את אלתי אהבתי למרות רצונה:
אחרת לא יכולתי ואסור למעונה.
מצאתיה קודרה, מצאתיה בוכיה
כיונה הומיה.
גבותיה כקשתות על עיניה השתטחו,
בלבי רגשות ורגשות התמתחו:
השתגעתי, אלתי, השתגעתי מאהבה
ואת לי – רק איבה.
*
כי היה היתה אלתי,
זו היפה בבנות ארצתי,
מגזע אותן הנערות
ההורגות כשהן אוהבות;
לכן הרגה בלהבת־לבבה
את הראשון אשר אהֵבה,
והרגה עוד עשרים אחרים
ולסוף – הרגה גם אותי.
אך יבוא עוד יום ולבתך
תכה גלים, תגנח דמים,
כי עשרים הרוגי־לבבך
יהרגו ביַחדם אז אותך.
רק אנכי – אחרון־הרוגך
לך אזכר ימי תפארתך
ועל קבר שחור־גאותך
עוד אשיר שירת־זווגך…
יפו, בסתיו