כל חדשי הקיץ תרע“ח התהלך הפרופ' ח. ויצמן בשפלה וביהודה, ולא שבע נחת. הכחות הצבאיים הרבים והעצומים של ממלכות ההסכמה לא עצרו כח בשום אופן להכריע את השארית הנמצאה מתוך הצבא התורכי ואת קומץ הגרמנים הנמצאים בשרון, בשומרון ובגליל, וזנבות האודים העשנים, הלגיונות הערומים והרעבים של התורכים, עודם מחזיקים מעמד זה אחד-עשר חודש בבקעת לוד ובהררי אפרים. וקצרה נפשו של הד”ר ויצמן לחכות ולחכות עד אשר יוכל לעבור בארץ אבותיו, ארץ חמדתו ותקותו המובטחה, לארכה ולרחבה. והוא עיף ונרגז תמיד. ובסתרי לבבו הוא גם יודע, כי לא מתאימים היחוסים בין ההצהרה אשר נתנו לו בלונדון, ובין מחשבות השליטים הצבאיים בארץ, אשר בידם המצב ולפקודתם הם יוצא הגורל לעתיד הקרוב. גם תמול גם שלשום מאז בא הד“ר ויצמן אל הארץ בראש ועד הצירים, אין פני השלטון הצבאי כמעט לכל חלקיו ופקידיו, טובים אל העם העברי ואל עתידו המדיני המובטח לו. ומשביעים את הד”ר ויצמן עמל ורוגז העסקנים המקומיים בדבר עניניהם הצבוריים הקטנטנים, אשר כל ערכם שוה פרוטה בהתאם לגודל ערכה של התכנית הלאומית והמדינית, אשר אך למענה חרד מלונדון ויבוא אל הארץ, ולא לישר ההדורים ואת הסכסוכים הפעוטים בדבר ועדי הקהלות והועד הזמני ומריבות של “חיות הקודש”, הרבנים והבד“צים וראשי הישיבות בירושלים, סכסוכים ומריבות של כבוד מדומה ואיסטרא בלגינא. ונמאסה על הד”ר ויצמן הישיבה בארץ, והחליט בדעתו לשוב לונדונה, במקום אשר יוכל גם להשפיע על עניננו ביום שידובר בו, ולא יהיה תלוי בחבתו המסופקת של השלטון הצבאי בארץ.

ואולם טרם צאתו מן הארץ היה את לבב הד“ר ויצמן להניח אבן פנה לבנין האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. ובחודש תמוז תרע”ח קבלתי, בתור מנהל המשרד הארצי-ישראלי בירושלים, פקודה מאת הפרופ. ויצמן לסדר את החג הזה, וביום ט"ו מנחם-אב נהיה הדבר, שעל אודותיו חלמו כל עשרות השנים ימי התנועה הלאומית.

ההכנות להנחת אבן היסוד נמשכו שבועות אחדים. על ידי ועד הצירים התכוננה ועדה מיוחדת לסדור החגיגה, שבראשה עמדתי אנכי. חבריה היו מטעם ועד העיר ליהודי ירושלם: מר יוסף מיוחס, מר ש. גורדון ומר י. בן דב, מאת מרכז המורים מנהל ועד החנוך ד“ר נ. טורוב וראש המרכז מר ח. ל. זוטא, חבר מרכז האגודות הציוניות בירושלים מר א. אוליצקי ומנצח המקהלה מר א. צ. אידלזון. גם מאת ועד הצירים השתתפו בישיבות הועדה האדונים ד”ר אידר ויוסף כהן, ובשורה שלמה של ישיבות קבעו את העבודות השונות בסדור החגיגה. החליטו להניח אבני גזית וגם לחרות על האבנים, בשם מי מניחים אותן. את הסדרנות על המגרש קבל עליו מרכז האגודות הציוניות, ואת קבלת פני האורחים על הר הצופים מסרו לאגודת הנשים.

אל החגיגה הזמינו אורחים רבים וקהל גדול, מלבד נכבדי ירושלים מכל העדות, היהודים ולא יהודים, שרי הצבא, כהני הדתות והקונסולים וכל הפקידים הנכבדים, נקראו אל החגיגה גם מיפו ומן המושבות של השטח הנכבש. לועד העיר יפו ולועד התאחדות המושבות נתנה הרשות להזמין נכבדי קהלותיהם, וברשות המשרד הא"י ביפו היה לפנות אל כל ההסתדרויות והאגודות השונות כי יבחרו מקרב חבריהן מורשים ובאי-כח לבוא אל החגיגה. ועד הצירים השתדל כי ליום המיועד יצאו אוטומובילים גדולים מיפו לקחת את החפצים לנסוע ירושלימה להשתתף בחג.

בירושלים החליטו לשתף את כל הילדים והילדות מגיל בתי הספר. ואולם מחוסר ככר נרחב במגרש האוניברסיטה מצאו לטוב שלא לשתף בחגיגה את תלמידי הכתות א. ב. ג. ורק החל מן הכתה ד. ואולם הועדה שמה לב, שכל הילדים שהגיעו לחנוך יקחו חלק ביום הגדול הזה בחגיגת הנחת אבן הפנה. ולכן נמסרה להד“ר נ. טורוב לכתוב מחברת קטנה לבאר את פרשת דבר האוניברסיטה היהודית בסגנון קל, מתאים להבנת הילדים, ולחלק את המחברת הזאת ביום החגיגה בכל בתי הספר. יחד עם זה פנתה הועדה לסניף מרכז המורים ביפו ולועד התאחדות המושבות בבקשה, לסדר ביום ט”ו באב בכל בתי הספר חגיגות והרצאות ע“ד ערך האוניברסיטה, בחלוקת מגדנות וממתקים. הועדה הכינה כיסי-נייר קטנים לשים בתוכם את המחברת ואת הממתקים, והיו גם הכיסים גם המחברות לזכרון לילדי ישראל על היום הטוב שעבר עלינו ביום ט”ו באב ההוא.

