פורסם ב-“דבר”, 30 ביוני 1953

כמה וכמה משפטים מתנהלים עתה לפני בתי הדין בישראל.

אשר לאחד מהם הטעים זה מקרוב נציגו של היועץ המשפטי של הממשלה, כי “נתגלה ארגון טרוריסטי, החותר תחת בטחון המדינה, וכתוצאה מכך נעצרו אנשים מספר. המשטרה מנהלת חקירה רצינית, יסודית וסודית ביותר… משנתפס הארגון נמצא גם חומר רב”. ובעיתונים ניתן תיאור של אחד החשודים בארגון המחתרת הנוקמנית ובעמידה בראשה – “ציני, אכזרי, נטול-סייגים, אויב המדינה, רב כשרון להרע…” – בערך בזה הלשון.

במשפט שני עומדים לדין צעירים חשודים בנסיון התנקשות במשרד החינוך. ובמשפט שלישי – האחראים לעיתון מסויים – ולא על מתן ביטוי לאמונות ודעות, אלא על נסיון לפגוע באורחה של ממשלה ידידותית במגמה מפורשת להפר קשרי-ידידות אלה. הבולטינים היום-יומיים של משטרת ישראל מלאים וגדושים מעשים – ונסיונות לביצוע מעשים שאין הדעת סובלתם – לחבל, לפרוע, לפגוע באשיות המדינה, החברה והמשק, במכוון ובהיסח הדעת, בזדון ובשגגה, באמתלאות וצידוקים לאין ספור – שום עיתון לא יכילם.

אפס, אויביה של המדינה הזאת, שהם אויבי גאולת ישראל, גם אם לפרקים רוממותה בפיהם, שהם עויני הפועל היהודי – נשקם אינו עשוי דוקא ברזל ואינו מנוגד תמיד פלדה ותחמושתם לא תמיד בצורת חמרי-נפץ וכדורים. אילו היה זה בלבד נשקם או אז היתה סכנתם מועטת יחסית ומוגבלת, וודאי שכוחה של המדינה, היינו של הרוב הגדול, לגבור אותם ולעקרם. אולם נשקם הוא, בעיקר, עלום ומופשט, הוא יונק מאוירת הזמן, מיחסי החברה, ממורשת פגומה – היאך ייעקר באקט חד-פעמי, במשפט וברצוי פסק-דין?

עם התביעה הגדולה אל הממשלה שתעמוד בפרץ לא רק נגד אויבי חוץ אלא גם נגד סכנות מבפנים, ספק אם יהיה מן הצדק, - אם ינסה מי לפרוק האחריות משכמי הציבור. הממשלה וראשי המדינה, אין הם כל-יכולים. ושעל כן אין הדרישה מן הממשלה והביקורת עליה יכולה לבוא במקום הדרישה מן הציבור והביקורת עליו, הביקורת העצמית, לפי שמקלים על עצמם רבים וטובים. שהרי כל משטר – ולו גם האידאלי ביותר, וכל ממשלה ולוּ גם המעולה והנעלה ביותר, תחומיהם מוגבלים בשני גורמי יסוד: האדם והעם (הנושא) והתנאים (הנשוא). ויתר על כן: משטר אחד דרכי קליטתו, השפעתו ותקפו שונים בכל אומה ובכל ארץ.

כיצד תעמוד המדינה נגד סכנות-הפנים ותחסן גופה ונפשה, כיצד תשמור על הנוער שלה הגדל והולך בתוכה מהנגיפים האוכלים בו?

דומה, שאין אמצעי כל-יכול, מיידי, חד-פעמי. דרוש מאמץ-המשנה, המייגע והאפור: לעידוד מתמיד של כוחות החיוב והאור והרצון הטוב ולמלחמה נחרצת באזלת-היד וברפיון הרוח, באנרציה ובהשלמה עם הקלוקל מן הצד האחד; ולחיזוק המסגרות המסייעות לחיים תקינים, לחישול הפיקוח והביקורת, לקידום חוקים וארחות חיי חברה נאורים, צודקים וחלוציים. היש להכביר מלים מה רב – במערכה כפולה ומתמדת זו שהיא כצו-חיים למדינה – יעודם של שליחי הציבור ונבחריו ושל שליח הציבור המתמיד והקולקטיבי – העיתון – בכללם? אפס, לצערנו, גם בין העיתונים מצויים שותפים להרס המדינה ולשיבוש ארחות חייה. ולגדולה בחבלות – החבלה בנפש.