני עם אחוזת מרעי אשר ארחו לחברה אתי, והגענו עד מרום ההר בגובה 9470 רגל, גובה אשר לא הגיע לשם כף רגל אנוש עד היום הזה. ולא יכולנו עוד לעלות הלאה, כי לא יכלנו לשאוף רוח באפנו לדקות וקלות האויר החופף שמה, הדם התרוצץ מקרבנו לצאת דרך בשר העינים, השנים, והשפתים, וגם כלי הבאראַמעטער והטערמאמעטער עמדו מלהראות לנו עוד מדת הגובה והקור, כי הכסף־חי אשר בתוך הקנה נקפא ויהי לקרח מוצק66, גם חרפתי את נפשי לרדת בעומק פי המהמורה אשר בצדו זה עד כדי 250 רגל“.

גם התייר הגדול גאלבעריי יספר, שבעת היותו על גובה ההר פיק, היה הדם זב מבין עפעפי העינים, האזנים והאף, והוא מפאת קלות לחיצת האויר על שטח הגוף, עד שהדם הפנימי נדחק במרוצתו לחוץ, גם לא שמע איש את שפת רעהו אם לא הרים קולו בכח לדבר אליו, והוא על ידי דקות האויר הבלתי מוליך את הקול כראוי, וזולת זה הרגישו שמה כובד באבריהם, והיו עיפים ויגעים מאד בלכתם, עד כי לא יכלו לשאת רגליהם כהליכת איש על הארץ למטה.

ועתה קוראים יקרים, אחרי אשר תארתי לכם את כל מחקרי האי טענעריפֿפֿא, עם כל צאצאיו בכלל, ואחרי הראתי לכם לדעת שמץ דבר אדות ההר פיק המהולל בכל ספרי הגעאגראפֿיע, הסכתו ושמעו את אשר יספר לנו הנוסע המפורסם א. וואגענער בספרו היקר „נאטורוואונדער אונד לענדער־מערקווירדיגקייט“ אדות ההר פיק, הלא כה דבריו: „בבקר השכם קמתי אני ומרעי ועזבנו אתת העיר „אראלאפֿפֿא“ השוכבת במורד ההר מפאת הצפונית, לנסוע אל ההר פיק. שעה שלמה רכבנו כלנו על הסוסים באין מעצור עד אשר הגענו אל הדרך המלאה אבני נגף וצורי מכשול, שמה ונשמה, חרדת דממת מות מרחפת על פני תהו ילל ישימון זה. ודמיתי בנפשי כי אל ממלכות דומה הובילוני המנהל, ואל ארץ רפאים יצעידני רגלי. כה נסענו כשלש שעות רצופות, אחרי כן עלינו הרים, ירדנו בקעות ונפשנו מלהט חום השמש התמוגגה, עד אשר הגענו אל ההר הראשון אשר ישתרע לא רחוק מהר פיק, הר קטן אחד אשר מכף רגלו ועד ראשו מכוסה בירק דשא וצמחים שונים פראים פורים ראש ולענה, מעל ראש ההר הזה ראינו מרחוק הרבה בתי אנשים ארש מסביב להם יעטרום גנים ופרדסים המעולפים בכל מיני ירקים ופרי גנים, שעה שלמה התמהמהנו על תועפות ראש ההר הזה, ומשם והלאה נאלצנו לרדת בעמקים צרים המלאים אבני נגף וצורי מכשול אשר משני עבריהם יתנוססו רוכסי הררי סלע לאורך הדרך, אחרי כן אחזנו את דרכנו הלאה על ראשי הרים וסלעים אשר יראו עליהם עלי קאקאס עד אשר באנו אל גבנון הר אחד המשתרע לא רחוק מהר פיק, שם על ההר פגשנו שפנים, ארנבות, עזים־פראים במספר רב ועצום מאד, אשר ירעו בין העשבים הגבוהים הצומחים על ההר הזה, בכל מרבית הדרך מן ההר הזה עד הפיק היה שמה ונשמה אבני נגף עד אין מספר נלאו אותנו ולא היה לאל ידנו ללכת הלאה, וגם על הסוסים לא יכלנו לרכוב. כשתי שעות רצופות זחלנו על בטנינו בין סלעי מגור וצורי מכשול אלה, עד אשר הגענו עד העמק העמוק אשר הנוסעים יקראוהו בשם „מאנטאן־דע־טריגא“ ואשר על עבר השני מן העמק הזה יתנוסס ההר הנורא פיק בגאונו“.

„כשתי שעות אחר חצות היום, אחרי אשר הנפשנו מעט מתלאות הדרך הרב, קמנו כלנו ממושבנו והתחלנו לעלות על תועפות ראש ההר הנפלא הזה בעזרת המדרגות הרבות החצובות בסלע ההר, ואחזנו את דרכנו מפאת הצפונית מקום אשר תשתרע העיר לאגוננא בדרך המלאה עצי השדה ובתוכם תמרים ועצי הקאקאס, שם מצאנו בראשונה צמחים ועצי השדה חדשים בלתי נמצאים באויראפא, לאט לאט התנהלנו כלנו לרגלי המנהל אשר לקחנו אותו ביושבי האי, כל בכל הדרך הזה היו סלעי מגור הרבה והם עמדו לשטן לנו בדרך. ולבד זה היתה כל הדרך מכוסה עם אבני הבים אשר תוארם שחור ומתנוצצים כאבני נזר.

„ראש ההר דומה בתוארו ובדמותו לחצי־כדור או כמין שבכה, על ראשו לא יתראה עוד אבני הבים, ואת מקומם יאחזו דרכם סלעים איומים וכפים חדודים נוראים, רובם שחורים ומזהירים מאד, ורובם לבנים כעצם השיד לטוהר, בפאת הדרומית מלמעלה ישתרע בור עמוקה מאד אשר יושבי האי יכנוה בשם „קאַלדעררא“ אשר לפי השערתי יהיה מדת עומקה 240 רגל, קרקע הבור הזאת מרוצפת באבני־השיד הלבנים במשטר וסדר נכון, ואשר מבין אבני השיד אלה יתנוססו ג"כ אבני־גפרית הרבה מאד, בצדי הבור ועל קרקעה יש חורים רבים מאד, אשר לפי עדות יושבי האי יתפרצו דרך החורים הקטנים האלה בעתים מזומנים בשנה להבות אש וגלגלי עשן וריח גפרית חזק מאד. מבין מרבית החורים האלה נוכל להתבונן על חור אחת היותר גדולה ורחבה מהחורי הנשארים אשר לפי דברת יושבי האי השמיע החור הזאת את קולה בעת אשר בער ההר באש מתלקחת ותמרות עשן. 67

„צעדים אחדים הלאה מן הבור הזאת תשתרע עוד בור אחת „בור־קרחית“ (אייזגרוב), אשר הרבה אבנים נשאים ומוצקים שחורים וירקרקים יעטרו את הבור מכל עבריה מסביב. וכעשרה צעדים מן הבור ישטוף מעין מים חיים וקרים המתוקים מאד לחיך שותיהם.

„מערות ומנהרות גדולות ורחבות ימצאו בכל עברי ההר פיק, גם תהלוכות רבות ושונות החצובים שם בסלע ההר. בתוך המערות האלה תראינה עיני האדם, אבני גיר מנופצות, אבני־שיד ואבני הקיעזעל מפוזרים בלא משטר וסדר נכון, אבל אין איש מאתנו היה נמצא אשר יערב את לבבו לרדת בתוך המערות, ולחשוף שם את תעלומות הטבע ורזי מסתריה הרבות.

„לא רחוק מהמערות האלה יש עוד מערה אחרת, העגולה בתבניתה וגובהת קומה ונשענת על שני עמודי־סלע גבוהים שלשים רגל, אשר גם היא מעשה ידי אביר הטבע היא אשר ידי אדם לא חלו בה מעולם, וכארבעים רגל הנה על פני כלה. כצעדים שלשים הרחק מן המערה הנפלאה הזאת ישתרע על פסגת ההר יער אחד קטן המלא עצי קאסטאניען, דראכענבוימע וחרש מצל אשר מסביב על צלעי ההר. סוף דבר! עלינו על ראשו וירדנו אל תוך לועו, חקרנו על תכונת עפרו, ומוצאי האבנים, וסדרי השדרות השוכבים זה על זה, גם על מיני האלנות והצמחים אשר מסביב לו שמנו עיננו, ולא עזבנו דבר אחד אשר לא נעבירנה תחת שבט החקירה והדרישה“!

שכן קרוב לההר פיק, הוא ההר „קאהארא“ אשר ישתרע בפאת המערבית. גם ההר הזה היה לפנים הר חוצב להבות אש, וכל יושבי האי חתו מפני בוא יום בלהות בעברת זדונו על ההר הזה. בשנת תקנ"ח השמיע ההר ברוגז קול סאון בתחתיתו והרעיש הארץ סביבו, ואחרי הרעש אש מפיו הריק, ומני אז ישמיע קול המון כפעמון כפעם בפעם, ולשמחת לבב יושבי האי לא ירע ולא ישחית, יען הרים גבוהים סביב לו.

העיר הראשי אשר על האי הזה היא העיר „סאנטא־קרוץ“ עיר בצורה ובנויה בנוה לתלפיות, בירת כל האי ומושב המושל שלהם, שני מבצרים קטנים מסביב לה, וכאלף בתים הבנוים בהוד והדר יתנוססו בתוכה, וכשמונת אלפים תושביה במספר. רבת המסחר, גם חוף טוב ומעמד לאניות.


עמק־רפאים ביאווא האי.68

העתקה משפת רוססיא.

לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק (שופטים א', ל"ד).

הנוסע המפורסם „לאנדאן“, אשר שב זה לא כביר מנסיעותיו אשר עשה באיי הים הגדול, יספר במכה"ע דברים נכבדים על דבר העמק האיום והנורא עמק־המות אשר ישתרע על האי הגדול יאווא, חרדת כל היושבים. אמרתי כי לא למותר יהיה להעתיק לפני הקוראים הנכבדים אדות העמק הנפלא הזה69, ככל אשר יספר לנו הנוסע הנזכר בארוכה.

„כל הנוסעים היורדים הים באניות – יתחיל הנוסע הנזכר לספר – יודעים היטב את כל התלאות הרבות אשר ישתרגו ויעלו על צוארי העוברים בים עד האי יאווא, זה לי כשלשת ימים אשר אנכי עובר בדרך הכבדה והמסוכנה הזאת, אשר לא תראנה עיננו כ"א שמים ממעל ומים מתחת ואין מעמד לאניות עד האי הנזכר, אחרי אשר שבענו נדודים ומצוקות מרבה להכיל, חתרה אניתנו אל חוף אי־קטן אחד אשר ישתרע כשלשים פרסאות מאיי יאווא. אנכי עם אחוזת מרעי ירדנו באניה אחרת לבוא לאי יאווא מחוז חפצנו, רב החובל היה גבר חכם בעוז אשר חרף את נפשו מנוער לעבור במים עזים ההם, גם איש טוב מאד, חובב אדם ובעל לשון למודים. ואנחנו התענגנו לשמוע ממנו ספורים נפלאים ואיומים אשר ראו עיניו בדרך מסעותיו בימי חלדו, ואת הנפלאות אשר ישתומם עליהן כל שמע. והראה אותנו את המקומות הרבות המסוכנים לכל הנוסעים באניות עד האי יאווא, גם הראה אותנו כחצי פרסא מהדרך אשר אניתנו הולכת בפאת המזרחית, אי־חול (זאַנדבאַנק) אחד, בתוך המים, וספר לנו כי על אי־חול הזה חשבה אניתו להשבר כארבע חדשים לפני נסיעתו זאת. הדבר הזה החריד את רוחנו ונהי כחרשים וכאלמים זמן רב. רב החובל לא אמר די לספוריו המבהילים והאיומים, והוסיף לספר לנו עוד חדשות ונצורות אשר ראו עיניו, בין הספורים הרבים והשונים המחרידים את נפש האדם, ספר לנו דבר זר ונפלא מאד אשר כל שומעו יעוה משמוע, הלא הוא עמק־המות אשר על האי יאווא, אשר העמק הזה הוא חרדת כל הנוסעים, ולהרבה נוסעים לא הצליח למורת רוחם לבוא עד חקר תהומו, ואשר גם אנשים רבים מצאו קברם בתוך העמק הזה.

בין כה וכה ואניתנו חתרה עד חוף האי יאווא מחוז חפצנו, ועיננו לא שבעה לראות את הוד והדר הטבע השוררת על האי הזה, והתענגנו להתבונן על ההרים הנשאים המעולפים בירקרק דשא, ועל העצים הרמים המתנוססים בנוה. אך בטרם באנו על האי עברנו על פני המצודה הבצורה והגדולה אשר תתנוססת בחסנה מבין גלי הים, ומשם באתי עד בית הפאשא מן האי הזה, הבנויה לתלפיות בתכלית היופי, ועוד ביום הזה עשיתי עמו חוזה, כי שיח ושיג היה לי אליו אדות נסיעתי ואדות בואי על האי הזה. הפאשא קבל אותי בסבר פנים יפות ודבר עמדי ידידות כשני רעים אהובים. אחרי אשר כלינו שנינו את דברינו הנחוצים, התחלתי לדרוש מאתו להודיעני אדות אי מושבו מכל תוצאותיו, דברים נכבדים אדות האי בכלל, התחיל לתאר לפני את עמק־המות הנורא אשר ישתרע כמהלך שלש פרסאות מביתו. וספר לי כי נוסעים לאלפים שחרו את המקום הנורא הזה, ולדאבון רוחם לא עלתה בידם לבוא עד חקר ותכונת תהום העמק הזה, ואשר רבים מהם מצאו קברם שם בהדוף אותם פתאום הרוח העז אשר יתחולל מסביב להעמק, ואשר אחרים שמו נפשם בכפם לרדת תחתיו לחשוף את מצפוניו ולגלות רזי סתריו ולא עלו עוד. שמה החזיקתני בשמעי את דברי הפאשא הנוראים והמבהילים נפש כל חי, בכל זאת לא עצרני דבריו המבהילים מלשחר את המקום הנורא הזה, ואני עם אחוזת מרעי גמרנו אומר לשחר ליום המחרת בבוקר את עמק־המות.

למחרת היום בשעה החמשית בבקר השכם, בעוד אשר אנכי שכבתי עוד על יצועי, שמעתי פתאום קולמנהלי דופק על כפות המנעול להעירני משנתי ולשום לדרך הנורא פעמי. עפעפי השחר אך נפקחו, ואנכי קמתי קל מהרה מיצועי, הלבשתי את בגדי, התפרדתי עם הפאשא בלב חורד ופחד ועליתי על סוסי וארכב. מבית הפאשא עברנו דרך שתי שעות, עד אשר הגענו אל הרים גדולים ונשאים המעולפים בירק דשא ואשר עליהם יתנוססו עצים גבוהים ונשאים מאד. ההרים ההם ראשיתם מצער, ומעט מעט יגבהו הלוך וגבוה עד כי גבה מאד, על ירכתיהם יראו עצי זית ואלנים מתי מספר, אשר נדמו כעצים הלומי זיקי הברק. כל הדרך שממה ונשמה, דממת חרדת מות חנה עליה, מכל צפור שמים אין נודד שם כנף ומצפצף, ודמינו כי אל ממלכת דומה יובילנו רגלינו, ואל ארץ רפאים ירכיבנו סוסנו, אחרי אשר עברנו את ההרים האלה ביגיעת בשר, רכבנו בנפש מתעלפת הלאה בדרך מלאה אבני נגף וצורי מכשול, צלמות ולא סדרים, עד כי עיפה עיננו לראות אחר ארץ ציה ושאיה. כי ברבות הדרך היה רבה העזובה על כל מדרך כף רגל, צלמי בלהות מעופפים על כל הככר מסביב. זמן רב עלינו הרים וירדנו עמקים, עברנו במהמורות וארחות עקלקלות עד בואנו כששים שטאדיען מן העמק. השמים היו טהורים אז כעצם הספיר, והשמש ישלח קרני הודו על קצוי ארץ, ורגלינו עומדות לא רחוק מן מחוז חפצנו מן העמק־המות אשר הטבע תרפד עליו חזיונות איומים ונוראים. את העמק הזה יקראו היושבים גם כן בשם קבר־פתוח, ומפני שם העמק הזה יחת לבב אנוש אך למשמע אוזן ויזכור את האנשים האומללים אשר תמו פה חייהם. גם מראהו יטיל אימה על נפש האדם, כי תועפות רוכסי הרים יטו את צלליהם השחורים מפאת ים על פני העמק הזה, ויכסהו בחשכה נצחת. 70

עוד מימי קדם קדמתה התעתד העמק הזה לשדה קברים וצלמי המות יראו על פניו תמיד. הסופר הקדמון פליניוס יאמר עם הספר צד 119 כדברים האלה: „העמק הנורא אשר ישתרע על האי יאווא, הוא חרדת כל הנוסעים ומבהיל את לבבכם אך למשמע אזן אדותיו, העמק הזה הוא קבר מכמה מאות אנשים וחיות שונות עד אין מספר אשר נהדפו על פי רוב לפתע פתאום שם מחמת הרוח אשר יתחולל שם תמיד מבלי צאת ממנו בחיים חייתם, אין מספר להסלעים והצורים אשר בעמק הנזכר! הם ילכו על פני כל העמק ומכסים גם את ההרים התלולים אשר יתנוססו מכל עבריו מסביב, מכף רגלם ועד ראשם“. גם הסופר הקדמון העראָדאטוס ידבר אדותיו בספרו היקר כדברים האלה: „עמק־המות אשר ביאווא האי, הוא מקום סתרים וגיא פלאות עוד מימי קדם קדמתה. שמו לבדו יעורר המון פחדים ורגשי בלהות מות כאחד בנפש האדם בחשבו אדותיו, אין אומר ואין דברים בלשוני, לספר את רחשי לבבי ורגשי רוחי אשר הרעישו את כל קרבי בצעדי על המקום הנורא הזה“.

ויהי כאשר הגענו כחמשים צעדים מן המקום הנורא הזה, נאלצנו לרדת כלנו מעל גבי הסוסים, והלכנו ברגל עד אשר הגענו למחוז חפצנו, כי על הסוסים לא היה לאל ידנו לשבת מפני אבני הנגף וצורי המכשול אשר שם. ולפתע פתאום והנה באשה גדולה וצחנה איומה הגיע לאפנו מריח הגפרית, ונאלצנו לאטם את נחירי אפנו מהצחנה העזה הזאת. בכל זאת לא עצרני הדבר הזה מלכת הלאה, כי אחרי עבור עוד רגעי מספר והנה כל העמק הזה לנגד עיננו, לפי השערתי הקף כל העמק כאלפים רגל, בתבנית עליפזיס. כחמשים אמות עמוק בתוך העמק הזה נראה על כל קורותיו וצדדיו, צמחים, עלים, קמשונים וחרולים הרבה מאד. בעזרת כלי־המחזה אשר היה לי, הצליח לי לראות על קרקע העמק העמוק עצמות יבשות מאנשים רבים, גולגולות, ידים, רגלים מפוזרים מכל צדדיו, לבד זה גלי עצמות חיות שונות חמרים חמרים, ויותר לא יכולתי להתבונן, כי השמים נכבשו באֵדים עבים כבדים וערפל חתולתם.

איש אחד מאחוזת מרעי אשר הלכו אתי, הציע לפני, כי נשים נפשנו בכפנו ולרדת בעמקי תהום העמק, כדי לראות ולהתבונן על כל הנמצא שמה, אבל לדאבון נפשנו ולמורת רוחנו, לא היה לאל ידנו לבצע את מזימותנו זה ולא יכלנו להגיע אף בתוך החצי מן העמק הזה, כי בכל צעד וצעד אשר הוספנו לרדת מטה, נשקף לנו המות לנגד עיננו ולהתפרד עם יתר רעינו, ועל ידי הדבר הזה גמרנו בלבנו מבלי לעשות הדבר הנורא הזה. אחרי אשר העלנו כלנו את עשן הציגאַרין מנחירי אפנו, הצליח לנו לרדת עוד צעדים אחדים בעמקי העמק בעזרת קני־הבאַמבוס הגבוהים אשר יצמחו כמעט בכל עברי העמק, צחנה יתר חזקה ויותר איומה מבראשונה עוללה אז נוראות לנפשנו וכמעט גוענו כלנו על ידי הדבר הזה, ונאלצנו לסוג אחור צעדים אחדים אחורנית. אנכי לקחתי כלב אחד מהכלבים אשר היו אתנו, כלב חזק וגדול מאד, קשרתיו בעבותות על קנה ארוך אחד מקנה הבאמבוס, והורדתי את הכלב אל קרקע העמק, לבחון ולנסות במה כח אויר־הארסי מן העמק גדול, מורי־שעות היו בידנו לראות עד מתי יש לאל ידי הכלב להתמהמה בעמק רפאים זה. ואחרי עבור ארבע עשרה רגעים הצליח לי לראות דרך כלי־המחזה איך הכלב האומלל נהפך על גבו ורגליו למעלה, לא נע ולא זע עם כל איבריו, ולא שאף עוד אויר, ואחרי עבור עוד רגעי מספר הוצאתיו מן העמק מת. אחרי כן בחנתי בכלב אחר היותר חזק מן הראשון והורדתיו אל קרקע העמק וראיתי איך הכלב הזה עמד רגעים אחדים על רגליו, ואחרי כן הוריד את ראשו לארץ ועוד התחזק לעמוד על רגליו, יען הוא היה בטבעו יותר איתן ויותר חזק מהכלב הראשון. אך אחרי עבור עוד רגעי מספר עבר הכוס גם עליו, כי פתאום התחיל להתנודד כה וכה, כאיש שיכור אשר עברו יינו, ונפל ארצה באין אונים מת, שמה החזיקתני בראותי את החזיון הנורא הזה, בכל זאת לא אמרתי עוד אז די להבחינות והנסיונות האלה. והורדתי על קרקעו עורב אחד, אשר כמקרה הכלבים קרה גם להעורב, ושתה גם הוא את כוס התרעלה ונפל מת ארצה, ואת העוף השני אשר היה ממין השלך (רייהער) אשר בטבעו בנין גוו יותר חזק מהעורב, לא היה גורלו יותר טוב מגורל העורב, כי אחרי איזה רגעים מצא גם הוא את קברו בעמק העכור הזה.

אחרי אשר אמרתי כמעט די להנסיונות האלה, והנה התקדרו פתאום השמים בעבים וגשם שוטף ומטר סוחף נתך ארצה, אז נאלצנו לבקש לנו מחסה ומסתור משטף המון הגשמים לחסות אחורי העצים וכפי־הסלעים הגבוהים אשר יתנוססו שמה. כחצי שעה ישבנו תחת הסלעים, ובכליון עינים חכינו עד אשר יעצרו השמים מהמטיר, כדי שיהיה לאל ידנו לעשות עוד נסיונות ובחינות שונות, לחפש אחר חקר תהום העמק ולגלות את תעלומות רזי הסתרים הרובצת תחת. ולשמחת לבבנו, כל העבים הכבדים חלפו ועברו, הגשם עצר מהמטיר, והשמש יצא על עצם השמים בהדרת גאונו. קל מהרה קמנו ממושבנו והתאספנו כלנו על מקום אחר, והתחלתי להתבונן עוד הפעם על העמק. עם כלי־המחזה שלי התחלתי להשקיף על קרקע העמק בחשבי אולי יצליח לי לגלות עוד דברים רבים נפלאים ואיומים בתוך העמק, ולהשתוממת נפשי וחרדת לבבי, ראיתי כי עמוק עמוק על קרקע העמק ישתרע שן סלע אחד, רחב וארוך מאד כתבנית שלחן מרובע, הלבן כלבן השיד, על הסלע הזה שכב שלד (שקעלעט) אדם אחד, אשר לפי ראות עיני דרך כלי־המחזה – על גבו, ואשר ידו הימנית מונח תחת ראשו. כל עצמותיו היו בהירים ולבנים מרוב הימים אשר ישכב שמה, אשר בלי ספק מצא קברו בשומו את נפשו בכפו לרדת שם בעמק להתחקות על שרש תהומו האיום. אנכי חפצתי מאד להעלות את השלד הזה ולקחתו עמדי, להראותו לעיני כל כי שלדים כאלה ימצאו שם בעמק, הרבה מאד. אבל למורת רוחי לא הפקתי זממי ולא נבצרה מזימתי זאת!


אנשים אוכלי קנים.

העתקה משפת אשכנז מספרי החכם האַללען.

