I 🔗
חלום חלמתי, והנה־הנני בארץ שכלה עבריה: ההרים בצפון דומים ללבנון ושלג עולמי על ראשם; המדבר בדרום ערום ונורא כמדבר אדום השרוף; במזרח ישתטח מרחב אין־סופי כמרחב הנמשך עד חדקל ובמערב ישחקו בקוי החמה גלים כגלי התיכון.
ובעמדי כה עמד על הר כגריזים, או על הר כעיבל או כנבו, או אז אגלה במרכז המדינה נהר כירדן הסואן. ואם אפנה, בחלומי המוזר הלזה, אל בין הרים כהררי יהודה, או אז תתרומם מול עיני התוהות בירה כציון היבוסית.
מגדל שם אחזה כמגדלו של דוד, וחומה כחומת מכבים. על רמה לבנה כמוריה לפנים מולך לו מקדש ענקי. מסביב למקדש מתנוססים ארמנות, וטבולים הם בים של זיתים ובבקעה חמודה, כבקעת יושפט, מימי מעינות מפכים.
־־־־־־־־־־־־
חלום חלמתי ובמדינת־חלומי – אני חי בדורות הבאים. אלפים ואלפים מצאצאי העברים פשטו בארבע כנפותיה. אל הים הגאה בתכלת־גליו מושלות ערי־מערב ובכפרים הרבים מסביב לקריות החיים סואנים ורותחים. עם שלם, ששכח גלותו, שב כלו לתנועת קדמותו, ובלשונו הצלהול וברוחו הברורה התעלה למעלה עליונה.
ובחיותי כך חיה בקרב עמי, זה עמי שבתוך חלומי, ואראנו פתאם באמצע חגיגה, כשירדה עליו חנוכה. ראיתיו חוגג כמו שחוגג עם חי, כמו שרציתיו חוגג תמיד ולבי הכואב על עלבונו של היום רחב ויכה גלים.
־־־־־־־־־־־־
בביתו של סוחר מטובי הסוחרים רד היום והערב פשט. האב הישיש, בזקנו הלבן, ישב אל שלחן ויקרא. האם התלבשה ותהי מוכנה לקראת המאורע הגדול והבנים ארבעתם, ילדים וילדות, עמדו מן הצד ויחכו.
שש פעמים צלצל השעון: אז יקום הסוחר ממקום מושבו ופניו מביעים רצון. יקום בשלוה ויצעד צעדיו, כשמעון חשמונאי לפנים. ויפנה לאשתו, ואשתו תתן אות, וכושית תפרץ אז החדרה, ובידה המגבת אף הקיטון והאגן – מנחשת קלל שניהם.
האב יתרחץ, אחריו גם האם, והבנים והבנות ארבעתם וכשכלו להטהר ולהתקדש כלם יפתח אז האב את פיו:
– חנכה היום: השמעתם בני? חנכה, הגדול בחגים; כי ביום הזה, לפני אלפים שנה, הכתה יהודה את יון…
האם תצחק ותאמר לאב:
– הנתחיל סהט אתקחג?
והבנות תסתערנה על צואריו:
– אנא, אבא, נתחיל!
והבנים יחושו, ותחוש גם האם, ותעזרנה הבנות אף הן. ובין־רגע כמעט הפך העולם ויהי לחדות־אלהים.
באמצע השלחן, על מפה לבנה, נברשת ענקית עמדה. כל אחד הקנים של נברשת זו היה גדול, ארוך, מלא, והקנה המרכזי, כיאות לכבודו, היה היפה והמזהיר מכלם.
ויקח אז האב מידי הבכור מדלק להדליק הנברשת. ויברך ברכתו, ויתפלל תפלתו, ויצית את האש בקנים:
“האבוקות הללו”…
אמר, – ואור עצום, אור כחשמל הבהיק וישרף האויר.
