בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: “שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה.”

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו “שלושת החדרים” לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. “עין לא ראתה” בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי “הגל החדש”, חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל“גל החדש” באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הבכור, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. “מוגרבי”, שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב“סגנון המשולש”. פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני “קונסט אונד דקוראציון” כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית “המודרני”. ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: “השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה.”

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

*

נכתב: 1960 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1927–1929, תקופת בניין הבית המתוארת כאן. נוסח ראשון של הרשימה נדפס לראשונה: “הארץ”, 1.1.1961. הרשימה הותקנה מחדש לדפוס על ידי, כי בטיוטה נמצא יותר מאשר בנוסח שנדפס בעיתון. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל, שלח מלונדון הגיס, יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, ולימים אצל בנו, אהרון בן עזר, בפתח-תקווה. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נישאר זכר.