בְּסִירַת־הַכֶּסֶף שָׁט לוֹ וְזוֹרֵחַ

בַּחֲלוֹם־הַתְּכֵלֶת יְפֵיפֶה־יָרֵחַ.

וּפִתְאֹם – אֲוִיר הֻצַּף

נֶבַח־פֶּרֶא מְחֻצָּף.

– “אִי, חֲדַל־לְךָ, רֶבּ נֹבַח!” –

בּוֹ נָזְפָה יוֹנָה מִשֹּׁבֶךְ.

– "הַס, עַזַּת־פָּנִים, שִׁתְקִי –

אוֹ אֶפְסוֹק לָךְ אֶת פְּסוּקִי!

הַנִּיחִינִי לְשַׁבֵּחַ

אֶת יָפְיוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ!"

“מָה, רֶבּ נֹבַח?” – סָחָה הַיּוֹנָה:

"שָׁר אַתָּה מִזְמוֹר לַלְּבָנָה?

מַה־זֶּה? צְחוֹק? בִּדּוּחַ־דַּעַת?"

“אֵיזֶה צְחוֹק? וְכִי חֵרְשָׁה אַתְּ?”

– “אֶת קוֹלְךָ אֲנִי שוֹמַעַת” –

מְשִׁיבָה לוֹ הַיּוֹנָה:

"אַךְ, עַל כָּל פָּנִים, לַכֶּלֶב – דֶּרֶךְ־שֶׁבַח מְשֻׁנָּה:

הוּא עוֹמֵד וּמְשַׁבֵּחַ –

וְשוֹמְעִים רַק קוֹל נוֹבֵחַ!"