לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה“זאלצאך”; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.

ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה…

בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי “עלייה לרגל” לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל“פסטשפילהויז” עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.

מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה “ארבעת אלפים העליונים” שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו…

מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.

ואני משוטטת על פני גלי “חבר לאומים” זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:

“אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!”

ואחר כך:

“האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?”

ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –

“אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי….”

האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.

“כן, ערב יפה!” אמר, “הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?”

“כן, אדוני, מארץ העברים אני.”

עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.

“אכן, גבירתי, זרה את מאוד… וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך… אמן? אינני טועה.”

המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון-הקודש. דממה. והמסך עולה.

חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:

“גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא.”

משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.

הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.

המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.

“גבירתי!” – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), “אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי.”

בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: “פרופיסור למוסיקה” קראתי…

“ובכן, ‘אהבה במבט ראשון’?” – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.

“גבירתי: ‘אני אוהב אותך’!” – חזר בקפדנות…

משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע הייתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.

“אדוני היקר,” – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – “הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם… לכן: ליל מנוחה, אדוני!”

האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.

חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.

*

נכתב: 1935–1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 20.3.1936. לא נכלל בקובץ “גן שחרב”. בקיץ ובסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה.