1 🔗
בשכונת “מאה שערים”, אשר נבנתה זה מקרוב ואשר מנתה אז ארבעה שערים על היותר, – התגוררה אלמנה צעירה, שרה־דבורה שמה. ואולם, הזקנות שכנותיה היו מספרות יום־יום אשה לרעותה כי לא אלמנה כלל היתה העלמה הזאת, אלא גרושה ומגורשת מבעלה אשר באונגריה. מדוע באה ירושלמה? מה לה פה ומי לה פה, ומאין השיגה מעותיה? כל אלה היו דברים שאיש לא ידעם אל נכון, אף על פי שהרכילות עשתה גם כאן את מעשיה היפים והלשונות המציאו כל מיני מקורות לפרנסתה.
שרה־דבורה ישבה בחדר קטן, או יותר נכון במרתף חשך ואפל, אשר תחת אחד הבתים, ואלמלא צהר קטן אל כפתו מעל לקרקע, לא חדרו אליו מעולם קרני השמש הירושלמית.
ובכל־זאת היה חדרה הקטן הזה לטיף ונקי, עליז ורענן – היותר לטיף והיותר נקי, היותר עליז והיותר רענן שבכל בתי ה“אשכנזים” אשר בירושלם: כי כבר אז, בימים הרחוקים ההם, היתה הצחנה, היה הרפש, היו גם התהו והבהו דברים הכרחיים כמעט בכל בית אשכנזי ומסביבו, ושכונת “מאה שערים” המתחילה הצטינה בחלאתה המידית לא פחות מ“רחוב היהודים” העכור ומכל הפרור הגלותי בפנים העיר העתיקה.
ושרה־דבורה היתה יפה, היתה יפה מאד, מאותן היהודיות היפות שהגנו על יפין למרות רוע מצבן ולמרות הגולות אשר מסביבן. איש לא ידע מהיכן גזלה את זוג עיניה, שתי עינים גדולות ותכולות כשמים; איש לא ידע מהיכן ירשה את בריאותה ואת חנה וגם את הטעם המצוין באופן תלבשתה.
אכן כסויות היו תמיד שערותיה ברדיד שחור וקשה היה לנבא את צבען הכמוס. אך גבותיה על עיניה כמו ספרו נפלאותיהן וריסיה הארוכים עוד הוסיפו כהנה. אל שתי אזניה – אזנים קטנות, ונעימות, וחיות, – נשאה שרה־דבורה שני נזמים מזהב, ומסביב לצוארה הצחור והמלא גלגלה מחרזת של חוליות צהובות, עשויות כלן מאַמבר טהור ויקר; לידה השמאלית סגלה שרה דבורה אצעדה, אשר דמתה במקצת לאצעדות הספרדים, ובאַמת ידה הימנית הבהיקה טבעת רחבה וזהובה, עם יהלום נוצץ ויקר.
אלה היו תכשיטיה, ובהם הסתפקה. בתלבשתה היתה פשוטה ולא שאפה לגדולות: חליקה לבנה וקלה ביום חם מאד או אדומה וצמורה ביום קריר קצת; שמלה תכולה על פי רוב, לפעמים גם אפורה, ופרגוד רחב ולבן, נקי וזך היו צמודים בתמידות למתניה הענוגים. וככה, בתכלת־עיניה ובבהק־פניה, בארבעת תכשיטיה ובפשיטות־בגדיה, היתה שרה־דבורה היפה־פיה אשר בשכונה החדשה, היפה־פיה אולי גם בעיר כלה.
בת עשרים היתה האלמנה, “הגרושה”; אך ישותה הרעננה הגידה פחות ולולא הרדיד השחור על ראשה, לולא מבטה הנועץ מאד ולולא ביחוד החזה המלא כי אז לא אפשר היה לפקפק בבתוליה: הוי! בעל משגע, בעל שוטה באשר אתה, שגרשת מבין זרועותיך את הפרח הזה, אמר־נא הוי! שוטה, מדוע גרשתה או אם לא גרשת אולי את אשתך היפה ובחרת למות בדמי־עלומיך – אמר־נא הוי! כסיל, מדוע זה מתָ?