החוקר הגדול בתולדות הטבע ה' ווילזאהן71 האמעריקאני, אשר סבב בארצות רחוקות ובאיי הים הגדול וים־הודו72, לתשוקתו הגדולה והעזה לתולדות הטבע, שחר ג"כ היערים הגדולים והישנים יערי־עד (אורוועלדער) אשר שם, והודיע לנו בספר מסעותיו חדשות ונצורות על דבר חקירותיו הרבות אשר חקר ודרש בתולדות הטבע, וכה יאמר שם בספרו:

„תכונת הצפרים ורוח בינתם, נראה ביותר במלאכת הקנים השונים אשר יבנו למו הצפרים למיניהם, כל אחד לפי רוח שכלו ובינתו אשר חנן ה' להם יבנהו. בראש כל הצפרים אשר יצטיינו בבניות קניהם יש להתפלא על צפור אחד אשר יתגורר במדינות יאפפאן, אשר היאפאנים יכנוהו בשם „לאוויט“. הצפור הזה יבא בפי כל מיני תולעים ושרצים הרבה, ואח“כ ידרוש אחרי ענפים אשר שני ראשים להם, ומהיסודות האלה עם המיץ הנוזלי אשר יצא מפיו יבנה את קנו וירקמו בפתילי אזוב על הקירות אשר אחורי הכפים והסלעים, ואחרי אשר יתיבש הקן היטב יאכלוהו היאפאנים בכל פה ונחשב בעיניהם למאכל תאוה. גב הצפור הזה טלוא עם כתמים שחורים וצהובים ואמוצים. מוראתו צהובה כצבע חלודיי, ועל מראת הנקבה יש נקודות שחורות הרבה; גרון הזכר צהוב־חורין, חום או שחור מעט, וגרון הנקבה כמעט לבן; ארכו ששה אצבעות, משכנו על פי רוב על ראשי ההרים הגבוהים והנשאים, על חופי הנהרות ובנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים החדודים והנשאים, אשר ישתרעו שמה במספר הרבה מאד. שם יבנה לו קנו התלול על קורות החורים והמערות אשר שם במשטר וסדר ישר איש אצל אחיהו במספר רב ועצום מאד. בהיות הבוקר בקר לא עבות יעזבו את קניהם ויעופו לרוח חפצם באויר השמים לבקש טרף לאפרוחיהם הקטנים, ובעופם ישמיעו רעש והמולה ממספרם הרב וממשק כנפיהם המתנועעות בחפזה, לא יגביהו עוף ולא יעופו גם למרחוק, ואחר חצות היום ישובו לביתם להעניק להאפרוחים מה לאכול. מאכלם על פי רוב זרעים שונים וביותר מיני בר ודגן, ויאכלו ג”כ בעלי חיים קטנים ושונים אשר יצרום בעופם באויר השמים, ואת קניהם יבנו מיתר הפלטה אשר ישאר ממזונותיהם אשר יביאו. במשך שני ירחים יתם מלאכת בניות הקנים, ואחרי אשר ישלימו אותם תחל הנקבה למלט את ביציה השנים בתוך הקן על מצע עלים מעטים, אשר מראיהם צהובים־אמוצים, ואחרי המליטה את ביציה השנים תחמם אותם חמשה עשר יום, וביום השלישי אחרי אשר גחו האפרוחים מהבצים ירוצו אחרי אם הורתם אשר תנהלם לבקש אכל למו. ואחרי עבור עוד ימים שנים תסיר האם את הקן מעל הקיר ותשליכהו ארצה כי תעב תתעבהו מאד, ותחל לבנות מיד קן חדש, וכן יעשו בכל ארבע חדשים. היאפאנים אשר יודעים היטב את עת הריסות הקנים, יתאספו במקומות האלה ויאספו את הקנים חמרים חמרים וישובו לביתם שמחים וטובי לב ויתענגו מאד באכלם את הקנים האלה בכל פה, כי למאכל תאוה נחשבו בעיניהם. היאפאנים אשר כל מגמת חפצם וכל מלאכת ידיהם הוא רק להתעסק באספת הקנים האלה אשר יכינו אכל בכל ימות השנה, יזבחו שור פר אחד ויקטירוהו עולה על גחלי אש עם כל מיני בשמים מריחים לכבוד האליל אשר יאמינו בשוא נתעה כי הוא אוה למושב לו במקומות הקנים לשמרם מכל נזק והפסק הנשקף להם ויקראו את האליל בשם „מלכת־ים הצפוני“73. הכהנים יערכו תפלה ותחנה להאלילים בעד המאספים שיצליחו בדרכיהם אשר הם הולכים וחפצם יצליח בידם לאסוף הרבה קנים כאות נפשם. על פי רוב לא יחכו היאַפאַנים על עתות השנה המזומנים, עת אשר יסירו הצפרים את קניהם מעל קירותיהם כי יעיזו את לבבם להקדים ולעלות בסולמות עת הצפרים האומללים לא ימצאו בקניהם וישללו את הקנים ולא יחוסו על האפרוחים הקטנים והרכים. אבל בעשותם את המזמתה הזאת אז סכנות איומות מרחפות על ראשיהם, ויפחדו מאד מפני בא הצפרים במספר רב ועצום מאד אשר אז יש לאל ידיהם לעולל נוראות לנפשותם בנפלם עליהם באכזריות חמה ויסבו פצעים אנושים בבשרם בדקרם בחרטומיהם עד זוב דם רב מאד. ופעמים רבות קרה אשר הרבה אנשים מצאו קברם שם מהפצעים האנושׁים אשר הסבום הצפרים. 74

זמן אספת הקנים האלה יתמשך עד חדש ימים, ושלשה חדשים בשנה יתעסקו היאפאנים אדותם, אשר יראו שכר רב בעמלם, כי ימכרום להכינעזים במקח השוה. את מרבית הקנים האלה מחלקים היאפאנים למחלקות שונות לפי צחותם וטהרם, 125 לטראות קנים ממין המובחרים ביותר יעלה עד מחיר 1400 טהאללער ולפעמים עוד יותר.

בשנת 1778 שמו ההאלאנדים לדרך פעמיהם לנסוע למדינת יאפאן להתחקות אחר שרשי הקנים הנפלאים האלה. ואולי יצליח להם לאסוף ג"כ הקנים האלה במספר רב מאד, וחפצם הצליח בידם לאסוף קנים הרבה עד אין מספר, עד אשר עלה מחירם 100,000 טהאללער.

לא במדינת יאפאן לבד ימצאו הקנים האלה, כ“א גם בארצות אחרות ימצאו לרוב, על האי יאווא יאספו היאַווים עד 2500 לטראות קנים מדי שנה בשנה אשר מחירם יעלה עד 20,000 טהאללער. יושבי האיים באנטאם וזומאטרע יאכלו ג”כ את הצפרים בפה מלא ויעשו מהם כל המגדנות ומאכלי תאוה. את הקנים יבשלו במים ואחרי כן ישפכו עליהם מי־סוקער ויאכלו למעדנים. חכמי הרופאים יחליטו, אשר הקנים האלה ירפאו קל מהרה את חולי הקדחת והשחפת ושחין. הח' ליננע יקרא את הצפור הזה בשם דרור־המאכל־והתרופה, והחוקר הטבעי לענץ יכנהו בשם דרור־המערה (זאלאנגאנע), יען כי יקנן בתוך מערות אפלות נשכחות מני רגל.


דג־הרטט (ציטטעראאל, עלעקטרישע דריללפיש).

העתקה משפת אשכנז.

אף כי נכבדות מדובר בדבר הדג הזה בכל ספרי הטבע הראשונים והאחרונים, וכל חוקרי־טבע יצורי עולם העמיקו חקור ודרוש אדותיו בראותם להשתוממת נפשם את הסגולה הנפלאה את כח־העלעקטערי העצור בקרבו המרתת כל חומר אשר יגע בגויתו, ואמנם לשמחת לבבם הצליח להם לגלות מצפוני ורזי תעלומות הטבע הכמוס עמו, ובראותי כי זה מקרוב יצא חכם וחוקר טבעי אחד במכה“ע ויספר קבל־עם מכל הבחינות והנסיונות אשר העריך ועשה עם הדג הזה בבית האקאדעמיא אשר בברלין המעטירה, אשר כל החכמים הקודמים לפניו והבאים אחריו השתוממו לראות הבחינות האלה, ובכל ספריהם המחוכמים המפורסמים בשדה החכמה והחקירה מלאו את גליונותיהם תהלות את האדם הגדול הזה ע”ד חקירותיו ונסיונותיו העמוקות בטבע דג־הרטט, אמרתי בלבבי כי לא למותר יחשב להביא הבחינות האלה תחת יריעות משכן שפת עבר ולהציגם קבל־עם לפני הקוראים הנבונים.

ואולם בטרם בואי להראות את נסיונות החכם הזה בדג־הרטט, מצאתי את עצמי מחויב להודיע לפני הקוראים המשכילים שמץ דבר אדות ארחות חיי הדג הנפלא הזה בכלל, ככל אשר יספרו לנו חכמי הטבע החדשים והמצוינים מתקופת העת החדשה הזאת.

ארך דג־הרטט, כחמשה רגל, עורו קשה כעור מעובד ומכוסה בלחה וקצף רבה, מראהו כמראה זית־אפל, בטלואים אחדים ובהירים ונקב אחורו קרוב לצוארו. משכנו לרוב בנהרות סורינעם, בראזיליע, אפריקא, ואמעריקא, ופערו, ומחיתו מדגים קטנים וסרטונים. הוא יצטיין מיתר הדגים בסגולה מיוחדה ונפלאה הוא מקרה תנועת הרטט, כמעשה מכונת־העלעקטערי (עלעקרטיזיר מאשינע), אשר אם יאחז אדם בדג כזה, תפעול תנועת הרטט עליו בחזקה, עד אשר יפול האם לארץ באין אונים וישכב בו כשתי שעות עד אשר ישוב לאיתנו ורוחו יתחדש בקרבו. נערים רבים וקטנים או אנשים חלשים ורפי כח באחזם על פי מקרה את הדג הזה, יפלו אחרי עבור איזה רגעים אחרי אשר פעל עליהם כח העלעקטרי על הארץ וימותו קל מהרה. בהיותו בנהר, יחלק מכח סגולתו גם להמון המים אשר במרחק שמנה או עשר אמות סביבו, וכח פעולתו יגדל לעת אשר יתגרו בו; הסגולה הזאת היא לו לתועלת ועזר גדול להשיג מחיתו ולחסות בו נגד מתקוממו, יען כי כל הדגים ובעלי חיים אחרים הקרובים אליו ימותו ברטט, וקל מהרה יאחוז בערפם ויבלעם בפעם אחת, גם חיתו־ים הגדולים יפחדו ממנו ויברחו מפחדו ומשאתו הלאה. יבילוהו בכלי־מים גם באויראפא, ואם יכלכלוהו היטב יוכל להאריך ימים כחמש עשרה ירחים.

„עוד לפני ימים רבים – יתחיל החכם הגדול והחוקר הטבעי המפואר „ה' שהילינג“ מבית ועד החכמים בברלין לספר – נכסוף נכספתי גם כלתה נפשי לשום עין חקירתי על דג־הרטט אשר כל חוקרי הטבע ידברו נכבדות אדותיו, אבל למורת רוחי לא צלחה בידי לבצע את הדבר הזה, כי לא השגתי דג־רטט בכל העיר ברלין ובסביבותיה, עד כי לפתע פתאם הקרה לי ה' לשמחת לבבי דג־רטט אחד, אשר הובא מאמעריקא בכלי מים בבית האקאדמיע בברלין, ארכו היה שלשה רגל וחצי ועביו חצי רגל. קל מהרה שמתיו בספל עץ גדול המלא מים על כל גדותיו ואת הספל העמדתי על השלחן, מכל החכמים אשר סבבו את השלחן כדור להתבונן על טבעו, לא נמצא אף אחד אשר יעיז לבו לאחוז את הדג, באמרם כלם פה אחד כי בנגעם בו יחלש חוש השמע והראות, אבל אנכי לא שמתי לבי לזה ודברי טפל אלה לא הקשיב אזני ובאין מחריד אחזתי בגב הדג. עוד לא הספיקה ידי לנגוע בו היטב, והנה תנועת הרטט פעל על כל מבנה גויתי בתעצומות עוזו, עד כי כמעט נפלתי אחורנית לוא לא מהרו אנשים אחדים לסמכני על ידיהם ולהשכיבני על המטה, והרגשתי אז כי היד אשר אחזה בדג נשארה באין אונים ולא יכולתי להניע אותה אנה ואנה כאלו נקטפה מן האזרוע, וליתר האברים לא עלל כח העלעקטרי מאומה. אחרי עבור שתי שעות חלפו כל מכאובי, שבתי לאיתני הראשון ורוח תשוקתי לחקור אחר טבע הדג נתחדש בקרבי כבתחלה, פקדתי למשרתי הסר למשמעתי להביא מאַגנעט אחד אשר משקלו יהיה שמנה לאָטה. לקחתי המאגנעט והנחתיו על השלחן לא רחוק מספל המים, הדג אשר עד כה שכב ונח על קרקע הספל באין מכלים דבר ודומיה לו מסביב, התעורר פתאום ממקומו ותנועת־הרטט התגבר עליו בתוקף יד, אנכי הקרבתי את המאגנעט עוד יותר אל הספל והדג התעורר עוד יותר, המים אשר בספל התחילו לרתוח כמרקחה מתנועות עצומות אשר פעל המאגנעט על הדג, וכאשר הרחקתי מן הספל את המאגנעט כשתי אמות, עצר הדג מלרטט, רתיחות המים קם לדממה והדג נשקע על הקרקע הספל נח ולא זע ממקומו. אחרי עבור שעה או שעותים מצאתי את לבבי להפיל את המאגנעט לתוך הספל לראות חזיון חדש ואיזה פעולות יפעול אז המאעגנעט על הדג. בלבי גמרתי ובידי מלאתי והפלתי פתאום המאגנעט בתוך ספל המים. כחץ מקשת התעודד הדג מתרדמתו מעל קרקע הספל, והתחיל להתנועע אנה ואנה באין מעצור מורה מאד, אז התבוננתי על נכון כי הדג יחתור בכל מאמצי כחו לבלתי פגוע בהמאגנעט, אולם לאחרונה נאלץ הדג האומלל להתלכד אל המאגנעט על ידי נסיבת כח־העלעקטרי אשר התגבר עליו והמאגנעט לא נתפרד ממנו כאלו היה מסומר במסמרות נטועים. אחרי עבור איזה רגעים הוצאתי המאגנעט מן המים בעז קנה־עץ אחד, והדג נשאר באין אונים ונפל על קרקע הספל כאבן דומם, ואחרי עבור שעה או שעותים התעודד הדג, רוחו שב אליו כבתחילה. ומי אשר נגע אחרי כן את המאגנעט, התעורר בו תנועת־הרטט בתעצומות עוזו כאלו נגע את הדג.

עוד לא אמרתי די לכל הנסיונות האלה, והפלתי את המאגנעט פעם שנית בספל המים, הדג נשבת ממנוחתו והתחיל לרטט באין מעצור כבתחילה, ולאחרונה התלכד אל המאגנעט. אחרי עבור חצי שעה במצב כזה, אזר הדג כח ובכל שארית אונו הצליח לו להתיר את עצמו מן המאגנעט, ונפל על קרקע הספל באין אונים ורפה כח, כל החכמים החליטו אז כי הדג נפל חלל מת, אבל אנכי לפי רוח בינתי התבוננתי כי חוט החיים עוד לא נכרת ממנו ועודנו בחיים חיתו, והוריתי להם לדעת כי נחלש רק מכח המאגנעט אשר התגבר על כח העלעקערי אשר בקרבו ועל כן מהרתי חיש קל להוציא את המאגנעט מספל המים בחשבי אולי ישוב הדג לאיתנו הראשון, עברו עשרה רגעים וישועה עוד לא נשקפת לו, אחזתיו בשתי ידי לראות כח העלעקטערי, אבל לא פעל עלי שום רטט ורוגז. צויתי להביא ספל־עץ אחר הגדול מן הראשון ולמלאהו במים קרים וצלולים, ושמתי את הדג לתוך הספל החדש והשלכתי על קרקעו פתותי לחם דקים להאכילו. עברו שני ימים, שב אליו רוחו ויתעודד כבראשונה, וביום השלישי בהיות הבקר הפלתי את המאגנעט פעם שלישית בספל המים לעולל נוראות להדג ולהחרידו עוד הפעם ממנוחתו, אבל בפעם הזאת לא פעל המאגנעט עליו כמו בראשונה כ"א התעורר אך מעט, וכאשר נגעתי בו במוט ברזל קטן, התעוררו תנועות הרטט בו באין מעצור וגם במבנה גויתי עולל תנועת הרטט נוראות איזה רגעים. אנכי צויתי להביא בעלי־חיים שונים הביתה לראות ולהתבונן איזה פעולות יפעל כח העלעקטערי עליהם. בראשונה השלכתי בתוך הספל דג־חי אחד ממיני העכט, וכאשר פגע בו דג־הרטט התחיל ההעכט לרטט בעין מעצור כאלו רצה להתרחק ולהמלט מיד עושקו חמס. אבל לא עצר כח להמלט על נפשו כי דג־הרטט נגע בו עוד הפעם וכח העלעקטרי התגבר עליו עד כי נשקע על קרקע הספל ומת. עד מהרה הוספתי להשליך עוד דג אחר המימה ממיני השאָמען היותר חזק בטבעו מדג־העכט אבל גם הוא שתה את כוס התרעלה ובעוד רגעי מספר מת, גם את עכבר־המים אשר השלכתי בתוך הספל קפד דג־הרטט כארג חייו בחמת העלעקטרי אשר בקרבו, לאחרונה השלכתי בתוך הספל נחש אחד ממין הפתנים (וויפֿערין), הפתן התנפל על דג־הרטט בשצף קצף ובחמה שפוכה, ורצה לנשכו בחמת עכשוב אשר תחת לשונו, אבל כמעט נגע הנחש בגוית הדג, נזור קל מהרה אחור, וחמת תנועת הרטט אכף גם עליו, הדג התחיל להתקרב אליו יותר לנגעו עוד הפעם, אבל הנחש אזר כח והתחיל לקפוץ עליו לשום מחנק לנפשו, אפס כאשר תנועת הרטט עולל נוראות לנפשו עבר הכוס גם עליו ונפל שדוד מת, דג־הרטט עטה על טרפו ובאין מכלים דבר התחיל לאכול את בשר הנחש עד כי לא נשאר ממנו שריד. חזיון נעים היה החזיון הזה וברגשי קדש אמרתי: האח! מה רבו מעשיך ה' ומה נפלאים יצורך אל, כלם בחכמה ובכשרון גדול עשית!

אחרי עבור איזה שבועות מיום אשר תמו כל הבחינות והנסיונות בדג־רטט הקטן הזה, חתרתי בכל עז לשום בכור המבחן דג־גדול ממין הזה, ולשמחת לבבי הובא בבית האקאדעמיע דג־רטט אחר, אשר ארכו היה חמשה רגל, ועביו חצי רגל. המאגנעט לא עלל נוראות כמו אצל הדג הראשון, וכאשר משכהו המאַגנעט אליו התעוררו תנועות הרטט בו, אבל לא בתוקף ועוז כמו אצל הקטן, ואחרי עבור איזה רגעים התיר את עצמו מן המאגנעט בכל שאריתכחו ונפל פתאום על קרקע הספל באין אונים מת, הנסיון הזה יורה לנו כי תנועות הרטט ע“י כח המאגנעטי לא יתגבר על דג גדול מחוץ לגופו כ”א כח המאגנעטי יפעול פעולות עצומות מאד בקרבו עד כי לא יעצור כח וימות מהרה. הנסבה מדוע יעולל כח המאגנעטי נוראות על דג־רטט הגדול בכמותו יותר מבדג קטן, עד אשר יקפד כארג חייו? זאת לא נוכל לשפוט על נכון, וגם מכל חכמי האיכטיאלאגיע היתר מפורסמים טמיר ונעלם הרז ואינם יכולים להגיד לנו דבר אמת ונסיבה ראשיית לזה (?)!

בשנת 1849 – יוסיף שהילינג לספר – שמו חכמיי האיכטיאלאגיע בבית־האקאדעמיע בוויען את דג־הרטט בכור המבחן, ולמען הוציא הדג מכלי־המים ולהושיבו, היה אז אצלם נער אחד כבן ארבע עשרה שנה מבני־השחורים (נעגערין) אשר הובא מאפריקא־התיכונה, הנער הזה לא חת ולא פחד לאחוז הדג בידיו ונשאו אל המקום אשר היה רוח החכמים להוליכו, אף כי פעל עליו תנועת הרטט בתוקף יד. כל החכמים השתוממו על הנער ועל מבנה גויתו. ויהי היום, בעת אשר עמד הנער על משמרתו כפעם בפעם להוציא ולהשיב את דג־הרטט, הרגיש פתאום כאב אנוש באבריו ובריאת גופו התמוטט ואבעבועות רבות גדולות וקטנות נראו על שטח גופו ועור בשרו. אין זאת, אמרתי, כי כח העלעקטרי אשר בקרב הדג הסיב עליו את המחלה האנושה הזאת וכל חכמי הרופאים אמרו כי קרוב קצו, אבל הנער לא שת לבו להשערת הרופאים ומלא פיו שחוק מדבריהם באמרו, כי לא זה הפעם הראשון יעוללו האבעבועות נוראות לנפשו וזה כעשרה פעמים אשר נפל על ערש דוי מן המחלה הזאת ועד מהרה הוקלו מכאוביו, עמל הרופאים וכל סמי הרפואות אשר נתנוהו עלו בתהו, ולא פעלו על מחלות לטוב, הנער בקש מן הרופאים שירשוהו לאכול את בשר דג־הרטט באמר כי זאת יקל לו מחלתו אבל הרופאים האטימו אזניהם משמוע דברי טפל אלה ולא נתנוהו לאכול בשר הדג המסוכן מאד לאלה האנשים אשר כח העלעקטרי של הדג יסב עליהם את מחלתם, ואחרי עבור איזה שבועות שב לאיתנו הראשון.

שלשה ירחים נגוזו מיום אשר הנער קם מחליו, והתחיל לעשות מלאכתו כבתחילה. הרופאים צווהו פעמים אחדים שיעצור מלאחוז דג־הרטט בידיו המסוכן לו מאד, ונפל עוד הפעם על ערש דוי ואחרי עבור איזה שעות גוע וימת!

החכם הגדול ליננע יספר, כי בנסו לקחת את דג־הרטט בשתי ידיו נרתת מאד, עד אשר חלי־הצמוק (קראַמפף) התגבר עליו בתוקף עוזו, ולא יכל לעזוב את דג הרטט מידיו, לולא מהר לטבול את הדג במים, וכפתע היה בינו ובין המות מחמת הרטט החזק והעצום, וגם אחרי עזבו מידיו סבל ימים אחדים כאב אנוש נורא מאד.

החוקר הטבעי אלכסנדר פאן הומבאלד יספר, כי בעת אשר שם גם הוא את דג־הרטט בכור המבחן, נסה לנגוע בו ע"י מטפחת־משי ולא פעל הדג מעשהו עליו מאומה, ובלתי ספק יאמר החכם הזה, יש לתת אומן לדברי החכמים אשר יחליטו בספריהם כי יש בתוכו חומר העלעקטריציטעט סגור בכלי המוכן לזה (?). עשרה אנשים תפשו חד את אחד בידיו, יוסיף הומבאלד לספר, ואחד מהם אשר עמד בקצה, נגע בידו את הדג, והנה ראיתי להשתוממת נפשי כי תנועת הרטט אכף על עשרה האנשים, וכל אחד נרתת ממקומו כאלו נגעו במכונת־העלעקטרי (עלעקטריזיר מאשינע). אחרי כן הקרבתי אל הדג את מכונת־הקאמפאס ראיתי איך מחט ציר הצפוני התחיל להתנועע כה וכה באין מעצור, וכאשר נגעתיו במוט ברזל קטן בליל חשך ואפלה ראיתי איך נצוצי עלעקטרים יצאו ממנו.

„את דגי־הרטט – יוסיף שהילנג לספר – יצורו ברשתות ומכמרים כמו שארי הדגים, ואלה המשליכים ביאור חכה לא יצליחו במלאכתם, כי אל החכה לא יבא דג־הרטט לעולם, על פי רוב ישליכו הצידים רשתותם במקומות אגמי מים וביצות גדולות, כי שם ימצאו במספר רב. בעת אשר יוציא הציד את הרשת מןהמים אשר בתוכו ישרצו דגי־רטט הרבה יחד עם עוד דגים ממינים אחרים, ובכדי לבחור אותם מיתר הדגים, יקח קנה עץ אחד, אשר בקצהו יש מאגנעט קטן, וכאשר יכניס את ראש הקנה בתוך הרשת, אז יתדבק דגי־הרטט על המאגנעט במספר הרבה מאד, והציד יוציאם מן הרשת אחרי שבעו תנועות הרטט מרבה להכיל. במדינת אראנעקא יצודו את הדג הזה כן: היושבים יכופו הסוסים והחמורים לרדת בתוך הנהרות, ואז יעלו לרוב הדגים האלה ויחרדו אותם בחזקה, עד אשר רבים מן הסוסים ימותו מתנועת הרטט, אפס גם הדגים אשר תשאב ותורק על ידי זה כח העלעקטרי מעט מעט. ירפה כח סגולתם וישארו באין אונים. האמעריקאנים והפערים יאכלו בשר־הדג למעדנים.


דג־ההאַי (האַי פיש).

העתקה חפשית ממ"ע היוצא לאור בשפת רוססיא.

הן אמנם רבים המה כעת החכמים והסופרים אשר יעבירו כל דגי־הים בכלל ודג־ההאַי בפרט תחת שבט חקירתם, ויספרו לנו נפלאות אדותיו המעוררים רגשות נעלות והגיונות עדינות לממשלת הבריאה ולהאמון הטבעי, אולם בין מרבית הסופרים האלה המתחקים על שרשי ידיעות־טבע־הדגים (איכטילאגיע) לאמתם, ואשר יביעו בלשונם מכל כשרונות טבע הדג־ההאַי, בקהל הסופרים האלה אין כמעט גם אחד אשר יאזר זיק או נוגה על חשכת האפלה הרובצת לפתח תולדות טבע דג־ההאַי על נכון. אכן בראותי זה מחדש איש חכם לבב מחכמי העמים המפורסמים מדבר נכבדות במ"ע הרוססי זיוואפ. אבאזרע. אדות תולדות טבע ההאַי בטוב טעם ודעת, אמרתי בלבי כי טוב ללכת בעקבותיו ולהביא תוצאות מחקריו מהולים עם מחקרי עוד גדולים חקרי לב ההלכו לפניו – מנחה לפני הקוראים הנכבדים אשר שפה זרה עוד מוזרה למו ובצפיתי אצפה כי מפעלי זה יעלה לרצון על מזבח לבב הקוראים הנבונים!

