לוגו
הם כבר "נצחו"
מיקום ביצירה:
0%

(מכתב מפולין)


מאז ומעולם הבין ה“בונד” להתאים את עצמו אל כל הרוחות המנשבות בחללו של מעמד הפועלים הבין לאומי ואף לקוניונקטורה [תנאי המשק] ברחוב היהודי. מאז ומעולם הכחישה תנועה זו את התפיסה היסודית של שאלת היהודים כבעיה חברתית-כלכלית מיוחדת ואת ההכרח ההגיוני הנובע מכאן לחדש את חיי העם על יסודות העבודה על ידי ריכוזם של ההמונים בארצם הישנה-חדשה.

אבל הנה קרה מה שקרה, ועל ידי צו מגבוה שינתה ברית-המועצות את דרכה בנוגע לשאלת היהודים ואחר שמונה עשרה שנה עברה מהנִיהִילִיזְם1 הגמור בשטח זה אל ההכרה העקרונית בפרודוקטיביזציה – ועד ההצבעה על בירוביג’אן2 ב“תנאי מוקדם לקיום לאומי עברי”. ה“בונד” התאים את עצמו חיש מהר אף אל פנייה זו והתחיל בהסברה חדשה, שתפיסה זו של ברית-המועצות “מוכיחה” את צדקת תפיסתו, וכי אמנם, הגירה לבירוביג’אן נכונה היא וישרה, “באשר כל צעד והישג בדרך להקלת מצב ההמונים היהודים אינו סותר את הסוציאליזם” (ארליך, מראשי ה“בונד”), – ואילו ההגירה לארץ ישראל היא בחזקת טריפה למפרע.

עדיין שמור בזכרוננו, משנים עברו, יחס הביטול לעלייה ולארץ-ישראל, הפקפוק בעצם קיומו של היישוב, השיסוי בתנועת ההכשרה הקיבוצית בפולין. ה“בונד” סבר בימים ההם, כי לא יארכו הימים וכל העולים יחזרו, שהרי אין כל תקומה ותקוה ליישוב.

באה המציאות וטפחה על פניהם. באו שנות עלייה על אף כל המכשולים. הציונות כבשה לבות המונים בגלות פולין. אין כמעט בית ומשפחה, שאין להם קשר כל שהוא אל הארץ. בונדאים, קומוניסטים וכל מיני תלושי-קרקע ונטולי עמדה התחילו חולמים על עלייה לארץ. קמה תנועה מקצועית הנתונה להשפעה של ציונות העבודה. התרחב בסיסה של תנועת הנוער החלוצית. ושוב אי אפשר היה להתעלם מהתהליך הכביר הזה בחיי ההמונים.

ה“בונד” התאים את עצמו אף למצב זה, כדי להחזיק בשארית כוחותיו את “יתר הפליטה” של השפעתו. התחילו מגמגמים וטוענים (אלתר, פאט – מראשי ה“בונד”): “מתנגדים אנו לציונות, אבל מעולם לא התנגדנו לעלייה ולארץ ישראל ‘לכשעצמן’. התנגדנו מימינו לפועל העברי בארץ ישראל?” חלילה. הננו רק נגד זכויות-היתר ליישוב העברי ולפועל העברי בארץ ישראל".

אך הנה הגיעו הידיעות האחרונות בדבר התנקשות בדרישות החיים של ההמונים היהודים – קיצוץ העלייה, הוספת קשיים שונים בדרך בניין הארץ, המועצה המחוקקת,3 הסימנים הראשונים של התרופפות ה“פרוספריטי” הארץ ישראלית. בין רגע החליף ה“בונד” את עורו והשיסוי נגד הציונות ותנועת העבודה בה קם לתחייה במהדורה ארסית שבעתיים. שוב גילו המרגלים המקצועיים, שאין הארץ זבת חלב ודבש, שהרעב מציץ מעיני ההמונים המרומים, המחכים אך ורק לרגע החזרה לגולה. כמעט בכל יום נדפסים על עמודי ה“פאָלקס-צייטונג” [עיתון העם] “מכתבי עולים מרוּמים” הידועים למדי. הצד האופייני בכל המכתבים האלה היא העובדה, שהם תומכים יתדותיהם בעדים כשרים כגון מנהיגי האיכרים בארץ, כמרים נוצרים, ז’בוטינסקי וכדומה.