2 🔗
יפה היתה שרה־דבורה, ובשכונה הקטנה, חרף גולותה וחרף גלותה, היכלו התושבים לבלתי הרגיש בישותה? ויאהבוה הבחורים החורים כל־כך, ויאהבוה הנשואים עם זוגות פאותיהם, ויאהבוה בסתר גם הזקנים מאד ועוד יזכרו רבים, בשכונה הזאת, איך נתפס במעלו בן־שמנים אחד: כלו דל ושדוף, כלו חולה וגוסס שהתרפק אל הצהר באחד הלילות להשקיף מבעדו אל החדר פנימה – אל שרה־דבורה בהתפשטה ערומה. המסכן: שני שכנים, בודאי מקנאתם בו, תפסוהו בערפו וזעזעוהו כקש. הזקן נמנם בחשך־הלילה ויתגלגל בכבדות עד לביתו הקרוב, ולכששבו האורבים אל הצהר המסתרי – כבר כבתה האש בחדר הטמיר: כי שרה־דבורה כבר ישנה.
וכשם שאהבוה הגברים כלם, כן שנאוה עד היסוד ועד התכלית הנשים, הבתולות ואפילו ה“ידידות”. בחושן הטבעי הרגישו כלן, כי שרה־דבורה היתה אויבתן הגדולה הגוזלת מהן את בעליהן ובחיריהן, המבלבלת את ראשם ומשגעת אותם. לכן לא הספיקו להן המלים לבזותה ולקללה, לא היתה רכילות שלא רקמו מסביבה, לא היו ספורים שלא בדו על חייה, על מגעה ומשאה ועל כל מעשיה.
– דב’ורקה (כך קראו לה בבוז הנשים), דב’ורקה זו – אתמול ראיתיה, מחוץ להשער, הולכת בשדה עם תורקי גדול.
– ואני ראיתיה, – קראה שניה – כשהכניסה לביתה ערבי מלוכלך.
ושלישית נזעקה:
– כל זה מאומה: היא אוהבת כלבים, ובעיני ראיתי אנכי איך היא מתעלסת עם הכלבים, בפנים חדרה הארור.
– עם כלבים?
– עם כלבים!
– כן עם כלבים – אכדה השלישית בזרדה גרב על כוס־זכוכית.
– הבל הבלים! – קרא אחד העוברים, שהקשיב לדבריה – ומדברות אתן רק מתוך קנאתכן.
ותרימינה הנשים את עיניהן כלן – שתי עינים זקנות וארבע עינים צעירות, – ותבטנה בעובר, ותבדקנה אותו יפה־יפה. פתאם תתפלץ הזקנה בצחוק מטרטר, והסכין, שבו קלפה תפוחים נרקבים, נפל מבין ידיה על רצפת הרחוב:
– חה! חה! חה! הידעתן מדוע מגן הוא עליה? חה! חה! חה! חה! הלא זהו יוס’לה, (יוסף, בז’רגון), יוס’לה העשיר, הלא זהו המפרנס אותה פה בשכר אהבתה החפשית! חה! חה! חה!
כששמע יוס’לה את הדברים ההם רצה תחלה להשתיק את הצוחקת, להשתיק ולהחניק בידיו את מפטפטת־הסודות. אך מיד אחרי־כן התחרט, כי הפחד בפני השערוריה תקפהו מאד, – ויברח לו בחרפה.
– הה! יוש’קה! (הקטנת השם יוסף בז’רגון)
– יוס’לה!
– יוש’קה!
כך צעקו אחריו הנשים שלשתן, הזקנה בהרימה את הסכין לקלף מחדש, השניה בזרדה את הגרב בארבעת השפודים והשלישית – בגרדה את רגלה, מתחת לשמלתה, בתענוג מיוחד:
– יוס’לה!
– יוש’קה!
– תורקי גדול!
– ערבי מלוכלך!
– עם כלבים! עם כלבים! דב’ורקה! חה! חה! חה!
ובשמים צחקה שמש של צהרים.
3 🔗
קצת אמת היתה ברכילות הזאת: שרה־דבורה אהבה, מזה ששה חדשים, את יוסף התלמודי, את יוסף היפה מקרקו אשר בגליציה.
כי עוד ביום בואו לירושלם, לפני ששה חדשים, השתקע יוסף “קרקואר” בשכונת “מאה שערים”, לא רחוק מ“ביתה” של שרה־דבורה, ובערב הראשון, בלכתו לבית הכנסת, עבר בהכרח על פתה היפה ועיניו נמשכו מיד אחריה. יוסף היה גדול, עם שערות קצרות על ראשו הנצב ועם פאות שחורות וארוכות ללחייו המלאות. יוסף היה יפה גם הוא, במבטו הרחב והעמוק, בשפמו ובזקנו המתחילים, בידיו הדקות ובבגדיו הנקיים והמגוהצים: היפלא איפוא אם מבטו החטוף לתוך פתחה של שרה־דבורה פעלו עליה פעולה עזה? זה שנים ושנים שלא ראתה עלם נחמד וחסון כמהו ובבריאותה ובדמיה הסואנים החלה לאהב את הזר.
