ושוב ישבו שניהם בגן.
מעל לשחור ראשם הסתעף אילן, כלו עטוי פרחים. זה היה שקד גדול, שקד רענן ועבות, אותו השקד שנטעו האבות ליום הולדת הבת. הגזע עב ונפוח ושלשת הסעיפים אשר השתרגו מתוכו כמו הסתלפו, כמו התפתלו במזיד. ענפים, ענפים נתזו לכל צד. היו כאלה שהאפילו לעלות, כאלו אמרו להשיג שמים; היו אחרים שעלו וירדו, וברדתם כמעט נגעו באדמה, כמעט השתרשו בתוכה, והיו גם כאלה שהתלכדו יחד, שהתכנסו איש באחיו, שהשתרבבו לסבך חזק וירוק. אכן, אילן מוזר ומשונה היה השקד הלזה ובימים הרחוקים ההם, כשקטנים היו גם שניהם, אורה ואסא השובבים, מה רעשו עליו מיגון ומרירות לשמע הקללות והנאצות נגדו:
– איזה שקד מכוער, – היתה נזעקת אורה ומעוג עקם את ארגמן שפתותיה – אינני סובלת אותו!
הוא דומה לגמל, – היה משיב לה אסא, – גדע אגדענו ממקומו…
– אוה, כן! גדענו־נא: מיד, מיד!
ואסא הקטן כמו התגדל פתאם: גופו התמתח מאד, עצליו התברזלו, מבטו בער וגזם ובשארית כחותיו הילדותיים, כבן־ככב לפנים, הסתער על האילן לשרשו…
האח, לשוא! האילן עמד כן ולא זע, ולא זז מעמדתו. בעיני הילד הבריקו דמעות, שניו חרקו חריקה זועמה ואנחת־היאוש פרצה מלבו:
– גמל!
בבת־קול לטיף וחי, פעם אחר פעם, השיבה אורה לקראתו:
– גמל! כן, גמל!
* *
הימים הרחוקים ההם עברו. עברו לתמיד, לנצח.
היום – עשרים שנה לו ושבע גם עשר לה. הוא שב אליה ממרחקים, מארצות קדמה ואור, מערי תענוגים ואהבה. היא יצאה לקראתו מחתולי ילדותה, מעמקי תמימותה ומבור עברה. הוא עלם חסון וחזק, לא גבוה מאד, אך רחב־הכתפים ונטוי־הראש. היא עלמה ענוגה ורכה, על פניה התקוה וחזה אך העיז להתרומם. לו עינים קטנות, אולם יוקדות וערומות, חוטם רומי ועז, מצח נחוש וקמוט וקווצות השערות על ראשו כחשך שחורות. לה שתי עינים גדולות, מָארכות, ומעל התפוח הלבן־ורוד בולט שחור־האישון, ורומז, וקוסם. עטרת צמותיה, כלילה מעל מצחה, מפזרת בלוריות על רקותיה, פה ושם. בלחייה החורות – אך לאט עובר דם ובין שפתותיה הדקות מרחף צחוק קל, צחוק לבן ורטוב, וצליל עד למאד.
וככה ישבו שניהם: היא אל גזע העץ, וראשה אחורנית, הוא לימינה, ושתי ידיו שלובות.
מסביבם הדשא הירוק, זרוע חנונים ודמומיות; על ראשם האילן העצום, וענפיו, ועליו, ופרחיו ומביניהם, בכתמים תכולים, בכתמים בהירים וזכים, השתרעו והתרוממו אין־קצי השמים. לרגעים נתחב פרפר בשערות העלמה ומשם עבר למצחה, לצוארה, על כתפותיה. בקרבתם זמזמו צרצרים זמזומם האביבי ומאות צפרים, סנוניות וגדרונים, קרעו את האויר בסכין כנפיהן. שירת הטבע הנצחית זרמה במלואה.
הוא קבע מבטו בה; היא היתה יפה כל כך. מעיניה יצאה אש, אש שלא ידעה לפנים. היא צחקה, ובשמאל לחייה נחפרה גומה, גומה אפלה כצל. היא דברה, ובדברה שחקה בשמלתה, שצירה את ברכיה וספרה את כל סוד יפין.
– התזכריני, אורה?
– אם אזכרך?
ותניע את ראשה בתוכחה סוערה.
– התרעמת?
– בודי, התרעמתי!
–הוי, סליחה!
ויקח את ידה, יד קטנה וחמה, וילחצנה בין כפות ידיו. אחר־כך התבונן באצבעות המהוקצעות וילטפן אחת אחת, מקצה הצפרנים עד לגבה הכפה, לאט לאט. אחר כך הרים את היד, ובמהירות הברק הגישה לשפתיו, הצריבה בנשיקותיו, עדי רעדה וקדחה. אז יעבירנה על לחיו, ישקיענה עליה, ישאב מתוכה את כל חיותה ולא ירפה ממנה עד אם אמרה:
– די!
