כשהייתי בת שלוש כבר שרתי שירים, סתם שירים שהייתי ממציאה לי, היה לי סופרן נקי וגבוה, וידעתי כבר את ההימנון התורכי, והאנגלי – מבית סמואל, ואת התקווה, כמובן, ושירים אונגריים של מר קשוט שאבא לימד אותי ושאני זוכרת עד היום –

כל צליל במושבה היה שובה את ליבי – כך קיבה בלוז, זה היה שכננו, אדם רזה חיוור והיה מנגן על כינור ומזייף, וממנו הייתי בורחת, אבל נשמע קול הכליזמר במושבה בשעת חתונות – הייתי רצה אליהם ובולעת את השירים, הם ניגנו הכל: אופרות, ואלסים, מארשים, “בכי בכי כלה”, ואני באה הביתה ושרה מה שניגנו – מינואט של מוצארט ששמעתי בחתונה מ“יוסל’ה שפילר” – שמעתי מאוחר יותר במוצרטאום בזאלצבורג – ואני חשבתי אותו ליצירה של יוסל’ה שפילר הקלריסטן; הרבה מוסיקה קלאסית מעוותת שמעתי כפי הניראה מיוסל’ה כי אחר, כששמעתי מוסיקה אותנטית, גיליתי שאני מכירה הרבה קטעים ממנה זה הודות ליוסל’ה.

הם היו שלושה – קלרינט, יוסלה גרוגרת יבשה מנגן גם בכינור וגם בקלרינט, מוסה הספרדי עם תבלול בעין אחת, בחצוצרה, וניראה כשד משחת, והמתופף – תימני זקן בעל הדר-פנים.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1905 לערך. מר קשוט הוא לאיוש קושוט, שיהודה ראב ואביו אלעזר הושפעו ממלחמתו לעצמאות הונגריה. השירים שאסתר מזכירה מצויים בתרגום עברי בספר זכרונותיו של יהודה ראב, “התלם הראשון”, עמ' 29–30. יוסל’ה שפילר וקיבה בלוז מוזכרים גם בסיפורים אחרים.