תן־נא לי, אלהי, אֵל־האהבה,

שק־דמעות – תן־נא לי, אח!

כי לבכות אני רוצה, לבכות בהוה,

ולמות בתוך דמעותי.

הוי! דמעות; מֵאַן דמעות אקח?

מֵאַן אשאב דמעות ואש?

כי עיני יבשות, ולבי – אל תשכח –

התאבן ויהי לאכזב.

עברו הימים שידעתי לבכות,

לבכות עת אמרה היא רק “לא”.

ואים, הימים, שיכלתי לשקוט

בדמעות על שגעון מצדה?

כי גם אז סבלתי, ולבי כבר נשבר;

אך באו דמעות וינחמוני.

והיום, הוי! נגמר, ולבי כבר נקבר

ואין עוד דמעות שירככוני.

אלהי האהבה, אם יש לך לב,

אם חביבים לך הסובלים,

תן־נא לי דמעות, דמעות עוד מעט,

כי עודני אוהב וסובל¹.

על גב הספינה