וזאת היא המחברת:

 

לילדי ישראל בארץ-ישראל.    🔗

ילדים!

היום הזה, יום ט“ו באב תרע”ח – יום הנחת היסוד לאוניברסיטה עברית בירושלים – גדול וקדוש הוא לכלנו. ביום זה אנחנו מיסדים בית ללמוד תורה וחכמה. אשר יהיה לתפארת לעמנו, ושם הבית – אוניברסיטה.

אוניברסיטה, ילדים, זהו בית ספר גדול מאד בשביל אנשים גדולים, והמורים בו – חכמים ומלומדים גדולים, ושמם – פרופסורים.

ומה ילמדו באוניברסיטה?

הרבה והרבה חכמות ומדעים ילמדו בה, אשר מכם, ילדים, יקשה להבין ולדעת מה הם. אבל הנה ידוע לכם בודאי, כי במקרה של מחלה בבית קוראים לרופא. והוא בודק את החולה, נותן לו רפואות ומקים אותו מחליו. חכמה נעלה זו, חכמת הרפואה, – איפה למד אותה הרופא? – באוניברסיטה. והרוקח העושה את הרפואות על פי פקודת הרופא, גם הוא למד את תורתו באוניברסיטה. או משל אחר: כל עם ועם רוצה לדעת את תולדותיו, את כל אשר עבר על אבותיו ואבות אבותיו מימי קדם – את ההיסטוריה שלו; ולמען דעת את הדברים האלה צריך אדם ללמוד הרבה שפות ולחקור קדמוניות; וגם חכמה זו חכמת ההיסטוריה, לומדים אותם באוניברסיטה מפי פרופסורים מומחים. וכל המורים המלמדים חכמות שונות בבתי-ספר בינוני (כמו גמנסיה), למשל: כתיבת הארץ, פיסיקה, תולדות הטבע וכו' – צריכים גם הם ללמוד קודם ולהתכונן לעבודתם בבית-הספר הגדול – האוניברסיטה.

לכל עם משכיל יש לכל הפחות בית-ספר אחד גדול כזה. וממנו יוצאים בכל שנה חכמים צעירים, רופאים, סופרים, מורים וכו' ומפיצים השכלה ודעת בתוך העם כלו. רק לנו, לעם ישראל, לא היתה עד היום אוניברסיטה מיוחדה, ובארצות הגולה היו צעירי בני עמנו מוכרחים ללמוד חכמה ודעת באוניברסיטאות זרות ובשפות זרות.

והנה היום אנחנו מניחים יסוד לבנין אוניברסיטה עברית בירושלים, בה ילמדו את כל החכמות והמדעים בשפה העברית, ומוריה ותלמידיה יהיו מבני ישראל. וגם בני עמים אחרים ינהרו אל האוניברסיטה שלנו ללמוד ולהשתלם בה במדעים שונים.

ולפיכך הוא יום זה – יום חג ושמחה לכלנו, וביחוד לכם, ילדים.

אתם, לאשרכם, מתחנכים בארצנו, ארץ הקודש, ולומדים בבתי ספר עברים. וכאשר תגדלו – תבחרו לכם כל אחד מקצוע עבודה מיוחד, למען תוכלו לחיות ביגיע כפיכם. אבל בעלי הכשרונות המצוינים שבכם ימשיכו את למודיהם קודם בבית-ספר בינוני ואחר כך בבית-הספר הגבוה שלנו – באוניברסיטה העברית בירושלים; הם לא יצטרכו להרחיק נדוד לארצות נכריות לבקש שם חכמה ודעת, כי מצא ימצאו אותן בארצם וילמדו אותן בשפתם; ויהיו מהם אשר יעלו מעלה מעלה במעלות החכמה והיו למורים באוניברסיטה – לפרופסורים; וגם אלה מכם, אשר יקדישו את עצמם לעבודות אחרות, יוכלו לשמוע מזמן לזמן מפי מלומדינו הגדולים שעורים מענינים בתולדות ישראל וספרותו, בתורת עבודת-האדמה וכו'.

הבית הזה – האוניברסיטה העברית בירושלים, המתיסדת בהשתדלות אחד מראשי הציונים, הפרופסור ד"ר חיים ויצמן – יהיה בית קדוש, אשר ממנו יצא אור חכמה לכל יושבי ארצנו וגם לאחינו בארצות הגולה.