“הזר”: רק בימים הראשונים היה יוסף “קרקואר” זר לה; אך עד מהרה, ושניהם התקרבו זה לזה. לא בגלוי כמובן! לשרה־דבורה לא יכפת אמנם, אבל מה היו אומרים עליו, על יוסף “קרקואר”, כל בני עדתו הקנאים, הגליצים והאונגרים גם יחד? ללכת אל אלמנה, אל גרושה! היתכן! ולכן בקשו שני הצדדים כל מיני תחבולות להתקרבותם וכמו בכל אהבה, כן גם באהבה המאה־שערימית הלזו, נמצאו התחבולות תועפות.
שרה־דבורה אמרה לו פעם:
– שמע יוסל’ה: אני אוהבת אותך בכל נפשי, ואתה יודע כי יש לי מה לתת לך באהבתי: את עיני, את בריאותי, את גופי כלו וגם מעט כסף, כי הורי שולחים לי חדש חדש סכום מסוים למחיתי, ואנכי כבר הספקתי לקמץ לי רכוש קטן; אך הבטיחני־נא שלא תוריד אותי שאולה לשוא באהבתך אלי והשבע־נא לי כי תקחני לאשה!
– הריני נשבע!
– ומתי תקחני?
– באחד הימים הבאים.
ודבריו של יוסף היפה הניחו מיד את דעתה.
בינתים, ושניהם, גם היא וגם הוא, תחבלו ככל אשר יכלו כדי לראות איש את רעהו בתמידות. על פי רוב היה הוא דופק אל חלונה הקטן בלילות החשך, כשצלצל הפעמון הרחוק שתים עשרה פעם, ושרה־דבורה היתה פותחת לאט את הדלת, והוא היה נכנס אליה ושוהה אצלה שעה, שתים, לפעמים גם שלש. אך בלילות הירח לא היה אפשר הדבר; לכן קנה יוסף בגדי ערבי ובגדי תורקי, ובמסוה זה היה בא אליה מפעם לפעם, כאלו רצה למכר לה תרנגלות או ביצים והשכנים לא היו שמים את לבם אליהם ביותר. אכן הרכילות החלה בכל זאת, והקנאה עשתה גם היא את שלה וכך עברו הימים, וכך עברו השבועות והחדשים:
– מתי תקחני לאשה, יוס’לה?
– באחד הימים הבאים.
– אתה נשבע לי?
– אני נשבע!
ובלילות קרצו הככבים, מבעד לצהר, אל החדר הקטן, ובימים שלחה אליו השמש קצת מקרניה ומחמימותה וככה עברו סוף־סוף גם ששת החדשים.
4 🔗
יום אחד, יום ששי, בשעה תשע בבקר – חצי כסליו שלט בעיר, אך אביבי היה הכל: גם השמש וגם הרוח, גם הריחות וגם הקולות, – ביום הששי ההוא המתה השכונה המיה רבה: כל יושביה עמדו על רגליהם, מהזקנים עד להבחורים והילדים, מהזקנות ועד להבתולות והילדות, וכלם, כמעט כלם יצאו אל השער הגדול.
כי שמה, אל השער הפתוח, עמד רבי אהרון השמש, ומקלו העתיק בידו. ואם ר' אהרון עומד שמה ככה, עם מקלו זה בידו, עם אפו האדום מיין־השרף, עם קומתו הקצרה ועם שבעים שנותיו, – ודי שהתרחש דבר־מה ב“עיר הקדושה” והכל התאוו לדעת את הסוד:
– מה חדשות, ר' אהרון?
– האם חרם חדש?
– או אולי נפטר צדיק?
– מה קרה? מה קרה?
אך בנגוד למנהגו מימים ימימה, מנהגו הידוע לפטפט ולהגזים, שתק הערום הפעם, ובראותו כי גדלה התאבדעות הכללית גדל גם ערך עצמו בעיניו, ובמבטו הכהה מתוך פניו הקמוטים חדר אל השכונה בעזרת מקלו העתיק, ואחת ושתים, ושלש, וארבע, הגברים לימינו והנשים לשמאלו ולפניו קבוצה של ילדים כדבורים – צעד רבי אהרון את צעדיו הלאה. ויהי כי הגיע סוף־סוף אל מרתפה של שרה, הרים את המקל – זה מקלו העתיק – ואחת, ושתים, שלש, וארבע דפק ודפק על דלתה.
