יש לנו מערכת גיגיות, ארבע במיספר: גדולה וכבדה אחת, מכילה את כל הכבסים של המשפחה, מעין בריכה של נחושת-קלל; אחריה אחיות קטנות זו מזו – עד הרביעית, שיש לה כינוי-חיבה: “פייליקה” (מלשון פיילה – גיגית). זו האחרונה, בקוטר של שבעים סנטימטר, מצופה שכבת-בדיל והיא מבריקה ככסף טהור. ואני שוקדת להחזיקה בברק זה – היא הכלי שלי. זו עריבת-העיסה של המשפחה. שבה אני לשה שבעה רוטל (רוטל – כשלושה קילו) קמח, והופכת אותם לעיסה יפה, וגם אופה את הלחם.

היום זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לי שהותי בקיבוץ, מבקרים אותי מזמן לזמן. יש כעת מעין “רכבת” של עגלות, רתומות לפרדות, מן הגליל ליהודה, שבה מובלים שקי חיטה זהובה ליישוב הרעב. הסידור הוא של “ועד המהגרים” ובראשו דיזנגוף, כי רוב אנשי תל-אביב גורשו ממנה על-ידי התורכים והם נמצאים בפתח-תקווה בדירות, בבתים ובצריפים, וגם בבתי-אריזה ובפרדסים.

היום זו לישת-חג: קיבלתי במתנה מאנשי דגניה שק חיטה. כל גרעין גדול ונוצץ, נקי מכל פסולת. זו היתה מתנה נפלאה בימים ההם, כי על-פי-רוב אכלנו לחם אשר היה תערובת של סובין עם קמח-דורה – מאכל העופות. קמח-הדורה דומה לגבס, והיד הלשה מחליקה מעליו, ואינה חודרת לתוך העיסה – רק בכוחות גדולים מצליחים לרככה במים.

השעה מאוחרת – עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: הנערים ישנים זה כבר, ואבא ואמא, בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה ומשוחחים בלחש, ומתכוננים לשינה. אני עומדת כפופה על ה“פייליקה” ולשה, והיום אגרופיי רוקדים ממש בתוך הבצק הנהדר, מקמח-החיטה, אשר מתוך שק המתנה. אני לשה ומזמזמת לי משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, ואני מוחה אותה בשרוולי מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת הסגורה. אני מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניי עומד אדם גבוה ומחזיק סוס בריסנו. אני רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט אני מבחינה במערבי – בחור גבוה ויפה, תלמיד “בצלאל”, והוא מחזיק סוס בריסנו.

“הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים,” הוא אומר, “האם שלכם הוא?”

ביתנו הוא האחרון במושבה, בנוי על גבעה, בתוך כרם-זיתים, ומערבי הוא אחד מתלמידי “בצלאל”, שרובם “פרארים” – עריקי הצבא התורכי. המושבה קיבלה אותם כשומרים בלילות בתוך המושבה, ובתמורה הם מקבלים ארוחה אחת, צלחת מרק ומנת לחם לכל היום.

האיש והסוס בחצי-החשיכה, ורחשים רחוקים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה“פראר” פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אני חוככת בדעתי מה לענות. "לא, הסוס לא שלנו – " אני רואה שהסוס אכוף אוכף מיוחד ואני מחליטה לקרוא לאבי.

אבי מעלה איזה מעיל על בגדי-הלילה ויוצא, – “הביאי מנורה,” – הוא אומר. ואני מוציאה את מנורת-הנפט מן המיטבח ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. אני מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשי, ואבי מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:

“הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה.”

הסוס הובל למועצה, ומשם, כפי ששמעתי אחר-כך, למקום-סתר.

זה היה סוסו של יוסף לישאנסקי, אשר שהה בסביבות פתח-תקווה והסתתר בפרדסיה עד שעזבה ונתפס בידי התורכים, ונידון לתלייה בדמשק על היותו חבר ניל"י.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אוקטובר 1917. נדפס לראשונה: “הארץ”, 16.3.1973. שב ונדפס: “כרמלית”, י“ז-י”ח, תשל“ג-תשל”ד. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 150. הבית המתואר עמד ברחוב ביל“ו בפתח-תקווה, לא רחוק מפינת רוטשילד, וחצרו נמשכה עד רחוב פיק”א. בבית זה חי יהודה ראב עד אחרית ימיו. על לישאנסקי בפתח-תקווה ר' בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”.