רקע
צבי אלעזר טלר
ציונה שירי ציון
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: מהדורת דרוהוביץ; תרס"ב

 

בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי: מחזה

קריאה אשר קראתי בלשכת “ציון” בעירנו בוריסלב בירח מרחשון תרס"א במלאת שנת השבעים לזקן משכילינו, סגלת חכמי דורנו

דר, קאַרפעל ליפפע

בקרית יאַססי.


בציר. בוצרים ויוגבים המונים ינהרו אל הכרמים במזמֹרותיהם. ימי המעשה. שמחים בצאתם לפעלם מאז הבקר, בקול רנה יתעוררו וירוננו שירי-יין משמחי לב, להנעים את העבודה בחפץ כפים, בחריצות ידים. יודעים, כי לא אדמת נכר הם עובדים ושומרים עתה. על אדמת קדשנו עומדות רגלינו. ואני בלי דעת מאין אני בא עד הלום ומה לי פה, אתהלך לשוח בין הכרמים, הגנים והשדות, רואה ומתענג על עבודת הפעלים העושים מעשיהם באמונה ובשמחה בפנים צהלים. ארץ מברכת רחבת ידים לפני. אדמה פוריה נותנת אכל למכביר, שדי תבואות, כרמים, זיתים ועצי פרי מגדים לכל מראה עינים מסביב. מעבר אחד נשמע קול שירה וזמרה:

נַשְׁכִּימָה אִכָּרִים, לַעֲבוֹדָה בְאֱמוּנָה, נַעֲלֶה עַל

הֶהָרִים, שָׁם רַבָּה הַתְּכוּנָה. מַחֲרֵשָׁה מַזְמֵרָה, תֶּלְיֵנוּ

וְקַשְׁתֵּנוּ; אֵת, מַגָּל וּמְגֵרָה, נֶשֶׁק גַּאֲוָתֵנוּ!

ומעבר מזה קול ענות:

בְּחֵפֶץ כַּפַּיִם, נַעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה; וּמְטַר שָׁמַיִם יָבִיא

הַבְּרָכָה; כְּבָנִים נֶאֱמָנִים, עַל שְׁדֵי אִמֵּנוּ; לֹא בְּבֹשֶׁת

פָּנִים, נֹאכֵל לַחְמֵנוּ!

ומקהלה אחרת באה ומשוררת:

אֲדָמָה פוֹרִיָּה, אֵם טוֹבָה נֶאֱמֶנֶת;

לְעוֹבְדֶיהָ בְּלֹא רְמִיָּה, אֵת יְבוּלָה נוֹתֶנֶת. לְמִתְרַפִּים

עֲצֵלִים, לֹא תַחְלוֹץ שָׁדֶיהָ; לַחֲרוּצִים עֲמֵלִים, הִיא תָאִיר פָּנֶיהָ!

ומקהלה אחרת לעמתה מזמרת:

בְּחֵפֶץ כַּפָּיִם, נַעֲבוֹד בַּכְּרָמִים,

וְיַיִן כַּמָּיִם, נִשְׁתֶּה כָל-יָמִים. כְּבָנִים נִכְבָּדִים, לְאֵם

רַחֲמָנִיָּה, לֹא כְגֵרִים נָדִים, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה!


השירה והזמרה הנעימה וקול משק הכורמים הרנינו את לבי, הגביהו את רוחי, ואני מתהלך הלאה הלאה ונפשי לא תשבע מהתענג. פתאם ואני עומד לפני ארמון גדול ומפאר בשיא גבהו ובגזרת בנינו, בנוי בטוב טעם ונעם. על משקוף השער הגדול מלמעלה מחוץ דבק לוח עשת לעינים, בו כתוב באותיות זהב מזהירות: "זה הארמון נבנה לתלפיות בשנת חמשת אלפים, שש “מאות ותשעים ושמונה לב”ע, לשם כבוד נשיא אלהים בתוכנו, "החכם רופא חולים המפאר המפליא לעשות מר נתן פתחיה לבית “ליפפע הי”ו, אשר זכה לעלות ציונה בראש עדתו גולי רומניה. "לשם ד' ובית תפארתו, חכמים ונבונים ודורשי אלהים יבואו בו. “בית יעקב, לכו ונלכה באור ד'!”


