בְּסִירַת־הַכֶּסֶף שָׁט לוֹ וְזוֹרֵחַ
בַּחֲלוֹם־הַתְּכֵלֶת יְפֵיפֶה־יָרֵחַ.
וּפִתְאֹם – אֲוִיר הֻצַּף
נֶבַח־פֶּרֶא מְחֻצָּף.
– “אִי, חֲדַל־לְךָ, רֶבּ נֹבַח!” –
בּוֹ נָזְפָה יוֹנָה מִשֹּׁבֶךְ.
– "הַס, עַזַּת־פָּנִים, שִׁתְקִי –
אוֹ אֶפְסוֹק לָךְ אֶת פְּסוּקִי!
הַנִּיחִינִי לְשַׁבֵּחַ
אֶת יָפְיוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ!"
“מָה, רֶבּ נֹבַח?” – סָחָה הַיּוֹנָה:
"שָׁר אַתָּה מִזְמוֹר לַלְּבָנָה?
מַה־זֶּה? צְחוֹק? בִּדּוּחַ־דַּעַת?"
“אֵיזֶה צְחוֹק? וְכִי חֵרְשָׁה אַתְּ?”
– “אֶת קוֹלְךָ אֲנִי שוֹמַעַת” –
מְשִׁיבָה לוֹ הַיּוֹנָה:
"אַךְ, עַל כָּל פָּנִים, לַכֶּלֶב – דֶּרֶךְ־שֶׁבַח מְשֻׁנָּה:
הוּא עוֹמֵד וּמְשַׁבֵּחַ –
וְשוֹמְעִים רַק קוֹל נוֹבֵחַ!"