דגי־ההאַי הם היותר טורפים מכל דגי־הים, וכל בעלי־החיים הרבים אשר ישרצו ויזחלו על קרקע תהום הים יפחדו משאתם ויתחבאו במקומות סתר עת ההאי ילך לו לבקש טרפו, כי יבלע בתוכו מכל הבא לפניו, גם דברים הבלתי בעלי־חיים כמו: עורות, בלואי סחבות, ברזל, עץ, ועוד דברים רבים ושונים כאלה, אשר רק על ידי זה ישוטו מאחורי האניות וסירות־הדוגה למען יבלעו מכל אשר יושלך מן האניה או יפול דבר מה מתוכה על ידי נסיבה מבלי ראות. החוקר הטבעי קופיער יאמר: כי מפני הדג־הזה יפחדו גם האנשים אשר יעיזו לבם לרדת בעמקי תהום רבה לחפש ולבקש אחרי קליפות הפנינים (פערלמוסעלין), וזה פעמים רבות קרה, אשר אנשים רבים נבלעו מן ההאַי בדרך כזה, אף כי לא התמהמהו זמן רב על קרקע הים, כי ההאַי יארב להם במסתרים לטרפם כרגע75.

האיכטיאלאג המפורסם „היינריך שהראַדער“ יתאר את צלם דמות תבנית ההאַי כן: ארך ההאַי מחמש עשרה עד שמנה עשרה אמות, משקלו לפעמים ד' אלפים לטרא ולעתים רחוקות עוד יותר, והם בכלל עצומים וחזקים מאד, אמצי לב ושובבים. גרונם רחב מאד ולועם עמוק עד כי יש לאל ידם לבלוע אדם חי תמים מבלי אשר יפגעו בו מאומה בחריצות ומהירות נפלאה, כל אחד מלחייו אשר אחת מהן ארוכה כשמנה אצבעות ולבנה כשן הפיל ישתרעו שבעה שורות שנים רחבים וחדודים הרבה. עורם מכוסה במגינים מעצמות קטנות עגולות כגרגירים. בליל חשך ואפלה יתנוצצו גויתם כמו מוזהבת בעת שוטם ממעל על שטח מי הים, נסיבת התנוצצת הזה כבר נגלה לחוקרי הטבע על נכון; על ידי חומר פרוש על עורם אשר להחומר הזה סגולת חומר פהאספארי. דג־ההאַי אשר הצליח להחכם הטבעי „ליכטענשטיין“ להרגו בעת נסעו דרך ים־הודו באניה לחקור ולדרוש אחר טבע־הדגים, היה ארוך שבע עשרה רגל וארבע אצבעות, ותשעה רגל עם שבע אצבעות בהקיפו, אורך שניו היו משבע עד שמנה אצבעות, עורו היה כמעט לבן כלו ועל גבו וצדיו אך מעט חברבורות, בקרבתו היו הרבה מיני דגים שונים וגרמיהם אשר לא נתעכלו עוד היטב, עוד נמצא בתוכו נתח בשר מגב אדם ומשור גדול, גם עוד בעלי חיים וחפצים רבים ושונים. הם מולידים חיים, הנקבה תלד כעשר פעמים בשנה מאחד עד שלשה ילדים חיים, בענגעלאַנד צדו פעם אחת חובלי האניות דג האַי אחד, אשר מצאו בבטנו, ארבעה דגי האַי קטנים, ולא יכלו לשפוט על נכון אם בלעם לטרפו אם אלה היו ילדיו. אף כי בשרו לא ייטב לאכול, בכל זאת יארבו אחריו לצודו בחחים אחוזים ברתוקות ברזל, אשר יבלעם לבעבור נתחי הבשר הדבוקים עליהם, ובראותו כי לא יוכל לעזוב מקומו בעשר הוא אחוז ונלכד, יתאמץ בכל כחותיו להנתק ממנו ולא יצליח לו עד אשר ייעף וייגע, ואז ימשכוהו לחוף הים או על האניה בטח. (ועוד נדבר מזה במאמרנו הלאה). מכבודו יעשו שמן־טראן ואת עורו יעבדו ויעשו ממנו חפצים שונים“.

החוקר הטבעי „ליננע“ יאמר: כי בשר ההאי הוא מזון טוב למרבית העמים היושבים על חופי אויראפא, אזיה, אפריקא, ואמעריקא, רבים מהם ישתו גם לרויה את דם ושמן ההאי, ובצאתם בדרך או לצוד ציד יקחו אתם נאדות דם ושמן, והמה מטיבים בזה את לבם כמו אלה האנשים השותים יין־שרף, רבים מן יושבי החופים הנזכרים ימצאו חפץ גם בחלקים הנקלים בגוית ובטן ההאי ויאכלו גם את הקרב ובני המעיים, מן עצמות ההאַי המצוקים והחזקים ביותר יעשו כלי־קרב וכלי־בית שונים.

ההאי, מפאת תכונתו וטבעו יוכל לחיות בכל הימים, הנהרות, היאורים והאגמים הגדולים, ובאמת מפוזר הוא ומפורד בכל הארצות, בכל הימים והיאורים, כמו: בים־אוקינוס, בים־התיכון, בים־הנגב, בים־הצפוני, בים־השחור, גם בים־הודו וביאור־הנילוס. ישים לו משכנו וקנו במעמקי הים ותהום רבה, בתוך הבצאות העמוקות ואחורי כפי־הסלעים הנשאים, או בתוך עשבות בוץ ואגמי סוף. לא יתרומם ממעל על פני שטח הים, רק למען מצוא טרפו לבלוע את עופות השוחים על המים אשר יריח את טרפו גם מרחוק. נוסעים רבים יחליטו, כי יש לאל ידו להריח את טרפו במרחק ארבע וויערסט ולפעמים עוד יותר, ואז יעוף כעל כנפי נשרים למחוז חפצו לטרוף את בעלי החיים השונים כהרף עין. החוקר הטבעי „ווילזאהן“ יספר: כי ההאַי יעיז לבו להתקרב גם אל חוף הים ויחמוס ויבלע אדם ובהמה העומדים על החוף בעודם בחיים חייתם בגרונו הרחב לבלי חוק, ויתארחו לפעמים משמונה עד עשרה לחברה אחת וישוטו מאחרי האניות לארוב על כל מה שיפול מתוך האניות אל מצולת הים, גם את הבגדים, בלוי סחבות ושקים עבים לא ימאסו ויבלעום בכל פה.

לפנים חשבו חוקרי הטבע, כי ההאַי מתפרנס רק מן הצמחים והעלים, העשבים והשרשים השונים הצומחים על קרקע הים, אבל עתה לא נוכל לתת אומן לדבריהם, ונהפוך הוא, כי באמת ימאסו את כל הצמחים מלאכול וכל מגמת חפצם הוא רק בעלי־חיים שונים.“

הנוסע המפורסם „טהונבערג“ יספר: כי דגי־ההאַי יתאספו ויתגודדו יחד במספר הרבה מאד ויעיזו להתנפל פתאום על התנין־הגדול (וואלפיש), ינשכוהו וינקרו בשרו עד כי יפער פיהו לבלי חוק מלחץ וכאב; ואז ימרטוהו ויבלעוהו חתיכות חתיכות. הנוסע הנזכר יספר בספר מסעותיו כי הוא ראה פעם אחת בעיניו איך אכלו גדול האַיים תנין גדול אחד במשך שתי שעות עד אשר לא נשאר ממנו שריד. והנוסע המהולל „ווראַנגעל“ יספר, כי ההאי ישנא את התנין שנאה נצחת וירדפוהו בי חשך יומם ולילה, אם יסתר התנין במסתרים אז יארוב לו ההאי וישמור לנפשו, עד כי יתאספו עוד האיים הרבה, ואז יגרשוהו ממחבואו ויסובו עליו באכזריות חמתם מורא מאד וינהגוהו בלב ים, כאשר ינהגו את החוטא, שמה ירדוהו במצולה על קרקע הים ויתנפלו עליו כלם כזאבי טרף בפיהם הנורא ובשניהם החדודות עד אשר יהרגוהו ויאכלו את בשרו למעדנים בפה מלא, בהשקט ובבטחה!

התייר הגדול„ווילהעלעם ראקסבורג“ יספר כדברים האלה: כאשר יצליח להמלחים ולהחובלים לתפוס ולהרוג את הדג הזה, אחרי שבעם נדודים הרבה ועמל אין קץ, אז יעלוהו מעל קרקע הים על צפוי־האניה (פארדעק) בקול רנה ותרועה, או על חוף הים, אז ילכו וישובו כלבים או חתולים גדולים בפיו הפתוח אלי בטנו מבלי אשר ידחקו חד את אחד, לאכול את הנותר אשר עוד לא נתעכל בקרבו. נוסעים רבים יספרו, כי האניות אשר יובילו מדי שנה בשנה את העבדים־השחורים (שקלאפפען) מאפריקא לאמעריקא לרגלי מסחרם אשר יעשה בהם, ילוו תמיד מהמון דגי־האי עד בא האניה למחוז חפצה; כי הטבע תורה להדגים האלה לדעת אשר רבים מן העבדים החורים הנזכרים יגועו בעודם בתוך האניות על הדרך על ידי נסיבות ומקרים שונים, וע"כ יחכו בכליון עינים אשר יושלכו פגרי העבדים חוצה מן האניות להיות להם לאכלה, וגם האנשים יפלו גם חיים באסון ומקרה, גם בהם לא תגעל נפשם, וגם האדם המפליא לשחות במרוצה נמהרה בגלי הים, גם הוא לא יפליט את נפשו האומללה מפגעי זולל אכזר זה, והאיש אשר הצליח בידו להמלט ולהציל את נפשו מיד טורפו זה, אז להצלחת עולם יחשב לו וכל האנשים ינחילו לו כבוד, כי לו הגבורה והעצמה, ולו הכח והעוז!

והנה למען יהיה מאמרנו על דבר תולדות טבע דג־ההאי תמים ולא יחסר בו כל הנאמר עליו מאת החכמים הראשונים והאחרונים, נרשה את עצמנו להעתיק בזה ספורים אחדים הנכתבים על ידי סופרים וחכמים מפורסמים מחכמי העמים, ובלא ספק לא יהיו למעמסה על הקוראים המשכילים.

בשנת 1755 נפל אדם אחד מן האניה אשר הלכה בים־התיכון, וכהרף עין בא הדג האיום ובלעו בבליעה אחת. אנשי האניה בראותם את צרת וסוף האומלל, התחילו לירות בכלי תותח על הדג אשר ראוהו על קרקע הים, וכאשר עוללו כדורי־העופרת נוראות לנפשו, הקיא את הנבלע מפיו לתוך המים, וקל מהרה השליכו עליו חבלים ורשתות וחפצם הצליח בידם להוציאהו מן המים עוד בחיים חייתו, ואחרי כן רדפו אחר הדג והמיתוהו בעזרת כלי־תותח, רב־החובל פקד ליתן את הדג הזה למתנה להאיש אשר נבלע, והאיש הזה נסע עמו בכל מדינות וארצות אויראפא, להראות לעיני כל את הדג הגדול הזה, וכל הרואה אותו השתומם ונבהל לראות את גדלו, כי ארכו היה שמונה עשרה אמות ועביו שש אמות ומשקלו ג' אלפים ורכ"ד לטראות. בפיו השתרעו ששה טורים שנים משולשים והמתנועעים אנה ואנה, עד כי היה לאל ידו בהיותו בחיים חייתו להגביהם כרצונו וכצרכו!

„מלח אחד אשר ע"י אסון ומסיבה נפל אחורנית מעל צפוי אניות־מלחמה אחת לתוך הים, נבלע כרגע מהאַי אחד, אשר ארב על טרפו אחורי האניה – יספר הנוסע המפורסם ה' גאטטפֿריד רייגער מדאנציג – וכראות רב־החובל את הדבר הזה נכמרו רחמיו על המלח האומלל, וחתר בכל מאמצי כחו להצילו ממלתעות הדג־האכזר הזה בחיים חיתו או מת ולהביאהו אל קברי אבותיו. ראשית כל דבר פקד על מלחים אחדים לירות על הדג בכלי־תותח, וחפצם הצליח בידם לבלתי החטיא המטרה, וממצוקת כאבו הנעכר נאלץ להקיא את המלח הנבלע בעודנו חי, רק נפצע מעט בפצעים ממלתעות הדג השנונים והחדודים, המלחים הוציאו את ההאַי מעמקי התהום על צפוי־האניה וכלם קראו פה אחד הידד! הידד!

הנוסע ראָטהבאַלל מקאפענהאגען יספר כדברים האלה: „בעת אשר התגוררתי במדינת נארוועגען לרגלי מסעותי אשר עשיתי אז ע"ד ההתחקות אחרי ארחות־העמים מארצות שונות (פֿעלקערקונדע), נתאספו אז דיגים רבים באניות קטנות אצל שפת הים – נארוועגין לצוד את מין דג הדאַריש הנמצא שם כדי ארבה לרוב, גם בקרבי נתעורר חשק ותשוקה ללכת באחת מאניות הדיגים הנזכרים לראות ולהתבונן על מלאכת צידת הדגים האלה ולהתענג על יפעת ונעימות הטבע הנדיבה השוררת בלב ים. עוד לא התרחקו האניות מן החוף אף חצי פרסא, והנה לבשו השמים קדרות וערפל חתולתם, רוח סופה וסערה התחולל באין מעצור והים היה כשדה נחרש, והאניות הוטלו טלטלה, כל אנשי האניות אשר עמדו עד כה על הצפויים עזבו קל מהרה את מעמדם והחישו בתאי־האניות (קאַיוטען), ואנשים אחדים אשר לא הספיקו לעזוב את מקומם הראשון נהדפו ונגרפו ממעמדם לתוך המים הזידונים, ואחר אשר קם הסער לדממה ראינו כי אנשים אחדים היו טרף לשני הסער. אחרי עבור שני ימים רצופים הקרה המקרה כי צלחה להדיגים להמית בכלי תותח האַי גדול אחד, וכאשר פתחו את בטנו ראינו להשתוממת נפשנו ולתוגת לבנו כי בקרבו יש אחד מן הנטבעים תמים עם בגדיו הנעשים מעור וכלי צידו, לבד מכובעו אשר חסר ממנו, חיל ורעדה אחזתני בראותי את הטורף הגדול והנורא הזה העשוי לבלי חת!“.

„בעת אשר נחה אניתנו בחוף פני העיר בארבאדאססא – יספר הנוסע גילבערט מבאסטאן – נתעוררתי אני עם יתר מאהבי ומיודעי אשר היו עמדי על האניה, לרחוץ ולשוט שם במי הים באני־שיט, להשתעשע ולהתענג מעט, ולאשר פחדנו מאד מן דגי־האַי הנמצאים שמה לרוב, התיעצנו להציב מלחים אחדים על המשמר אשר יביטו ויראו את יקרב דג־האי אחד, והים ימהרו להודיענו למען נמלט חיש קל את חיינו מהטורף הנורא הזה, וכן עשינו. אחרי עבור איזה שעות, והנה קול זעקת שבר נשמע מן המלחים: „אחים חושו מהרו נמלט על נפשנו, דגי־האי סבבו האני־שיט!“ אפס כי בכל כחותנו אשר החשנו מפלט לנו לבוא מהרה לתוך האניה הגדולה, רדפו אחרינו ההאַים בחמת עברתם מורא מאד, וכאשר התנפל אחד מאתנו בידיו על האניה ואנחנו החזקנו בו, אחזו גם אחד מן הטורפים האיומים האלה ברגליו ויכריתנה ממנו; אחד מאחוזת מרעינו אשר היה באני־שיט בראותו את המחזה הנורא הזה, נכמרו רחמיו על רעהו האומלל ובחרות אַפו בו קפץ בחפזה אל תוך המים עם חרב חדה בידו, ובראותו כי ההאַי מתקרב אליו ויחפוץ לבלוע אותו חיים, מהר האיש לצלול מתחתיו, ובמרחק עשרה צעדים מן ההאַי התרומם שנית במהירות נפלא ויתקע פתאום את החרב בעבי גופו, וממכאוב רב ואנוש אשר אחז את הטורף האכזר סגר את מרחבי פיו ויך בכל עוז וגבורה בזנבו הרחב והארוך נורא מאד, ואחרי עבור איזה רגעים עזבוהו כחותיו וימת, וגם האיש הנשוך ממנו לא האריך ימים ומת אחרי אשר זב ממנו דם לרוב. האיש אשר המית את ההאי הנחיל כבוד וגדולה מרב־החובל ובעצם ידו הודיע את גבורת וחריצת האיש הנפלא הזה אל הממשלה“.

„בשוטי פעם אחת באניתי על ים־הודו – יספר רב החובל ה' וואאדוואַרד מברוינשווייג – השמים היו טהורים, השמש שלח את קרני נוגו בהדר תפארתו, ופני הים נלטשו כראי מוצק, ודממה איומה לנו מסביב. והנה בעמדי על צפוי־האניה אחוז ברוב שרעפי בקרבי משומם על מראה הים, על טבע מימיו הצלולים כעין הבדולח, ראיתי איך כחצי וויערסט ממעמד האניה התרוממו גלים רבים ברעם וברעש וכל השטח הרחב כמצולה הרתיח באין מעצור. אנכי פקדתי על המלחים להטות את האניה מעט מדרך הישר ולהתקרב אל המקום הסוער ברעש, לראות ולהתבונן הנסבה מדוע יגאו גאו המים במקום אחד באין מעצור מבלי כל רוח מסביב. וכאשר אניתנו היתה לא רחוק מן המקום הזה, אז אהה! נבהלתי מראות יצור איום ונורא, אשר ישתעשע, יפזז ויכרכר עם גלי מי הים לעיני השמש באין מכלים דבר, ועד מהרה נודע לי כי הוא הוא דג־ההאי חרדת כל הנוסעים על הים באניות. כל הספורים וכל הדברים אשר קראתי בספרי חכמי הטבע, ואשר שמעתי מפורש מפי נוסעים נאמנים אשר ראו את הדג הזה בנסעם דרך הים, חדלו כלם מהיות בעיני אך משל וילדי הדמיון לבד, הן לנגד עיני השתעשע עם מי הים ביקר תפארת גדולתו ענק בעל קשקשים וכחמש עשרה רגל ארכו! משומם ונבהל עמדתי על מעמדי והתבוננתי איך ההאי פעם אחד יעלה בשטף ובמרוצה על שטח הים ויתהפך על בטנו הלבנה כשיד והמצוירה בכל מיני כתמים וחברבורות מצבעים שונים, ופעם ירד אל עמקי תהום רבה בקול המון חוגג נורא מאד. אנכי לא יכולתי אז לשפוט על נכון הראה ההאי את האניה ומלואה או לא, יען לא שת לבו מאומה לזה ובלי ספק עשה את עצמו כאלו לא יביט עלינו, וכבד היה לי אז להאמין על השם הרע אשר הוציאו עליו חוקרי־טבע־הדגים (איכטיאלאגין), כי הוא משחית ומחבל גדול, ואמרתי לאנשי האניה בשחוק: „אין זה כי מפאת תכונת מזגו רוחו נכון בקרבו לעולם, לא יגע באדם לרע ויהדר פני הולכי באניות בלב ים, ואך עלילות דברים שמו עליו על לא עול בכפו!“ עוד מלתי על לשוני, והנה התבוננתי, איך הדג התקרב פתאום אל האניה ונגע בצלעה הימנית עד אשר כל האניה נדה ממקומה ויטלטלנה טלטלה גבר, פער פיהו הנורא לבלי חוק ויסגירה שנית בשמות ושאוף עד כי רחפו כל עצמותי מן המחזה הזה, אחרי כן לקחתי קנה־רובה ויריתי בתוך המים נגדו להחרידו מעט ממנוחתו, ואולם כאשר שמע פתאום לחרדת נפשו את רעש קנה־הרובה אשר לא נגע בו לרע קפץ ברעש ורוגז ויצלול אל תוך המצולה ונעלם מהרה ולא יספנו עוד לראותו“.

החכם הגדול והחוקר הטבעי המפורסם „ליננע“ יספר כדברים האלה: „על שפת ים־השחור ישבתי פעם אחת בבקר עת השמש כמעט יצא להאיר את הארץ בהדר תפארתו, ויריתי עם קנה־הרובה על צפרים קטנים בעת ירדם ממרום על שטח הים לחמוס את טרפם מן התולעים והשרצים השונים, וכלבי הנאמן פרש מדי רגע ברגע רגליו לשחות הימה ולהביא אלי בפיו את הצפור אשר הרגתי. ויהי בהיות כלבי בלב הים להשיג את הצפור המומת, התחילו פתאום המים לרתוח כמרקחה לא רחוק מן הכלב, ולמגנת לבי וחרדת נפשי ראיתי ראש האַי אחד הגדול והנורא מאד ופיהו פתוח כקבר. ברעדה ופלצות עלה כלבי האומלל עד חציו מתוך המים וישא קול נהי ויללה כאלו יבקש ממני להחיש עזר לו, וההאי רדף אחריו ברעש ובשטף קל מהרה, וכאשר התבוננתי היטב כי מצב כלבי הנאמן רע מאד וכי איד נכון לצלעו ומלחמת דם לו מנגד ועד מהרה ישים ההאי קץ לחייו, מהרתי חיש קל לכונן את נשקי על ראש ההאי וכרגע צלל ההאי כעופרת במאים אדירים וקצף עם זרם דם התראה על שטח המים, ולשמחת לבבי התעודד הכלב והצליח לו לצאת בשלום מבלי שום אסון ופגע. הכלב התרפס לרגלי ולקק את ידי כאלו יחפוץ לשלם תודות לי על אשר חלצתיו ממות. אם מת ההאי ממפץ כדור־העופרת או לא, זאת לא ידעתי מאומה כי עיני לא הוסיפו עוד לראותו“.

אך שמע שוא שמעו חוקרי הטבע הקדמונים פליניוס והעראדאטוס על ההאי; כי לא יוכל לראות על היבשה, גם אזניו נאטמו משמוע, אולם החכמים הטבעיים מתקופת העת החדשה הזאת ימלאו פיהם בספריהם שחוק מן השערות החכמים הקדמונים הנזכרים, ויודיעו לנו בספריהם, כי אחרי נסיונות ובחינות רבות אשר עשו עם דג־ההאי על אדות הדבר הזה נודע להם נאמנה, כי ההאי מטיב לראות על היבשה כמו במים וגם אזניו קשובות היטב עוד ביתר שאת ויתר עז מרוב הדגים השורצים במים.

ספורים רבים והגדות (זאגען) אין קץ בדאו העמים הקדמונים על ההאי. רבים האמינו בשוא נתעה, כי למען תפוש אנשים בעצומיו ישמיע קול יללה ומספד מר בפיו ויעורר הנה והי עד אשר עיני האדם למשמע אזניו תרד דמעה76. רבים האמינו, כי ההאי יתקרב תמיד אצל חוף הים יתהפך בגחונו למעלה ויעשה את עצמו כאלו הוא מת, גם ישמור לפיו מחסום שעות אחדות לא יוציא הגה מפיו ולא ישאף רוח, למען תפוש אנשים ובעלי חיים אחרים בערמתו ולהביא עליהם שואה פתאום בעת יגשו אליו להתבונן עליו. רבים האמינו כי טבע ההאי לישן שלשה ימים רצופים, ורק אז יצליח להאדם לקפד כארג חייו. הן אמנם על אשר יאהב ההאי לישן הרבה, לזאת יתנו אומן גם חכמי הטבע, אבל לא שלשה ימים רצופים כאשר טפלו עליו העמים הקדמונים, ועל פי רוב יישן מחמש עד שבע שעות בלילה ולא יותר. גם החוקר הטבעי אלכסנדר פאן הומבאלד יאמר, כי ההאי ינום שנתו בטבעו בבוץ אשר על קרקע הים כל הלילה, וכאשר אך יצא השמש על השמים ייקץ ויגיח מחורו וממחבואו בהמון רבה, ויתארח עם עוד דגים ממינו עד בואם בלב ים, שם יתפרדו, וכל אחד הולך לבצעו ולבקש טרפו.

ארך זמן חיי ההאי על פני האדמה, לא נוכל לדעת על נכון, החוקרים הקדמונים שמו למו לקו ולחק, כי ארך זמן חיי ההאי, הוא בכדי שבעה או שמנה פעמים יותר ממשך העת שבין הולדו עד השתלמותו ובאו לתכלית גידולו. אמנם מלבד אשר כבד לנו לשפוט נכונה על פי החוק הלזה, מפני כי איה סופר ואיה מונה עתות גידולו בדיוק רב? מלבד כל אלה הנה לא יצדק משפטו כאשר הראנו לדעת אצל האים שונים. ובכן נתן היתרון אל הכללים המיוחדים אשר הטבעו, ואין לנו להביט זולת במבנה קשקשיו ולדעת על ידי זה את שנות חייו, ולפי הכללים והאותות ממבנה הקשקשים יוכל ההאי להאריך כשתי מאות שנים עלי אדמות (?) החוקר „קופיער“ ישים על שנותיו עוד נוספות עד שתי מאות וחמשים שנה (?). ואולם בכ“ז יאמרו חוקרי הטבע ולא יבשו כי לא באו עוד אל השלמות בידיעה הלזו, ועוד נשאר להם לחקור למרבה בההלכה הלזו לא רק על ההאי לבד, כ”א גם על יתר מיני הדגים ובעלי החיים הנשארים, אשר ע"כ עלינו להסתפק בהסמנים האלה, אשר בטח תגדל למעלה ראש סמנים ואותות אמיתים בימים יבאו, עד כי כל יצורי חלד בכלל כבני מרון לפנינו יעברו לתת צבא ומועד קצוב לימי חייהם עלי אדמות.

הרופא „היפאקראטוס“ הקדמון יאמר עם הספר, כי דם ההאי נחשב מאד לתרופה ולעזר נגד נשיכת נחש־ארסי וגם להרבה מיני פצעים אנושים ורעים, חלבו הוא תרופה למחלת־הקדחת ולכאב־השנים, אבל בימים האלה חדל להיות אורח מאנשי הארץ, ורק בזאת יאמינו חכמי הרופאים החדשים; כי יש תרופה ומועיל באברים ידועים מן ההאי לאמץ חלישת־העצבים (נערפענשוועכע) וחסרון כח המוליד (אימפאטענץ).

