הֶחָתוּל שׁוֹטֵט בַּבַּיִת וְהִשְׁמִיעַ קוֹל־יַפַּחַת:

"מְיָאוּ! מְיָאוּ! מָה אֻמְלַלְתִּי! הַגְּבִירָה אוֹתִי שׁוֹכַחַת!

הַשִּׁפְחָה אוֹתִי מַכָּה!

הַקֵּבָה שֶׁלִּי רֵיקָה!

עוֹד מְעַט וְאֶשְׁתַּגֵּעַ: בְּרָעָב אֲנִי גוֹוֵעַ!

הֹוי, אֶל מִי פֹּה אֶתְחַנֵּנָה? לִפְנֵי מִי פֹּה אֲשַׁוֵּעַ?"

וְהִנֵּה – הַפְלֵא וָפֶלֶא! – לִקְרָאתוֹ פִּתְאֹם פּוֹסֵעַ

מַר נַקְנִֽיקָא עַב־הַכֶּרֶס, מְמֻלָּא בָּשָׂר.

וּמִיָּד מַתְחִיל מַטִּיף הוּא לֶחָתוּל מוּסָר:

"לֹא יָפֶה! בּוּשָׁה, מַר שׁוּֽנְרָא!

מַה נִּתְפַּסְתָּ לְרִטּֽוּן רָע?

לֹא אָכַלְתָּ? וְאִם־כֵּן? מָה, אִם יוֹם תָּצוּמָה?

סַכָּנָה הִיא לַחַיִּים? לֹא תַּפְסִיד מְאוּמָה.

כְּלוּם נוֹצַרְתָּ, בִּמְחִילָה,

רַק לְשֵׁם מִלּוּי מֵעַיִם?

אַדְּרַבָּה־אַדְּרַבָּתַיִם: צוֹם עָדִיף מֵאֲכִילָה.

הַזּוֹלֵל עָלוּל לִפְרוֹק עֹל יִרְאַת־שָׁמַיִם –

וְלָכֵן, שׁוֹמֵר־נַפְשׁוֹ יִסְתַּפֵּק בְּמַיִם".

– “הֻמ… אוּלַי… אֶפְשָׁר…” – עָנָה לוֹ רַבִּי שׁוּֽנְרָא בְּיִלּוּל:

"אַךְ הַפְסִיקָה, מַר נַקְנִֽיקָא: זִכְרוֹנִי – זִכְרוֹן־חָתוּל!

הֵן הִסְפַּקְתִּי כְּבָר לִשְׁכּוֹחַ הַדְּרָשָׁה אֲשֶׁר דָּרַשְׁתָּ:

רַק אֶת זֶה אֶשְׁמוֹר בַּמֹּחַ מַה שֶּׁשַּׂמְתִּי בַּכַּרְכַּשְׁתָּא.

אֵיךְ כָּתוּב שָׁם, רְחִימַאי?

‘תּוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעַי!’"

הַנַּקְנִיק רָצָה לִבְרוֹחַ – אַךְ כֵּיצַד עַב־כֶּרֶס נָס?

הֶחָתוּל אוֹתוֹ תָּפַס.

הוּא מִלֵּא כְּרֵסוֹ בְּנַחַת

שְׁלַל תּוֹרָה בִּלְתִּי־נִשְׁכַּחַת

וְהָלַךְ לְמֵישָׁרִים –

לְהַטִּיף מוּסָר לְעַכְבָּרִים.