מרכז ה“בונד” החליט גם לערוך משפט פומבי נגד הטרנספר, שהרי על מקהלת השיסוי נגד הציונות בעניין זה נמנים לא רק האבירים הרביזיוניסטים בפולין, אלא גם ה“בונד”. חבר השופטים, הסניגוריה והקטיגוריה, הרכבם היה על טהרת ה“בונד”. אמנם עורכי ה“משפט” פנו גם לוועדי מפלגת פועלי ציון והחלוץ, שימציאו מגינים. על פנייה זו באה התשובה דלקמן:

"קבלנו את מכתבכם בדבר ‘משפט’ פומבי אשר אתם עומדים לערוך על הטרנספר ואשר שופטיו כולם אנשי מפלגתכם – ובלי ספק קיבלו גם את ההוראות לייצג את החלטות מפלגתכם בשאלה זו, אין מן הצורך להוכיח, כי יש בזה משום לעג לעצם המושג של משפט פומבי.

תמיד נכונים אנו לוויכוח פומבי בזכויות שוות לשתי התפיסות. אבל אין לנו כל עניין להשתתף באסיפות בונדאיות.

יקרים יותר מדי הם לנו האינטרסים החיוניים של המיעוט העברי בגרמניה, יסוריו וסבלו, משנוכל להוקיע אותם כמשחק לתעמולת מפלגה קטנונית. ובטוחים אנו, שזה יהא יחס ההמונים היהודים בוארשה".

ואמנם לא טעו החברים בחשבון. המשפט הבונדאי עבר בסימן הכאות ופצועים. לבסוף הציג היו"ר להצבעה את ההחלטה שלו בנוסח שכזה: “מי זה יעיז להצביע בעד הטרנספר הציוני?” קולות ענו מכל עברי האולם: “מאות”, “אלפים”, “המונים”. הקומדיה לא עלתה.

ב“יוּגענט-וועקער” [המעורר הצעיר], הוא עיתון הנוער הבונדאי, נתפרסמו בזמן האחרון כמה וכמה מאמרים על התנועה החלוצית, וכמעט כולם מיוסדים על ציטטות מדברי ראשי התנועה החלוצית בפולין, דברי תביעה מעמיקה על החובות המוטלים בעקב המצב הקשה על הנוער. מע עשה “וועקער”? עמד והוציא כדרכו את הדרוש לו. והמסקנה – ה“בונד” ניצח! והוא ניצח, כמובן, לא רק בכוח הציטטות ממאמרי אנשי “החלוץ” אלא בכוח ציטטות חשובות לאין ערוך יותר של אוטוריטות גבוהות – סטאלין אמר; לנין אמר; בוכארין אמר. וכך בלי סוף. והעיקר: שמחה וששון, תרועת ניצחון, כי בארץ ישראל נתגלו קשיים נוספים ומכשולים נוספים. מכאן יניקתם, על כך פרנסתם – לשעבר ולהבא.


  1. הניהיליזם הוא כפירה בקיום ערכים ומצוות; שלילת המשטר החברתי הקיים. זו היתה מפלגה קיצונית ברוסיה של המאה ה–19 שרצתה לחסל את משטר המלוכה [ההערות מאת דוד בן מנחם].  ↩

  2. מחוז במזרח הרחוק הסובייטי שהשלטון הקומוניסטי ייסד בו ב–1934 גליל אוטונומי יהודי. (ראה: ב. קוטלרמן וש. יבין, באוהאוס בבירוביג'אן – 80 שנה להתיישבות היהודית במזרח הרחוק של בריה"מ, 2009)  ↩

  3. ב–1935 נקלטה בארץ העלייה הגדולה ביותר בקורותיה, 69 אלף יהודים רובם פליטים מפולין וגרמניה. הערבים נדהמו לנכוח גל העולים, הם נתקפו בחרדה כי בעקבות גלי העלייה היהודים יהיו רוב בארץ ישראל. הנציב העליון ווקופ, שרצה להפיס את דעת הערבים, העלה את ההצעה להקים מועצה מחוקקת, שבה ישתתפו ערבים ויהודים לפי היחס שלהם באוכלוסייה. ב–12 בדצמבר 1935 הודיע ווקופ על כוונת הממשלה להקים מועצה מחוקקת בארץ ישראל, שתכלול עשרים ושמונה חברים: שנים עשר נבחרים מהם שמונה מוסלמים, שלושה יהודים ונוצרי אחד. אחד עשר חברים יהיו ממונים מהם ארבעה יהודים שלושה מוסלמים, שני נוצרים ושני נציגים של חוגי המסחר; כמו כן תכלול המועצה על–פיהודעתו חמישה פקידים ממונים מטעם הממשלה. הצעתו של ווקופ נדחתה על–ידי היהודים בעוד שהערבים השיבו בחיוב. (Aboutisrael.co.il)  ↩