עַל מְלַאכְתּוֹ יוֹשֵׁב חַיָּט.

חִישׁ מַחְטוֹ דוֹקֶרֶת בַּד.

אַחֲרֶיהָ עָשׁ וְחָשׁ

חוּט אָרֹךְ כְּמִין נָחָשׁ.

בְּדַרְכָּהּ תִּרְטוֹן הַמַּחַט:

"מַה נִּטְפַּלְתָּ כְּסַפַּחַת?

מַה תִּרְדוֹף אוֹתִי כַּצֵּל?

הִסְתַּלֵּק זָנָב טָפֵל!

וְהַחוּט עוֹנֶה בְּנַחַת:

"הֲרֵי יֶשׁ לָךְ אֹזֶן, מַחַט –

הַאֲזִינִי: לָךְ הַיְקָר,

אַתְּ, הַמַּחַט – הָעִקָּר!

אַתְּ לֹא חוּט, כִּי אִם פְּלָדָה, יַחְסָנִית מֻפְלֶגֶת –

אַךְ אֲנִי מַחְזִיק יַחְדָּו אֶת גִּזְרֵי־הַבֶּגֶד!"

* *

מַה מּוּסַר־הַשְׂכֵּל טָמוּן פֹּה? לֹא אַסְבִּיר בַּאֲרִיכוּת:

יְנַסֶּה־נָּא גַם הַחוּט

לַעֲשֹוֹת דַּרְכּוֹ לְחוּד!