עוד בימי קדם עוד לפני אלפי דורות, נהיתה מלאכת צידת דגי־ההאי למסחר וענין גדול לעמים רבים ושונים, וגם עד היום הזה יתעסקו עמים רבים כמו; ההודים, הערביים, התוגרמים, ההאלענדים, השוועדים, הנארוועגים והפורטוגעזים במלאכת צידת ההאי, אשר יראו שכר טוב בעמלם, ומדי שנה בשנה בעת צאת האביב יערכו היושבים כשלש מאות אניות תורן גדולים, לבד אניות קטנות, סירות־דוגה ואני־שיט הרבה, אשר רוב האניות תהלכנה לעבור אדמת גרענלאנד, שפיצטבערגין, דאפיס־שטראססע ועוד, וכבואם למחוז חפצם אל המקום אשר יודעים היטב כי שם ימצאו דגי־האי, ובראותם ממרחק האי אחד ימהרו שלשה אנשים חזקים ואמצי לב לרדת לתוך סירת־דוגה קטנה המוכנה אתם לחתור ולהתקרב אליו באשר יוכלו, ישליכו אז בו חנית ארוך כשלש אמות בארך כבד ומחודד מאד בראשו, ובאשר החנית הזה כבד מאד ירד ויטבע מעט מעט אל תוך מעבה בשרו יותר ויותר, בקצה החנית השנית יקשרו חבל ארוך כשש מאות אמות אשר החבל כרוך על עץ ארוך מאד ועגול, למען לא יוכל להתמהמה שם כי יעלה אחר ער רגעים או רבע שעה על שטח מי הים כי כאבו התגבר עליו בתוקף יד, ואז יפלו עליו בחניתות וכידונים ויפצעוהו עד כי יאדימו מי הים מדמו, ומרוב מכאוביו העצומים יתמו כחותיו מעט מעט וימת, ואז יוציאוהו המלחים על צפוי־האניה ויכרתוהו לנתחים גדולים, וגם יוציאו את עצמותיו להביא אל תוך האניה הגדולה. פעמים רבות יבואו הצידים בסכנת מות, כי יתאספו האים אחדים סביב האני־שיט ויתאמצו להפוך ספינתם על פניה, וכבר קרה פעמים רבות אשר אנשים אין מספר היו טרף לשניהם החדות77.

ההודים והאמעריקאנים, יצודו את ההאי בדרך כזה: הצידים יארבו עליו בעת אשר ירבץ לא רחוק מחוף הים, אז יכינו ויראו על נכון את מקום רבצו, יתחבאו אז במקומות סתר בתוך החורים והסלעים עד אשר ינום לעת ערב שנתו, אז יטילו עליו כידון ברזל, הנקשר בחבל ארוך לבול עץ למען יוכלו לראות במים אנה פנה ההאי במצולת הים, אז ירדפו אחריו בסירת דוגה, ימשכהו בחבל וידקרהו עוד יותר עד כי יחלש, ואחרי כן יסחבוהו סחוב והשלך על החוף, וכמעט בתחבולה כזאת יצודו גם התנים.

האפריקאנים וההודים הפראים אינם מקברים את מתיהם, וישליכום הימה והמתים המושלכים ימצאו כרגע קברם בבטן ההאי, אשר שם רב מאד מחנהו, ועל כן יקראוהו בשם „חצר־מות“, או „קבר־פתוח“ הנאות לו.


מלאכת הכתב בימי קדם78

העתקה משפת אשכנז.

יש המצאות והתגלות רבות בעולם אשר הזמן האמתי לתולדותם טמיר ונעלם מחוקרי־קדמוניות (ארכיאלאגען) וחושך וערפל חתולתם, ויותר אשר יעמיקו חקור ודרוש אדות יום הולדם, לא יצליח חפצם בידם לגלות תעלומות מני חושך. בין ההמצאות היותר מועילות והיותר נחוצות בעולם אשר בלעדם לא יתכון גבר, אשר העת הנכונה להתגלות בחושך סתרה תוכל להמנות במספר גם „מלאכת הכתב“ אשר חזיונה נפרץ כעת בעולם מאד מאד. אשתוללו כל אבירי לב, ונבערו כל חוקרי־קדמוניות להגיע עד עמק השוה משנת התגלות מלאכת הכתב לעיני יושבי תבל ושוכני ארץ, גם להחכמים הקדמונים כהעראדאטוס וציצערע אשר חפצם הצליח בידם לגלות עמוקות ונצורות מני חשך ולהראות לעיני כל יושבי תבל ושוכני ארץ דברים נחוצים ומועילים, גם להם לא הצליח לגלות אתת מצפוני טמוני שנת הנכונה ללדת מלאכת הכתב, ובספריהם המחוכמים יתאוננו רע על אשר לא הצליח החפץ הזה בידם. בכל זאת יעיזו סופרים רבים מן הקדמונים לומר, כי חזון מלאכת הכתב, הנה לבטח תחלינה מני עת החל האדם להיות בארץ, יען אשר תבואת מלאכת הכתב לפני האדם הן גלויות תמיד ובלעדן לא יוכל להתקיים אף רגע קטן (?). לכן אמרתי בלבי כי ראוי להעיר מעט על אדות קורות מלאכת הכתב, איכה הלכה מחיל לחיל עד אשר קמה וגם נצבה במצב הנוכחי בימינו אלה ובזמן הזה.

על שלשה שאלות ראשיות ויותר נחוצות נכונן ונוסד את מאמרנו זה, וכל דברינו והגיונינו אשר נערוך בזה לפני הקוראים הנבונים, רק למטרת קורות מלאכת הכתב נכונן. שלשה השאלות האלה אשר ישאלו כל החוקרים איש את פי רעהו חדשים לבקרים הלא המה: 1) במה כתבו הקדמונים את ספריהם ומכתביהם ועם איזה דבר השתמשו תחת הדיו בימינו אלה? 2) על מה כתבו תחת הנייר בימינו אלה? – 3) ואיזה כלי כתיבה היו להם אז? – החכם יאהאן טחאצען בספרו „פאלאאגראפיע גראעקע“ ידבר אדו שלשה השאלות אלה בארוכה במתק שפתי מליצה ובטוב טעם ודעת, ואנחנו נעתיק את מאמרו זה לשפת קדש כיד החקירה והדרישה הטובה עלינו, אבל לא כן באריכות כ"א בקיצור נמרץ.

הצבע השחור אשר נכתוב בו בימינו אלה כל ספרינו, מכתבנו, ומאמרנו הנקרא בשם דיו (דינטע) נשא את השם בספרי הרומאים הקדמונים בשם Atramentum ובספרי היונים בשם melan. את הדיו השחור הזה עשו לפנים ממיץ ולשד דגי הים הנודעים לחכמי הטבע בשם לאַליגאן ופאעפיאַ אשר דמיהם שחור מאד ומתנוצץ אף מרחוק. והסופר הקדמון פליניוס בספרו הששי צד 39 יספר לנו, כי הקדמונים המציאו מין עפר־גפרתי שחור אשר מהעפר הזה עשו את הדיו הסופר העראדאטוס יעיד בספרו כי מגחלים עשו דיו. גאלאניוס79 יחליט כי הדיו היותר שחור והיותר מתנוצץ עשו הקדמונים מגחלי־שן (עלעפאנט ביין קויללען), גם ממיני פרחים וצמחים ידועים, ובצד 27 מספרו יהלל וישבח את הווערמוטהזאפט אשר גם מזאת עשו דיו, ויאמר כי מהכתב הנכתב בהווערמוטהזאפט יברחו העכברים העש והסס ורק בהריחם מרחוק את הריח הזה ימותו קל מהרה“.

את רשימות־הכבוד (טיטולען) ואת אותיות־הענק (ריעזענבוכשטאבען) כתבו עם הצינאבער. המלכים ושרי המדינות בחפצם לחתום את שמותם על איזה מכתבי פקודה רשמו ג“כ את שמותם עם הצינאבער וגם עם צבעים אדומים אחרים. סופרי דברי הימים הקדמונים יספרו לנו אשר חזון הצינאבער היה נפרץ עוד בימי קדם קדמתה. גם הסופר הקדמון „דיא“ בספרו צד מ' יאמר כי דגלי־המחנות וחתימות שמות מלכי יון ורומא היו נרשמים בצבעים אדומים מאירים וביותר עם הצינאבער. לבד הצבעים האדומים האלה ידעו לעשות גם דיו־זהב (גאלד דינטע) ורשמי הכבוד היו כתובים בדיו זה. כמו שיעידו לנו הספרים הקדמונים אשר נשארו בידנו לפלטה משטף הזמן העז והנמהר, השמורים עד היום הזה בבתי־עקד הספרים המפורסמים בתבל. סופרי דברי הימים למלכי קאנסטאנטינאפאל יספרו, כי החכמים וסופרי הדור כתבו את ספריהם ומאמריהם בדי־הזהב, ועל שערי הספרים ההם היו מצוירים תמונות וציורים שונים ונפלאים ג”כ בדיו הזהב, אשר הורו לדעת לפני הקוראים את תוכן הספר על מה אדניו הטבע וחין ערכו. מכל הספרים האלה לא נשאר בידנו עד היום הזה אשר נוכל להתפלא על התמונות על הציורים והכתב כ“א תנ”ך יוני אחד ישן נושן נמלט מתגרת יד הזמן המכלה הנשמר כעת בבית עקד־הספרים בעיר רומא הבירה, וגם עלים אחדים מספרי הפילוסוף הקדמון ווירגיליוס80 הגדול הנמצאים בביתי עקד הספרים בוואטיקאן.

המאטעריע אשר הקדמונים כתבו עליה את ספריהם תחת הנייר בימינו אלה, נשא את השם מפי היונים והרומאים בשם chartes. חארטעס הם עורות חיות שונות, אשר היו נעבדים (געגערבט) על אפנים שונים, וכתבו עליהם את כל ספריהם, מאמריהם ומכתביהם. עורות רבות היו נעבדים דק מאד אשר יכלו לגוללם ולכרוך אותם כמו הנייר שלנו. ועורות אחרות היו נעבדים עבים מאד והיו חזקים יותר מהנייר שלנו, כמו הפארגאמענט המעובד מעורות עגלים בימים ההם. על העורות הדקות כתבו מכתביהם מאמריהם ומכתבי־פקודה אשר נכתבו לעמוד לאורך ימים. ועל העורות העבות כתבו היהודים את ספרי התורות, והרומאים והיונים את ספרי דתם ואמונתם, חוקיהם מנהגיהם ואגדותיהם. ועד היום הזה יש ספרי תורת משה בבתי אוסף דברים עתיקים (מוזעאום) הנכתבים על עורות מעובדים והמגוללים בסדר נכון, אשר יש להתפלא על העורות ועל הכתב המאיר כמו שיצא זה לא כביר מתחת יד הסופר. שנים אחדות אחרי אשר נגלה לכתוב על העורות ואיך לעבדם, התחילו לתת להחארטעס שם חדש היותר נאות לו בשם „פארגאמענט“81, וחזון הפארגאמענט נפרץ אז ברומא אשר משם היה תוצאות לה, עד אשר סופרי הדור התחילו לקרוא את ממלכת רומא בשם „ממלכת־הפארגאמענים“ (פערגאמעניסע קעניגרייך).

החכם פאַרראַ בספר היקר „סגולות עתיקות“ יספר בשם הסופר הקדמון פליניוס כדברים האלה: „פטאלאמעיוס מלך מצרים בכרותו ברית שלום ואחוה את ממלכת־הפארגאמענוס (רומא), גמרו שני המלכים האדירים אומר ליסד בתי אוצרות ספרים בממלכתם בערי רומא ומצרים, ויצא צו על כל סופרי וחכמי הזמן שיביאו את ספריהם פרי עטם אשר טפחום ורבום בימי חלדם, ויתנו אותם בבתי הספרים, ויצום ג"כ לכתוב עוד ספרים רבים להביאם בעקדי הספרים ובטח כפרי מעשי ידיהם ישולמו מאת הממשלה. ועל ידי הדבר הזה יצאה הפקודה מפורש מפי המלכים השנים האלה שכל אחד ממדינות מלכותם, לא יעיז את לבו למכור את הפארגאמענט למדינות אחרות, או לאנשים זרים מחוץ לארץ וכל מי אשר ימרה את דבר חוק הזה ענש יענש מאת המלוכה משפט מות. הפקודה יצאה ושני המדינות רומא ומצרים מלאו אחר דברי מלכיהם ולא העיזו למכור למדינות אחרות ולאנשים זרים מלאומים שונים אף בעד מחיר היותר גבוה אשר עד כה היו רק רומא ומצרים המקור הראשון אשר ממנו לקחו הממשלות האחרות את הפארגאמענט לכתיבת ספריהם הנחוצים. אז נאלצו המדינות האחרות לחקור ולבקש אחר תחבולה אחרת, והתחילה בתחלה לעבוד את עורות הצאן והעזים, ולעשות גליונות לכתוב, אבל כאשר ראו כי הדבר הזה לא דומה להפארגאמענט מפני חסרונות רבות כי עורות הצאן והעזים לא יכלו לעמוד זמן רב, התחילו לבקש אחר היותר טוב והיותר מועיל, ולדאבון רוחם לא עלתה בידם“.

ימים רבים ושנים לא מעטים, היה חזון הפארגאמענט נפרץ אצל העמים הקדמונים הנזכרים. אבל כאשר התחילו להתבונן חכמי הזמן בעין פקוחה על רב הצטרכות הפארגאמענט, אשר רבים ועצומים חללי העגלים מדי שנה בשנה רק אדות העורות לבד, וכאשר ראו לדאבון רוחם אשר מדי שנה בשנה יתמעטו מין הבקרים והפרות בארץ, מבלי נתון להתגדל ולהראות פרי לבעליהם, אז התחילו להתאונן רע על הדבר הזה, והתחילו להקריב את מבחרי עתותיהם רק לחקור ולדרוש, לבקש ולחפש אחר שפוני טמוני הטבע, אולי יצליח להם לגלות לעיני יושבי תבל דבר אחר אשר יאחוז את מקום הפארגאמענט, כדי שלא יאבד כל מין הבקרים מארץ החיים, ומה מאד שמחו ועלזו אז במצאם לפתע פתאום תחבולה אחרת יותר נאותה לזה, כי הקרה ה' לפניהם מין עץ אחד אשר על הקליפות שלו יכלו לכתוב את כל דבריהם הנחוצים אף כי לא הגיע עד הפארגאמענט בטיבו ובשבחו. את המצבות, אבני הזכרון ועמודי החוסן נאלצו לחקוק על לוחות עופרת על עצים ועל אבנים, ואחרי עבור שנים אחדות הצליח לאחד מחכמי מצרים למצוא מין עץ אחר אשר קראהו בשם Papirus 82. הפאפירוס נתפשט קל מהרה בתבל עד אשר הפארגאמענט נשכח כלה מן העולם. וחזון הפאפירוס נפרץ מדי שנה בשנה יותר ויותר, וחכמיה זמן המציאו איך להכינם על אפנים שונים כמו הנייר הידוע בימינו אלה. החכם הקדמון טהעאפראסטוס יאמר, כי השרים והנשיאים הגדולים נטעו וגדלו גנים גדולים רק ממין עץ הפאפירוס, ובכל מקום אשר דרכו כף רגלי הנוסע והנה גן גדול עם עצי פאפירוס מתנוסס לנגד עיניו. חכמים רבים יחליטו כי לא על היבשה לבד צמחו עצי הפאפירוס כי גם על קרקע היאורים והאגמים יצמחו לרוב. החכם הנזכר יאמר, כי במקומות ידועים ביאור נילוס צמחו על קרקעו הצמחים האלה לרוב. מין הצמח הזה יכה את שרשיו הארוכים והרבים עמוק עמוק בתוך מעבה האדמה עד חמשים רגל ויותר, וגם הרוח היותר גדול לא יזיז אותו ממקומו. השרשים לא יצלחו לדבר אחר רק להסיק את התנורים, העץ הוא בעל שלש צלעות וארבע רגל גבהו, ויצמח מעצמו על פי רוב, מבלי לזרוע את זרעו, לא ישא שום פירות ורק עלים רחבים ועבים הנוצצים והמאירים בליל חש ואפלה. המצרים הקדמונים עשו ג"כ נעלים ממנו וכובעים על ראשיהם, ומן העלים – כרים וכסתות. העניים עשו גם כן בגדים שונים לכסות את בשרם, גם סירות־דוגה קטנים לצוד דגים. לפי עדות החכם דיאסקארידוס הקדמון בספרו הראשון צד 116 הצטרכו את מיץ ולשד העץ הזה בבתי המרקחות אשר רפאו בהם איזה חלאים רעים ונאמנים, והעניים אכלו אותם כדי לשבור רעבונם במצצם את הלשד ואת העץ הריקו מפיהם.

הערבאים יקראו את העץ פאפירוס בשם Bibla וגם הספרים אשר כתבו על עלי הפאפירוס קראו גם כן בשם הכולל Biblion או Biblos. החכם פאררא יספר, כי חזון הפאפירוס היה נפרץ בעולם ימים רבים, עד אשר הנחיל אלכסנדר מוקדון את כסא המלוכה, ועד אשר התחיל לבנות את העיר אלכסנדריה העליזה. והחכם פליניוס יביא לנו אות נאמן ונכון אדות הדבר הזה בחלק י“ג צד י”ג מספרו כדברים האלה: „החכם הקדמון קאססיאוס העמינע בספרו השנתי אשר חי כשתי מאות שנה לפני ספירת הנוצרים יספר, כי שני חכמים מפורסמים בתבל קארנעללי קעטהעגי, ובראַיעבי טאמפהילי בקדשם תמיד את עתותיהם לחקור ולחפש אחר תעלומות סתרי הטבע, ובשומם כל מעיניהם על חיי הצמחים בפרט, מצאו במחוז „אגרא לאניקולי“ בחפרם במעבה האדמה – ארגז ברזל גדול, אשר כחמשה קומות היה עמוק בחיק האדמה, ובפתחם את הארגז מצאו להשתוממות נפשם את גופת המלך נוממא מרומא, ואשר תחת השלד (שקעלעט) מצאו גם כן כתבי יד (מאַנוסקריפטען) אחדים אשר היו נכתבים גם כן על עלי הפאפירוס. העלים היו שלמים ובלתי נשחתים מרוב הימים והכתב היה עוד בהיר בתכלית היופי, ובלתי נמחק, המלך נוממא מרומא חי 400 שנים לפני המלך אלכסנדר המוקדוני!

פליניוס בספרו הי“ג צד י”א וי"ב, דבר בארוכה איך כתבו לפנים המצרים, ואיך התנהגו עם עלי הפאפירוס, ויתאר שם, אשר תחת העט הנוצה בימינו אלה, היו אז מחטים חדים הנעשים מברזל־מוצק (שטאהל), וכאשר כלה הסופר לכתוב את הגליון, הטביל אותו בתוך סיר אחד המלא עם מי יאור נילוס אשר עמד על שלחן הכתיבה, ואחרי הוציאו את העלה מסיר מי הנילוס נתן את העלה תחת מכבש אחד כדי להחליק את הגליון מן הקמטים, ואחרי כן שטח לעיני השמש ליבשו. לפי עדות האדריאנוס אויגוסטוס הקדמון אשר יאמר במכתב אחד אשר הריצו לאחד ממיודעיו הנאמנים, הנמצא עוד עד היום הזה בבית אוצר הספרים אשר בוואלענציע (ספרד) – היה בימים ההם הרבה אנשים אשר עסקם ומלאכת ידיהם ופרנסתם היה רק מן השתלמות הכנות והערכת הפאפירוס.

ממוצא כל הדברים האלה, נוכל לשפוט על נכון, כי עוד לפני הרבה מאות בשנים ידעו להוקיר את מלאכת הכתב, וכל ספריהם, מאמריהם ומכתביהם היו נכתבים על פי רוב על עלי הפאפירוס, ובכל זאת לא אמרו אז חכמי הזמן די מלבקש ולדרוש אחר דבר אחר היותר נאות מן הפאפירוס למלאכה זו. יען כי התבוננו בעין פקוחה אשר הפאפירוס לא נברא למלאכת הכתב, ולא מוכתר עם כל המעלות הטובות והמועילות לדבר הזה, והראו לדעת לעיני כל, את חסרונות הפאפירוס; כי רוב הספרים אשר נשאר להם לפלטה מתגרת ידי הזמן העז והנמהר, הנכתבים על הפאפירוס היו על פי רוב נשחתים ונמחקים, וכאשר נגע בהם יד האדם פור התפוררו לרסיסים קטנים מרוב הימים, ורק מעט המה הספרים הנכתבים על עלי הפאפירוס החיים והקיימים עמנו עד היום הזה, כמו דברי השליח (עוואנגעלוס) מאַרקוס, אשר נמצא בבית אוצר דברים עתיקים בעיר ווענעדיג (איטאליע) נכתב על הפאפירוס הזה, העלים על פי רוב נקרעים עד החצי ונמחקו מרוב הימים עד כי לא יש לאל ידי האדם לבוא עד תכונתם, וספר השליח יאזעפוס השמור בבית הספרים האמבראזאני במיילאַנד אבד ג“כ הכלח עליו ונמחק מאד, אבל יותר טוב מהראשון ושם לא יעמול כן חוקר הקדמוניות לבוא עד תכונתו, ויש עלים רבים אשר הכתב עוד בהיר ומתנוצץ. הכתיבת יד, אשר כל חוקרי קדמוניות יתפלאו עליו מפני עליו הבלתי נשחתים והאותיות יפים ומאירים כמו שיצאו זה לא כביר מתחת יד הסופר, הוא הספר הקדוש הנכתב בידי ס”ט אויגוסטוס, השמור בס"ט גערמאני בבית עקד הספרים המפורסם בכל קצוי תבל אשר שם.

הרבה מאד שנים גם אחרי כן היה חזון הפאפירוס נפרץ בתבל, וכל חכמי הזמן עצרו מלבקש אחר תחבולה אחרת לזה, עד אשר נגלה פתאום הנייר הנעשה מבלואי סחבות. למי הצליח לגלות את הדבר הגדול הזה? ומה שמו כי נכנהו? טמיר ונעלם מאתנו. וגם העת הידועה להתגלות הנייר גם זאת לא נודע, וחוקרי קדמוניות יפלגו בדעותיהם על דבר השנה הנכונה להתגלות הנייר. רבים מחוקרי הקדמוניות יחליטו כי ראשית התגלות הנייר היה ארץ אשכנז, אשר המציא גבר חכם בעוז בשנת 1470 מעיר באַזעל. הסופר הקדמון „באלבין“ בספרו „דברי ימי בעהמען“ יאמר, כי חזון הנייר היה נפרץ עוד בשנת 1340 במדינת אשכנז ראשונה. „ראַי“ הקדמון יחליט בספרו אדות חיי הצמחים ג"כ אשר יסודתו במדינת אשכנז משנת 1470, והוא יביא שם בספרו שני נוסעים מפורסמים אנטאן ומיכאיל אשר הם הביאו את הנייר ממדינת גאלליציען למדינת שווייץ בבאזעל83, ומבאזעל הביאו הנייר לאשכנז, חוקרי־קדמוניות רבים יחליטו, כי הספר המפורסם בתבל הנקרא בשם Catholicon המחובר מאת הכהן הגדול „יאקאב־די־זאנוא“ מעיר מאינץ בשנת 1460 נכתב על הנייר לבן מראשו ועד סופו. בנארוויך יש ספר אחד הנכתב בשנת 1370 על הנייר. הסופר הקדמון פרידעריקוס יספר, כי נמצא בארגז ברזל אחד בחיק האדמה ספר אחד הנכתב על הנייר בשנת 1320.

ממוצא הדברים האלה לא נוכל לשפוט ולבוא עד עמק השוה בדבר הנוע לזמן התגלות הנייר, ולא נוכל לשפוט על נכון באיזה שנה נגלה, בכל זאת ראוי לתת אומן לדברי החכם פרידעריקוס הנזכר, אשר יעיד, כי עוד בשנת 1320 הי' חזון הנייר נפרץ בתבל. וראיה לדבר, כי נשארו בידנו ספרים אשר נכתבו על הנייר עוד לפני הזמן הזה, והתנ“ך הישן הנמצא בשנת 1313 בבית עקד־הספרים באשכנז, נכתב ג”כ על הנייר, בשנת 1320 אשר זכרנו, היו נושאי־הצלב84, והם הביאו עמהם הנייר לארץ מצרים.

הסופר העראדאטוס הקדמון יאמר, כי לבד מחטות הברזל, בחרו הקדמונים במין אגמי־הסוף (שילפראהרען) אשר נקבום בשם Calami. וגם הסופר איזידארוס בספרו הששי צד 14 יספר, כי הסופרים כרתו את קנה־הסוף אשר גדלו על שפתי היאורים ויעשום חדודים מאד ועם קנה־סוף אחד כתבו כשלש או כארבע שבועות. ימים רבים השתמשו בדבר הזה, עד אשר נגלה להם פתאום כי נוצות העופות יצליחו למלאכת־הכתב יותר טוב מקני־הסוף אשר קל מהרה קמלו. החכם איזידארוס הנזכר יחליט, כי עוד בימי אלכסנדר המוקדוני ידעו להוקיר את נוצות העופות למלאכת הכתב. את בקבוקי־הדיו עשו מעופרת, מבדיל ומעץ, בקבוק־דיו אחד הנעשה מעופרת, אשר נמלט מתגרת ידי הזמן המכלה, השמור בבית המוזעאום בס“ט דעניס, יש להתפלא עליו, וכפי המסורה העתיקה עמד בקבוק הדיו הזה על שלחן־הכתיבה של הכהן הקדוש דיאניסיוס מבתי־המקלטים מצרפת והבישאף הגדול מפאריז, אשר כתב כל מכתביו וכל ספריו הקדושים מבקבוק הדיו הזה. הבקבוק הזה הוא רחב ביותר ובעל ארבע צלעות, ובכל צלע וצלע ישתרע חור קטון, אשר בלי תפונה העמיד הסופר את העט שם אחרי כלותו לכתוב, החלק התחתון ממנו מכוסה בעור עב מאד, צואר הבקבוק – מעצי הקאקאס ומצופה בכסף, ומכסהו ג”כ כסף85.