ועליכם, ילדים – אשר זכיתם לראות את הנחת אבן הפנה לבית הזה – לברך את הברכה:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

וכלנו אחריכם נאמר:

– אמן

* * * * *

עוד ביום השלישי, בערב יום החג באו ירושלימה הרבה מן הקרואים והמוזמנים אל החג. מלבד שלשים ושנים באי-כח הועדים של המושבות, באו להשתתף בחגיגה גם המון תושבים מיפו ואכרים מהמושבות, המה ונשותיהם ובני ביתם, שלא קבלו הזמנות מיוחדות. עלו ירושלימה בעגלות ובאוטומובילים, רוכבים בסוסים ובפרדות, וגם רגלי הלכו רבים מן הצעירים והצעירות, שחפצו להיות נוכח בעת החג המצוין הזה. ממצרים באו ראשי הקהלות היהודיות שמה, החכם באשי רבי בן-שמעון מקהירו, הרב מאלכסנדריה פרופ' דילה פרגולה, הברון מנשה ואשתו, קטאוי-פשה, מר יעקב מוסרי, העורך דין אלכסנדר ומר יוסף ציקורל. הופיעו באי-כח של הצבא העברי, של הגדוד הצעיר שלנו במצרים, של הגדוד האמריקני העברי, וגם מן הגדוד הלונדוני היהודי באו מורשים, ובראשם המפקד של כל הצבא העברי מר פטרסון, הקולניל מרגולין, המיור רוטשילד, אבי הרעיון של הצבא העברי מר זאב ז’בוטינסקי ועוד הרבה אופיצרים יהודים.

ימים אחדים קודם החגיגה החלה העבודה על המגרש, תחת פקודתו של המהנדס מר טוביה דוניה, שקבל על עצמו לנצח על המלאכה. סדרו מקומות לישיבה להאורחים ונכבדי הקהל, מקומות לבתי הספר, למקהלות המשוררים ועליהם המנצח מר אידלזון. על המקום, ששם יניחו את האבנים, הכינו חופה נהדרה משטיחי בצלאל, מפוארה בירק ופרחים. על כל המגרש פזרו ירק. אנשי הצבא, החונים על המגרש, עזרו בכל אשר יכלו להסדרנים, נתנו כל אשר היה ברשותם והספיקו ספסלים, מים, חוטי ברזל וגם נטו אהל גדול בשביל המזנון. את דבר המזנון קבלו עליהן הגבירות, אגודת הנשים. הכל היה מסודר בתוך האהל היפה באופן יפה מאד. אגודת הנשים השתדלה לפאר את האהל ואת השלחנות והגישו לפני האורחים תה, מגדנות, פירות, לימונד בסבר פנים יפות ולהשביעם רצון. פלוגות המכבים, אנשי הצבא והחילים של הגדוד העברי שמרו על הסדר, עד כמה שאפשר בתוך קהל גדול ובמורד של גבעה.

 

הטכס.    🔗

החגיגה נעשתה לפי הטכס, שנעבד מראש על ידי הועדה. וזהו:

א. בשעה 4 נמצאו כל חברי הועדה לסדור החגיגה על המגרש על יד מקום היסוד.

ב. הסדרנים והסדרניות נמצאו כלם על מקומות משמרתם בשעה 4, ועליהם הסדרן הראשי מר אוליצקי, ששמו היום אליצור.

ג. בתי הספר, המורים והתלמידים, הסתדרו ע"י המקומות המיועדים להם לדגליהם בשעה 4.30.

ד. מקומות לישיבה היו מיועדים:

לועד הצירים, לרבנים, לאורחים לא-יהודים ולאורחים ממצרים, לבאי-כח הערים, המושבות, האגודות וההסתדרויות.

ה. בשעה 5 הופיע הגנרל אלנבי, המפקד הראשי של הצבא הבריטי, לקול מחיאת כפים של כל הקהל. תיכף נתן ראש הועדה, מר מרדכי בן הלל הכהן אות, והמקהלה שהסתדרה בחורשה ממעל הגבעה התחילה לשיר את השיר “מן המצר” עד הפסוק “אבן מאסו הבונים”.

ו. אך הגיע המקהלה אל הפסוק הזה, והד“ר ויצמן ירד אל החפירה מקום היסוד. ראש הועדה, מר כהן, הגיש להפרופ' ויצמן כף סידים עשוי כסף בבתי המלאכה של בצלאל ועליו כתובת: “בכף-סידים זו השתמשו בהנחת אבני הפנה לאוניברסיטה העברית בירושלים ביום ט”ו מנחם-אב תרע”ח". הבנאים הרימו את האבן הראשה, שעליה היה חרות: “בשם הציוניות – הפרופ' חיים ויצמן”, ומר ויצמן מלא את הכף סיד ויניח את האבן על מקומה. אחרי כן חתם על המגלה, כתובה על קלף, שבה היו כתובים הדברים האלה:

 

המגלה.    🔗

ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו ליום הזה, יום רביעי בשבת בחמשה עשר לחודש החמשי חודש מנחם-אב, בשנת חמשת אלפים שש מאות שבעים ושמונה לבריאת-עולם, שנת אלף ושמונה מאות ארבעים ותשע לחרבן בית מקדשנו השני, השנה העשרים ואחת לכנסיה הראשונה שאסף הדוקטור בנימין זאב בן יעקב הירצל את הציונים, בשנה הראשונה להכרזת הממשלה הבריטית על ידי מר בלפור בהשתדלותם של ראשי ההסתדרות הציונית על אודות מתן בית-לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ביום הזה הֻנחה אבן הפנה הזאת לבנין האוניברסיטה העברית הראשונה בירושלם. ובאנו על החתום:

(פה באו חתימות מניחי האבנים)

ז. אחרי הד"ר ויצמן הזמין ראש הועדה להניח אבנים כפי הסדר הזה:

 

סדר האבנים    🔗

בשם ירושלים – הרבנים רבי נסים אלישר הספרדי ורבי זרח אפשטיין האשכנזי, מר אליעזר הופין, ראש ועד העיר ליהודי ירושלם ומר יוסף מיוחס סגנו;

המופתי; ראש הכנסיה המושלמית בירושלים;