– אהבתיך, אורה!
ובמלים האלה, שלחש לה לאט, הגיח את תמצית נשמתו. האח, כן! אהב אהב אותה, את הילדה ההוללה הזאת, את ידידת נעוריו היפה. אהב אהב אותה כילד תמים. אהב אהב אותה כאח גדול. אהב אהב אותה בלתי גבול, בלתי מצרים. כל קו וקו מפניה הקוסמים היה לו יקר מחייו, כל נקודה ונקודה מבגדיה הפשוטים הרהיבוהו עד שגעון. התחרים הלבן על צוארה העגול, השש הפשוט על חזה המלא, סרט המשי סביב שמלתה הקצרה, הגרבים הדקים על בשר רגליה וחצאי הנעלים בדקותן הארפית – כל אלה כמו אצרו נימי־חיים, כל אלה כמו הבליטו חלקים ממנה, כל אלה כמו התחברו ונהדקו לאבריה. באיזו סמרמרה נגע בהם, משש בהם, מעך בהם. ועוד נשארו עד היום, בכיסות בגדיו, חתיכות קטנות של צמר ומשי, חתיכות אדומות, תכולות, סגולות, ורודות ולבנות, אשר קרע מעל שמלותיה לפנים, חרף גערותיה ונזיפותיה ולמרות התמהון שקרא בעיניה:
– סמרטוטים! איזה רעיון! מה תעשה בסמרטוטים האלה?
מה יעשה?
הוי, תמימה; הלא הן הן, החתיכות האלו, שהבליטו לעיניו, בגולה הרחוקה, את ידידתו, את אורתו. ברחוב או בבית, בקראו בספר או בשמעו אל מחזה, היה פתאם מוציא מכיסו דבר־מה: זו היתה אחת החתיכות, האדומה או הלבנה, הסגולה או התכולה. רגש סואן הכהו אז, ובלבו התרוצצו דמים: היא! היא! היא! וכמו בקסם עברה לפני עיניו תמונתה, עטויה בשמלת אותה החתיכה שנמצאה בידיו.
– סמרטוטים? אורה! אורה! איך יכלת לאמר זאת? ראי!
ויתחב את ידו באחד מכיסיו, ויוציא מתוכו קטע לבן.
מה מוזר: ברגע ההוא היתה אורה לבושה לבנים מכף רגליה עד קדקדה: לבנים הנעלים, לבנה השמלה, לבנה החליקה, לבן אפילו הסרט שעל מקלעת שערותיה.
– הראית?
ובאחזו בידה סחבה אליו, בפקפוק תחילה, בסערת־אש אחר־כך:
– אורה!
ובזרועותיו האמיצות, המוצקות כפלדה לחצה על חזהו בעז. הוא הרגיש את שדיה הרכות כל כך, הוא חדר עד ללבה שדפק בשאון, הוא עטף את כל ישותה החמה, אשר פרפרה כצפור הומיה מתחת לנשימתו הרעבה…
בשמים עוד עמדה שמש שכבר התגעגעה אל הים. קרניה הזהובות השתפכו במרך על סביבת האדמה, ושתים מהן, רק שתים, אולי שלש הגיעו עד אורה ואסא. האחת שחקה בגלי שערותיה ורעדה על שיש מצחה. השניה נהרה על לחיה החורה ולפעמים חצתה את עיניה, התנגחה באפה, עברה על פיה.
אז יבקש העלם את הפה ההוא, יבקשנו בחם ובלהב. אורה התפתלה, הסתתרה, התחמקה; אך ברצון ובכח, בפקודה טמירה, הציב כך את עיניה מול עיניו:
– הביטי!
האויר התקרר ויתחיל גם הטל וממזרח המואב הציץ המאור השני. כי השמש כבר ירדה, כבר נעלמה בים, ועל מקום הצפרים הקלות, הקטנות עטו עטלפים מאילן לאילן. ירושלם התלַילה כן קו־לקו דק־לדק ובחכליל הירח שעלה וצחק התערבה אורתם התכולה והרועדה של הככבים החורים הראשונים. יופי הררי, בכל יפעתו המזרחית, פשט על העיר והשקד הגדול, אשר לרגליו עוד ישבו גם שניהם הגביר את אושתו ברוח.
– הביטי!
ואז, בקדחת האהבה, בשגעון התאוה מצא את דם־שפתיה. מצאן, ויקבע בהן את נשיקתו הצוללה. זו היתה נשיקה גדולה, עצומה, תהומית. זו היתה נשיקה מתוקה, שמחקה בזיוה את כל שנות הפרוד, את כל עצירת הרגשות מימים כה רבים.
זו היתה נשיקת החזרה…
ד' סיון אתת"ס