לוגו
ימי "הדים"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

תל-אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית-הים; חמורים טעוני-זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל-אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ“ר, נחלת-בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ”ק: בתים קטנים מוקפי-גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות-תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי-הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק-הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי-אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני-סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה…

מול ביתי בפינת שפ“ר-התבור, שכונת אפ”ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאשה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת.

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

למדן ו“מסדה” העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.


ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי-שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים, פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם ניראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאוד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק: “את צריכה לכתוב.”

מאז הייתי גם אני “בחבורה” – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח-איתנים בקול זה. משום-מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן.

רבינוביץ היה איש-שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת.

לפני צאת כל חוברת של “הדים” היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

רבים הנעדרים מן החבורה של “הדים”: למדן, שנברג (שנהר), הרברג, פוגל. ושני העורכים-הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת-עולם זה על ידי זה בבית-העלמין הישן בתוך תל-אביב רבתי – השומעים הם את המיית-הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב-ערב?


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1925–1930. הרשימה נדפסה לראשונה: “מאזניים”, כרך כ“ח, אדר תשכ”ט, מרץ 1969. נכללה בקובץ “גן שחרב”, עמ' 197. זו הרשימה הסוגרת את הקובץ. הטיול עם ברש ורבינוביץ בכרם השקדים אירע כניראה בפתח-תקווה עוד ב-1921, זאת מאחר ששיריה הראשונים של אסתר ראב: “אני תחת האטד”, “כציפור מתה על הזרם” ו“לעיניך האורות, המלאות” נדפסו ב“הדים”, כרך א, חוב' ב, סיון תרפ“ב, 1922, ואילו לבית ברחוב שפ”ר עברה אסתר לגור ב-1925 לערך, כאשר כבר חזרה מקאהיר, והיא ובעלה החליטו לבנות את ביתם בתל-אביב. ספרה הראשון, “קמשונים”, הופיע ב-1930, בהוצאת “הדים”.

על יצחק שנהר-שנברג, ראה בסיפוריה “יום אחרון” ו“הבקע הראשון”.