ואיש מספר לרעהו, אשר זה שנתים ימים עומד הארמון הזה להתפאר והנשיא הזה, אשר שמו נקרא עליו, נותן בו אמרי שפר מדי שבת בשבתו לכל העם הבא אליו לדרוש אלהים, לשמוע אמרי אל. היום יתנו בו את יום הולדתו בהמון חוגג, ועם רב תאספו הלום לשוש אתו משוש ולברכהו. הנה הוא בא בהדר כבודו.


ואשא עיני ואראה איש זקן נשוא פנים, אשר הדרת שיבה חופפת על פניו המאירים, ועיניו מבריקות אורה ושמחה בעיני עול ימים, וזקנו הלבן יכלל יפיו והדרו, הדור בלבושו, הולך בתוך קהל עדתו לבוא אל הארמון פנימה; ואלך ואבוא גם אני בתוכם. חרדת קדש אחזתני למראה פני הזקן, חתן החג, עולה על במה גבוה העומדת שם בכותל המזרחי. כבן עליון הופיע בשאתו, ויפרש כפיו השמימה ויברך את העם ויתן תודה וברכה לאל חי, השם נפשו בחיים ויזכהו לחג את יום מלאת לו מאה ועשר שנים על אדמת הקדש ארץ חמדתו ברנה, ועיניו רואות בהקמת הריסות בית ישראל, בשוב ד' את שבות עמו ולא יהיו נודדים בגוים. ככלותו להתפלל להודות לאלהים פנה שנית אל העם, וישא אמרתו: “אחינו עם אלהי יעקב! בן מאה ועשר שנים אנכי היום! שם על אדמת נכר, בלחץ אויב, זקנתי ושבתי, ויעלנו צור ישענו בימי שיבתי אל הארץ הטובה, אשר אליה נשאתי את נפשי מעודי. רבות רעות שבעה לה נפשי בין שונאי שלום בארץ לא לנו, אשר לא נשאה אותנו, ובכל זאת לא כהתה עיני ולא נס ליחי וככחי אז כחי עתה להלחם בעד אחי ועמי, לדבר את אויבינו בשער, להשיב את חורפינו דבר! האל הטוב, אשר בו בטח לבי כל הימים, לא עזבני ויפליא לעשות עמדי חיים וחסד! חלילה לי להתפאר היום כי בצדקתי האריך אלהינו את ימי ויביאני עד הלום, לראות בעיני, בימי, את הדבר, שיבת ציון, אשר עליו הייתי מצטער כל ימי! מי מלל לי אז, בשבתי עודני בארץ הטמאה ברומניה הארורה, רץ ושוב מרחוב לרחוב, מבית לבית, לרפא חולים, לנחם אמללים, לאמץ רוח נדכאים, לחזק לב אובדים לבל יאמרו נואש בענים, לחכות ליום ישע; כי העם אשר לו ראשית ומחזיק בתמתו, מתאמץ בלאמיתו, שומר תורתו, יש לו גם אחרית טובה, ותקותו מתקימת. במו פי דברתי על לב דכאי רוח ובלבבי, הה כמו יאוש נורא אכלני יום יום לכל מראה עיני סביב סביב, לחץ אויב, גזל משפט, שאון עריצים, המית נבלים, שאגת פראים כזאבי ערב שואגים לטרף שיות נאלמות. אבות ובנים, אמות ויונקות, זקנים וילדים, בחורי חמד ובתולות רכות וענגות הולכים בלא כח לפני רודף, ונוגשיהם מענים עזי נפש לא ידעו רחם קראו אחריהם מלא: נודו לכם יהודים ארורים, מה לכם פה כי תטמאו את ארצנו, תרמסו חוצותינו, תאכלו לשד אדמתנו?” מי מלל לי אז כי עוד אזכה גם אנכי לראות אלה הנרדפים יתאזרו חיל, נופלים יקומו וישובו אל ארצם, אל נחלת אבותם ויחיו, עם רב ועצום, עובדים את אדמתם, עושים ואוכלים מטוב לב, נהנים מיגיע כפיהם בשמחה ואין מחריד! אולם שבעתים תגדל עוד שמחתי לראות אשר גם אלה בנים כחשים אשר שכחו את צור מחצבתם, התנכרו לאחיהם, גם המה שבו אל אלהי אבותם בכל לבבם, באמת ובתמים, ויכירו וידעו כי תעו ימים רבים בהבלי שוא להאמין בתהו, לחקות חקות העמים, להתבולל בהם, לנשק יד בוזיהם, עתה נוכחו לראות, כי אמנם רק על ישראל גאותם, ואך בתורת אמת אשר שם משה לפני בני ישראל, יחיו חיי עולם ויעשו חיל. ומה יפחד וירחב לבבי לשמוע צלצל העבריה בנעם נאומיה על שפת כל אחינו כל היום! ותהי לה עדנה אחרי היותה שכוחה ועזובה מלב בניה ימים רבים שם בארצות נכריות! בעליצותי עתה אוכל לקרא את דברי מליץ הנביאים: “הוי אנחם מצרי, אנקמה מאויבי!” בראותנו את הארץ הארורה אשר הקיאה אותנו במשטמת הנבלים הפראים אשר בעלוה בזרוע ויקראו: “לנו הארץ, ולכם יהודים אין כל חלק ונחלה בה!” ואבותינו ישבו בה לפנים ימים רבים לפני בוא אליה בני בלי שם אלה, אספסוף פושעים בני בליעל, פליטים נבזים מארצות רחוקות. זה העם לא היה; הארץ הזאת עשתה פרי ותפרח ותשגשג לתפארת בשבתנו אנחנו עליה ותהי סחר גוים תחת ידינו, בהשכלתנו, ברוח מסחרנו, באמונת רוחנו, בתבונות כפינו; ועתה היא שוממה ושאיה, כארץ מלחה, ושריה ורוזניה ואציליה רואים עתה כי אבותיהם חטאו בגרשם מתוכם אנשי חיל, והם מבקשים פנינו לשוב לשבת כאחים וכאזרחים נאמנים ושלמים יהיו אתנו. אבל אחרו המועד, אנחנו חלילה לנו לחלל את השבועה אשר נשבענו לבל נשוב אליה עוד עד עולם, כאשר עשו אחינו הספרדים לפני ארבע מאות שנה. אולם חלילה לנו להיות שמחים לאיד אויבינו. למסת משנאינו. תורתנו היא צותה לנו: לא תתעב מצרי כי גר הייתה בארצו! אך נלכה להם מנגד; נודה לד' חסדו אשר הפליא חסדו אתנו לפלטנו מכף העריצים ויוציאנו לרויה, אחרי אשר הקניאנו בלא-עם, בגוי נבל, עד מלאה צבאנו, והחטאים האלה בנפשותם המה ימכו בעונם ורשעתם תיסרם. קללת אלהים רובצת עליהם ותהי אחריתם כאחרית כל רשעי ארץ אשר עמדו עלינו לכלותנו ולא יכלו לנו; גם חלקתם תקלל בארץ כגורל בבל, אשור ורומה וכל הקמים עלינו. המה כלו ויאבדו ואנחנו חיים וקימים לנס עמים, ובתורתנו נעשה חיל. הבה אחים נקדמה פני אלהי ישענו בתודה, בזמירות נריע לו!"