־־־־־־־־־־־־
חלום חלמתי, ובחלומי יצאתי ברחובות זו ציון, ומה אושרתי ומה נרהבתי מאשר התיצב לפני: המקדש הענקי, על הרמה הלבנה, מואר היה כלו ומואר היה גם הרחוב העקרי המוביל ישר המקדשה. מוארים היו הרחובות הצדדיים ומוארים הארמנות בים הזיתים. מואר כל זית בודד, מואר כל בית וגן ומוארה גם כל הסביבה. ובכל מקום נברשות עצומות, בכל מקום קנים ארכים ויפים עד למאד: אבוקות על ימין, אבקות על שמאל, אבקות אל כל אשר תפנה ותלך, והעם הזורם ברחובות ההומים קורא בחדוה:
– “האבוקות הללו”…
־־־־־־־־־־־־
נכנסתי המקדשה: המון צפוף עומד ומתפלל. יהודים חזקים, רעננים־חדשים, עזיזים כחשמונאים לפנים. כל מגור בעינים, כל סבל על הגב, כל הכנעה בשפתים הרצינות, ומרגיש אתה בהביטך אליהם כי תקיף הוא העם הלזה.
ועל הבמה, במרכז המקדש, נברשת שאין כמותה: עשרים אמה גבהה, עשרים אמה רחבה ושלשים לקנה האמצעי. גם כאן דלוקים רק שנים, אך אורם מה מזהיר, ומה נהדר ומלהיב המראה.
וההמון דובב בדבֵקות:
“האבוקות הללו”…
־־־־־־־־־־־־
יצאתי גם משמה וארד הלאה, כמובן תמיד בחלומי, ואכנס אל בית נמוך וחשוך, אל ביתו של רצען עני. יושב הרצען, בפניו היגעים, על ספה שכלה עץ, ויושבת על ידו הרצענית אשתו בעיניה שחורות מליל. הם יושבים שניהם ומשחקים בקלפים, ופרנסת כל היום רק שקל. אך עליז הרצען, ועליזה הרצענית ועל השלחן הקטן – נברשת. נברשת גדולה, גדולה מאד; אך גסה, אך נאה וחצופה. הקנים ארכים, ארכים כל־כך, והבינוני ארך מכלם, ושני הקנים שנדלקו הערב מפיצים אורם תועפות:
“האבוקות הללו”…
כך העיר הרצען בהראותו על האש, וישוב למשחק הקלפים.
*
לא אדע איך, אך פתאם נתעוררתי ונתעררתי, ואחזר לקדמותי. בציון הנני, אף בקרב עמי, אך מה רחוקים שניהם מחלומי.
הנה חזרו ימי חנוכה: מה עושה זה עמי בציון? קונה חנֻכיות, חנכיות, מסכנות, חנכיות מפח כה פשוט. הולך ומדליק, בלילה הראשון, שני נרות קטנים ורכים. מביט רגע קל, חושב מחשבה ושוכח חיש את הכל ורבע שעה לאחרי ההדלקה אין נרות ואין חנכה…
לך ופנה, הוי אתה החולם, לך ושוטט ברחובות כלם: התגלה בציון, החדשה, איזה זיק מיפעת העבר? התספג באויר, אשר תשאף ברוחה, קצת גבורה חשמונאית עתיקה? או תמצא, להיפך, בכל רחוב ורחוב צל הגלות הנאלחה? או תבוש ותכלם, בעברך על פניהם, כשתראה את הנרות הרשים: נרות דלים, נרות צמר־גפן, נרות שאינם אומרים כלום. נרות הבהבנים, בחנכיות של פח, אל פנת החלון הנשכח. נרות שכל רוח עלול לכבותם ושיכבו מאליהם עוד מעט. נרות שיזכירוך לא עבר מכבים, אלא עבר של רדיפות ונדודים…
“הנרות הללו”…
־־־־־־־־־־־־
“הנרות הללו”…
לא! אנכי לא נרות אדליק הפעם, – אנכי שחלמתי החלום. לא! אנכי לא אש קטנה ודועכה אשליט בחדרי העברי, – אנכי השואף לששון! אנכי מקל שקד אקטף בגני הקטן והחי, מקל שלא הציצו אף ראשוני עליו, מקל יבש ודק. אנכי את קלפתו אז אפשט, את ראשו אז אמשח בזפת ובנפט ושכבת גפרית על שניהם אז אמתח ובהניפי אותו למול שמי חרום אצית בו את אש־התלהבותי.
כי נלאיתי נשוא את עניות הנרות, את בישנותן וכלומיותן הנוראה. כי מושג חדש נקבע במוחי מחגיגת החנכה הגדולה.