הבישוף; ראש הכנסיה האנגליקנית בירושלים;

בשם הצבא העברי – הד"ר ויצמן;

בשם אבי הישוב החדש, הברון בנימין רוטשילד – הניח החכם-באשי מיפו הרב עוזיאל;

בשם העיר יפו – מר בצלאל יפה ראש ועד העיר, ומר אברהם לב;

בשם המושבות – מר אייזנברג, ראש אגדת נטעים, מר מאירוביץ נשיא ועד התאחדות המושבות, מר ליפקיס ראש הועד של פתח-תקוה ומר ליבוביץ משרידי הבילוי"ם;

בשם ועד החנוך – הד“ר יעקב טהון, ראש המשרד הא”י והד"ר נ. טורוב, מנהל ועד החנוך;

בשם האקדימים העברים – ד"ר א. מ. מזיא, מר אליהו ברלין;

בשם הסופרים העברים – מר מרדכי בן הלל הכהן ומר ש. בן-ציון;

בשם המורים העברים – מר יחיאלי, מנהל ביה“ס לבנות ביפו, מר בבין מורה הגמנסיאות ביפו ובירושלם, מר זוטא מנהל ביה”ס לבנים בירושלם, גברת פיינסוד-סוקניק, מנהלת גני הילדים בירושלם;

בשם האומנים והפועלים – מר יחיאל צימרינסקי, ראש מרכז בעלי המלאכה בירושלם, מר זאב סמילנסקי מחולדה, מר ש. פחטר ממרכז בעלי המלאכה ביפו;

בשם הגולה וקונה המגרש מר י. ל. גולדברג – מר ז. ד. ליבונתין, נשיא הבנק אנגלו-פלשתינה, מר זאב גלוסקין מנהל היקבים, והרב מאלכסנדריה הפרופ. דילה פרגולה;

בשם הדור הבא – קבוצת ילדים וילדות מגילים שונים תלמידי בתי הספר.

וכל אחד ואחד ממניחי האבנים חתמו על המגלה, שהיתה כל הזמן פרושה על קרש על יד היסוד. כתום הנחת כל האבנים, קרא ראש הועדה את דברי המגלה קול רם. אחר כן שמו את המגילה בתוך שפופרת אבן וישימו אותה בחלל האבן הראשה והפרופ. ויצמן כסה אותה סיד ואבן.

מכונות הסינמה של הצלם מר בן-דוב וגם של הצבא עבדו כל זמן החגיגה וישאירו לזכרון הרבה מומנטים של חגנו.

הנחת כל אבן ואבן נלותה בקול הידד וקריאות “חזק חזק ונתחזק!” ומחיאות כפים מאת אלפי הילדים והקהל הגדול.

ח. אז נגש הפרופ. ויצמן אל קהל האורחים ויקרא באנגלית את נאומו, שאת תרגומו אנו נותנים בזה:

 

נאומו של הפרופ. ויצמן.    🔗

הנחנו היום את אבן הפנה לאוניברסיטה העברית, אשר תבנה על גבעה זו, הצופה אל פני העיר ירושלם. ורבים מאתנו יראו עתה בודאי בחזון רוחם תמונות מהמאורעות ההיסתוריים הקשורים בירושלם, – מאורעות אשר קבעו לעצמם ברכה בירושת הדורות. אין זאת הזיה מופרזת אם נתאר לפנינו, כי נשמות גדולינו, יוצרי ההיסתוריה שלנו, מרחפות עתה על ראשינו, מאצילות מרוחן עלינו ומעוררות אותנו ללכת קדימה, לקראת תפקידים חשובים אין קץ. ורבים ישימו את לבם ביחוד אל הסתירה הגלויה בין החגיגה של היום ובין מחזות המלחמה במרחק מילין אחדים מאתנו. כי הלא רק לשעה קלה אנו מרשים לעצמנו להתרומם על המציאות, לחלום את החלום של שביתת מלחמה ולהסיר מלבנו כל מחשבת איבה; אך לרגע אנו מנסים לקרע את צעיף המלחמה ולשלח מבטנו אל העתיד.

לפני שבוע צמנו את צום תשעה באב, המזכירנו את חרבן בית-מקדשנו ואת הפסקת הקיום המדיני של עם ישראל לדורות. אבל במשך ימי דורות ארוכים מֵאַנוּ, אנחנו העם קשה-העורף, להודות במפלתנו, והנה עומדת עתה שוב “יהודה השבויה” על סף הנצחון: במקום זה, בתוך המון האסונות והפגעים של המלחמה, יברא הגרעין הראשון של החיים החדשים. עד עתה יצאנו ידי חובה אך בדבורים על הקמת הריסות ועל תקונים. ואמנם יודעים אנו, כי בלגיה וצרפת השדודות, פולניה ורוסיה ההרוסות צריכות להבנות, וגם בנה תבנינה מחדש. אבל בבנין אוניברסיטה עברית אנו מרחיקים ללכת מעבר לגבול של תקונים והקמת חרבות: אנחנו יוצרים, בעוד המָשך המלחמה, יצירה אשר תשמש סמל של חיים יותר מתוקנים בעתיד. ויאה הדבר שבריטניה הגדולה, בעזרת ממשלות בריתה הגדולות, תפרש בימי הצער והתלאות האלה את כנפיה על האוניברסיטה זאת. בריטניה הגדולה הבינה, כי דוקא משום שימינו הם ימי צער ועל ראשנו מרחפת הסכנה להשקע בדאגות הזמן – דוקא משום כך יש צרך להתרומם מעל המקרים ולתת מעוף לדמיון בני-תבל על-ידי קול-קריאה נאה זה.

