לוגו
התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו-קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: “קומי, הם באים!”

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-ירייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.


בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

“מה זאת?” שאלתי את אחי.

“גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות.”

“העובדים התמידיים?” – נפעמתי.

“אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר.” אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

“לך לפנינו!” פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

“לך!” פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

“רוץ!” פקד אחי, “ברח לכפרך!”

הנער עמד רגע כלא מאמין.

“רוץ!” פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

“רוץ!” צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.


*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים “אביב 1921 בפתח-תקווה” שהתפרסם ב-1973, ו“האסיר” שהתפרסם ב-1969, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם “פתח-תקווה – שעתה הגדולה” יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”.

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב“האסיר” וב“התנפלות הערבים על פתח-תקווה”, יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב-1993. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.