לוגו
החיץ המלאכותי בין הציונות למדינת ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(באוזני א. ארנבורג ומערכת “אייניקייט”1)

גירסתם של מנהיגי הקומוניסטים היהודים בתפוצות ישראל, המנסים להעמיד חיץ מלאכותי בין מדינת ישראל (שהם ממחייביה) לבין התנועה הציונית (שהם משולליה) – מחייבת שלוש הערות, לא לויכוח ולניצוח, כי אם לבירור ולעיון:

א – בהחלטות שנתקבלו בועידות המפלגות הקומוניסטיות בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובארצות אחרות וכן במאמרים שונים בעיתונות הקומוניסטית היהודית, לרבות ב“אייניקייט”, שדנו בשאלת ארץ-ישראל בתקופת המאבק עם השלטון הבריטי דוּבּר, בין היתר: על התכונה המציינת ומייחדת את היישוב היהודי בארץ-ישראל – היא תכונת הממלכתיוּת שקנה לעצמו, ואשר בזכותה ראוי הוא לתמיכה ולסעד במלחמת החירות שלו.

מלחמה זו שהתנהלה בדרך כיבוש העבודה וההתיישבות, התקומה הרוחנית והעמידה בשער בשדה המדיניות ואשר גולת הכותרת שלה: מדינת ישראל, אינה תולדה של תהליך סטיכי [שאינו ניתן לבלימה; כוח איתני הטבע]. מאז שנות השמונים למאה שעברה הגרו יהודים במיליוניהם לארצות שמעבר לים, הקימו מרכזי-יישוב גדולים ומסועפים, אך אין בהם תכונות של עצמאות ממלכתית. לעומת זאת היה כל אופייה ומהותה של העלייה לארץ-ישראל וכל טעם המערכה שהתנהלה בתוכה, טבוע בחותם המובהק של השאיפה והכוננות לעצמאות. ושעל כן לא בנתה הציונות – ועל אחת כמה וכמה הציונות הסוציאליסטית – את עולמה וחינוכה על “נצח האנטישמיות”, לפי שרבים וטובים ביקשו לפרשה. ולכן כוחה יהא יפה ותקפה יהא קיים – ואולי ביתר שאת – כאשר האנטישמיות תבוער (אם אמנם תיעקר גם בהכרתם של המונים) ובמשטרים מתקדמים ודמוקרטיים. ואכן, אחד ממורי דרכה של תנועת הפועלים בישראל הורה על כך לפני שנים הרבה והוסיף:

“כשם שאין המעמדות העובדים צריכים ויכולים לסמוך על ההומאניות של הבורגנות ולבטוח בהתקדמותה, כן גם אין העם היהודי צריך ויכול לסמוך על ההומאניות של העולם הלא-יהודי ולהשליך את כל יהבו על התקדמותו. גם שחרורו של העם היהודי במולדתו יהיה מעשה ידי עצמו”.

זה ועוד: באותם ההחלטות והמאמרים צויין גם, בדרך הקיטרוג, כי עד לתקופה מסויימת שיתפה הציונות פעולה עם שלטון המנדט הבריטי ושימשה מכשיר בידו. משל למה הדבר דומה? לקיטרוג נגד מעמד הפועלים שהוא “משתף-פעולה” עם נציגי המעמד הבורגני בבתי-החרושת, בעיריות וכו' וכו', בכדי לקיים את עצמו. הרי הדיאלקטיקה המיוחדת אשר להתפתחות הסוציאלית מלמדת, כי תוך כדי שיתופם והיזקקותם ההדדית של המעמדות השונים במשטר ובמשק הקאפיטאליסטיים, סופה של העבודה (שהיא לאומית ביסודה) לרשת את הקפיטל (שהוא בינלאומי ביסודו) ולשחרר את החברה כולה. חוק דיאלקטי דומה פעל גם בהתפתחותם של הציונות והיישוב, שעם התבססותם והתגשמותם אנוסים היו לפרוץ את כבלי המסגרות שבלמו אותם. האם הרצון והשאיפה המפעמים את ברית המועצות והדמוקרטיות העממיות, ליחסי-שלום ולקשרי-חיים תקינים עם מעצמות המערב, פירושם ויתור על עצמיות ההשקפה ואורח-החיים ופגיעה בהן?