מהו הערך של אוניברסיטה עברית? מה יהיה תפקידה? מאין תקח את תלמידיה ומהי השפה אשר תדבר בה? – במבט ראשון יֵרָאה הדבר תמוה, אם בארץ שמספר תושביה מועט כל-כך, שהכל צריך להתחיל בה מראש, שהיא חסרה עוד דברים פשוטים שבפשוטים, כמו מחרשות מתוקנות, דרכים מתוקנות ונמלים, – אם בארץ כזאת אנו אומרים לברא מרכז להתפתחות רוחנית ושכלית. אבל דבר זה לא יהיה תמוה בעיני אדם, היודע את נפש עם ישראל. אמנם שאלות חברתיות ופוליטיות גדולות תעמודנה עוד לפנינו ותדרשנה את פתרונן, אולם אנחנו היהודים יודעים מתוך הנסיון, כי בשעה שיהיה כר נרחב לפעולת המחשבה ומרכז לפתוח ההכרה העברית, תצטרף אליהם היכלת לספק גם את צרכינו החמריים.

בתקופות היותר מרות של קיומנו בקשנו מחסה ומגן בכתלי ישיבותינו ובתי מדרשנו, וגופו השבור של היהודי מצא מרגוע ונחמה בלמוד התורה, אשר עליה מסר את נפשו. בתוך אפלת הגיטו ולחצו התנוססו לתפארה הגדולים שבבתי-אולפנא, אשר בהם ישבו בחורי ישראל לאלפים לרגלי רביהם ומוריהם הגדולים; בתי-מדרש וישיבות אלו שמשו אוצרות רחבי ידים למרץ והעז של רוח ישראל, אשר שמר על קיומנו הלאמי במשך הדורות הארוכים של רדיפות ואשר, בנפול כתלי הגיטו, קם לתחיה ופריחה לטובת האנושיות כלה. חכמי בבל וירושלם, הרמב"ם והגאון מוילנא, לוטש הזכוכיות מאמשטרדם וקרל מרכס, הינריך הרץ ופאול אהרליך – אלה הן טבעות חשובות אחדות בתוך וו השרשרת הארוכה והבלתי-נפסקת של התפתחות רוחנית. האוניברסיטה, או המכללה, כאשר שמה יעיד עליה, תלמד את כל החכמות אשר רוח האדם תכילן. שום הוראה לא תביא פרי בזמננו אם לא תְחַיֶהָ רוח החקירה והבדיקה; וחובת אוניברסיטה מודרנית היא לא רק לגדל אנשים פרופסיונליים מְזֻיָנֵי-מדע, אלא גם לתת את האפשרות לכל הנוטים ומסוגלים לכך, שיקדישו את עצמם למחקר מדעי ללא מעצור וללא הפרעה.

וכך תהיה האוניברסיטה שלנו מקלט למאות צעירים עברים בעלי-כשרון, אשר השאיפה ללמוד ולמחקר עיוני – ירושת אבות מדור דור – הכתה שרשים עמוקים בלבם, ואשר ברב המקרים הם מוכרחים להשקיט עתה את צמאונם הבוער בסביבה לא-יהודית ולפעמים קרובות גם בסביבה הרואה אותם בעין לא טובה.

אוניברסיטה עברית? כן. ואינני מאמין שיש פה מי אשר יוכל לתאר לפניו אוניברסיטה בירושלם, והיא איננה עברית. הדרישה, שהאוניברסיטה צריכה להיות עברית, מיוסדת על הערכים אשר יצרו העברים בארץ זו ומסרום לעולם כלו. פה, במעמד באי-כח שלש הדתות הגדולות של העולם, אשר למרות הבדלים מרובים הן בנויות כלן על האמונה באלהים, שנגלה למשה רבנו; בפני עולם זה, אשר נבנה על תורת ישראל, שלם מס לנביאי-ישראל והודה בערכן הרוחני והשכלי של יצירות עם ישראל – הרי התשובה נתנת: מטרת האוניברסיטה היא לעודד את העם היהודי לכך, שיוסיף לחקר ולגלות את האמת. האם תהיה זאת עזות יתרה, אם במקום זה, בין הרי אפרים ויהודה, אביע היום את בטחוני, כי נביאי ישראל עוד לא חדלו לגמרי מעל פני הארץ, כי בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחיה רוח הנבואה האלהית אשר שכנה לפנים בקרבנו. האוניברסיטה תהיה נקודת המרכז של החזרת העטרה ליושנה – עטרת ההכרה העצמית שלנו, אשר נתרופפה הרבה לרגלי פזורנו הגדול בעולם. באטמוספרת-ההרים של הגבעה הזאת תוכל הכרתנו הלאומית להיות מתפשטת ומתרחבת, מבלי התרופף על-ידי כך; הכרתנו תאיר באור חדש, וצעירינו ישאבו כחות חדשים ממקורות עבריים. ואחרי שהאוניברסיטה תהיה עברית, הרי כמעט שאין מקום לשאלת השפה בתוכה. על-פי טעות מתמיהה הביטו רבים על השפה העברית כעל אחת השפות המתות, בשעה שבאמת לא נכרתה מעולם מפי יושבי-תבל.

