נִמְלְכָה הַטַּחֲנָה: הִיא יוֹתֵר מִדַּי טוֹחֶנֶת!

“עֵסֶק בִּישׁ!” – הִיא מִתְאוֹנֶנֶת:

“דִּין יָתֵר כְּדִין חָסֵר”. אִם מַרְבִּים בְּטֹחַן,

שְׂכַר כַּמּוּת יוֹצֵא, סוֹף־סוֹף, בְּהֶפְסֵד שֶׁל תֹּכֶן,

הַאֲמִינוּ לְבַת־סֶמֶךְ: לֹא תָּמִיד טוֹחְנִים חִטִּין,

וְלֹא כָּל תּוֹצֶרֶת – קֶמַח: יֵשׁ גַּם לִי הַרְבֵּה סֻבִּין!

כֵּן, יָדַעְתִּי כִּי חָטָאתִי! אַךְ הֶרְגֵּל הוּא, יְדִידַי,

וְלָכֵן, אֲנִי טוֹחֶנֶת וְטוֹחֶנֶת עַד־בְּלִי־דַי!"

(כָּךְ, אַגַּב נִפְנוּף כְּנָפֶיהָ,

הִיא טוֹעֶנֶת אֶל שְׁכֵנֶיהָ –

אֶל גִּבְעָה וָגַאי):

"כַּמּוּבָן, הֶרְגֵּל מַזִּיק – לֹא פְּלָדָה, לֹא עֶשֶׁת,

וְאֶפְשָׁר, אֵפוֹא, לִשְׁבּוֹר רְגִילוּת עִקֶּשֶׁת.

מַה דַּעְתְּכֶם? שָׁמַעְתִּי פַּעַם מֵעַכְבָּר אֶחָד זָקֵן

(שֶׁכִּרְסֵם סְפָרִים־שֶׁל־טַעַם בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן):

"רְגִילוּת שֶׁל קֶבַע

הִיא מִשְׁנֶה לַטֶּבַע".

וְאוּלָם הֲרֵי גַם טֶבַע לְשַׁנּוֹת אֶפְשָׁר, לֹא כֵן?

זֹאת תּוּכְלוּ לִלְמוֹד מִפִּיהוּ שֶׁל רֶבּ מֶלֶךְ הַטּוֹחֵן!

הוּא כְּבָר בַּעַל־נִסָּיוֹן בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

כִּי הָיָה לוֹ טֶבַע רַע בְּשֵׁם שָׂרָֽה־בֵּיֽלֶה.

הוּא קָרָא לָהּ זֶה־מִכְּבָר

שֵׁם “רֵחַיִם־עַל־צַוָּאר”:

כִּי גַם הִיא הָיְתָה טוֹחֶנֶת וְזוֹרַעַת… מֶלַח

עַל פִּצְעֵי רֶבּ מֶלֶךְ.

נוּ, וּמֶה הָיָה סוֹפָהּ?

בְּאַחֶרֶת הֶחְלִיפָהּ!

בְּרָחֵל טוֹבַת־עֵינַיִם:

זוֹ – יוֹנָה וְלֹא רֵחַיִם!

אֶלָּא מַה? תֹּאמְרוּ, טָעִיתִי? זֶה לֹא טֶבַע – זוֹ אִשָּׁה!

מַה הֶבְדֵּל, בְּבַקָּשָׁה?

טֶבַע רַע, אִשָּׁה בִּישָׁה…

הֵן שָׁמַעְתִּי, אֵיךְ רֶבּ מֶלֶךְ נֶאֱנָח הָיָה וְסָח:

"אוֹי, אִשָּׁה־’קְלִפָּה' לְגֶבֶר – הִיא כְּטֶבַע נֶאֱלָח:

אֵין תִּקְוָה עַד סוֹף יָמָיֽו עוֹד:

יִפְטְרוֹ רַק מָוֶת!"

אַךְ, אִם כֵּן הוּא הַדָּבָר, יֵשׁ גַּם לִי סִכּוּי וָסֵבֶר:

גַּם טִבְעִי יֵרֵד לַקֶּבֶר

כִּ’קְלִפָּה' שֶׁל גֶּבֶר".

מְחַיְּכִים גִּבְעָה וָעֵמֶק: הָעִנְיָן אוֹתָם מַצְחִיק.

שׁוּב וְשׁוּב הִיא מִתְאוֹנֶנֶת עַל הֶרְגֵּל־טְחִינָה מַזִּיק –

וְטוֹחֶנֶת וְטוֹחֶנֶת, בְּלִי הַחְרִישׁ וּבְלִי הַפְסִיק.