גדרות השיטה הדיפו את ריחן, ריח קש וגורן מעורב במשהו נרקיסי חריף, וזהו ריחה של ה“מימוזה” המפורסמת – זאת אני יודעת כעת, [אך אז] כשנשמתי ריח זה, ידעתי רק שהוא מצמיח לי כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול פרי הקלרינט של יוסל’ה שפילר, הכלי-זמר של חתונות פתח-תקווה.

יוסל’ה עצמו היה בעיניי בימים ההם, כהוברמן מאוחר יותר – הייתי מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתנו, ויוסל’ה היה המרכז שלהן. אפילו הכלות הרעולות בלבן לא משכו את ליבי כיוסל’ה. קטן היה ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודי לא ראיתי אותו אוכל, רק שותה. “פסקה” [תרבוש אדום תורכי] קטן היה חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רקדה לפי קצב השיר שיצא מתוך חליל הקסמים, הקלרינט הבוכה והצוחק שלו. מאוחר יותר, נראו [לי נגינותיו כ]קטעי אופרה, מארשים ואריות, מוכרים מאוד. שמעתי אותם בהיותי פשוש, מיוסל’ה – אאידה, קבלריה רוסטיקנה; וכמובן, קדרילים ומינואטים – בריקודים השתתפתי עם חבורת בנות השמונה; מאזורקות של שופן מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל אהבתי את ה–Laner – היה זה ריקוד שדמה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים-גלים.

יוסלה – צליל משמיים – המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי – המושבה היתה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות היו נשמעים עד למרחקים גדולים.

בימים ההם כבר הייתי תלמידה של גברת בסביץ, מורתי הנערצה, נלחמתי עבורה עם אחי הבכור, שאהב לקלקל כל דבר שהייתי מכבדת. פתאום אמר שהיא דומה ל“שרה בודה” – מי היתה שרה בודה איני יודעת, נדמה לי שהיתה אשה כזאת, שמנה ומכוערת, במושבה, והוא הדביק למורתי הנערצת את הכינוי, על מנת להקניטני – ולאחר מכן העביר את הכינוי לי עצמי – אין לתאר את הריתחה שלי כשהיה קורא לי בשם זה – ושכרו היתה הנאה, כמובן. זוהי תשתית היחס ביני ובין הבכור של האחים.

יוסל’ה מנגן ואני יושבת לרגליו-כמעט, פי פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותי ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג’יות נוגות ואני מזמזמת אחריו, יוסל’ה שומע ומתמוגג, וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר-שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לי, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, ואני לרגליו נישאת על גלי-המנגינות לעולם קסום.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1905 לערך. בראש הדף כתוב באותיות גדולות, נזעמות ומופרעות – המילים “כלב בן כלב”, ועליהן שני קווים למחיקה.

יוזף לאנר (1801–1843, Joseph Lanner) היה כנר ומלחין אוסטרי-וינאי, שנחשב לאחד מאבות הוואלס הקלאסי. הוא החל דרכו כנגן בתזמורת של יוהאן שטראוס האב. נאמר על לאנר שהוא מיזג ליריות של שוברט בלחניו, וכי “המוסיקה של שטראוס מזמינה אותך למחול, אך המוסיקה של לאנר מכריחה אותך לרקוד.”