אמנם לרבים מאתנו היהודים נהפכה השפה העברית לשפה שניה, אבל לאלפים מבני עמי הִנֶּה והיתה תמיד השפה הזאת – שפת הקדש. ובחוצות תל-אביב, בכרמי ראשון ורחבות, בחוות חולדה ובן-שמן כבר נהפכה שפה זו לשפת אם. פה, בארץ ישראל, בתוך בלבול זה של לשונות, מצוינת השפה העברית בתור השפה היחידה, שבה יוכל כל יהודי לבא במשא-ומתן עם כל יהודי אחר. ואין לי צורך להתעכב ברגע זה על הקשי הטכני של ההוראה בעברית. שאלה זו מעסיקה אותנו; אבל הנסיון בבתי-הספר שלנו בא "י הוכיח לנו הוכחה ברורה, כי יש ויש להבליג על קשי זה. כל אלה הם פרטים אשר עִיַּנּוּ בהם בתשומת-לב, ואשר עוד נוסיף לטפל בהם לכשתגיע שעתם. ובכן, תהיה שפת האוניברסיטה שלנו עברית, כשם שהשפה הצרפתית היא שפת הסורבונה, או השפה האנגלית – שפת אוקספורד; ומובן מאליו שיורו בה גם שפות אחרות, עתיקות וחדשות, במחלקות המתאימות לכך; ובין השפות האלו, מקוים אנו, שיושם לב ביחוד לשפה הערבית וליתר שפות-שם. האוניברסיטה העברית, אם כי היא נבנית קדם כל בשביל היהודים, תאסף מובן אל תוכה בחבה רבה בני כל גזע וכל שבט; כי “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”.

חוץ מהמחלקות והמכונים הקבועים של אוניברסיטה מודרנית יש ענפי מדע המתאימים ביחוד לאוניברסיטה העברית שלנו: חקירות ארכאולוגיות, אשר הפיצו אור על הרבה מחידות מצרים ויון, עוד תביאנה פרי רב, אשר יֵאָסֵף בארץ הקדומים – בארץ ישראל. האוניברסיטה שלנו תמלא תפקיד חשוב בשדה מדע זה. בשאלת המחלקות, שתפתחנה תחלה באוניברסיטה שלנו, יש לנהג לעת-עתה צמצום ידוע מטעמים מעשיים. אמנם כבר עתה יש אילו התחלות בארץ לאוניברסיטה זו: יש לנו בירושלם גרעין של מכון פסטור ותחנת-בריאות עברית, אשר נעשו בהם חקירות די חשובות בבקטריולוגיה והיגינה; יש בית-ספר לטכניקה בחיפה והתחלה של תחנת-נסיון חקלאית בעטלית. על-יסוד חקירות מדעיות ושימושן, יש לנו הצדקה לקוות שנגרש את פִּגעֵי התְּאוֹמִים של א"י – המלריה והגרענת, גם נשרש אחרי מחלות אחרות המצוינות בארץ. בעזרת שטה מדעית נוכל לעבד כראוי את אדמת כל הארץ הברוכה והפוריה הזאת, אשר כל-כך רבה העזובה בה עתה. החימיה והבקטריולוגיה, הגיאולוגיה והאקלימולוגיה תצטרכנה להושיט כאן יד אשה לרעותה. מובן איפוא וברור הערך הגדול של האוניברסיטה להקמת ביתנו הלאומי. וכל זה מזכירנו עובדה, אשר אחרי ארבע שנים של מלחמה נוראה ושל השתמשות במדע לרעת-האדם, עלול אדם לשכחנה – והיא: שעלינו להביט על המדע כעל מרפא לפצעים רבים, וכעל מתקן מעוותים רבים.

ועל-יד החקירות המדעיות יחפשו מדעי הרוח מקום של כבוד. המדע העברי העתיק, האוצרות העשירים החבויים למחצה בספרותנו הפילוסופית, הדתית והמשפטית, צריך שיוצאו שוב לראות אור, יִנָעֲרוּ מאבק הדורות ויכנסו לתוך החיים החדשים, העומדים להתפתח בארץ זו; וכה יקשר עברנו אל ההוה שלנו.

ויָרשׁה נא לי, טרם אסים את נאומי, להראות עוד על צד חשוב מאד באוניברסיטה שלנו. האוניברסיטה העברית, בהתאמצה לעמד על הגבה היותר רם של המדע, תצטרך להיות באותו זמן גם רשות הרבים לכל שדרות העם: בעל-המלאכה והפועל החקלאי העברים, צריך שיוכלו למצא בה בשעות הפנאי את האפשרות להמשכת חנוכם והשתלמותם. דלתות הספריות, חדרי הקריאה והמעבדות שלנו תהיינה פתוחות לפניהם לרוָחה, והאוניברסיטה שלנו תשפיע את השפעתה הטובה על העם כלו. גרעין קטן של ספריה קים כבר כאן, והוספות חשובות מאד לגרעין זה נמצאות עוד ברוסיה ובארצות אחרות. בסדור ספריה אוניברסיטאית והוצאת-ספרים אוניברסיטאית נטפל תיכף אחרי המלחמה. עוד רבות הן ההכנות אשר עלינו לעשות. אחדות מהן הולכות ונעשות עתה, ואחדות – כמו בנין הבית הזה – מוכרחות להדחות עד בא יום השלום המקוה; אבל האוניברסיטה העברית היא כבר דבר שבמציאות מהרגע הזה. האוניברסיטה העברית, אשר התורה העברית והמרץ העברי יתנו בה את נשמתם, תהיה לחלק משלים של בניננו הלאומי, ההולך ונבנה. האוניברסיטה תהיה כח מושך מרכזי לכל הנאצל והנשגב ביהדות של העולם כלו, מרכז מאחד ליסודותיו המפוזרים. ומאידך גיסא יצא ממנה רוח מעורר לכחות הנרדמים בקבוצינו הנדחים. נשמת עמנו התועה תמצא פה את שמי מנוחתה, מבלי היות עוד נעה ונדה בלי הרף וללא תועלת.