מפנים־החדר שאלה שרה:
– מי?
– אני – השיב השמָש אהרון.
– ומה רצונך? – התחקה הפנים.
– פתחי! נזעק החוץ.
המולה רבה עברה בהמון־המביטים כלם, אשר הרגישו כי הרגע הגדול קרב. ותעלזנה הנשים, הזקנות ביחוד, והילדים קפצו כגדיים; רק הנשואים, והזקנים ואולי גם הבחורים, – רק הם כמו הצטערו קצת.
– פתחי!
ותפתח הדלת, ובזהר האור שהבקיע ויפרץ אל תוך הפתח הפעור, התגלתה שרה־דבורה. מעולם לא היתה יפה כמו ברגע זה; מעולם לא הבריקו עיניה בברק יותר קוסם מהפעם הזאת. בבהלת הפתיחה שכחה להתפכתר וחליקתה הפתוחה גלתה כך לעינים את חזה הלבן והחי…
– מה רצונך, ר' אהרון?
– מה רצוני, חצופה? מה רצוני, מרשעת? ראשית שתכסי את חזך המגולה, פרוצה! ושנית, הוי חצופה, דעי־לך, כי קרואה את לבית־הדין!
– לבית־הדין? – שאלה בסערה.
– כן, לבית־הדין!
– לבית־הדין! – ענה העם בבת־קולו.
לשוא תנסה היפה לסרב, להתעקש ולכפתר בידיה את יפיה; כי אהרון השמש, במקלו העתיק, בשבעים שנותיו ובאפו האדום, נזם ויקרא אז בקול:
– אם לא תציתי לי מיד, אסחבך בכח לשם!
אמר, ויתפס את אחת ידיה, ויסחבנה מהבית ולחוץ, ובהמולת־ההמון, ובשמש־היום נגררה כך המסכנה אל העיר.
5 🔗
מה מוזר ומה עגום גם יחד היה המחזה.
רבי אהרון השמש, בקומתו הקצרה, באפו האדום, בשבעים שנותיו, במקלו העתיק, בשתיקתו המסתרית והאכזרית ולפניו – שרה־דבורה, בזהר־יפיה למרות בהלתה או דוקא מפניה, ברדיד השחור על ראשה, בחליקתה הלבנה, בשמלתה האפורה, בפרגודה המבהיק ובארבעת תכשיטיה, ואחריהם גדוד של תאבדעים: שני הזקנים הליליים אשר ראוה בערומה, עשרה בחורים ממעריציה, נשים רבות משונאותיה וילד קטן אחד; וכל זה התגלגל קדימה במרחב־החוץ, בים־השמש, בשדות הטרשים והקוצים – כשבמרומי השמים הספיריים עברו וצרחו עורבים מה שחורים…
אז תעיף ה“מובלה לטבח” את עיניה מסביב, תעיף ותבקש איזה מבט ידידי או אולי גם את “חתנה”, את יוסף הגליצי והטוב. אך לשוא: איש לא העיז לנחמה בפני השמָש התקיף ויוסף שלה, יוס’לה הטוב לא היה, לא היה. לא היה…
– ר' אהרון… – נסתה שרה־דבורה להתחנן שנית.
– הסי, חצופה! השיב השמש, ומקלו העתיק הכה את הסלעים.
– המסכנה… לחשו הזקנים, בזכרם את הלילה ההוא.
– כך נאה לפרוצה! – קראה אשה לאשה.
והערבים שפגשום ברחובות, כפלחים כעירוניים, ואתם הזרים המעטים מארפה הרחוקה, ואתם הכלבים פה ושם, אף החמורים והגמלים, ואולי גם הצפרים – כלם עמדו ותהו למראה השיירה ההומיה והמוזרה הזאת:
– מה זה? – שאל ארפי גבוה את ערבי גוץ.
– “יהוד!” – השיב הערבי.
– ומה הם עושים?
– הם הולכים להתפלל – היתה התשובה.
– כך מתפללים ה“יהוד”?
– כן.
