כל עוד נוסעים בני אדם בעגלות – רתומות לסוסים, הולכים החיים בערוצי השלום, וגם הצדק, במידת מה –

משקופצים הם לתוך כלי רכב ממונע וזריז, ממהרים הם אזיי לאי שם על מנת לערוף זה את זה –

אם בדרך מלחמה ואם בדרכי מסחר נוסעים, והם מסע מרוכז, ועלינו גם לעשות בסופו מעשה מרוכז.

צלצול שרשראות וגריסת שיניים – כאשר הסוסים נתונים ב“אכליות” לשם חטיפה אחרונה לשם סעד הלב לפני צאתם לדרך, השמש עולה והאוויר עוד טלול אך מבשר יום חם.

העגלונים קוראים זה לזה מבין העגלות, הסוסים רוקעים ברגליהם וזנבותיהם נעים בלי הרף, ומגרשים את הזבובים שבשעה מוקדמת זו כבר נטפלו לאבריהם לשם מציצת בוקר, מתעטשים הם ומנקים נחיריהם ממוץ ופולטים את ריח גופם המבשר מרחקים.

פרויקה עיניו שטופות וכחולות בשעת בוקר מוקדמת זו – ואין עוד השתייה שולטת בהן, אם כי אפו האדמדם מספר על שתיות רבות, זריז הוא ושקט, וידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים כעל מנענעי פסנתר – ואמנם וירטואוז הוא, והמוסרות נפלו ארצה וסוס אחד דרך עליהן והן נתונות תחת פרסתו – פרויקה מרכין את עצמו, נכנס ממש תחת בטנו של הסוס, מרים את הפרסות שלו ומוציא את המוסרות מתחתן, עומד הוא וטופח על בטנו של זה מוציא את אוזנו של האחר, שנתקפלה לו תחת רסנו, את רעמת הסוסים קלע מקלעות מקלעות וחוטי שני שזורים בהם – וענק הזוגים –

*

נכתב: 1945–1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. שני דפי טיוטה ראשונים לסיפור בשם: “עגלונים”, שניראים כנוסח ראשון לסיפור “בצאתנו העירה”, שהתפרסם לראשונה ב“הארץ”, 8.2.1946, ונכלל בקובץ “גן שחרב”. הדיו והנייר הדק של “עגלונים” זהים לטיוטת “בצאתנו העירה”.