אבוקות אני רוצה, אבוקות אדירות, אבוקות מאירות כחשמל. אבוקות אני רוצה, שכל אחת מהן תהיה לסמל הגאון.
אבוקות אני רוצה, לא שלי בלבדן, אלא של העם היהודי כלו. אבוקות אני רוצה, שבהתלכדן כן יחד תאירינה לעמי את הדרך.
מקל השקד, אשר הלהבתי באש, יהי אך ראשון לכלם. אחריו עוד אחד, אחריו עוד שני – עד יתמלא מספר השמנה.
אבוקות אבוקות, גדולות וקטנות, מכל המינים והצבעים. אבוקות שיזהירו, אבוקות שיקסימו ושיעלונו למדרגת כל עם.
הוי, האבוקות הללו…
ב. 🔗
שלשה חשמונאים היה היו.
הראשון – ראיתיו היום:
כל קוי פניו העידו בו, כי שבעים שנותיו כבר עברו. מצחו הרחבה, מצחו היהודית הבליטה כמו באבן בשטח־מים את עשר קמטיו, הרבים ובהביטו אלי או אל נקודה אחרת התמתחו הקמטים ויהיו לגלים. שתי עיניו הגדולות, תוך חוריהן העמוקים, הבריקו בכל כחם השחור והעגום, ומתוך הברק השטחי הלזה נכר היה היטב ערפל הדמעות. אפו הגדול, הארוך, המחודד ירד עד לזוג שפתיו המחוקות. מפעם לפעם התעטש לאט וימחט את אפו בממחטה ענקית ולחייו הצמוקות שהתאדמו לרגעים רעדו והרעידו את זקנו הסבוך.
ראיתיו – את הראשון:
כשכלו דק וצנום, כלו מכווץ וכפול, וקומתו שבורה וגבו מה כפוף! כפתן ארוך מסביב לגופו וחגורת־שש חגורה למתניו. על הכפתן הצהוב מעיל שחור ועב ועל ראשו המורכן מצנפת עתיקה. הפיאות תלויות ומסולסלות אך קט, הנעלים גסים ועמוסים אבק, והמהלך מסופק ומדור מאד, והנטיה כלה נטיה של אגמון.
פתאם, ובדרך, לימיני מעט, קול זעקה עולה השמימה. העיפותי את עיני ואביט הצדה, ואראה מחזה איום: פרחח פראי מפרחחי הארץ מתנפל על יהודית מסכנה. מתנפל עליה באמצע היום, וכשהרחוב הומה מאדם, והולם אותה באגרופיו הגסים, ומקלל את דינה, ומחרף את עמה, ומתחיל אותה לגזל.
שמע הזקן את זעקות האשה וירעש בו לבו הכואב:
– הוי, יהודים – כך פנה ואמר, כך קרלהמון אכל העם – הוי, יהודים, הקבוצים פה יחד, מדועכם עומדים ושותקים? יהודיה היא האשה, בת עמנו היהודי, ועלינו לעמד לצדה. קומו־נא יחד, התאחדו בגבורה והושיטו לה יד עזרה.
הזקן אמר, דבר בלשונו, בלשון הגלות הכעורה. לא הבינותי הכל, אך שערתי הרבה, וארצה לצית לפקודה. אבל ההמון התפזר, כל אחד לעסקו ובאמצע היום, תחת שמי הרום, נשארנו רק ארבע נפשות: הזקן בזקנו, הפרחח וקרבנו ואנכי, ממרחק – בדמי הרותחים.
אז אראה את הישיש בגשתו אל הגס:
– שמע…! – נסה לאמר בקול דק.
וינח הפרחח לרגע את טרפו, ויפנה אל הדובר כה אליו:
– מה רצונך?
– הנח לאשה המסכנה הלזו; למה תכה אשה חלשה?
כך הוסיף הישיש במזרחית רצוצה, ובשנים שנקשו זו לזו.
– לעזאזל יהודי, אם תאהב נפשך. ברח, פן אכה גם אותך!
אז ירים היהודי את מקלו הרצוצה לעומת הפרחח החצוף. אך לא הספיק לעשות אף תנועה קלה, ויפל ארצה נופל וגוסס, כי הנבל הלמו על ראשו.