האיתנים מרגיזי ארץ.

יְיָ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים, ישֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ: (תהלות צ"ט, א').

המאמר הנוכחי, קוראים משכילים, הוא מאמר יקר הערך, מועיל ונחוץ מאד, וכמעט לא בא עוד מאמר כזה בליטעראטור העברית, בו הראתי לדעת מכל הרעשים והזועות (ערד בעבען) אשר התחוללו בתבל מיני ברא השמים וארץ, אשר אספתי את כל הרעשים כעמיר גורנה מספרי אשכנז ורוסיא הרבה מאד כיד החקירה והדרישה הטובה עלי, והלבשתים במחלצת מתק המליצה כיד הטבע אשר חנן לי, ואתברך בלבבי כי כל עין הבלתי מזוינה בחמת הקנאה ומוציאי דבה, לא תמצא בו שום דופי.

הרעש הראשון הנודע לנו בספרי החכמים והסופרים הקדמונים מני ברוא אדם על הארץ, הוא הרעש אשר היה בימי המלך ספאַמאַרטוס־הבבלי, ואז רעשה הארץ בבל, וגם הרבה אנשים מצאו קברם בבתיהם בשכבם בלילה שקטים ושאננים על ערשותיהם. היה זה בשנת 395 לאלף השלישי, והסופר הקדמון בויסטוס בספרו „קורות העתים“ דף 90 יספר, כי כחדש ימים אחר הרעש הזה, רעשה וגעשה עוד הפעם כל ארץ בבל, וערים רבים היו לגלים נצים.

שבע מאות ועשרים שנה נחה ושקטה כל הארץ, והרעש לא הרהיב עוז להבהיל את התבל ומלואה, וכל העמים האמינו כי כלו מן העולם הזועות והרעשים, ולא יספו עוד לעולל נוראות לנפשם. אבל מה מאד השתוממו כל יושבי חלד כאשר שחר פתאום רעש גדול ונורא מאד, אשר גם ספרי הנביאים יספרו לנו מן הרעש הנורא הזה אשר היה בימי עוזיהו בן אמציהו מלך יהודה, אשר מלך על ישראל בשנת שלשת אלפים מאה וחמש עשרה לבריאת העולם, והסופר בויסטוס הנזכר דף צ"ה יעיד, כי הרעש הזה עשה שמות בארץ יהודה.

פליניוס יספר בספר שני דף 84, כי בעת הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה מצאו קברם תחת ערמת גירי המנופצות ואבני החרבות יותר ממאה אלף איש.

בשנת 3649, בימי המלך באטולמאיוס או לוטריוס, היה רעש גדול ונורא מאד, עד אשר מוסדות תבל רגזו.

בשנת 3731 היה עוד הפעם רעש גדול בכל ארץ יהודה. בויסטוס יספר כי כרעש הזה לא היה מימות עוזיהו; בתים רבים היו לעיי מפלה בזמן שעות מספר, ועם רב נפל שדוד ארצה.

הסופר הקדמון קורציוס ספר ד' דף ד' יספר כי שנים אחדים אחר לדת הנוצרי היה רעש גדול בארץ צור (פיניקיע) וצידון, עד כי רבים עזבו את רכושם והונם והחישו מפלט למו לארצות אחרות למען לא יגע בהם יד הרעש.

בשנת 19 אחר ספירת הנוצרים, נהפכו לערמת עפר 13 ערים בארץ סוריה כמו: זארדעס,מאגנעזיע, עפהעזוס, קאליאזוס, וכו', היה זה בימי המלך טיבער בשנה הרביעית למלכו.

בשנת 20 אס"ה, היה רעש גדול ואיום באסיאה, ונפלו במשך איזה שעות עשרים ושתים ערים גדולות ובצורות, אשר כלם נתדלדלו ונהרסו עד היסוד, והחכם הקדמון קאעסיוס בחלק ב' דף ג' מספרו „קורות העולם“ יספר כי במשך הרעש הזה נהרגו כעשרים אלף איש במספר!

בראשית שנות ספירת הנוצרים (לא נודע השנה על נכון) היה עוד הפעם רעש גדול בערי סוריה ואיי יון, בימי מלוך המלך טיבעריוס ויוסטאן הרומאים, ואבדו אז חייהם כמאתים אלף איש!

מן הערים הגדולות אשר בימי קדם, ידעה אנטיוכיא העיר – ארש בנה אנטיוכוס עפיפאנוס – את יד הרעשים והזועות. הרעש הראשון אשר הרגיז מנוחתה היה בימי טראיאַן קיסר רומא בשנת 3874 למספרנו ומאה וארבע עשרה למספר הנוצרים, מוט התמוטטה אז הארץ, ויפלו החומות והבתים והמון רב נהרגו ומקנה כבד מאד, בעת קצרה86.

באיטאליע הוי' יד ה' בערים שונות בימי אנטונין פיוס ידיד רבי, ויעש בה שמות נוראות בשנת 3905 – 145 לס"ה.

בעשרים ושלש שנים אחר הרעש ההוא, רעשה הארץ עוד הפעם, בימי הקיסרים מארקוס אנטונין וגיסו ארעלעס ווערעס חותני אנטונינוס פיוס, הרעש הזה הפריע כעת פרעות נוראות מן הרעש הראשון, והיה זה בשנת 168 לספירת הנוצרים.

העיר רומא העליזה פטיש כל הארץ בימים ההם, לא נמלטה מן ההפכה גם היא, כי בשנת 188 רגזה הארץ ומרבית העיר היתה לשמה בימי הקיסר קאמאדאס הרומאי.

איטאליע גן אויראפא! היתה למלחה על ידי הרעשים הרבים אשר היו בה בשנת 4001 – כמו רוח ממרום לאמר: „בת איטאליע! אף תוסיף עוד לרדות את הארץ! חלף עב האלף הרביעי וברכותיו ויחל האלף החמישי וקללותיו!“ כי מני אז ירדה בת רומא פלאים, היה זה בימי הקיסר קארדיאן, 241.

ובשנת 248 לס"ה, בימי המלך יוליוס פיליפוס מאיטאליע, היה עוד הפעם רעש גדול ונורא באיטאליע, עד כי כל הארץ רגזה ממקומה. וערים רבות נפלו עד היסוד בם, ומתו ברעש עם רב.

בשנת 315 לסה"נ – יספר פליניוס – רעשה הארץ בעיר רבת־מואב (Rabba Moab) אשר תשתרע לא רחוק מים המלח וכל הבתים נהפכו לגלים נצים ועיי מפלה.

בשנת 342 רעשה הארץ באנטיוכיא וכארבעים אלף איש מצאו קברם בתוך החורבות. הרעש התעודד כשנה תמימה.

רומא היא העיר שבט ימי קדם, חתת המדינות, גברת הארצות, בכל הימים אשר היה כבודה חדש עמדה. רדתה את כל הגוים באף, כל עמי אזיה ואויראפא נאנקו מעצמת מכאוביהם, עד אשר בא הקץ לה ממסעי־העמים (פעלקערוואַנדערונג) והסבו את מפלתה, אולם גם בנפלה הרגיזה ארץ ממקומה, כי בשנת 370 כעשר שנים טרם השתערו עליה בעים רוחם, ההוננים והגאַטים ראשית אויבי רומא, וראשית מהרסיה, רגזה הארץ, ויהי רעש גדול במרבית אזיה ואויראפא ואפריקא, וכמעט הארץ כלה כסדום היתה ולעמורה דמתה, ותהי לחרדת ה', רבות הפרעות בארץ גם במפלת רומא!!

הה! תבל גן עדן! עמק הבכא! יסר ייסרך יוצרך מרחוק! ואת לא תקחי מוסר! הלא תשוב עד דכא! המעט אשר נשאת מידי הרומאים אבירי הלב? המעט ממך הרעש הגדול אשר הפריע את מנוחתך? כי בשנת 380 התחדש הרעש ביתר שאת ויתר עז ויעש שדה עליזים למהפכת סדום, ערים רבות ירדו שאולה, הם והמונם וכל קניניהם נעלז בה, בימי מלוך הקיסר וואלענזיע הרומאי.

אחרי אשר שקטה אנטיוכיא על שמריה מאה ועשרים שנה, הוי' בה עוד הפעם יד ה' וירגיזנה ממקומה, גם ארמון הקיסר נפל אז, היה זה בשנת 462 בימי לעאן קיסר ביצאנץ.

בשנת 527 לס“ה, רעשה וגעשה הארץ פעם שלישית בעיר הגדולה אנטיוכיא, וחצי העיר נתדלדלה ונעשה גלי אבנים וגירי מנופצות, ואחרי אשר שכך מעט חמת הרעש, יצאתה אש אוכלת מבית אחד מבתי העיר ע”י הרעם, ואחר האש ברד חזק מן השמים נתך, ובתי העיר המעטים הנשארים לפלטה מתגרת ידי הרעש, היו טרף ללשון האש. והחכם הקדמון אייזענבורג יספר כי אחר הרעמים והברד רעשה העיר עוד הפעם חזק מאד, ואנשים עד אין מספר נשארו תחת ערמת העפר.

ובשנת 530, אשר כמעט נרפאתה העיר הזאת ממכאוביה האנושים, והנה עוד הפעם שחר אותה הרעש, וכל העיר אנטיוכיא כמעט נחרבה.

בשנת 544 רגזה עוד הפעם ארץ איטאליא ממקומה. ואחריו בשנת 545, ואחריו בשנת 546, ואחריו בשנת 547, עד כי גן אויראפא הנחמד, נהפכה לארץ ההרס!

גם על העיר ביזאנטיע מושב קיסרי רומא, עבר הכוס, בשנת 560, כי אז רעשה הארץ עשרת ימים רצופים עד כי כמעט נהפכה קרית מלך ההיא למעי מפלה.

בשנת 577, בימי המלך טיביריוס השני מביזאנטיע, היה עוד הפעם רעש הארץ באנטיוכיא האומללה, הוא הפעם החמישית להריסותיה ולחרבותיה האיומים.

ובשנת 584, בא הקץ על קרית אנטיוכיא! כי אז נפלו כל בתי העיר ברעש, וששים אלף איש מצאו קברם במהפכה לעדות סופרי הדור ההוא, ותהיה לעיים נצים.

וקרוב לזמן הזה היה רעש כללי, ויפיל את המקדש אשר בנו בירושלים ברשיון הקיסר אלייאן, כ"כ הח' אייזענבורג.

בימי הקיסר לעאן השלישי, התגעשו מוסדי ארץ בעיר מלכותו היא העיר ביזאנטיע העליזה, והארץ נדה שנה רצופה, היא שנת 740. כרעש הזה לא היה לפניו, כי התנודד ארץ כמלונה שנה רצופה! כל חכמי הדור וכל סופרי קורות העתים נלאו לכתוב ולתאר בספריהם את הנוראות וההפסד אשר הסב הרעש במשך השנה הארורה הזאת! וגם החכם בליסטוס בספרו „קורות עם עולם“ צד 94 ידבר דברים מבהילים ונוראים על דבר הרעש הזה.

בשנת 742 עבר הכוס עוד הפעם על סוריה, וכשש מאות ערים וכפרים נחרבו.

החכם בליסטוס הנזכר, יעיד לנו בספרו המחוכם הנעלה „התרגזות מוסדי ארץ“ ויספר לנו כי בשנת 822, שחר הרעש בשנה הזאת מקומות רבות ושונות, ובמרוצת דבריו יאמר, כי אחרי כל הרעש אשר התחולל רעמו רעמים אדירים וברקים נוראים ומבהילים התנוצצו שעות אחדות באין מעצור.

בשנת 1033 רעשה הארץ עוד הפעם בסוריה, משך 40 ימים, ועד ארץ מצרים הגיע הרעש, ומשנת 1204 עד חצי שנת 1700 נחה ושקטה ארץ סוריה מרוגז הרעש.

בשנ 1090, היה רעש גדול ונורא במדינת זאכסען וטירינגען.87

בשנת 1117 היה חום גדול בארץ איטאליע ואשכנז, עד כי עיפה נפש העם בשרב וצמאון, כי דללו היאורים ועם רב התעלפו בראש כל חוצות, כי לשונם צחיחה מצמאון ואחריו הי' רעש גדול באשכנז ואיטאליע.

בשנת 1150, היה עוד הפעם רעש עצום בארצות אשכנז, ונלוה לו אש וברד, ואחריהם דבר כבד מאד.

בשנת 1170 היה רעש גדול בארצות המזרח, אשר לא היה כמוהו, ויפלו ערים עד היסוד כמהפכת סדום. במדינת טריפולוס ואנטיקיאה ובתוגרמה נחרבו הרבה בתים ואנשים עד אין מספר מתו, (סדר הדורות).

סופרי הדור יעידו אשר בשנת 1202 היה בארצות הקדם רעש גדול אשר כמוהו לא היה מימי עוזיהו מלך יהודה. ואחריו רעב חזק ודבר כבד, וראוי להעיר כי השנה הזאת היתה עת צרה ליעקב.

בשנת 1230 היה רעש קדול במדינת ביהם, אשר כמוהו לא היה שם, כל הבנינים הגדולים הרעש לארץ הפיל, וגם עם רב מצאו קברם תחת חרבות הבנינים הנהרסים, והח' הקדמון היינריקוס רויטעל בספרו דף ע"ה יספר, כי כחודש ימים אחר הרעש הזה, התחולל רוח סועה וסערה בכל הארץ, שלשה ימים באין מעצור, ואחרי כן רעשה הארץ עוד הפעם ובמשך ארבעה ימים עשה שמות נוראות בארץ הזאת.

האלף החמשי חלף עבר, ואתו יחד גם ארחותיו האפלות ספו תמו, ויבוא האלף הששי, ובשנה הראשונה 1241 לספ“ה היה רעש גדול מורא מאד במחוז בורגונדיען, ושני הרים גדולים נפלו על הערים אשר בקרבתם, ויכסו במשאון על אלפי בתים ועל רבאות נפש אדם,כמו חפצה הארץ לנער מעליה את הבלי ימי הבינים ולשאוף רוח דרור באלף הששי הלז! החכם קאעסיוס דף קכ”ד, יספר כי לפני הרעש התחולל רוח סער בכל המחוז ואחר הסער נתך ברד חזק ועצום מאד.

בשנת 1408 היה רעש גדול ונורא בזאכסען הארץ התמוטטה על ששה פרסאות ונפלו בתים ומגדלים גדולים ונשאים מפני הרעש הזה ומתו ברעש עם רב.

בשנת 5108 אחרי אשר פרצה המגפה הנוראה הנודעת בשם „המגפה השחורה“ אשר סופרי הדור ההוא העידו כי תשע ידות בני אדם מתו במגפה, ויתאנו על היהודים – אשר המחלה פסחה על בתיהם פסוח והמליט – כי יתנו סם בנהרות ובבארות וימותו מהם עם רב – היה רעש גדול באשכנז ואיטאליע עוד הפעם וימת עם רב, 1348 לס"ה.

בשנת 1446 הי' עוד הפעם בעיר רומא רעש גדול ונורא, בתים רבים נהרסו עד היסוד,ועם רב נפלו חללים.

בעיר ביזאנטיע אשר היתה כבר מושב שלטוני התורגמים היה רעש עצום ונורא בשנת 1492 וימותו אז שלשת אלפי איש!

בשנת 1502 היה רעש גדול ונורא בקאנסטאנטינאפעל, ונפלו שמונה מאות בתים במספר וג' אלפים איש מצאו בתיהם קבריהם.

בשנת 1531 היה רעש גדול בעיר המהוללה ליססאבאָן מושב מלכי פארטוגאל, שמונת ימים רצופים, עד אשר כמעט נהפכה לגלים נצים.

בשנת 1542 היה רעש גדול במחוז פלארענץ אשר באיטאליע והעיר טיראן אשר היתה במחוז ההוא נהרסה עד היסוד.

בשנת 1571 היה רעש גדול ונורא בעיר פירארא אשר באיטאליע, הארץ רגזה אז ממקומה, כל הבתים וכל המגדלים, כל הארמונות וטירות הנשגבות נהרסו עד היסוד, כל כותלי הבתים המפוארים וכל היכלי החמד נבקעו, והנדנוד הזה יצא ושב פעם ממזרח למערב, ופעם מדרום לצפון, כאלו גמר אז אמון העולם להרוס את מעשה ידיו, והתגעשה כל העיר כאלו מוסדות התבל יתמוטטו, רתת ורעדה נפלו על כל יושבי העיר, עד אשר גמרו בלבם לעזוב את רכושם וברחו מן העיר בחשבם פן יפלו עליהם הבתים אשר כבר קרה לפני איזה שעות לרבים מן העיר, אשר לא יכלו מהר להמלט – נעשה בתיהם קבריהם. הרעש הגדול והנורא הזה התחולל לא בעיר פירארא לבד רק כעשרה פרסאות מסביב להעיר הגיעה, אך הרגשת הרעש בלתי משחית היה שם, אך בעיר פיססרך ומילאנא הקרובים עולל נוראות לנפשות התושבים וכשתי אלפים נפש אדם היו טרף לשיני הרעש הזה! ואם יש את נפשך קורא נחמד לשמוע עוד חדשות ונצורות נפלאות ונוראות אדות הרעש בפיפארא,תעיין בספר היקר „מאור עינים“ לר' עזריהו מן האדומים במאמרו „קול אלקים“ ותשתומם למראה עיניך!

בשנה שלאחריה היה עוד הפעם רעש גדול בעיר ביזאנטיע.

בשנה הזאת היה רעש גדול ונורא בקאנסטאנטינאפל, בנינים רבים נהרסו עד היסוד בם ומתו אז ברעש יותר משלשת אלפים נפש אדם. בימים ההם (לא נודע על נכון מספר השנה) היה רעש גדול סביבות שאם, גוש־חלב, טריפוליס, אנטיוכיא, והערים אממא ולודיקיא נטבעו בארץ, ובעיר חמת היו חמשים נערי ישמעאלים צעירים בבית אחת, ונפל הבית עליהם ומתו ברגע.

בשנת 1578 היה רעש גדול בפעסט.

בשנת 1592 היה רעש גדול ונורא מאד בארץ תוגרמה משך עשרה ימים באין מעצור.

בשנה שלאחריה היה רעש בעיר אויגסבורג88.

גם בעיר מינכֿען היה בשנה ההיא רעש גדול שלשה ימים רצופים.

גם בעיר אָפען היה רעש גדול בשנה ההיא בלוית ברד ואש מתלקחת.

רומא שתתה עוד הפעם כוס התרעלה, כי בשנת 1580 היה שם רעש גדול שלשה ימים ושלשה לילות, והסב נזק רב.

בשנת 1590 הוי' יד ה' בארצות עסטרייך,בעהמען ומעררען כי התחולל שם רעש גדול וקרית וויען מושב קיסרי עסטרייך נהרסה כמעט מתגרת הרעש, בתים הרבה היו טרף לשניו, ונחרבו עד היסוד בם, ובתים אחרים התנועעו בנענועים מופלאים ונוראים, הגגות נהרסו ובתי התלפיות נשברו לרסיסים וחומות כותלי בתי המשוש ושכיות החמדה התבקעו, וגם המגדל הנורא והמהולל הנקרא בשם ס"ט שטעפֿאן ועוד שני מגדלים גבוהים ועצומים נתדלדלו מפני תגרת הרעש.

ובשנת 1599 עבר הכוס גם על ארצות אוקריינא ושטייערמארק וקוראדונא (?) כי היה שם הרעש שלשה עשר ימים רצופים ומתו בהם אדם ובהמה רבה, ועוף השמים אשר לא יספר מרוב.

במדינת זיעבענבורגען היה רעש גדול בשנת 1603, והמית הרבה נפשות אדם ובהמה, ובנינים רבים החריב.

בשנה ההיא היה גם בארץ ספרד רעש גדול, והחריב כמה ערים עד אשר היו לגלים נצים ועיי מפלה. והחכם דוד קעגע יספר, כי גם אניות מלחמה אחדים גדולות ואדירות נחרבו בלב ים, וכמה מאות אנשים מצאו קברם במצולת תהום רבה. ויותר ממאה אלפים בהמות שונות אשר רעו אז באחו נהרגו במשך שעות אחדות!

בשנת 1607 היה עוד הפעם רעש גדול ונורא בעיר ליסאבאן בירת פארטוגאל, ביום ההוא רעשו ג"כ מגרשי אפריקא ואמעריקא הצפונית.

בעת הזאת היתה גם העיר סעטאבאל למעי מפלה.

גם בשוועדין הי' אז רעש אדיר.

נארוועגין,האלאנד,אשכנז,צרפת, השווייץ, איטאליע,והאי קארסיקא כלם חרדו אז מפני תנופת יד הרעש ביום ההוא, והסב נזק רב, כי בתים רבים חרבו ויושבים רבאות מצאו קברים תחת ערמת הבתים.

גם בפעץ ובמאגואיניעץ הוי' יד ה' בעת ההיא, כי התחולל רעש גדול, ובמשך איזה שעות נהפכו לתל שממה, גם העיר ליממא רעשה והתגעשה אז.

בשנת 1609 היה במדינת ענגעלאנד רעש גדול ומגפה נוראה, ומתו בעיר לאנדאן יותר מעשרת אלפים נפשות אדם במשך ימים אחדים.

בשנת 1610 בחדש אלל רגזה הארץ ממקומה והתגעשו והתמוטטו מוסדי הרים, וכל ארצות ביהם, מעררען, עיר וויען בפרט וכל ארצות אסטרייך בכלל התנועעו בנענועים מופלאים, ובנינים גדולים ומגדלים נשאים נהפכו לגלים נצים.

במדינת נעאפעל הי' בשנת 1627 רעש גדול ונורא, אשר כמעט היתה המדינה הזאת שממה וחרבה, ומתו אז יותר מט"ו אלפים נפשות אדם, והעיר לעזוננא היתה לתהום ארץ, וסופרי הדור החליטו בספריהם כי למן היום הוסד הארץ לא היה רעש כזה במדינת נעאפאל. והחכם בליסטוס, יספר בספרו, כי בעת ההיא נפל פעמון גדול מבית תפלה אחת על תינוק קטן וחי תחת הפעמון ולא הזיקו מאומה. ועל ידי המקרה המוזר הזה נצל מתגרת ידי הרעש הגדול ההוא אשר לא השאיר שריד מכל העיר בלתי הנער הזה!

בשנת 1628 הוי' יד ה' בדענעמארק ובעיר שטראלאזונט, כי רעש גדול היה אז באץ משך שלשה ימים רצופים.

בנעאפאל היה עוד הפעם רעש גדול בשנת 1639.

במדינת ניעדערלאנד התחולל הרעש בשנת 1640, ואש משמים המטיר.

בשנת 1642 היה ברעמישרייך רעש גדול ונורא. החכם קונקעל יספר כי גם מי הים התגעשו אז.

במדינת דענעמארק היה עוד הפעם רעש נורא ועצום, בשנת 1646, בלוית רעמים אדירים וברקים מבהילים וברד חזק ואשר מתלקחת אשר כמוהו לא היה לפניו.

בקאנסטאנטינאפאל היה רעש גדול בשנת 1648, וכמעט חצי העיר נחרבה אז, ועל ידי זה היה מהומה גדולה בעיר, עד שעם יאניטשארין מרדו אז במלך.

בווינציע היה רעש גדול בשנת 1659, והזיק יותר מעשרת אלפים נפש אדם אשר מצאו קברם תחת ערמת העפר.

בשנת 1662 היה עוד הפעם רעש ברומא.

בשנת 1665 היה רעש גדול על האי קאנאדא והרבה בתים נחרבו עד היסוד בם.

בשנת 1667 היה רעש גדול בעיר ראגוזא אשר בדאלמאציע.

בשנה ההיא היה ג"כ בפאזען רעש איום ונורא, וחמשים ערים נהפכו לעיי שממה ולגלים נצים, וכשמונת אלפים נפש אדם היו טרף לשיני הרעש האיום הזה.

בשנת 1668 היה רעש במדינת פרס, ויותר מכלם שתתה כוס התרעלה העיר קאבעררא, שלשים ימים רצופים התחולל הרעש באין מעצור.

בשנת 1673 היה רעש במדינת זאבאַסטאַן, עד אשר סופרי הדור העידו כי כרעש הזה לא היה זמן רב.

במדינת טיראַל בעיר איינשפרוק היה רעש בשנת 1690 והחריב את חצי העיר, והמית שש מאות נפש אדם.

בשנת 1692 רעשה הארץ על חוף האי יאמאיקע.

בשנת 1693 רעשה ותחל הארץ בקאטאניע ובארבעים ותשע הכפרים אשר ישתרעו מסביב לה, ומאת אלף נפש אדם מתו!

בשנה ההיא רעשה העיר קאראהאז, כל עמודי בתיה רופפו כרגע, ואחרי עבור שתי שעות היתה לשממה עם כל ארמנותיה וטירותיה יחד לעפר מות נשפתו.

בשנת 1698 היה רעש בסיציליען וכשמונים אלף איש ירדו דומה במקום הזה, איזה ימים לפני הרעש נדדו הלכו להם הבהמות ועוף השמים.

בשנת 1699 היה עוד הפעם רעש גדול בעיר ליסאבאן וכששים אלף איש נאבדו במשך רגעים מעטים!

בשנת 1736 היה רעש גדול בצרפת ובטבריה נורא מאד, ויתגעש ותרעד הארץ עד אשר נעשו הערים האלה כמעט לתל אבנים, וכשני אלפים יהודים אבדו שם את חייהם וכל הבתים ובתי כנסיות נהרסו עד היסוד!

החכם המפואר הומבאָלד יספר בשם החכם וואגענער כי בשנה הזאת היתה עוד הפעם רעש גדול באיטאליע.

