א 🔗
…וככה, כשיושב אני שבור ורצוץ, אמלל וריק בצערי העצום, בצערי העוטף אותי ונכנס לתוך־תוכי, עד לורידי היותר דקים ולעצבי היותר זעירים, – יש אשר תוהות עיני למול השמים הגבוהים, בחשכת הלילה מסביב.
־־־־־־־־־־־־
ומביט אני אז באלפי, ברבבות, במליוני הככבים הנוצצים לעמתי, ממרומי האין־סוף, שמה. נוצצים הם ולומזים, מאירים לרגעים את קרבתם היותר קרובה, שולחים גם אלי קצת קרניהם הרכות וצוחקים לקראתי צחוק אדישות, צחוק של חמלה ושל בוז…
־־־־־־־־־־־־
אהה! מה יודעים הם, הככבים הרחוקים, הקרים, האלמים האלה מצרת נפשי המעוכה? אהה! מה מבינים הם אלה, רחוקי־הרחוקים, מהמון הרגשות העגומים והמסובכים המדכדכים את לבי החולה?
־־־־־־־־־־־־
מה להם ולאהבה האוכלת את גויתי? מה להם ולגעגועים המתפרצים מפנימיותי אל עמת אותה הנפש הגאה שגרשתני מלפניה, שמחקתני והצמיתתני מזכרונה?
־־־־־־־־־־־־
הם קורצים ולומזים; הם לומזים וקורצים בחשכת הלילה הדומם. כי רק לקרץ הם יודעים, רק ללמז הם נוטים, ויותר אין כלום ברצונם.
־־־־־־־־־־־־
הוי! ככבים: אתם הרחוקים, אתם הגדולים למרות קטנותכם – מה צורר אני אתכם, מה אויב אני לכם ברגעי שחוריותי, בשעת זה יאושי: שנא אני אתכם בכל יכלת גאותי.
־־־־־־־־־־־־
התפוצצו, התפוררו, היו לאבק, העלמו. אל תוסיפו קרץ, אל תתמידו חמל, אל תכתימו בכתמי אורתכם הקלושה את הדרת הרקיע בחשכתו הרצויה, בחשכתו הנוחה לאמללי־אהבה. העלמו ופסו, כי בלי גבול שנאתיכם.
ב 🔗
…אך מי יודע? אולי יבוא עוד יום, אולי כבר מחר, ועל אותן ברכי הכושלות והרועדות עדנה ממרירותי שתחלף – תֵשב הילדה, אותה הילדה שכל־כך אהבתי, אותה הילדה שאליה געגועי…
־־־־־־־־־־־־
על ברכי תשב, בכל תום שנותיה, בכל זהר יפיה השחור, ידיה חבוקות אל ערפי, שדיה דבוקות אל חזי ודפק חייה על תנועת־התרגשותי.
־־־־־־־־־־־־
ואז, באש נשיקותי על עיניה ולחייה, בשגעון הרצון לריח שערותיה ולפרפור שיש־כתפיה; אז, בשאון האהבה הסואנת בשנינו ובקסם האפלה מסביב־סביבנו האשים לבי אליכם – אני?
־־־־־־־־־־־־
האזכר את השעות הכחושות למולכם, את רמת היאוש בעצמי היגעים, את קרירותכם הרחוקה, את עצמת אדישותכם, את בוזכם האכזרי ואת גאות חמלתכם?
־־־־־־־־־־־־
אמרו: האם לא אבוז לכם – אני? האם לא אחמל עליכם – אני?
אמרו: הארגיש אז בישותכם, האכנע לגדולתכם, האתחשב עם מטרתכם הנעלה בבריה?
־־־־־־־־־־־־
הוי! ככבים: אנחנו פה נאהב, נתעלס, נמץ את נפך חיינו לעיניכם התוהות ואתם, הנוצצים, הגדולים, העולמות שמה – אתם תקנאו אז בי!
הבינותם?
ט"ו באב, אתתלה