קרוב היום וישראל ישכון לבטח; הוא ישלים עם עצמו ועם העולם כלו.

בעלי הקבלה אומרים, כי יש נשמות ערטילאות בעולם, שאינן מוצאות את תקונן והנן מרחפות בין השמים והארץ.

במצב זה נמצאת גם נשמתנו הלאומית היום; מחר תמצא לה מנוחה בבית-מקדשנו זה.

זאת היא אמונתנו.

* * * * *

כאשר כלה הפרופ. ויצמן את נאומו, קרא את התלגרמה של מר בלפור, מיניסטר לעניני חוץ של בריטניה הגדולה.

 

התלגרמה של בלפור.    🔗

לונדון, 20 יולי 1918.

“לד”ר ויצמן, נשיא ועד הצירים.

"בבקשה לקבל את ברכותי היוצאות מהלב לעתידה הטוב של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. ולואי שתמלא את תפקידה הנעלה בהצלחה מרבה, אשר תלך ותגדל משנה לשנה. אני שולח את ברכתי הנאמנה

לכל אלה שעבדו במסירות בלתי-פוסקת לטובת יסוד בית-אולפא זה, אשר יגביר את כח ההתקדמות בעולם כלו,"

בלפור.

אחרי כן קם האופיצר קולנדר, בא-כח ממשלת צרפת, ויפנה אל הפרופסור ויצמן בדברים האלה:

אדוני הנשיא.

"צרפת, שמאז ומעולם התענינה בקנאות בכל זרמי הרעיונות הגדולים שיש בהם משום תחיתה של האנושיות, אינה יכולה לעמוד מנגד לחגיגה זו, שמאספת אותנו לכבוד המחשבה היהודית בעת הנחת אבן היסוד של האוניברסיטה הזאת.

הנני מקוה שבעתיד יבאו טובי בניה המפורסמים לקחת חלק בהתפתחות המוסד, ובזה הנני מגיש לך את הצהרת ממשלתי".

הד“ר ויצמן קרא את ההצהרה הבאה לקמן בצרפתית והד”ר י. סגל בעברית:

 

התלגרמה של הממשלה הצרפתית:    🔗

"ממשלת הרפובליקה מאושרת למסור את רגשות האהדה, שבהן היא מקדמת את יסוד הזְבוּל הרוחני הזה.

“ממשלת הרפובליקה מאחלת נאמנה שמתוך מוסד זה תפוצינה בעולם המחשבות הגדולות של אחוה ואדאליות שאליהן התמכרה היהדות כל כך במשך דורות של התגברות על כל הרדיפות, ושבעולם משוחרר מעריצות תאות-השלטון השגעונית של המשטר הפרוסי יוכלו היהודים השואפים לזה למצוא בפלשתינה מעון רוחני וסוציאלי, בהסכמה גמורה עם הקבוצות המקומיות האחרות.”

* * * * *

התלגרמה הבאה לקמן נתקבלה מהשריף פייזל עבור ד"ר ויצמן:

 

התלגרמה של השריף:    🔗

“פיייזל שולח ברכות עמוקות לד”ר ויצמן ומודה לו עבור התלגרמה שלו מיום 20.7.18. הוא רוצה להביע הסימפטיה הגדולה שלו אל האוניברסיטה המתיסדת, הוא מאחל הצלחה רבה, והוא בטוח שכל המפלגות יהנו מזה.

ומצטער מאד שלא היה יכול להיות נוכח בהנחת אבן הפנה מפני עבודתו הרבה פה."

27.7.18

המקהלה החלה לשיר את שיר “התקוה” בלוית כל הקהל הגדול, ובשירת ההמנון האנגלי כלתה החגיגה.

האורחים הנכבדים פלסו להם נתיב בין שורות המכבים והמסדרים ויגשו אל האהל הנטוי, במקום שהיה המזנון, וייטיבו את לבם במאכל ובמשתה מן הממתקים ומן הפירות ומן המשקאות אשר הגישו להם הסדרניות, חברות אגודת הנשים.

לפי הטכס, היה על האורחים ונכבדי המוזמנים להתאסף בערב היום ההוא לבלות נשף במשתה תה ובנאומים על הכוס, כנהוג במקרים כאלה. וכבר נעשו ההכנות לזה באולם המלון אמדורסקי אשר בתוך העיר, לפנים מן החומה. ואולם לדאבוננו הנשף הזה לא עלה. הפרופ. ויצמן הזמין אליו רבים מן האורחים והקרואים לארוחת הערב בביתו הפרטי של מנהל הסניף הירושלמי של המשרד הא"י, והסעודה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. מלבד זה הנה האולם של המלון אמדורסקי קטן וצר היה מהכיל את כל המון הנאספים אל הנשף. לכל היותר היה מקום באולם לשמונים – למאה איש, בעת שאל האולם נדחקו כמאתים איש ויותר. קשה היה לחברי הועדה ולראשי הסדרנים להשיב ריקם את פני הפונים אליהם, בפרט האורחים מהמושבות ומיפו, ונחלקו כרטיסים הרבה יתר על המקומות הנמצאים, וגם בלי כרטיסים נדחקו רבים. ובגלל זאת, אם כי הפרופ. ויצמן ורבים מן האורחים הנכבדים באו אל הנשף למלון אמדורסקי, אבל השעה היתה כבר קצת מאוחרת, שעת האחת-עשרה, והדוחק היה גדול והחום עלה למעלה, וקצת מן הקהל כבר היה “בגלופין”, והנשף אשר אליו קוו לא יצא אל הפועל.