בשנת 1746 רעשה הארץ בעיר ליממא אשר בפערוא, 74 בתי תפלות שונות נהרסו, 200 בתי מושב נפלו ושלשת אלפים נפש אדם נהרגו.

בשנת 1775 עבר עוד הפעם הכוס על בירת ליסאבאן89 העליזה, משוש כל ערי פארטוגאל, כי הי' שם רעש גדול איום ונורא, טרם פרץ הרעש נשמע קול סתר רעם במעבה האדמה, והארץ נדדה שלשה פעמים, כל בתי העיר נפלו וענן האבק כסה את עין הארץ וגם השמש חשך בצאתו; העיר היתה לחרדת אלקים וכל הבתים נפלו יחדיו ויהיו לערמת עפר ואבנים מנופצות, והאדמה באין מעצור תחת שואה התגלגלה, נדדה גם נעה. וכארבעים אלף איש נקברו תחת ערמות הבתים ובתי התפלה אשר התקבצו שם אספה ביום ההוא.

בשנת 1783 רעשה הארץ ותחל ממקומה בעיר קאלאבריען אשר במעססינאַ, וגם מי הנהרות אשר ישטפו מסביב לה גאו והתגעשו.

בשנה ההיא נהפכו לערמת עפר גם הערים: רעעגיא, מאָנטעלעאנא אפידדא ועוד רבות כאלה.

גם בסיציליען וקאלאמבריען היה בשנה ההיא רעש גדול, עד כי גם הרי־אפעניניען אשר ישתרעו שמה נעו כשכורים כאשר ינוד הקנה במים.

בשנת 1784, היה רעש גדול בעיר גוואנאק סאטא, אשר במעקסיקא, עד כי כל יושבי העיר חשבו כי נכון בידם יום חשך והשליכו משכנותיהם, ויעזבו את העיר גלמודה מבלי היות טרף לשיני הרעש הנורא.

בשנת 1797 היה רעש גדול בבריא־באמבאיי אשר באמעריקא. וכארבעים אלף איש גועו מתגרת ידי האיתנים האלה.

בשנה ההיא היה לחרבה ולתהו יליל שממה העיר קוקוטטא אשר במחוזקויטטא באמעריקא, מתגרת ידי הרעש אשר התחולל.

גם העיר סאן־אנטאניע באמעריקא שתתה את כוס התרעלה בשנה הזאת. אנשים רבים הומתו ובתים אין מספר נחרבו.

גם העיר באזאררא באמעריקא נחרבה כמעט מהרעש.

העיר סאַלאזאַר היתה בשנה הזאת למדבר שמם.

סאן־כרוסטאבאל נהפכה בשנה הזאת לעיי מפלה וגלים נצים.

גם סאן־געטאנא וס"ט יאגא באמעריקא גם עליהם עבר הכוס בשנה הנזכרה, וכל בתי תלפיות והיכלי עונג נהפכו לגירי מנופצות ולאבני חרבות.

העיר העליזה גראממאלאטטא היתה לתל שממה, וארבאלעדאס המהוללה שתתה ג"כ את הכוס הזה בשנה הזאת.

גם הערים קוקוטייללא וקוקוטטא אשר באמעריקא היו ג"כ למדבר שמם מתגרת ידי הרעש הזה, ועם יושביהן יחד כעשרת אלפים איש נאבדו מארץ החיים.

בשנת 1799 ביום 4 לחודש נאוועמבער, רעשה ותרגז תחתיה הארץ בכל סביבות העיר קומאנא, ותהי הארץ לחרדת אלקים, בעת התחולל הרעש הנורא הזה הצליח להחכם הגדול הומבאָלד אשר היה אז לרגלי מסעותיו שם – בפעם הראשון לימי חייו להתבונן על טבע רעש הארץ.–

החכם הנזכר בספר מסעותיו יספר כי בעת היותו בעיר קאראקאס, עבר אז הכוס עליה, כי לפתע פתאום, והנה אורח אי־נכבד שחר את העיר העליזה הזאת, ורעש גדל הרסה עד היסוד בה, ועד כדי י"ב אלפים מתושביה מצאו קברם תחתם ויאבדו בחיק האדמה.

בשנת 1812 רעשה הארץ בקאראקאס וכארבעת אלפים נפש אדם מתו אז.

בשנת 1819 נתעוררה פתאום הארץ במדינת חינא ברעש גדול וישקע שטח גדול ורחב ממנה אשר נהפכו מי הים לשם, ובמשך איזה שעות נתחדש ים גדול ורחב ידים מן שטח 2000 פרסאות ענגליות.

בשנה ההיא הי' רעש גדול בארץ הודו (אינדיען), והאדמה ירדה מטה, ותמשך בכחה בתים רבים וגדולים וכל בתי תלפיות ועמודי חוסן יחד על עפר נחתו!

בשנת 1822 רעשה הארץ באלעפפא, וכארבעים אלף איש מצאו קברם תחת גירי המנופצות ואבני החרבות.

בשנת 1827, הביאו כותבי העתים חדשות נוראות מארץ יאפאניען אשר חזון הרעש נפרץ שם, אשר לשמעה תאחז סער, וגם עמודי־חול (זאַנדהאזען) נוראים ונשאים התנשאו מנבכי ים.

בשנת 1829 רעשה הארץ בעיר מורציע אשר בספרד, וכארבעים אלף נפש אדם נהפכו לעיים נצים.

בשנת 1831 רעשה הארץ עוד הפעם בסיציליען ועל ידי הרעש הזה יצא במקום אחד על הים אי חדש המכונה בשם פערדינאנדא.

בשנה הזאת היה גם רעש גדול בעיר קאזוסין והחוף מיטטאַ העמוק חמשים רגל היה אחרי כן לגבעת חול גדולה מאד.

כשנים אחדות אחר הרעש הזה, שחר הרעש גם את העיר העתיקה אשר בשם „עיר המוירען“ נקבוה סופרי הדור והתערערה עד היסוד בה ולא הי' שריד לה. האש אשר נשקה אחרי כן בעיר הזאת האבידה שריד לאשר השאיר הרעש, וכל בתיה הנשארים היו טרף ללשון האש.

חכם צרפתי אחד, אשר נשלח לארץ קאלאכריען לחקור על שרשי הארץ; יספר לנו מהמפלה מעיר מעססינא וראגיס ומעיו נחמרו לראותן וכל רחובותיה יבכיון מר.

בשנת 1834 רעשה הארץ בעיר ירושלים ובבית לחם יהודה, עד אשר בתים רבים נהפכו לגלים נצים.

גם בעיר טראפעא ולינקאטערא היה רעש גדול בשנת 1840, עד כי כארבע מאות בתים גדולים נחרבו.

בעיר פאלישטענא התחולל אז הרעש, כל עין תזל פלגי דמעות מהחזיון האיום הזה אשר יתארו לנו סופרי הדור, אדות העיר האומללה הזאת, אהה! עיר אשר היתה מלאה אדם כצאן, וכל ארמנותיה היו בעוד רגעי מספר לתוהו ובוהו וינשוף ועורב ישכנו בה.

ביום 29 לחדש יוני שנת 1873 רעשה שתי פעמים הארץ בוועראנע אשר באיטאליען, הרעש השני התעודד 22 זעקונדען כעשר בתים נהרסו עד היסוד בם.

ביום 30 לחודש הזה שנה זאת היה רעש גדול בארץרומא בעיר טאלעטיאָ אצל קאנאגליאנא, בית תפלת הנוצרים אשר שיא חוסן מגדלו הגיע עד העבים נחרב כמעט רגע, ושלשים ושמנה אנשים אשר התאספו אספה ביום הזה לא יצאו עוד מבית התפלה. ביום הזה היה גם רעש גדול אצל פיטאריע ברומא, וארבע עשרה אנשים נהרגו, ורבים נפצעו בפצעים אנושים מאד. ובעיר בעלינאָ הוריד הרעש את מגדל בית התפלה אשר יתנוסס שמה.

בשנה העברה שנת 1875 רעשה הארץ באמעריקא הצפונית, כל עט סופר ילאה לספר את אשר היה שמה. זה היה ביום 27 לחודש מאי. גם העיר סוואססטאפאל ברוססיא רגזה משך איזה רגעים בשנה הזאת ממקומה.


תולדות ימי אבן־השואבת (מאגנעטיזמוס).

העתקה חפשית מספרי החכם האַללען.

אבן־השואבת, מוצאותיה מימי קדם קדמתה. הראשון אשר הצליח לו למצא בראשונה את האבן הנפלאה הזאת, לא נודע על נכון, דעות מדעות שונות החליטו חוקרי הטבע הקדמונים על מוצא המאגנעט, אבל כלם לא באו עד עמק השוה בדבר ממציאה90, אם נגול לפנינו את מגילת יחושה, נראה כי אבן־השואבת תוכל להתפאר בשנות שלש אלפי השנים אשר ראתה חיים עלי אדמות, שלש אלפים שנה! לא יום אחד הוא כי יעבור היה תהיינה! אמנם זאת לא נוכל כחד תחת לשוננו, כי חכמת הרפואה (ארצינייקונדע) וחכמת הטבע עוד כבירות ממנה לימים כי לפי עדות הסופרים הקדמונים כהוראנימוס וציצערע; ימי לדת חכמת הרפואה והטבע ומקור חוצבו יאבד בערפל שנות קדומים והדרת שיבה רבה עליהם חופפת!

כל חכמי הטבע הקדמונים, וכל סופרי נפלאות ה' ידברו נכבדות אדות האבן הנפלא הזאת וגם בספרי דברי הימים העתיקים יש ספורים ומליצות רבות על אדותה. וכל החכמים והחוקרים על כל דבר לאמתו מימי קדם, שמו כל מעיינם ועמקי חקירותיהם על דבר אבן־השואבת, ומה מאד השתוממו בראותם את כח־המושך שלה! ועל ידי זה, כל חכמי תוגרמה, מצרים וארץ יהודה הקדמונים כבדו מאד את אבן־השואבת והיתה יקרה מאד בעיניהם. גם חכמי הרופאים לא הרפו ידם ממנה וגם המה הוקירוה מאד. הכומרים והקוסמים החזיקו בתרמית ובדברי תעתועים רבים, והתחילו להתעות את העם בספרם הרבה נפלאות עדותה הבנוים עד אדני ההזיה (פֿאנאטיזמוס) ומצאו בזה חית ידם. גם רופאי אליל נלוו עמם וחשבו מזימה לתת להמאגנעט מהלכים בבתי־המרקחות (אפאטהעקען) ולעשות ממנה סמים למרפא, רפואות כאלה נחשבו מאד בעיני היונים והרומאים, בעיני הסינים (חינעזער) והערבאים (אראבער) הקדמונים, והיו מרפאים את החולים באבן־השואבת, ולפי עדות כמה חוקרי־קדמוניות (ארכיאלאגען) רפאו עם אבן־השואבת כל ימי־הבינים (מיטטעלאלטער), ועוד בדורות שלפנינו נחשבה מאד מרקחת־המאגנעט בעיניהם, והיו מאספים אותה בבתי־המרקחות באויראפא. עוד הרופא המפואר אנטוניוס מוזזא רפא באבן־השואבת הרבה מחלות, והרופא אנדרומאכוס הקרעטאני המציא מין אחד באבני־השואבת אשר היה נחשב יותר בבתי־מרקחות וסגולה ידועה לשחין ולכל נגעי צרעת ועוד לתחלואים שונים ידועים, רבים יחליטו כי גם למוכי־שחפת וקדחת ולכאב העינים היתה טוב מאד, והנשים מעמים הקדמונים משחו עם מי־מאגנעט את פניהן להעביר הקמטים מעל עור פניהן ולהטיב את הצבעים.

הסופר הקדמון פליניוס יחליט, כי מינים אחדים ממין אבן־השואבת יזיקו מאד את בריאת גוף האדם, ואם יגיע לנחירי אפיו בעלותו מגחלי אש אז יזיק מאד את האדם ובריאת גופו יתמוטט. ואם יבלע גרעין מאגנעט אחת אז קל מהרה יפול על ערש דוי, יען כי יש מינים מאגנעטים הרבה המורכבים מחלקים ארסיים מארס הארזעניק.

הסופרים הקדמונים אשר אהבו מאד לספר ספורים הרבה אדות כל ההמצאות אשר נגלו בימיהם, טפלו גם הגדות ואמונות טפלות אדות אבן־המאגנעט. רבים האמינו בשוא נתעה, כי בהריח האדם את עשן המאגנעט יאבד את כשרון דעתו וכאחד המשוגעים יחשב. גנבים ושודדי לילה הפילו תרדמה עזה על הישנים בעזרת אבן־השואבת, ילדים רכים וענוגים באין אונים, ישישים וזקנים אין איל החזיקה אבן־השואבת את מבנה גויתם והתחזקו כבימי עלומיהם, האהבה אשר היתה בין שני דודים החזיקה משנה כמבראשונה עד כי נפשות שתי העגבים נקשרו כתאומי בטן. גם גלתה מצפוני ורזי העלם אשר מעל באהובתו, והחתן נתן מיד אוזן קשבת לדברי דודתו והשיב את אהבתו אל חיקה. אמונות טפלות כאלה התעו את לבות הקדמונים לבתי האמין באמונתם ולבלתי עבור את אלקיהם בכל לב ונפש. הסופר דיאסקארידוס יספר, כי גם הרבה יהודים נתעו בהבלי האגדות והספורים האלה.

גם בעיני הקוסמים והמגים (מאַגיער), המנחשים והידעונים היתה חשובה מאד אבן־השואבת, ובפרט אבן־השואבת הלבנה. העלמה אשר חפצה למצוא חן בעיני העלם הלכה לדרוש בהידעונים והם משחו את שפתותיה עם אבן־המגנעט ועל חלקת צוארה תלו חרוזי־אבני־השואבת הקטנים על חוט צמר אדום וקל מהרה מצאה העלמה חן בעיני העלם. המנחשים קראוה בשם אבן־שואבת־הבשר (פליישמאגנעט). רעיונות גבוהים ומחשבות מאושרת התנוססו בלבב האדם בנשאו אבן־שואבת בתוך צלחתו, אשר קנה בכסף מלא מאת קוסם או מנחש, והלך לו בטח ושאנן באין מחריד אף ביערים עבותים ובמדברות שממות בהאמינו כי אבן־השואבת תרחיק מאתו הצרות והסכנות הנשקפות מנגד לו. והסופר אלבערטוס מאגנוס91 הקדמון יאמר, היות כי אבן־השואבת תרחיק את כל חזיונות ומראות הלילה המדומות הנכונים להחריד ולהבהיל את רוח האדם. לפני מלך הודו אחד ערכו השלחן בעת ארוחת הצהרים כל המאכלים וכל המגדנות בכלים שונים הנעשים מאבני־השואבת בהאמינו כי על ידי זה יתנו המאכלים טעם וריח טוב ומבריאים ומחזקים את מבנה גויתו. אנשי הצבא ההודים חגרו לפנים על מתניהם כלי קרב שונים אשר כלם היה כמעט מצופים עם אבן־השואבת בהאמינם אשר על ידי זה ינצחו קל מהרה את המלחמה.

גם חכמי האלכעמיע יקרו מאד את אבן־השואבת, החכם גאלענוס יהלל מאד את האבן הזאת אדות פעולותיה הרבות אשר פועלת ותעשה נגד מחלת הוואסערזוכט, דיאסקערידוס הגה ורפא את חולי־המאלענחאליע בנתנו להחולה לשתות שלש גראן מדי יום ביומו ואת אבק המאגנעט הלבנה פזר על פצעים אנושים וארסיים92 וכדומה. החכם הרופא פאראקעלזוס רפא עמו כל מחלות־העצבים ומחלות הקיבה, הרופא זעלמאנטוס הקדמון השיב גם את השבר (ברוך) בעזרת האבן־השואבת.

הרבה מאות שנים אחרי אשר נגלה המאגנעט לעיני יושבי תבל הלכו כל החכמים והחוקרים אשר שמו כל מעיינם עליה – בעינים עצומות ובארחות עקלקלות ועמלו כלם לבוא עד תכונתה העקרית לשאלות ולמקרים נחוצים, אבל למורת רוחם חפצם זה לא הצליח בידם. עד אשר קמו חכמים אחרים היותר גדולים מן הראשונים והם החלו לאט לאט לפקוח עיניהם והצליחו למצא אחרי כן נתיבות האבן הנפלאה ולדרוש אחר טבעה ותכונתה, ועל ידי אופנים חדשים ובחינות ונסיונות מחוכמות, על פי אורח החקירה הישרה מצאו און למו, וכביר מצא ידם לעשות גדולות ולחשוף מצפונותיה, להגלות עמוקותיו מני חושך ולהסיר האמונות הטפלות והגדות מני קדם אשר ספרו הראשונים, ומה מאד השתוממו והתפלאו אז בנגלה לפניהם פתאום כח המושך של אבן־השואבת. משוררי יון ורומא כוננו אז את מיתרי כנורותיהם על נפלאות כוח מושך אבן־השואבת וכל חכמי הזמן וכל הסופרים שעשעו את נפשם בכתבם בספריהם על דבר האבן הנפלאה הזאת. החכם המפואר בופפאן יאמר עם הספר כדברים האלה: „אין דבר בעולם אשר נוכל להראות על ידו בעליל את כח המושך שלו כמו האבן־השואבת, והנה גם האנשים האלה אשר חושבים את ספורי כחות הטבע כספורי מעשיות, גם המה בראותם כחות אבן־השואבת יתפעלו וישתוממו לראות ויטו את לבם לכל מראות הטבע“. החכמים הגדולים פליניוס ושטראבע הרימו קרן אבן־השואבת בכבוד וירחיבו את נפלאות כח המושך שלה בכל פאתי תבל וקצוי ארץ. קיסרי רומא ומצרים צוו להחכמים אשר בידם ידיעת טבע אבן־השואבת לכתוב בספר ולתאר את נפלאותיה וכח המושך שלה, שיהיה לדור אחרון ולזכרון עולם, אך כל הספרים וכל המאמרים אשר נדברו בהם נכבדות אדות אבן־השואבת נסחפום זרם העת ואבדו מתוך הקהל, אך כתבים אחדים נצלו בארח פלא ממצולות תהום הנשיה ונשארו בידנו עד היום הזה.

אף כי חזון אבן־השואבת נפרץ אז בכל פאתי תבל, וכל החכמים דברו נכבדות בספריהם אשר כתבו בימים ההם, בכל זאת לא באו עד חקר תהום נפלאותיה ופעולותיה הרבות אשר יש לאל ידה לפעול בתבל ארצה, וגם החכמים היותר מפורסמים בימים ההם לא עזבו עד היסוד את ההגדות והספורים אשר נמסרו אדותיה מני קדם עד כי לפתע פתאום עוד מאה שנה אחרי כן קמו חכמים אחדים מהוללים ומפורסמים, והם עקרו את כל יסודותיהם של החכמים הראשונים, פרצו גדריהם, נתצו ושברו עמודיהם ואדניהם הרסו ולא חמלו, וחברו ספרים נפלאים ומחוכמים לדכא תחת רגליהם כל האמונות הטפלות אשר טפלו עליה עד כה, וכבר נדפסו ספריהם ונתפשטו בכל העולם ואין פוצה פה להשיב על דבריהם ואין עומד בפניהם כי להם הצדק. לחוקרי הערבאים ולחכמי הפלוסופיא השאלאסטית במאות הבינים (עיין ספר דברי ימי עולם חלק שני להחכם המצוין ה' קלמן שולמאן) אשר המה ממציאי האלכעמיע, היו שיטות החכמים האלה אדות המאגנעט כפי אשר הבינו הם בחכמתם יסוד נאמן כי כל האגדות וכל האמונות הטפלות האלה שר עמלו הראשונים לטפול עליה – לאפס, וכל החולק עליהם כחולק על האמת! ולכן פשטו החקירות אדותיה מוטות כנפיהם מלוא רחב הארץ, ולא נטו אחרי הבלי שוא ומדוחים. ובמאה השש עשרה יצאה אבן־השואבת מתחת סבלות החקירות האלה ביד רמה וחכמים יותר חדשים קמו, חכמים אשר דבר אין להם עם הראשונים ועם חקירותיהם ומשפטיהם אדותיה, הלא המה החכמים אשר לרגל הח' נארצעלעס ינסו, ובמאה השש עשרה החלו החכמים לחקור חקירות עמוקות איך ומה להקיר את כח המושך שלה. הבחינה הראשונה אשר בחנו ונסו בכח אבן־השואבת היא: לקחו אבן־שואבת אחד, והניחו אותה תחת הנייר, וממעל על שטח הנייר זררו עליו פתותי חריצות הברזל במטאטא חול, והנה בבחינה הזאת ראו שפתותי החריצות נסדרו על הנייר בקוים ישרים, בשני עברי המאגנעט מזה ומזה, ואחרי אשר החלו להניע את הנייר באצבעותיהם, אזי ראו כי הוספו הקוים את סדרם הישר, ולפעמים התבוננו כי התהוה על הנייר מיני ציורים מסודרים להפליא מאד. עונג ונעימות שבעו בראותם להשתוממות נפשם את המראות והנסיונות הנפלאותהאלה! ואחד מן חבור החכמים האלה יאמר כן בספרו: „מי האיש החפץ להתענג במראות נפלאות טבע אבן־השואבת לא יתעצל לבחון את הבחינה הנוכחית, יראה בעיניו את טבע כח המושך של המאגנעט“, ועוד חכם אחר יאמר בספרו, כי אבן השואבת הזאת יפה היא לתועים, והוא אבן התועים באישון לילה ואפלה בין סבכי יער לנחותם הדרך והמקום אשר יבקשו, בהביטם לשני קצות מחט־המאגנעט, המראים להם באצבע רוחות צפון ודרום, ונקרא בשם „קאמפאס“ הנודע תשמישו ותועלתו לעוברי ארחות ימים באניות תורן וצי אדיר.

וחכמי הטבע מתקופת העת החדשה הזאת החיים אתנו, מעמיקים לחקור ולדרוש אחר האבן הזאת, ומפליאים עצה ומגדילים תושיה, ומגלים לנו חדשות ונצורות המפליאים כל רוח, וממלאים כל לב תמהון. ובדרך כלל אם נפקח עין להתבונן בכלל תרחפנה עצמותינו מגילה ורעדה, ויראת כבוד תאחזנו כי מצבבן רם ונשא וגבה מאד! חדשות נפלאות תולדנה יום יום, פלאי דברים עמוקים יגלו וחכמנו יעמיקו עמוק עמוק, ולכל תכלית יחקרו וידרשו, יצללו במעמקי שפוני טמוני סתרי נפלאות הבריאה אשר ברא אלקים בחכמה, ויחתרו בכל שארית כחם למצוא מופתים ברורים וחותכים אשר אמתתם ברור כשמש בצהרים, ואף כי יש עוד דברים רבים נסתרים גם עתה, אשר רב מאד עמקם והחכמים לא יעצרו כח לרדת עד עמקי סודותיהם ולחשוף רזי תעלומות מצפוניהם, אך הלא גבול שם לשכל בן תמותה ואין יעיז לבוא עד תכלית שדי ועמקי בינתו? אולם האלקים נתן את התבל בלב האדם לבלי ירדם ולבלי יחבק יד בעצלתים!


נקם ושלם

נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים. (ישעיה ל"ה, ד').

מן המאמר הנוכחי יראו ויתבוננו הקוראים בעין בוחנת, כי עין ה' צופיה ממעל על כל הליכות בני האדם, לשלם על יתר כל עושי עולה וגאוה, וקושט אמרי אמת אלה התוו לזכרון מימים מקדם ויוחקו בספר.

זה שנים שמנה אשר עברתי לרגלי עניני דרך כפר קטן „אופיט“ הנצב על יד דרך העולה מעיר פאנעוועז (פלך קאוונא) לעיר „קראַקינאווע“ סרתי לבית מלון היהודי אשר שם מנגד, הנשקף אל בית תפלת הנוצרים של הכפר הזה, אחרי הנפשי מעט מטרדת דרכי, יצאתי להתבונן על פני הככר המשתרע אצל הכפר האוחז עיני העוברים בקסם מראהו ובהגדות עתיקות המסורות על אדותיו בפי כל ההמון מסביב, אמנה נפלאתי גם אנכי בהביטי אל ההר והגבעה בגבהה המתנוססת עליו בהדר, על ראשו נטועים ארזי־אל וזמורת זר, מסביבו תעלה רחבת ידים החוסמת את העוברים אליו מבלי רפסודה קטנה, שמה כל רמש למינהו וזוחלי עפר יבחילו נפש רואיהם מבלי עובר, נדלחו מימיה מחיות־המים, ופניהם כסו דשא המים ועשבות בוץ, ובמתנים מלאות חלחלה, יצלח איש נכרי את התעלה לבקוע אל הגבעה. על המחזה הזה התמהמהתי להתבונן, ונפשי אותה להתחקות על העזובה הרבה בקרב נאות כרים, ועמקים עוטפים בר בנאות האכרים סביב, שבתי למלוני, ואפן אל בעל המלון להציל מפיו שרש דבר נמצא בו, כי קרוב הוא וזה ימים כבירים אשר הוא גר שם; אדון הבית נעתר לשאלתי, ויאמר אלי בהבטיחו אותי כי דבר אמת בפיו, וזה החלי:

„לפנים ישב בכפר הזה שר גדול לעם פאלען, „שיצינסקי“ שמו, הוא היה איש עריץ ואכזר, רע מעללים ובוחר בכל תועבות ה' אשר שנא, מפיו רגזה ארצו כי שערוריה עשה ונבלות אין קץ לעמו החוסים בצלו, וירעצם אל השמים משפטו, שלח ה' חציו וברקים רב, והארץ התקוממה לו, שאול מתחת רגזה ובקול גאון הרעימו הנשיאים ממעל רעם; ויפגע בנבל הזה, ויהפך לנציב אבן, והארץ פתחה לועה ותבלע את כל היקום אשר לו ונהר הוצק יסודם, זאת היא התעלה אשר ראית וזאת הגבעה התנשאה אחר הרעש על עיי מבצר השר הזה, אך אבן־גוית השר הזה לא מצאה קבר לה, ותשאר לדראון עולם ולחרפת נצח, אם יש את נפשך – הוסיף בעל המלון לדבר – לראות גוית הנתעב והנאלח, אצוה ויבאוהו סחוב והשלך לפניך“. נעותי משמוע, אך עוד יותר נבהלתי מראות כי בעוד רגעים אחדים הביא משרת כהן הכפר – את הגויה ההיא נשואה על זרועותיו בעד אגורה אחת וצנצנת יין, אשר הבטיחהו נער בעל המלון בפקודת אביו, למעני, הה! רעדה אחזתני, פלצה נצחת הפיצה מהמראה, זא קומתה; שתי אמות באמות איש, ודמות אדם נקשה־אבן, ובכל זאת משקלה רק שבע לטרא, רגלה הימנית נעדרה ושתי מלתעות נפקדה ויותר בנין גוו שלם מחוץ עד שער לא נעדר מול רום קדקדו, אך תחת עיניו וחוטמו, ימצאו רק חורים גדולים, לא אפונה כי גם קרביו אכלו והיו לאין, אף אם עור בשרו שומר עוד לצלעותיו, את העבד שאלתי איככה לא תירא מסחוב גוית מת יום ולילה? ותהי מענהו כי כן עומדת היא בחדר המחובר בצלע בית תפלתנו כנציב שיש, ועליו תלוי פח הרשום עליו כל התועבות אשר עשה, ובכן לא יאשם איש אשר יבזה צלמו כי לא צלם אלקים הוא, באשר אין אלקים הי' כל מזימותיו“. פקדתי וישיבו את הגויה אל בית כלאה.