וכשרציתי אנכי לנקם את נקמתו – כבר ברח הפרא ויעלם.
־־־־־־־־־־־־
שלשה חשמונאים היה היו.
ישבתי בלילה בביתי ואחשב ובדמיוני ראיתי – את השני:
ראיתי זקן גדול ונפלא, זקן כאליל מה עתיק. מצחו עוד חלק וגבו עוד ישר, וראשו עוד נטוי וגאה. שערותיו הפתולות פרועות ורבות, והרוח ישחק ביניהן, וזקנו הלבן, הכסוף מאד ישתפך ויתגלגל עד מתניו.
ראיתיו – כשעומד הוא בודד וגלמוד, לבדו באמצע העיר. חלוק קל מכסה את גוו, חלוק מה לבן ותכול. בידו האחת מטה מזיתים, מטה להשען כן עליו, ובידו השנית מחזיק הוא דבר, שמבריק ונוצץ לרגעים. ועומד הוא עמד, מלא כל קומתו, בדמיו הסואנים למרות כל שנותיו ומביט הוא הבט, בשחורות שתי עיניו, שתי עינים מלפדות כלפיד.
פתאם, וברחבה, במרכז העיר, נגשו אנשי־צבא יונים. אנשי־צבא נוראים, בשריוניהם מנחשת כה ברוקה וברמחיהם חדים ודקים. הכובעים נוצצים באכזריות וחימה ופיותיהם ממרמרים קללות, וכל עין שאפה לדם, וכל יד נבאה נקמה, וכל רגל הלמה מלחמה.
בראשו של הגדוד עמד מפקד מהאכזרים שבנכרים: גדול ורחב, בקולו המטרטר ובשפתיו העבות ומלאות:
– יהודי! – כך אמר אל הזקן הלז, שעמד ויבט בשאט – יהודי! התראה את הפסל לפניך? כרע מיד והשתחוה לרגליו!
אך הזמן הנפלא, הזקן הרענן עמד וישתק בגאון.
– לא תרצה, יהודי? – שאל המפקד, וחרבו נשלפה מתערה – דע לך, הוי בוגד, הוי יהודי מה שפל, כי באלילי פגעת ותנאץ: בן מות אתה!
ולהחיילים, שעמדו מוכנים מסביבו, אז פקד:
– תפשו את הלז הלזה!
אך הזקן ירים אז את ידו הגדולה, את ידו היודעת רצון, ובין אצבעותיו השריריות והחיות כל־כך נצנצה המאכלת הקטנה:
– מי יעיז ויגש? מי ירצה את המות? מי יפל לרגלי שדוד?
כך קרא, ובשופר ששמר בין קמטי בגדיו, בשופר אשר הוציא ויקריב אל פיו הזעיק את המון תלמידיו.
המפקד החצוף עמד ויתהה. ואולם, היסוג יוני ויפחד? בין־רגע נגש אל הזקן העז, ויאמר לכרת את ראשו:
– הוי, יהודי!
– הוי, יוני! –
כך השיבה בת־קול כה עברית וקדומה והסכין אשר אחז מתתיה, בידו המנוסה, נכנס ללב הרומי, נכנס עמוק, נכנס כלו, וירבץ הענק, וימת. והזקן יסיר אז את הברזל שנית, יסירנו ויניפנו אל על, ובקול שאגה, בקול כארי יקרא:
– מי לה' אלי!
ומרד החשמונאים החל.
־־־־־־־־־־־־
שלשה חשמונאים היה היו –
וארכב אז סוס, ואצא את העיר, אל מרחבי יהודה החדשה: מה לי ולציון, מה לי ולגלות, זו הגלות שרדפתנו עד כה? אלך אל הכפרים שזה עתה נולדו, אל אחי אשר בעבודה. אלך אל הילדים הדוברים עברית והלומדים את נפלאות העבר. אעבר בין צעירים ששכחו את העול, בין צעירות שיודעות לשיר. אשחה־נא רגע בזרמי העתיד, זה העתיד הגדול, הקוסם.
ובשדה, על יד עקרון, ראיתיו גם אותו.
