ספרו של מ. שניר, שהוא בעצם קובץ-מאמרים פובליציסטיים – נקרא בעניין, במתיחות לא פחותה מאשר יצירה בלטריסטית מעולה.

גלריה של אישים, מנהיגים – וגם אנשי-שורה, שמשום-מה נשתכחו מלב: החל מראשית ההתאחזות בארץ עד ימינו אלה; זכו להארה מיוחדת גם מיספר אישים מעמים זרים – כל זה ברטט בעמקות של אחד בקיא, ידען והוגה דיעות פיוטי לאין ערוך.

אוצר של ידיעות: פרטים גדולים וקטנים שמקומם ודאי נעדר מכל כתב-עת בזמנם – מוצאים כאן את תיקונם; אנשים שהופיעו כ“ברקים” (בלשונו) רגע – ונעלמו – אך חרתו עמוקות בנפשו של המחבר וגם השאירו הד ובנות-הד – סביבם; דופק-ימים רחוקים וקטעי-חזון – מין מרקחת נפשית-עילאית, מפרפרת, משכנעת על-ידי יחסו המלא והכן של כותב הדברים.

בתוך כל אלה – קטעי-דרמה, לכאורה דרמה דוקומנטארית על הירצחו של הסופר ברנר וחבריו – בפרדס-ערבי – והדברים נקראים כראשי פרקים לדרמה ספרותית גדולה שצריכה להיכתב ביום מן הימים.

“חסיד” ברוחו הוא מ. שניר – ונושא-כלים רליגיוזי, הייתי אומרת, של תנועת-הפועלים ואישיה הדגולים שעל ידם בחר לו – להיות “יוצק מים”.

יושר, טוהר-לב וזיקה אבסולוטית לתנועה – מעלים את הימים הרחוקים ההם – עת היו לתנועה שורשים וקסמים ראשוניים, ושברוחה הסוחפת – געשו מעיינות-עוז – שקשה היה לעמוד בפניהם.

אמונה לוהטת בטוב וביפה עולים מבין השיטין של ספר זה ועושים את קובץ המאמרים האלה – לערכי-מוסר – ראשונים במעלה, תמימים הם, מיוחדים במינם, חורגים מכל שיגרה של ימינו אלה, ונשיבת-רוח רחוקה של ראשית תנועת-הפועלים בכל יופייה ועומקה.

*

נכתב: 1959–1960 לערך. ספרו של מרדכי שניר, “בני הדור ומוריו”, הופיע ב-1959, כשנתיים לפני מותו, ונשלח על ידו לאסתר עם הקדשה. העותק מצוי בידי. רשימה זו מועתקת מכתב-היד ואיני יודע אם נדפסה במקום כלשהו.