עוד לא נמלא חשק לבבי על דבר תולדות האיש הנורא הזה, להתחקות על שרשו מאד יאבתי, שערתי בנפשי כי אצלכהן הכפר הזה אמצא את שתדרוש נפשי ע"פ דברי הימים העתיקים הנמצאים אתו, כל הלילה לא שכב לבי, מוסר השכל שחר את לבבי כי לה' נקם ושלם, כאשר הציג למשול דורים את אשר העמיק שחת, הלילה חלף לו מלא תנודת לבב ויאתה בקר. קמתי ערכתי תפלתי ואשכם ללכת אל הכהן, שהרתיהו להוציא ממסגר ההגדות את הספור האמתי על תולדות השר הזה, הכהן הנוצרי הזה נשוא פנים הוא וגבר חכם בעז, אהב אדם, ובהדרת כבודו קם ממשובו ויוציא מארגז ספריו, ספר קטן עתיק ימים בלשון פאלאניות, ויושט אותו אל ידי לאמר קרא נא זה ותמצא את שתדרוש נפשך! ברב תודה פתחתי את הספר הנקוב בשם „תולדות השר שיצינסקי“, ואל הקורא אספר אך מעט מזער ממעשהו זר מעשהו, אשר עלל במשך שנות חייו אשר לא חיצה ימיו.

תחת ממשלת „מיכאל קאריבוט“ מלך פאליין אשר מלך בשנת 1669 אחרי מות המלך „יאן קאזימער“, נפלגה ארץ פאלין לשלשה מפלגות אשר שררו עליהן שלשה שרים נכבדים, ואשר האחד מהם הוא השר הנכבד שיצינסקי זה נושא הספור, הוא היה עשיר גדול מאד ואין קצה לאוצרותיו, לו היו כפרים וחצרות ועיירות רבות סרו למשמעתו וחרדו לתנופת ידו, לו היכלי שן וכל שכיות החמדה, הון יקר וסגולות מלכים, אך בעשרו גבה לבו עד להשחית, כל האדם כאין נגד תאות לבו, ושכורת חמתו וגאונו עברה עד תאות גבעות עולם, וישת בשמים פיהו ואין אלקים רגל על לשונו כל היום, בעבדיו רדה בפרך ובמצח נורא שפט את אשר מרה את רוחו או למען התענג לשמוע אנקת חלל, בשאפו דמים הי' הנקל בעיניו לשלוף חרבו מתערה לכרות ראש איש ברוח שקט, אשר שם לו עלילות דברים, או סגר אותו על מסגר בתחתיות ארץ עד כי גוע ברעב כן עשה ליהודים רבים אשר גרו בבתי מלוניו אם לא שלמו שכר מעונם ביומם. שמה טחנו ברחיים עד תום כוחם ואחרי מותם צוה להשליך פגריהם על פני השדה. אשה לא לקח, אך קדשות רבות היו לו, בנסעו עם קדשה לרוח היום, ויפגע אשה הרה, ויתערב עם הקדשה על הריון האשה אם זכר או נקבה היא ולדעת על נכון, פקד לרכבו לבקוע כרס האשה ולהוציא פרי בטנה ויעש הרכב כן. ביום הולדתו או הולדת אחת מפלגשיו, עשה משתה לאציליו, למסוך ביין את בשרו, ובטוב לבו ביין, פקד להזעיק כל עבדיו אל גינת ביתנו, וליסק על עצי הגן להשמיע בקול: „קוקו! קוקו! ואחרי עשותם כמעשה העופות, מצא את לבבו לירות בם הוא וכל פקידיו ולקול נפלם וזעקת שברם, מלא העריץ שחוק פיהו, או כי צוה להטבילם בזפת עד קדקדם, ויצת אש בם, ובגעת המקוד אל עצמם ואל בשרם, ויחלו האומללים לרוץ הנה והנה מחמת יסורי מות אלה, אז פרץ שחוק אכזרי מכל הקרואים. אין קצה לתעתועיו הרבים, גם אנכי חדלתי מלקרות עוד יתר תועבותיו ואכזריותיו הקשות אשר עלל עלילות ברצח, וכבוד אלהים הסתר דבר, מהגיד מהתולותיו וגדופיו לאל אלהים. גם לעבדו שומר ראשו לא נשא פנים, ויותר מחצי שנה לא עבר על משמרתו ויאסוף חייהו, עד כי מאנו עוד משרת לפניו בכהונה נכבדה כזאת. אך אחד היה איש גבור חיל אשר עמד לפניו ימים רבים, כי פעם אחת, והעבד עושה מלאכתו בחדרו פתאום נפתחה הדלת ברעש, והנה השר בא, וירעם עליו בקול: „לך אחרי“! ויבאו אל חדרו הנהדר, שם נצב שלחן ערוך מגדנות ומאכל תאוה, ויאמר לעבדו: „שב אכול“! „למה תהתל בי אדוני? – ענהו העבד – לא לאיש נקלה כמוני שבת אל שלחן רוזנים“ – „הלא צויתיך“! הרעים עליו שנית –. העבד לא אחר לעשות פקודת אדוניו, טרם הגיע הלחם אל פיו, רעם השר בקול אדיר: „הוי עצב נבזה ובוז משפחות, עבד נקלה, איך נגשת אל שלחני להושיט מאכל אל פיך? האם לפניך נכונה הארוחה? לך אתי ואשלם לך גמולך!“– „אהה! אדוני! הלא אתה פקדת עלי כזאת?“ – „הס נקלה!“ – הרעיש בזעם נורא, ויסגור הדלת ויאמר: „עתה קרב קצך, דמך בראשך על אשר מרית את פי!“ וישלוף חרבו לפגוע בו. „נכון אני למות“ – ענה העבד בשקט – אך הבליגה נא ברוחך אדוני! רגעים אחדים עצור זעמך, עד אשר אפקוד רוחי ביד האלקים אשר נתנה“ – „הנך הולך למות, ועוד תתפלל לה‘? – שאל האכזר בקלסה. „כן כן הוא אדוני“ – אשיב רוחי לה’ אשר עשה לי את הנפש הזאת“ – השיב העבד בחרדת קדש. „בוז לך נקלה! אין אלהים בגבהי מרומים כאשר בארץ אני ואפסי עוד, ולמי תרבה להג ותשפוך שיח? – קרא האכזר – האל ארבע קירות הבית תתפלל? – העבד הנאמן לאלקיו התפלץ משמוע גדופה נוראה ופתיות אכזריה מפורש יוצאה מפי אדוניו אשר לא הקשיבה עוד אזניו מעודו, ובחמה שפוכה התעודד ויקפוץ כנמר על הנבל, ויפילהו בכח ארצה, וילחוץ בגוו על לבו וידו אוחזת בצוארו לשום מחנק לנפשו, „עתה אנקם את נקמת ה' ממך בליעל, ונקמת דמי הנרצחים והעשוקים ממך, מות תמות אכזרי, רשע עריץ, ולא תוסיף עוד לערוץ אנוש ולחרף אל חי!“ – ויקח את החרב להשיבו אל לבו, בקול כאוב מארץ התחנן הבליעל אל מתקוממו, „אויה הניחה לי, לא אוסיף עוד… לא ארים עוד ידי עליך, לא אגדף עוד את ה‘! ככלות כוחי, אנא חייני! והעבד הרפה מעט ממנו. „אם תשבע לי בה’, הנך מוצל!“ אמר העבד. „לה‘?“ – ענהו האכזר – הלא לא האמנתי בה’, ואיך אשבע בשמו? הנני נשבע לך בשם כבודי, כי אעשה שלום לך ואכפי לא יכבד עוד עליך“. אז הרף העבד ממנו, אשר לבש נקמת ה' לא כמדו. וירום מן הארץ ויאמר: „עתה ידעתי כי יקרה נפשי בעיניך והנני כורת ברית אתך לעולם לעשות אתך חסד ואמת רק תשמע בקולי.“ – אך עד ארגיע נענה האכזר העריץ מול החזק ממנו ועד מהרה שב ונחם, ויטור איבה נצחת לעבדו. לא ארכו הימים, ויהי היום והעבד עושה מלאכתו ויבא אדוניו אליו ויאמר: „לכה אתי“! ויקם העבד וילך אחריו, ויביאהו חדריו חדר בחדר, ויבא אל החדר הפנימי, והנה על קירות הבית תלויים כל כלי מות לאין מספר, חרדה גדולה נפלה על העבד וישאל את אדוניו: „מה יצוה אדוני?“ – מבלי נתון לו מענה על שאלתו, סגר את הדלת בעדו, ואח"כ נגש אל הנשק, ויבחר לו חרב מרוטה, ויפן אל העבד ויאמר: „עתה אקח נקמתי ממך, אשר חפצת להשמידני“. ובשלהבת קצפו אבה לגשת אל העבד להשיב צור חרבו בחדרי לבבו, אך עד מהרה הוציא העבד מתחת למדיו קנה רובה ויכוננהו אל לב השר, ויאמר: „אם תקרב אלי אז אירה כדור מות אל חדרי לבך“ – בזעם איום, נתר השר ממקומו אחור. „האתה תשלח עוד ידך באדוניך“? – „כן כן אדוני! אני אני אשלח“ – ענהו העבד בגודל לבב ורוח שקט, „הנך אדון על מלאכתי, אבל לא על נפשי ורוחי“. „השלך הפעם את קנה הרובה“! „אחרי עזוב אדוני את נשקו, אטוש גם אני את נשקי לארץ“ – ענהו העבד, וישליך האדון את חרבו לארץ, ואחריו העבד את קנה־הרובה, אך חיש קל הרים האדון את נשק עבדו ואת חרבו ויחפוץ להוסיף עוד להלחם. אז אמר „עתה תמות באין מפלט, על אשר מלאת את לבבך להציג נגד“. אך העבד הוסיף לשלוף מצלחתו עוד קנה רובה, ויכונן אל לב השר ויאמר; „הלא תראה אדוני כי לא אראה את פניך ריקם!“ – משומם ונבהל על אומץ לבב עבדו שאלהו: „הלא תגיד לי כמהקני רובה נמצא אתך?“ – „לאין מספר“ – ענהו העבד ברוח נכונה. כשמוע העריץ דברי עבדו כי חזק מצור לבו, ואולי עוד חזק ממנו ויטוש את נשקו ויפול על צוארי עבדו וישקהו ויאמר: הנני עתה אשבע לך בברית מלח עולם, כי רע תהיה לי כל הימים, ולעולל עלילות ברשע כל הימים.

„בסאסאה בשלחה תריבנה“ – אמר ה' על יד נביאו הנאמן. קץ שם לחושך, וכהתימו הבוגד בה' ובחרת האדם, יבגדו בו כל משלחת הטבע ומלאכי זעם הנצבים על ה' לעשות מלאכתו ולשלוח מגפותיו אל לב בוגדים כאלה. ויהי היום ויסע העריץ בלוית אחת מפלגשיו במרכבה לרוח היום, והנה השמים התקדרו עבים וערפל חתולתם, ומקדים ממזרים נשבה רוח ה' ויהי לסער מתחולל, ויהי קולות וברקים, וארץ רגזה ממקומה ועמודיה התפלצו, כל חי כל עוף השמים נדדו מעל פני הארץ ורקיע השמים, להסתר במעונותיהם עד עבור זעם, ויהי שקט מסביב. אך קול המון הגשם ורעם גבורות העבים החריד בצלמון, ואש פלדות הברקים חרד למעונות האיכרים והולכי על ארבע, וימג כל לב וימלא חלחלה. אך לב רשע העריץ הזה לא ידע הכנע, וכנראה אחזו קולות אלהים אלה גם את מורשי לבבו וינועו. אולם אך חשבו להנתק ולבבו הערל חגר שארית כחו להתם פשעו ולמלא סאת רשעו, ויקפוץ בחמה מעל מרכבתו, וימלא את ידו בקנה רובה, ויכונן מול השמים, וברשע כסל אמר: „אֵי שמים הבקול כמוני תרעים!“ ויור מול הנשיאים המתנשאים עד שחקים. רגעים אחדים נדמה הקולות ולפתע פתאום רעם רעם אדיר וחזק מאד; ויכריע את העריץ ארצה. הארץ מתחת רגזה, ותפצה את פיה ותבלע כל היקום עד מקדש מושבו ועד אהל רועה ונהר הברכה ונהר הברכה הזאת הוצק יסודם, ומתוכו התנשא הגבעה הזאת אשר מרוב ימים צמחו עליו עצים רעננים ובצלאים צללם יסוכוהו.

גוית הנבל הזה המושלך כפגר מובס ארצה, לא מצא לה מנוח בין רפאים שוכני קבר, כי לפי מהודעות העם אל כהן־הראש (בישאף) הקיאה אותה הארץ גם אחרי הטמנה בה, ואחרי שאלם את פיו כדת מה לעשות בגופת הרשע הזה, באה הפקודה; כי תנוח בסוכת שאיה לחרפות עולם ולדראון נצח“.

כוח העללעקטרי אשר התלכד מאת העבים ממעל עם אשר בארץ מתחת על יד גוית השעיר הזה, החניטוהו והאבינוהו, ויתכו החלקים הרפוים בו, עד היותו כתבנית הזה אשר לפנינו היום“. עד כה דברי הספר כפי אשר לקטתי ממנו לקוראי העתים.

זה כשתי שנים הוגד לי כי נאסף שלד (שקעלעט) האיש הזה אל חיק האדמה, בפקודת שר צבא רוססיא „גארטשיקאוו“ אשר עבר אליו ויראהו ומגועל נפש צוה לטמנו בסעיף האדמה, ויהי כן, ולא יספה עוד הארץ לטור איבתה ולשמרה נצח, כי לקח מיד ה' כל חטאתיו.

כן יהי רצון, אשר חטאים אל ה' ישובו בטרם יחשוך, למען יאירו באור עולם וחיי נצחים!

תם    🔗


אל המבקרים ־–־–־—

בִּקוֹרֶת סְפָרִים

מִמְבַקְּרִים יְשְָׁרִים:

לְעוֹשֶׂיהָ תִּפְאָרֶת

וּלְסוֹפְרִים מְשְׁמָרֶת.

כְּרוֹפְאִים חֲכָמִים

יְמָרְקוּ הָעֲצָמִים

בְּסַמִּים הַמָּרִים

וְהֵמָּה חַיֵי בְּשָׂרִים.

אוּלָם הַמְבַקְּרִים בִצְדִיָּה

כְּשָׂעִיר יַכֶּה שְׁאִיָּה

יִמְחֲצוּ לֹא בִתְבוּנָה

יַכּוּ לֹא לֶאֱמוּנָה.

כְּרוֹפְאִים אֱוִילִים,

בְּסַמִים לֹא מוֹעִילִים

הַחוֹלִים לֹא יַצִּילוּ

רַק לְהַשְׁחִית יוֹעִילוּ.

(המליץ עמק־העדן ז"ל).


  1. מכל הספרים שהשתמשתי בהם בהעתקת מחברתי זאת, אזכיר ביחוד לטוב את אלה: 1) נאטורוואונדער אונד לענדער־מערקווירדיגקייט, וואגענער. 2) צויבערקראפֿט דער נאטור, האללען. 3) נאטורגעאגראפֿיע, רויממער. 4) נאטורפֿריינד, מיללער. 5) פאפווערע נאטור־געשיכטע, וועזעל. וזולתם עוד ספרי חכמים שונים, אשר היו לפני והועילו לי אם מעט ואם הרבה.  ↩

  2. המאמר הזה נדפס במ"ע הצפירה, שנה שניה מנוממער 21 עד 24.  ↩

  3. קובא, ישתרע בוועסט אינדיען, וגדלה הרבה יותר מאיי אנטיליען, עומדת תחת ממשלת ספרד, שטחה מגיע עד 2000 פ"מ, ונמשכת באורכה עד 150 פר'.  ↩

  4. עיין מאמרי „אי–טענעריפֿפֿע“.  ↩

  5. המאמר נדפס במ"ע הצפירה שנה שניה מנוממער 24–25.  ↩

  6. יעיין הקורא במאמרי „מדבר־ליביען“.  ↩

  7. יעיין הקורא בס‘ „נאטורוואונדער אונד לענדער־מערקווירדיגקייט“ להח’ א. וואעגענער צד 230 ח‘ חמישי. ובמכ"ע הצפירה שנה שלשית נומ’. 18.  ↩

  8. קארסיקא, אי בים התיכון, ובשנת 1768 בא תחת ממשלת צרפת, מדתו ½159 פרסאות מרובעות, ומספר יושביו 253,000. הרים גבוהים מכוסים ביערים רבים ימלאו את האי הזה, עד כי רק החלק העשירי יעבד ויזרע, מזג האי הזה טוב מאד, וחום צחצחות ישורר שם תמיד. עצי ערמונים, לוזים, שקדים, ציטראנים ואראנגים נטועים בו לחמדת עינים, ופרים פרי הלולים, גם נמצאים בו חופים יפים גדולים ורחבי ידם מאד. ובעיר איאטשאַ מתנוססת מצבת נאפאליאן על עמוד גראניט רם הקומה. (די"ע).  ↩

  9. החכם המפורסם ה' ציממערמאנן בספרו הגדול „כדור־הארץ“ (ערדבאלל) ידבר ג"כ דברים נפלאים ונכבדים על דבר המעין הנפלא הזה.  ↩

  10. יעוין ספר שבילי עולם להח' א"מ מאהר חלק אויראפא צד 2.  ↩

  11. הנחשים האלה שוכנים ברוב מדינות אויראפא, וגם יתרחבו גבול נחלתם באזיה התיכונה, עד הנהר הגדול יעניססייא לפאת צפונה, יתלוננו על הררי־אלף הנשאים ברום ששה עד שמנה אלפי רגל מעל פני מי הים.  ↩

  12. יעיין הקורא במאמרי „האתנים מרגיזי ארץ“ הלאה בספרי זה.  ↩

  13. יעיין הקורא הנבון בספר המסעות להחכם הנעלה גאַרנעט, אשר כתבו בעת נסעו בשאטטלאנד, האלאנד דרך הים באניות, דברים נכבדים על דבר האי הזה.  ↩

  14. עיין ספר נ. וו. א. לענדער מערקווירדיגקייט ה' חמישי צד 233.  ↩

  15. יעוין ספר “Das wsser„ להחכם הגדול והחוקר הנעלה ה' טינדאלל, חקירה עמוקה בדבר התחלפות המים הידוע לצבעים שונים ומשונים.  ↩

  16. באיענע (Bayonne), עיר בצורה בצרפת, ונקראת כן על שם כלי נשק באיאנעט (Bayonet) אשר המציאו יושביה (די"ע).  ↩

  17. המאמר הזה נדפס במ"ע הצפירה שנה שניה מנוממער 36 עד 49.  ↩

  18. יעיין הקורא בספר היקר „שבילי עולם“ ח‘ שני להח’ המליץ ר' שמשון בלאך ז"ל.  ↩

  19. יעוין ס‘ שבילי עולם ח’ אפריקא, דברים נכבדים ע"ד המדינות והמחוזות האלה.  ↩

  20. החכם הנוסע המפורסם א. פ. הומבאלד ישים עליהם עוד נוספות, עד מספר 49.  ↩

  21. נוסעים הרבה יכנו את יושבי האאזיסים האלה בשם „זידי־חמאַרים“.  ↩

  22. עיין ספר תולדות הטובע חלק שלישי דברים נכבדים על דבר הנחש האיום הזה.  ↩

  23. החכם ר"ש בלאָך בס‘ שבילי עולם ח’ שני.  ↩

  24. החכם הזה ממעי היהודים יצא. לבד חכמתו הרבה בכל מקצעות החכמה ובידיעות הטבע היה ג"כ חכם גדול בחכמת התלמוד, וכתב הרבה ספרים על דבר לימוד התלמוד.  ↩

  25. האי הזה, הוא נחמד ונעים מאד, ארכו י"ח ורחבו ב' פרסאות. מקורו הרים חוצבו להבות אש, ונפקד פעמים רבות ברעש הארץ, אדמתו פוריה מאד, ואף כי רק חמשיתו יעבד ויזרע, בכל זאת יצאו ממנו הרבה חטים ופאמאראנצען טובים לאויראפא הצפונית ואמעריקא. הרבה מעינות ומרחצאות, אשר גם בני אויראפא יבקרום תמיד.  ↩

  26. להשחורים מן גאלקאנדע, זירעלעאנא, ונוגריציען אין להם אמונה מיוחדת, וכל אחד יבחר לו אלהים חדשים, מדי חדש בחדשו, או מדי שנה בשנה, אשר יקדישום ויעריצום ויאמינו כי רוח אלהין קדישין יתנוסס בקרבם, ויתפללו לפניהם, וישאו אותם בכל מקום אשר ילכו. רוב אליליהם הם נחשים ועקרבים ויכנו אותם בשם „פעטוס“. ויש להם למוד עם סודות ורמזים המהולים עם מעט פילוסופיא. גם בספר המיטאלאגיע להח' טחאַצען, מסופר הרבה על דבר האליל הזה, וגם צלם דמות תבניתו יראה הקורא בפנים הספר הנזכר.  ↩

  27. חכמי הטבע יקראוהו ג"כ בשם „עכבר המצרי“ או „נעמעס“. משכנו לרוב בגלילות אפריקא הצפונית, ויותר במצרים ונמצא גם בהודו המזרחית ובאייה, יצודו שם עכברים, עופות שונות, צפרדעים, דגים, גם נחשים־ארסיים יאכלו בכל פה, והם פראים וכבדים להכנע, בכל זאת יכניעום שמה לרוב, וילמדום ללכת כחתול בביתם, נושכים את אויביהם בזעם, ומתקוממים נכח אויביהם בחימה וקצף. המיטאלאגיע תספר, אשר בשנים מקדם קדשו כהני מצרים גם אותו לאחר מרבבות אליהם.  ↩

  28. מה גדלה אהבת העצמי, ומה עצמה תאות ההון אשר אצל האפריקאנים, עד כי תעור עיני ישרים לראות בעמל ואון, עד כי גם ישר הוא לצודד נפשות ולהכרית משפחות בני אדם בענין רע! כי עוד משנים קדמוניות נשרש המנהג לענוש את עבדיהם בענוים קשים ועבודת פרך, בלכתם מרי במין האנושי, כי ה' למסחר גדול בארץ עד כי מדי שנה בשנה הובאו יותר ממאת אף נפש אדם מהאומללים האלה ויתעמרו בהם למכרם כצאן טבחה באין חמלה לעבדים ולשפחות.  ↩