זה הנשף יצא אל הפועל ממחרת היום, בט“ז בו. בשעה העשירית בערב נאספו אל האולם הגדול בדירתו של מר מרדכי בן הלל הכהן כששים איש מחברי הצירים, ונכבדי האורחים וראשי העיר, ויבלו כשעתים בשיחת רעים, והפרופ. ויצמן עמהם. הד”ר יעקב טהון, נשיא המשרד הארצישראלי, פתח את הנשף בתארו בקצרה את ערך החגיגה של אתמול וידגיש את מקומו של הפרופ. ויצמן בכל העבודה הגדולה אשר לפנינו. מר מ. כהן מסר להפרופ. ויצמן למשמרת את כף הסידים, שבו השתמשו להנחת אבני הפנה, ויביע את ברכתו כשם שזכה להניח את האבן ליסוד האוניברסיטה כן יזכה להקריא מעל הקתדרא של אוניברסיטה זו את שעוריו. אחר כן הקריא הד"ר נ. טורוב בהטעמה מיוחדה ומצוינה את האדריססא דלקמן:

מזמיר תהלה

מאת

אנשי יהודה ויושבי ירושלם

להפרופיסור

חיים בן עוזר ד"ר ויצמן.

1. עזרה מאדוני לבן-עוזר, לחיים על אל-מות שיר:

ב. מה רמו דרכיך, כי בִּנוֹתָ עד מאד:

ג. מחיל אל חיל התרוממת, ותבא עד הלום:

ד. בארץ-בצה עריסתך עמדה, כבן עמרם בתוך קנה וסוף:

ה. ותצמח מתחתיך, ועליך קרני הוד:

ו. ותצרֹר תורה בשחרותך, ותחתֹם בחרותך חכמה ודעת:

ז. ותהיה גם רב-פעלים, פום ממלל רברבן:

ח. ולבבך ער תמיד לכל קדשי עמך:

ט. ותתהלך עם בחורי חמד, בחירי עם ישראל:

י. ומן הראשונים היית תמיד, לרומם נס ציון וירושלם:

יא. ואלהי הרוחות נתן את רוחו בקרבך:

יב. לדעת ולהבין יסודי יצוריו:

יג. לבא עד חקר כח דומם וצומח:

יד. ויהי מושבך בין חכמים, ותורה מפיך יבקשו:

טו. ורוח בך להתהלך עם בני-אדם, עם בני-איש:

טז. כלם יאהבוך, כי לבך טהור ופיך נגידים:

יז. ובהמר גויים ומלאה פני תבל אש מלחמה:

יח. ןכתתו אתים לחרבות, ותמלא הארץ דם ומהפכה:

יט. ויהי האדם זאב ערבות, וברית עמים כלא היה:

כ. אז קראת בשם הצדק, חזון נביאינו עדי עד:

כא. ותדרש צדקת עמך, משפט ארצו ונחלתו:

כב. כי ישיבו את הגזלה, ירושת אבות לבנים:

כג. ותשר אל רוזנים, בכפם גורל ארצות:

כד. ואלהי ישראל חי, שומר בריתו אתנו:

כה. הופיע על עצתך ויהי עם פיך:

כו. ויתן חִנךָ בעיני שרים, לפני מלך התיצבת:

כז. וכימי בן-שאלתיאל, קול עבר ביהודה:

כח. ותחרד אלינו מים, ותבא ארצנו:

כט. ונפשך בכפך, ובפיך הבשורה:

ל. לחזק ידינו כי רפו, לבנות הנהרסות:

לא. ירית אבן-פנה, צור-מעון לחכמה בירושלם:

לב. ואתה חיים איש מופת, עזרתנו מבן-עוזר:

לג. עזרתנו מאדני, ודברו בפיך: לד. היֵה לנו לנצח כהן, ברכתנו אתה אמן סלה.

ירושלם, בחדש מנחם-אב, תרע"ח.

האדריססא הזאת, כתובה בסגנון אחד ממזמורי התהלים, כפי הקצבה והבניה של המזמורים, ושם המחבר. מרדכי בן הלל כהן, בראשי התיבות של חצי הפסוק הראשון וחצי הפסוק האחרון של המזמור. כלה כתובה על קלף מאת אחד המצוינים של סופרי סת"ם באגודת הסופרים, והציר בן דוד, מורה בבצלאל, קשט את המגלה בציורים יפים, והושמה בתוך תיק של כסף מעשה בצלאל עם כתובת חרותה על חשוקי התיק.

*

הפרופ. ויצמן היה עיף ויגע מאד, ולכן במקום נאום-התשובה שלו, הסכים שיקריאו את התרגום העברי של נאומו שנשא אתמול באנגלית בחגיגת הנחת האבן ומר יחיאלי הקריא את הנאום היפה הזה לפני הקהל.

ובשירת התקוה נגמר הנשף הצנוע הזה, ובלב כל הנאספים חזקה היתה התקוה כי כאשר זכינו לסדר את הנחת אבן הפנה לבנין האוניברסיטה העברית, כן נזכה לשים גם את אבן הראשה, נזכה לראות בבנינה, בשכלולה במהרה בימינו – אמן.