אותו – את השלשי:
זקן שכלו כפוף על העבודה, שכלו עוסק במחרשה וזוג שוריו על ידו. יחרש אחת, יחרש גם שתים, ויחרש היטב, ויחרש עמוק ויחפור, ויחפור כל היום. ובערב אז, כשיורדה השמש, ינוח מעמל יומו.
הנהו עומד: זקנו קצר ועל מצחו האכרית מה יורדות טפות הזיעה! בידיו הקשות יאחז מטפחת וימחה את הזיעה הרבה. שרווליו הכפולים לארכובתו החזקה יגלו את עצליו המלאים ולמרות שערותיו הלבנות על ראשו, ולמרות הקמטים הרבים סביב־עיניו עוד כחו אתו ועודנו עובד: האין זו אדמת אבותיו?
פתאם, ומבלי משים יתגנבו בדויים, שלשה במספר, וכמו שודדים יתפשו בשורים שעמדו ולעסו בסוד. יתפשו בשורים, ויקחום אתם, ומרחוק יקראו לאכר:
– שלום, יהודי, כי שוריך יפים, וחן־חן לך עבורם, חן־חן!
שמע האכר, האכר הזקן, את דברי הבוז הללו; שמע וירגז, ודמיו בו רתחו, ורצונו פקד לו לזוז:
– חכו־נא, חכו!
וישא את רגליו, וירדף אחריהם, לבדו, לבדו כל־כך. רדף אחריהם שעה, וגם שתים, עד הספיק השיגם את שלשתם:
– עמדו! ואם רוצים בחיים אתם, השיבו מיד השורים!
שלשה הם היו, ושלשתם חזקים, ושלשתם מזוינים עד לראש. הייראו הם שלשתם, בכחם העתיק, מפקודות היהודי “בן־המות”?
ויצחקו, ויוסיפו דרכם.
אך היהודי הלזה לא היה יהודי, לא היה – כיהודים בציון. ברגעים ההם של אבדן רכושו, של פגיעה בכבודו הלאמי שכח האכר את אשתו, את בניו, את ההוה ואת כל העתיד:
– עוד הפעם – השיבו, ואם אין אמית!
שלשה הם היו, ויתנפלו אז עליו, וירצו לגמר את חייו. אך האכר הקדים, ובשלש פעמים הכה את שודדיו חללים.
והשורים געו בגבורה…
־־־־־־־־־־־־
שלשה חשמונאים היה היו:
האחד של היום, של כל הגלות, ובנפשו עוד זיק העבר. השני של אתמול, של זמן חרותנו, וכלו להבה נוראה והשלישי של מחר, של שארית התקוה, ובידו אבוקת העתיד.
שלשה חשמונאים…
ואנחנו החיים בימים האלה, ימים של עבודה ורצון; אנחנו הצועדים זה שלשים שנה צעדים חדשים לפנינו – את שלשתם גם יחד נאהב.
בודי: החשמונאי הגדול, החשמונאי היוני היה נעלה ונהדר: אין דומה לקולו, אין דומה לגבורתו ואין דומה גם לנצחיותו: תמציתו של עם חי, של עם כברזל היה הזקן ההוא.
בודאי: החשמונאי השני, שראיתיו זה היום היה קטן ודל עד למאד; לא ידע לנצח, לא ידע אף לגער ויפל תחת כפות הנבל. אך בעורקיו הזקנים, בעורקיו העיפים מה מספרות טפות הדמים: מספרות הן ספור שלא היה כמותו, אגדה מרה וארכה. מספרות הן שחיטות, ורדיפות ושרפות. מספרות הן כליה ובכל־זאת חיים, ומבטיחות הן יום של תקומה.
ויום התקומה הרי בא!
בא, עם החשמונאי השלישי.
על אדמת האבות – בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, עובדים צאצאי מתתיה. לא אויבים מסביבם, לא יונים זעומים, ואין איש רוצה שעבודם. חפשים הם לחיות, חפשים הם לחלום, ויחד את עם־הארץ היושב פה מכבר חפשים הם גם להקים הריסות ומגמתם רק מנוחה ושלום.
מנוחה ושלום אמנם, אך מנוחה בכבוד ושלום בגאון: כך אומר החשמונאי השלישי.
כי שלשה היה היו החשמונאים…
חנכה, אתתמ"ב