עד מהרה התיצבה מקהלת מטיבי נגן נותני זמירות על במה נשאה בתוך הארמון בַּתָּוֶךְ נישאו זמרה בכלי שיר:


מִזְמוֹר לְתוֹדָה. הָרִיעוּ לַדְ' כָל-הָאָרֶץ, עִבְדוּ אֵת דְ'

בְּשִׂמְחָה! בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה! וכו'.


וכל העם הריעו וירוננו אחרי המנגנים בקול נעים, כברן יחד כל בני אלהים, והארמון מלא שמרה. אחרי כן נשאו כל המתאספים קולם ויקראו כלם פה אחד, ואקרא גם אני בתוכם:


יְחִי נְשִׂיאֵנוּ, מֵרִים קַרְנֵנוּ, הֶחָכָם הָרַב מַר נָתַן

פְּתַחְיָהוּ לְבֵית לִיפֶּה לְאֹרֶךְ יָמִים! אָמֵן!

ואיקץ.


 

מלואים

הח' דר. ליפפע הוא אחד משלשת הציונים הראשונים, אשר לקחו חלק בראש הכנסיות הגדולות בבזל; ה“ה החכמים המפארים: דר. רילף, דר. פינסקער ודר. ליפפע. שנים הראשונים הוציאו את ספריהם ע”ד הציונות והדר. ליפפע יוציא עתה לאור את ספרו: Meine 20jährige zionistche Agitation וזה לא כבר הדפיס את ספרו:Din zehn Gebote ספר יקר מלא דברים נחמדים ונאמנים. וליום מלאת לו שבעים שנה הוציא לאור את ספרו: “חדשים וגם ישנים”. ספר יקר במינו בשפת קדשנו.

המלצות קוראים
תגיות