לוגו
הקדמה (כעין ודוי)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מדועני מדפיס את הספר הזה?

אל תשאלו בארץ ובגולה אל תתהו: כי זהו רצוני ועשיתיו.

מיום שהתחלתי גם אנכי לכתוב, מיום שהרהבתי גם אנכי: לחלום – לא ידעתי מנוח ונחת.

נרדף הייתי בתוך ארצתי, מנודה ומגורש בתפוצות ישראל הגם אתה, היבוסי, בחולמים?

ויקראוני “חצוף” בגילה, ויתנוני “משגע” ביהודה.

אך אני לא אֵחת ומצחי נחושה: כי אש ארגיש בלבבי וחשמל ירוץ בעורקי, ברק אתיז מעיני ורעמים מקצה לשוני.

אני – הירושלמי הצעיר.

־־־־־־־־־־־־

על הר נשא ראיתי אורי, במרחב השדה גדלתי תמיד ונפשי למדה לרחף. בין העבר הגדול בימי בן־כוכב ובין ההוה העברי שכעת זה החל לא חפרה הגולה כל תהום מבדילה. במרום הזיתים שם עצמות יולדתי, שם נחים אחי, שם חולמות אחיותי – שם יבוא היום ואשכב גם אני, ומצבות האבות הגדולים, הרחוקים עם מצבות הבנים מתערבות…

ואני בינתיים רוקם.

אם גדול כשרוני, אם יפים צבעי ולדברי אם הוה ועתיד – לא לי להגיד.

אבל רוצה אני, ושואף, ואוהב; אבל ניצוץ גם

בי, והנצוץ מתלהב, ומאמין אני שאתן דבר־מה.

זכותי היא זאת בחיי.

־־־־־־־־־־־־

לצעירים אני פונה, שלשדם עוד אתם ולצעירות שיודעות להרגיש.

לאוהבים הסובלים ולאוהבות היפות.

לזקנים הרוצים להבה.

לנואשים באשר הם שם ולכל מי שלו שעת מנוחה…

־־־־־־־־־־־־

יקראוני כל אלה: בערוב היום או בלילות האור, בירק העשב או על תכול הים.

יקראוני כל אלה…

יקראוני מעט או יקראוני הרבה –

ויאהבוני אז אולי גם אותי…

ירושלם, ניסן אתתמ"ג