  29. הרוח הזה יסער בעתים ידועים בשנה, ועל פי רוב בירחים החמים, וגדולה רעת הרוח הזה מכל מקרי הטבע הנוראים, כי בהרף עין ובפתע פתאום יחטוף חלליו. הרוח הזה נקרא בפי הערבים שאַמום ובפי התוגרמים סמיאל ובשפת קדש בשם „זלעפה“, ולפי דעתי ראוי לכנותו בשפת קדש בשם „צמים“ ממליצת הכתוב באיוב ה‘ „ישאף צמים חילם“. ואחרים יחליטו כי נקרא לפעמים גם בפי העברים „שם“ (משורש שמם כמו „צל“ מן צלל) ויתורגם הכתוב: הנה „שם“ ה’ ממרחק יבא, הנאמר על מפלת סנחרב (ישעיהו ל. כז.) והמעתיקים יעתיקו בשפת אשכנז כן: „זיהא! איין גאטטגעזאנדעטער „סאמום“ ברויזעט אויס פֿערנער געגענד איינהער“. הרוח הזה הוא רוח צח, רוח בער, שער קטב, ולרוב חלקי הגפרית אשר ישב בנשיבתו, יחרוב וייבש הכל, גם ימית את הנוסע בפגעו בו. הרוח הזה יתחולל בפרס, בבל, ערב, מדבר מצרים, מדבר זאהארא, מדבר ליביען ונוביען; יתחולל בחדשי הקיץ, האביב ובימי הבציר. משך זמן נשיבתו לא יאריך יותר משביעית או משמינית השעה, אך עד ארגיעה יעשה שמה נוראה, וימית כל אדם אשר יפגוש עומד זקוף על פני השדה תחת רקיע השמים. המתים המומתים מחמתו נראים בראשונה כישנים, אך כאשר תאחז יד האדם להעירם ולהקימם, אז עד מהרה תנתק. ועוד מעט והפגר כלו מכף רגלו ועד ראשו שחור משחור תוארו. הרוח הזה לא יעלה עד שיא מרום להתנשא בגבהי מרומים, כי אם קרוב לקרקע הארץ ינשב, ולכן בראות האדם כי הסער מתחולל לבוא, אז יזהר להתנפל חיש מהרה ארצה ורגליו אל הצד אשר משם הוא יתחולל, ופניו ופיו כובש בכל מאמצי כחו בקרקע הארץ, וישם מעצור לנשימותיו ככל אשר יהיה לאל ידו עד אשר יעבור זעם ואז את נפשו מלט וחי! כשעה שלמה לפני בוא האורח האי־נכבד הזה יבשרו את עת בואו אשר נוכל להכיר עקבותיו באותות אמיתים וברורים; ערפלים מאדמים כמראה הקשת אשר בענן, וקול רעש והומיה כרעש הסירים אשר תחת הסיר. בבית ובעיר־המוקפת חומה, לא יגע הרוח הזה מאומה לרעה ולא יעולל נוראות לנפשות היושבים, ובהתגעשו בשדה רעדה ופלצה תאחז כל חית השדה ועוף השמים כי גם המה יודעים את כחו ועצם ידו, אך המת לא ימיתן, כי חוק שם להם האמון הטבעי לכבוש את ראשן, בעת התחוללו, בעפר האדמה. הערביאים קוראים לפעמים גם כל רוח חם אף שאין פגיעתו רעה כל כך, בשם הכולל „סאַמום“. ולהבדילו מן הסאמום האמיתי האמור יספחו לו התואר „באריד“ שהוראתו בלשונם מאריך (אַנהאלטענד), לפי שהסאמום הזה מאריך נשימתו מהסאמום הראשון; ויש אשר יסער גם בלילה, ואז יכנוהו בשם „חריר“ ובשפת קדש „קדים“. לעזר ולתחבושת נגד הרוח הזה, ישאו הנוסעים שומים וענבים יבשים אתם בצלחתם בעת נסעם. (יעוין בבכה"ע להח‘ הגדול ר’ שלמה ראפאפארט).  ↩

  30. יעיין הקורא במאמרי עמודי־חול.  ↩

  31. ימים מלפנים כאשר התעו כהני מצרים את המון עם ארצם, ויעורו את עיניהם באמונות וחזיונות שוא וכוזבות למדום גם לכבד להם לאלהים חיות קטנות עם גדולות הרבה, אשר אהבום ועבדום, פנו להם בתים השתחוו וכרעו לפניהם, וכאשר מתו חנטו אותם בסמי מרקחת באופן אשר התקשו אח"כ כאבן לעמוד ימים רבים ויקראום בשם „מומיען“ ונמצאים עוד רבים שם במגדליהם לזכר חרפת עולם להם. בין מינים אלה נמצא גם מין עוף אחד הדומה להשלך (רייהער) אשר קראוהו בשם „איביס“. (הח‘ ר"י שיינהאק בס’ תולדות הארץ).  ↩

  32. מוראַז נקרא ג"כ בשם „פאַטאמארגאניע“, והוא חזיונות האויר, אשר להנוסעים יצליח לראותו לפעמים בנסעם דרך מדבר זאהארא. נוסעים רבים יספרו כי ראו מגדלים גדולים וגבוהים, ולאחרים הופיעו עצים רעננים מחמדי בת עין. לא במדבר זאהארא לבד יתראו לפני הנוסעים חזיונות כאלה, כי גם לאלה הנוסעים בלב ים באניה יקרה תמיד להתענג ולשמוח על נפלאות החזיונות המדומות האלה. הנוסע המפורסם, „ווראנגעל“ יספר, כי בכל פעם נסעו על הים אשר ישתרע רחוק מסיציליען, הצליח לו לראות באויר השמים שני ערים גדולות, אשר שיא מגדליהם היכליהם וטירותיהם למרום שחקים יגיעו, המסובבים מכל העברים בעצים רעננים הנושאים פרי הלולים מחמדי בת עין. והנוסע „דוד קאגע“ ראה חזיונות כאלה בדמות סלעים, יערים, חופי ימים, ועוד רבות כאלה, עוד החכמים הקדמונים כמו פליניוס ושטראבע דברו דברים הרבה אדות הדבר הזה בספריהם המחוכמים, וגם החכמים המפורסמים מתקופת העת החדשה הזאת כמו ברוכעל, לאמיראַ, מאריטץ, וואגענער, ומונדע העמיקו לחקור על דבר הדבר הזה, אבל לא הצליח להם לגלות מצפונות הדבר הזה על נכון, וכל עמלם עלה בתוהו (?). האח! מה רבו מעשיך צור נורא עלילה! ומה נפלאו!  ↩

  33. אם יש את נפשך ידידי הקורא לדעת את טבע אבני האלגביש ואיך התהוו באויר שם במרום, תעיין בהצפירה הראשונה משנת תרכ"ב, מאמר נכבד על דבר אבני האלגביש.  ↩

  34. היענה גדולה מכל העופות הידועים לנו. צוארה הארוך, גבה הגבוה ועגולי ויתארוה החכמים הדומה הרבה להגמל ונקראה ע"כ בשם „יענת־הגמל“, ארכה כארבע אמות, משכנה במדבר החול אשר באפריקא, באראבאע, ושאר מקומות החמים מאזיא, והיא קל המרוץ להתחרות גם עם סוסים ולעבור אותם במרוצתה, באפריקא יכניעו אותה כעוף הבית וילמדוה אשר צעירי ימים וגם מגודלים יעלו וישבו על גבה ותרוץ אתם למחוז חפצם כמו אין כל מאומה עליה.  ↩

  35. שקר נחלו לנו החכמים והחוקרים הקדמונים, אשר האמינו בשוא נתעה, כי בעל החי הזה ירד גם בחדרי בטן הקראקאדיל דרך גרונו הפתוח תמיד כקבר, ויקרקר שם את מעיו. כי רק אחרי ביציו לבד יארב במסתרים.  ↩

  36. גודל הנחש הזה הוא מחצי אמה עד שלש בארך, ראשו גדול ושטוח מלמעלה (צוזאמען געדריקט) משני עבריו, מתלעותיו שונות מאד, משכנו עפ"ר באפריקא, אזיה ואמעריקא, על היבשה או על העצים הגבוהים ולפעמים גם במים אשר ישחה בהם בכבדות. שוכני ארצות ההם דולקים אחריו ויצודוהו, או יהרגוהו בתחבולות שונות, למען יאכלו את בשרו הטוב. נשיכתו מכאבת מאד, אך לא ארסי.  ↩

  37. המיטהאלאגיע, היא קורות אלילי העמים הקדמונים ואופני עבודתם, כפי מה שיספרו האומות מהם ונכללים בלימוד הנקרא גם אצלם בשם Mythologia, כלם מלאים הבלי שוא ומדוחים, אין קץ ליליד שקר אשר בתו מלבם הפתלתול, עד שנפש המשכיל הקורא בהם תקוץ בתועבותיהם, ובצדק ישאל האיש אשר תבונה בו: מה בצע בהעלות על ספר דברי התולים, ומה תועלת בקריאתם? ומדוע ירבץ שכלנו תחת משא תעתועים כאלה? – אמנם החוקר המרכיב עניני אומה אחת עם עניני זולתה ומדמה דבר לדבר, ומתאמץ לעלות בסולם החקירה עד מקור הדברים, ימצא תמיד איזה ענינים אמיתים המסתתרים תחת מסוה השקר, ויוציא יקר מזולל בלמוד מהם כללים יקרים, יביאוהו לדעת איך נשתלשלו השמועות מפה אל פה, ואיך משרשי האמת יצאו פרחי הבל וריק אשר רוח התבונה תשאם, וסערת החקירה תפיץ אותם. וכבר חקר הרבה אדותה החכם הגדל יש"ר ז"ל בבכה"ע.  ↩

  38. סופרים רבים יכנוהו גם בשם טריפולי, ובכתבי הקדש „להבים“ גם „לובים“, ועם כוש ומצרים תמיד בקשר (בראשית יו“ד, י”ג. נחום ג‘, ט’. דניאל י“א, מ”ג. דה“ב י”ב, ג‘. י"ו, ח’).  ↩

  39. פיראַמידע, הוא בנין מרובע בתבנית עמוד חד, רחב מלמטה וצר מלמעלה, כאשר ידבר נכבדות אודותן הסופר המצוין ה' קלמן שולמאן בספריו היקרים הליכות־קדם, שולמית, הריאל.  ↩

  40. עיין הערה דף י"ג.  ↩

  41. עיין ס‘ „נאטורגעאגראפֿיע“ להח’ קארל פ' ראַיממער דף שי"ג.  ↩

  42. עיין ספר ידיד־הטבע (נאטורפֿריינד) להח' פערדינאנד מיללער דף קל"ב.  ↩

  43. טולוס ציצערע מרומא נולד בשנת 43 לס"ה, ומת בשנת 106, הוא היה אחד מחכמי הדור ההוא, והיה מליץ אדיר מאד, הוא היה מופת החכמים וגם המשכילים, בעל לשון מדברת גדולות ונפלאות, סופר מהיר ופלוסוף אדיר, גם חכם מחוכם בחכמת המדינה.  ↩

  44. פליניוס יליד קאָממאָ אשר באיטאליע, נולד בשנת 23 לס"ה, ומת שנת 79, הוא היה גבר חכם בעוז, משכיל וחוקר לכל תכלית, וברוחב לבבו ובתבונת כפיו פעל ועשה רב בשדה החכמה והחקירה, בספריו הנעלים אסף כל חקרי חכמי הקדם בידיעות העולם והטבע, וישם עליהם נוספות כיד החכמה והחקירה הטובה עליו, והניח אחריו ברכה ספרים גדולים ומועילים על תולדות הטבע, על תכונה ועל מחקרי ארץ ותולדות חרושת המעשה.  ↩

  45. יעוין בספר היקר „תולדות הטבע“ להחכם השלם רש“י אברמאוויטץ חלק ראשון, ובספר „תולדות הארץ“ להחכם ר"י שיינהאק, דברים נכבדים ונפלאים ע”ד החיה הנוראה הזאת.  ↩

  46. אורך העוף הזה הוא ג' אצבעות, ויפיו רב למאד, קדקדו, גבו וכנפיו ירקרק חרוץ, ולועו אדום, משכנו באמעריקא הצפונית ובאיים הדרומים, רבים נטו משכנם גם על עבר צפון בקאנאדאַ והודזאנסבּייא ובימי החורף יסעו הנגבה.  ↩

  47. ההודים יקדישו את הנחש הזה עד מאד, וכל הנוגע בו נותן דמו בראשו, כאשר יעידו על זה ספורים שונים מנוסעי ארצות המזרח המנחשים (גויקלער) ולמדוהו שם לרקוד ולהתהפך הנה והנה בתנועות שונות, לקול אותות החלל (פפֿייפֿע) אשר יחללו לפניו, וישאוהו כן בתיבה קטנה מבית לבית להראות לעם.  ↩

  48. החכם המצוין קלמן שולמאן בספר „מוסדי ארץ“ חלק שני.  ↩

  49. כן יכנו הנוסעים את השבט הזה.  ↩

  50. מדת האי הזה הוא 13,000 פ"מ, מספר יושביו ⅕1 מיליאן, בו הרים גבוהים מריקי אש פלדות, ויערים גדולים אשר לא יחקרו, ובהם נהרים ונחלים רבים, העם היושב בו הוא מבני המאלאיים אזרחי האי מעולם, לבד המאלאיים יושב שם עם הנקרא בשם „דאַיאַקים“ ויושבים על חוף הים ואינם פראים כיתר אחיהם, באי הזה נמצאים מדמני הזהב (גאלדגרובען) ובערך 30,000 חינעזים יחפרו אחרי מטמוני זהב ההם, גם מוצאות אבני־השוהם (פֿונדשטאָטען דער דימאנטען) ימצאו שמה לרוב.  ↩

  51. יעוין ספר „הגדות העמים“ (פֿאלקס זאגען) להחכם האשכנזי ה' יאהאן עוואַרד.  ↩

  52. עיין ספר „צאיבערקראפֿט דער נאטור“ מאמר „דיע פֿערשטיינערונג דעס האלצעס“, להח‘ האלען צד 515 ח’ ד‘. ובספר „אכן יש ה'“ לידידי הח’ זאסניץ (דפוס ווילנא) צד 23.  ↩

  53. החכם קרוזענשטערין יאמר: אללא דיעזע שטיינע אונד פֿעלזען שהוויטצען, אונד צוואַר דעסטא שטארקער, יעמעהר דיע זאהנע דארויף שהייגט; וועלכעס זיע אויף דער מיטטאגסזייטע „שהווארצליך, אונד טיעפֿער היניין אין דיע קלופֿט ברוין מאכט“.  ↩

  54. גם הנוסע המפורסם ניכעלזאהן שחר את המקום הזה בשנת 1740, ובספר מסעותיו יתאר את יער־האבנים בזה הלשון: (כאן בא ציטטה בגרמנית באותיות עבריות – הערת פב"י.)  ↩

  55. יעוין ספר „געשיכטע דער באָטאניק“, להחכם ווילדענאוו, חלק שני צד 102.  ↩

  56. החכם פרידריך מיללער יאמר בזה הלשון: (כאן באה ציטטה בגרמנית באותיות עבריות – הערת פב"י.)  ↩

  57. יעוין ספר „שבילי עולם“ להחכם המליץ ר"ש בלאך חלק אפריקא.  ↩

  58. גם החכם הצרפתי דע־בראכארד יתאונן רע על אשר לא הצליח לו לבוא עד עמק השוה בדבר טבע הרוח הנפלא הזה, ובספר „אדות איתני ארץ“ יאמר בזה הלשון: (כאן באה ציטטה בגרמנית באותיות עבריות – הערת פב"י.)  ↩

  59. המאמר הזה נדפס במ"ע הצפירה שנה שלישית מנומ' 26–28, 29.  ↩

  60. אורך האי הזה הוא ח‘ ורחבו ב’ פרסאות ומחצה, שטחו ט“ז פ”מ, אוירו ממוסך טוב ויפה. האי הזה בכלל הוא הר סלע אשר חדל להיות חוצב להבות אש, וזרמי גשמים שטפו וחצבו בו בקעים בקעים. – אחד מפלאי הטבע הנחמד לבת עין אשר הרבה נוסעים יספרו אדותיו הוא נקרת־הצור (פֿעלזענשפאלט) אשר הוא צפונית מערבית למחוז פונחעל, ארכו מהלך שעה אחת ורחבו חצי שעה ועומקו ארבעת אלפים רגל, צורים נוראים וחזקים יסבהו מכל עבריו, ראשו אשר מראות שונות לו הוא בתבנית ראש חומה, פה ושם יכסהו ירק דשא ואילנות נחמדים אשר הם ירוקים כל הימים, לרגליו ישתרע עמק פוריה אשר נחל שוטף ישטף ויעבור בו, גם בית־נזירים (נאַנענקלאסטער) וכפר נחמד יתראה שם מבעד עצי זתים ועצים נחמדים עושי פרי. – נוסעים רבים יאמרו, כי מאדיירא ישא השם בגלל העצים הרבים, אשר מצאו שם הפורטוגעזים, אשר פתרונו בשפת הפורטוגיזי הוא „אי עצים“ (האלץ אינזעל). הפורטוגעזים מצאו את האי הזה שמם מבלי יושב, אך במערות רבות מצאו את עצמות יושבי האי בשנות עולמים, והעצמות ההן היו מעולפות בעורות עזים כאשר נקברו שם. –  ↩

  61. איי־קאנאריען, הם חמשה איים קטנים, וחמשה גדולים על חוף אפריקא המערבית. –  ↩

  62. החכם הזה נולד בשנת תס“ו ומת תקל”ח, לפי מלאת שנות חייו שבעים ואחד שנה. –  ↩

  63. ראש המשוררים ואביר המליצים אשר אסף הגדות ומשלים ומסורות הרבה עתיקות מאד מני קדם על דבר כל מקצעות החכמה והידיעות, היה האממער היוני אשר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שמו בגוים וזכרו לא יסוף עד בלי ירח, הוא נולד בשנת 950 לפני ס"ה, ולפי מסורה עתיקה היה האממער איש עני ועור ותולדות ימי חייו לוטות בערפל עד כי עוד בדורות קדומים רבו שבע ערים בארץיון אדות מקום מולדתו וכל אחת התאמצה להוכיח כי בה נולד אבי המשוררים הזה. – (הח‘ השלם ר’ קלמן שולמאן בס‘ די"ע ח’ ראשון דף 134).  ↩

  64. מקור מחצב תולדות הקאסענילא הוא באמעריקא החמה ויותר בגלילות מעקסיקא וגם בהודו המזרחית, הצבע המפואר לא ישיגו רק ממין הנקבה הדומה בגדלה לילק־השמש (זאנענקעפֿער) בעלת ז' נקודות. בבראזיליע מצאו כעת מין רמש אחר, אשר יתן ג"כ הצבע קאסענילע, ובימים אלו החלו להרבות מין הזה גם בספרד הדרומי. –  ↩

  65. הנוסע המפורסם רוססענבערג יספר כדברים האלה: „בשנת 1815 פתח ההר פיק את לועו, ויחריב חלק גדול מן האי, קול הרעם נשמע עד האי קאנאריע, ואחרי כן התחולל רוח אדיר וחזק מאד וישבר את הסלעים, ויפוצץ הררי־עד, וישרש גם ארזי אל ממקומם וישאם על כנפיו. כל בתי האי עם יושביהם היו כמוץ לפני הרוח האיום, גחלי אש עם גחלי רתמים עפו ברוח למעלה ויחריבו את כל הככר. ימים אחדים אחרי הראות הטבע את פעולותיו הנוראות האלה, עשן האי כלו, ויעל עשנו כעשן הכבשן. כהחיל ההר להריק את האש מקרבו, נסו הרבה אנשים מיושבי האי על נפשם“. –  ↩

  66. הנוסע המפורסם שטערענבערג בעת היותו לרגלי מסעותיו על האי טענעריפֿפֿא יספר לנו על דבר ההר הזה כדברים האלה: (כאן באה ציטטה בגרמנית באותיות עבריות – הערת פב"י.)  ↩

  67. על דבר החור הזאת יספר לנו החכם פאַסקאל בספר מסעותיו בזה הלשון: (כאן באה ציטטה בגרמנית באותיות עבריות – הערת פב"י.)  ↩

  68. המאמר הזה נדפס במ"ע הצפירה שנה שלישית נומר 6–7.  ↩

  69. יעויין בספרי החכם החוקר הגדול ציממערמאַנן, חוברת מיוחד על דבר העמק הנפלא הזה.  ↩

  70. גם הרי שרפה הרבה מאד ישתרעו מסביב להעמק, ובתוכם יתנוסס ההר הגדול הנקרא בשם „גאַלינגינג“. (ראה בס‘ אות זכרון לאלכסנדר פ’ הומבאָלד להחכם המפואר רח“ז סלאנימסקי צד 53, ובספר „אכן יש ה'“ לידידי רי”ל זאָמניץ (דפוס ווילנא תרל"א) צד 23).  ↩

  71. החכם והתוכן הגדול הזה המציא שטה חדשה בדבר עצם השמש מה הוא? והתוכנים המפורסמים הערשעל ואראגא נתנו אומן לדברי שטתו זאת. – (יעוין ספר „אכן יש ה'“ להחכם רי"ל זאסניץ דף 27).  ↩

  72. ים הודו משתרע בין אפריקא ובין אויסטראליען, ונקרא ים־אינדיאני ע"ש חופיו אשר ימחה על כתף ארץ הודו המבורכת והמפורסמת, ואיי אסט־אינדיען יבדילו את הים הזה מן ים אוקינוס המזרחי.  ↩

  73. יעוין ספר המיטהאלאגיע להחכם ה' טחאַצען דף 470.  ↩

  74. החכם האַללען יספר בספרו „צויבערקראפֿט דער נאטור“ כי בשנת 1739 מתו 90 יאפאנים מנשיכת ודקירת הצפרים האלה.  ↩

  75. הסופרים העתיקים ספאַרטיאנוס, אורזיוס, היראנימוס ויוסטיאנוס, יחליטו בספריהם, כי דג־ההאַי בלע את יונה בן אמתי בברחו מפני ה' עירה תרשישה.  ↩

  76. ספורים כאלה ספרו הקדמונים על התנים (קראקאדיל), יעוין ס' ת“ה, ח”ג.  ↩

  77. בדרך כזה יצודו היושבים גם את התנין־הגדול (וואלפֿיש) ויתר דגי הים הגדולים. –  ↩

  78. המאמר הזה נדפס במ"ע „הצפירה“, שנה שלישית נומער 15–16.  ↩

  79. גאלענוס יליד פארגאמוס כתב ספרים הרבה, אשר יותר ממאה נשארו בידנו עד היום הזה וברוחב לבבו אסף וקבץ את כל ידיעות חכמת הרפואה וכל הנסיונות והבחינות אדותיה אשר הרו והגו הרופאים הקדמונים. –  ↩

  80. ווירגיליוס מארא הרומי, נולד בשנת 19 לפני ספה"נ ומת בשנת 70, הוא היה משורר גדול ומפואר להפליא ויצא בעקבות המשוררים היונים המפורסמים, בכל זאת המשכיל הקורא את שירותיו יכיר וידע כרגע כי חותם תבנית איש רומי הטבע על פניהם וממעי הרומאים יצא.  ↩

  81. הסופר הירונימוס יאמר, כי הפארגאמענט ישא את שמו על שם העיר „פערגאמוס“ אשר באזיה־הקטנה, ואשר בה נגלה בראשונה המצאת מלאכת והכנת הפארגאמענט.  ↩

  82. השם הזה ישא את שמו על שם הנייר שלנו בימינו אלה.  ↩

  83. באזעל, היא עיר מהוללה בארץ שווייץ, עתיקה לימים ולה ראשית המשפט בכל מקנה וקנין בארץ ההיא. –  ↩

  84. יעוין ספר „דברי ימי עולם“ חלק שני להחכם ה' קלמן שולמאן נ"י.  ↩

  85. תמונת הכלי הזה ימצא הקורא בס‘ המיטהאלאגיע להח’ טחאצען צד 513.  ↩

  86. הסופר ספארטיאנוס הקדמון יספר, כי בשנת ס"ה אחר חורבן הבית שני בימי מלחמת ביתר היה רעש גדול בארץ, וסער נורא התעורר בכל עיר ומדינה.  ↩

  87. טהירינגען, היתה לפנים מדינה רחבת ידים ומושליה ממנה יצאו, ועתה נאחזו בה פרייסען, וויימאר, העססען, שווארצבורג, קאבורג, מיינונגען ואלטענבורג. עיר הבירה בתוכה היא עיר ערפורט. (די"ע).  ↩

  88. אויגסבורג, עיר הבירה בגליל שוואבען ונייבורג אשר למדינת באייערין, בין נהר לעך ונהר ווערטאך.העיר הזאת התכוננה בקולוניה רומאית, אשר יסד הקיסר אויגוסט, י"ג שנה לפני לדת הנוצרי. ומימי לודוויג החסיד נפלה ירושה לההערצאג משוואבען והיא עיר תהלה ועיר משוש מני אז עד עתה. (די"ע).  ↩

  89. ליסאבאן או ליסבאא, היא עיר הבירה בפורטוגאל על נהר טאיא, קרובה אל ים האטלאנטי, ולפנים היתה עיר בצורה אך הרעשים הרבים אשר עוללו נוראות לה הרסו חומותיה הבצורות ולא נשארו בה כי אם שער אחד ועיי מפלה אחדים, ובהשקיט הארץ, התנערה מעפר המות ותחדש כנשר נעוריה ותפרח כעת כשושנה ביתר שאת עוד.  ↩

  90. הסופר המהולל פליניוס הקדמון יספר לנו את הסבה לקריאת האבן הזאת בשם מאגנעט כדברים האלה: בימי קדם לא ידעו כל יושבי תבל מאבן־השואבת ומסגולותיה הנפלאות, עד אשר נתגלה על ידי רועה מקנה אחד אשר שמו היה „מאגנוס“ והוא מאגנוס הרועה הלך לרעות את מקנהו בסביבות הר ידא ida אשר ישתרע בארץ נאטאליען (היא אזיה הקטנה), והנה פתאום נדבקו רגליו וקצה מטה משענתו על הארץ ולא יכול לזוז משמה כאלו היה מודבק במסמרות על שטח פני הארץ, לשוא היה כל עמל הרועה ההוא ואך לריק כלה כחו למוש ממקומו כי לא יכל, עד אשר התחכם לעזוב שמה את מנעליו ומשענתו והנה הוא חפשי ללכת מבלי כל מפריע, ויתבונן הרועה על המנעלים ועל המטה בהאדמה תחתיהם וימצא את האבן־השואבת אשר בה נאחזו מסמרות הברזל אשר בהמנעלים וגם מסמר הברזל אשר בקצה משענתו למטה, ומאז נודע לכל יושבי תבל סגולת האבן הזאת למשוך אליה את הברזל ויקראו את שם האבן „מאגנעט“ על שם הרועה „מאגנוס“. יש מחכמי קדם האומרים כי „מאגנעזיא“ היא שם העיר אשר בסביבותיה נמצאו לראשונה האבן הזאת, ועל כן קראו להאבן הזאת בשם מעאגנעט על שם העיר הזאת. – (החכם הגדול צבי ראבינאוויץ בס' „אבן השואבת“).  ↩

  91. הוא היה דוד הרועה מאגנוס הנזכר, אשר הצליח לו לגלות לעיני יושבי תבל את אבן־השואבת כפי דברת הסופר פליניוס.  ↩

  92. החכם יאהן נומבורג מערפֿורט יספר בזה“ל: (כאן באה ציטטה בגרמנית באותיות עבריות – הערת פב"י.) עכ”ל הנחמד.  ↩