ויצחקו המביטים צחוק של בוז ושל חמלה, והכלבים נבחו, והצפרים צהלו; רק החמורים והגמלים שתקו בהדיוטותם ובשמים הגבוהים והתכולים התמידו העורבים את צריחתם הרגילה מעל לראשי ה“יהוד” והשמש עלתה ושרפה…
6 🔗
…בעיר הפנימית, ברחוב היהודים, נצפף עם רב מאד: כל התושבים כלם, בגדוליהם ובקטניהם, זרמו לבית התפלה, לה“חורבה” הגדולה, לראות במשפט שישפטו את ה“חוטאת”, את שרה דבורה ממאה שערים. ובעם הצפוף הזה, במאות הפנים החורים והקמוטים, באלפי העינים העמוקות והנוגות לא עבר כל רגש של השתתפות בצער, של התקוממות או של מחאה; ואיש את איש שאל ברצון ובחם:
– מתי תבוא החוטאת?
*
אך הנה עבר רעש בשורות ההמון:
– פנו דרך!
– היא באה!
– “החוטאת!”
– היא באה!
וילָחץ העם היהודי הזה, ברחוב הצר והאפל, למרות עשר השעות והשמש במרומים – שמש שלא חדר אל הרחוב, שמש שרק הרגישוהו בחוש שם במעל, שם ברקיע מעל לגגות הבתים הצפופים, הזקנים והשחורים… וילחץ העם הזה איש אל איש בפאותיו, אשה אל אשה במטפחתה והילדים החשופים בכו וצוחו מכאב, ולפני שער ה“חורבה” עצמה, שער דומה בכעורו לפתח של מרתף, עלתה ההמולה וגאתה הדחיקה עד לסכנה־נפשות.
– פנו דרך!
ובקושי גדול, ובקללות איומות התוה השמש הקטן, בקומתו הקצרה, באפו האדום, בשבעים שנותיו ובמקלו העתיק, – התוה דרך בעם הרועש לו ולשרה־דבורה הסוערה ובשעה עשר ועשרה דקים נצב השמש בפני בית הדין, הוא ושרה־דבורה על ידו, וכל העם אחריו.
בית־הדין ישב לשפט משפטו, ישב לו בחצר החורבה, בחדר קטן סמוך לשערו הענקי של בית־הכנסת, השמאלה מאחורי דלת־ברזל; שם ישבו להם שלשה שופטים מאובנים אל שלחן מרובע ופשוט שכרכים עתיקים עליו, וכשנכנסה שרה־דבורה ואתה השמש הזקן נסגרה הדלת עליהם.
בחצר ה“חורבה” הזהירה קצת שמש ממרומי הרקיע ותפַתֵח ריחות רעים באשפת המקום ובבצותיו הרבות. אך לא העם הזה שם לבו לרפש, לצחנה, לארס שמלאו את הרצפה ואת האויר, ובמאות הפנים החורים, ובאלפי העינים העמוקות והנוגות רק רגש אחד שלט שלטונו המחלט: רגש ההמתנה, החכיון, הכליון למה שיֵעשה ב“חוטאת”, במרשעת המאה־שערימית, ואף רגע אחד לא שאל העם הזה לעצמו, אם בצדק ישפטוה ואם אין אולי מקום לזכותה; כי העם, כמו בכל מקום בעולם כן גם בירושלם של הימים ההם, – העם הטוב הזה ידע רק אחת: שרה־דבורה חטאה, חטאה עם איזה גבר, ובתור “חוטאת” עליה לקבל את חלקה…
7 🔗
חצי־שעה עברה, והנה נפתחה דלת־הברזל ומתוך החדר יצא השמש:
– מלקות!
כך קרא ויניף את מקלו העתיק באויר הכבד והמעופש:
– מלקות! למלקות שפטוה השופטים!
– למלקות! – קרא העם בסערה.
– למלקות! – נזעקו הנשים ועיניהן נוצצו.
מלקות! מלקות!
ומיד העבירו את שרה־דבורה לחדר סמוך, ושמה כבר עמדו שתי נשים זקנות, מוכנות הכן להלקותה. כמה הלקוה האכזריות, כמה פעמים המטירו את השבט על יפיה של שרה־דבורה, על בשרה הלבן והחי, על אישיותה הטובה והנקיה? מי זה יָדע, מי זה הרגיש אם לא שרה־דבורה בעצמה שנאנחה תחת ידי המלקות אותה בגבורה שאין כמותה? מי זה ידע בלעדה את יסוריה ברגע ההוא? ואולם בחצר החורבה עמד העם לשמוע בכיותיה, לשמוע צעקותיה ויללותיה, חרף השמש שהלכה ושרפה והריחות הרעים שעלו והחניקו, ובחורים אחדים נסו לשוא לטפס עד למשקוף־החדר כדי לראות במלקות וביחוד – במולקה.