ב – גורסי החיץ המלאכותי בין מדינת ישראל והציונות חייבים גם לשאול את עצמם את שאלת עתידם של היהודים אשר מחוץ לתחומי מדינת ישראל: במה ומדוע ניפלו אלה, שאינם זכאים, הם וילדיהם, לחיים לאומיים תקינים? האם יש להניח, שהפתרון המוצע בשבילם הוא בדרך של הקמת מרכזים יהודיים אוטונומיים בזעיר אנפין, כדוגמת בירובידז’אן, בעשרות הארצות בעלות יישובי יהודים בבוא היום, כלומר לאחר שיתהווּ התנאים הסוציאליים המתאימים לכך? האם יש להניח שעד אז ימשיך רוב רובו של העם היהודי לחיות – כהגדרתו הקולעת של מארכס – “בסדקי החברה”, כמתבוללים בין שבעים תרבויות, מנותקים מחיי עבודה וקרקע, כמיעוט מושפל ומפורר, גם אם היחידים שבו נהגים משיווּי-זכויות דימוקראטי ומעטים בתוכו הגיעו לשלבי-השפעה במרומי החברה בארצות מגוריהם (עתים לרעת ההמונים היהודים)? ואותה שעה זועקת ומשוועת מדינת ישראל לתוספת כוחות צעירים ורעננים לשם המשך ביסוסה והתפתחותה למען תהא בפועל – ולא רק בכוח – מולדתו של עם ישראל, כשם שכל כוחה וייעודה של הציונות שהיא עושה את העם בפועל לעם בכוח, עם עובדים בן-חורין.

ג – היה היה פעם בציבוריות היהודית ויכוח מאלף רב-עניין בשאלה, אם אמנם העם היהודי עם הוא ככל העמים. רבות נכתב בו – מאמרים המצטרפים לכרכים ומחקרים שונים, ולא עתה השעה הכשרה לבחינה ולסיכום. אך גם אליבא של השוללים – יהודים ולא-יהודים – היו היהודים בעבר עם יוצר, המעצב את תולדות חייו וחי בארצו. יסודות וחוויות הטבועים בזכרונו הלאומי של העם, בלשונו ובתרבותו, האפשר וצריך לעקרם, או להיפך, זכות וחובה היא לקיימם ולטפחם? ונניח לרגע, לצורך הההברה העיונית, כי כוס התמרורים של גירוש-גולה, נדודים והשמדה היתה עוברת על עם אוקראינה, מי היה מעז לחלוק על זכותו לשוב למולדתו, או לעקור מזכרונו הלאומי את הדון והדנייפר, ואת דמוּיות עברו שעיצבו במשך דורות את חייו ותרבותו? הרי איש לא יציע לבני-ארמניה, החוזרים לצור מחצבתם, שישהו במקומות מגוריהם עד שיווצרו התנאים שיניחו להם אפשרות של התפתחות חופשית ובטחון חיים ועתיד, או כי יקימו לעצמם “מלוני-לילה” ארעיים שם בחסות מלכויות הצלב והאיסלם, והאם מן הצורך כיום להסביר, ובייחוד לאמונים על התפיסה המרכסיסטית-לניניסטית, שהשחרור הלאומי המלא הוא בסיס ותנאי לשחרור הסוציאלי?

נמצא איפוא, לאור האמור לעיל, כי גירסתם של מנהיגי הקומוניסטים היהודים בדבר חיוב מדינת ישראל ושלילת הציונות אין לה כל אחיזה מבחינת ההתפתחות שבעבר (המדינה קמה בזכות מאמציה של הציונות), ושום צידוק מבחינת האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל – ושל המוני היהודים בעולם וכן מבחינת קידומו של עניין הסוציאליזם בעולם. חיץ מלאכותי הוא שאין בו הצדקה של אינטרסים והשקפה.


  1. “אייניקייט” – ‘אחדות’; עיתון יהודי של הוועד האנטי–פאשיסטי בברית–המועצות שהופיע מ–1942 ועד 1948 עת חוסל ה“וועד” על ידי סטאלין. עורכי העיתון ביקשו להשיג את תמיכת יהודי העולם במדיניות הסובייטית [ההערה מאת דוד בן מנחם].  ↩