אך הנה, נגמר: הדלת נפתחה, ושרה־דבורה, בוכיה ורועדה, חורה ויפה־פיה יצאה בלוית מלקותיה החוצה בפני ההמון הרגע והמשגע. שמה עמד כבר השמש, ר' אהרון, בשבעים שנותיו, באפו האדום ובמקלו העתיק, ויאחז באחת ידיו את רסן החמור אשר הכין עבורה – עבור שרה־דבורה חמור מסכן, חמור עני וקטן, נכנע ורזה, מבלי כל אוכף על גבו. ואחת, ושתים, ושלש, וארבע – וידים חזקות וגסות הרימו את האשה וירכיבוה על הבהמה העלובה. הרכיבוה עליה עם פניה לעמת אחורי החמור, לעומת זנבו הקטן והמלוכלך, ורגליה תלויות למתניו, תלויות וכמעט ערומות עד לברכים.
כי מי שם את לבו לצניעות ברגעים ההם? צניעות? עם אשה שכזאת, עם “חוטאת”, עם מולקה? למה?… וככה, בגויתה היפה, למרות שברונה, מעל לגבי החמור ההפוך; ככה, בזוג שתי עיניה הדומעות בתכלותן ובאנחותיה הכבדות מתוך חזה הרצוץ; ככה, ברגליה הערומות עד לברכיה הלבנות – ככה החלה תהלוכת החזרה. ולאט לאט, פסיעה אחר פסיעה, צעד החמור עם משאו העלוב לעמת השער ומתוך השער אל תוך ההמון הרעב והמשגע, המון בלי רגש, המון בלי חמלה ובלי רחמים, המון שזרק בה קלפות ורפש, שירק בפניה רוק, שצבט את רגליה הערומות ברגשות מעורבים של שנאה אמתית ושל תענוג דרך־אגבי, שקרע את שמלותיה מעליה, ששלח לקראתה קללות, שצחק והתהולל להותה, שגֵרה את החמור להפילה וקרא אחריה מלא: “חוטאת”! “חוטאת!”
*
שעה שלמה ארכה התהלוכה, מרחוב היהודים, בתוך העם הנדחק והמתנקם, עד למאה־שערים, מקום מגורה. בשמים עוד עפו העורבים, בשדות נבחו הכלבים; והערבים, כפלחים כעירוניים, ואתם הזרים המעטים מארפה הרחוקה, והסוסים והגמלים גם הם הסתכלו בתמהון במחזה החדש, בחמור הקטן והעני מבלי כל אֻכף על גבו, באשה היפה־פיה הרוכבת עליו, ברגליה הערומות והמהוקצעות, בשמלותיה הפרועות ובמבטה השחור והזעוף…
– מה זה? של ארפי את אחד הערבים.
– “יהוד”! – השיב הערבי.
– ומה הם עושים?
– שבו מבית־הכנסת.
– כך שבים יהודים מבית־הכנסת?
– כן.
ויצחקו המביטים צחוק של בוז וחמלה, וארפי ערום כונן את מכונתו אל הרוכבת, ויגזל את תמונתה לזכרון.
*
ולכשהגיעה התהלוכה, בקללותיה, למאה שערים עם נשותיה המאשרות מהמראה, נפלה שרה־דבורה מעל החמור ותתעלף, ובהתעלפותה הורמו שמלותיה על פניה וחצי גויתה התגלתה לרגע ביפי ונוסי, תוך השמש המזהירה מזהר של צהרים; ויפערו הזקנים את פיהם הריק והבחורים נדחקו לראות…
– אסור! – צעק השמש, ובתנועה אטית כסה את עֵרומה.
– השליכוה המרתפה – קראו הנשים בחרון.
– המרתפה!
– השליכו את “החוטאת”! השליכו!
וירימנה השמש, חרף שבעים שנותיו, על גבו הכפוף, וישיאנה לחדרה האפל.
* *
יוס’לה הביט אל המחזה מרחוק, כשפן ומוג־לב ושום גאון לא עוררהו לעזרתה, ולמחרתו ברח הנבל אמריקתה, ברח עם חרפתו ועם חטאתו. ו“החוטאת”? איש לא ידע איך, איש לא ידע מתי, אך גם היא נעלמה פתאם, וכיום הזה הריה סובבת ברחובות אלכסנדריה המצרית, הפוך בעיניה, שדיה מלאות וחצופות על חזה, צחוק פרוע ומשגע בפיה לצודד גברים את בית־הזונות אשר אליו נכנסה…
כסליו אתתמ"א