לֵיל.
נֶעֶצְמוּ עֵינֵי תֵבֵל,
וְשֵׁנָה שְׁלֵוָה נָפְלָה
עַל הַצֹּאן שֶׁבַּמִּכְלָא.
רַק טָלֶה אֶחָד עֲדַיִן
לֹא עָצַם אַף רֶגַע עַיִן.
הוּא רוֹעֵד בְּלֵב הוֹמֶה
וּפוֹעֶה בְּפַחַד: מֶ!..
– “אִי, בֶּן־חֶמֶד” – סָח לוֹ אַיִל:
"לֹא יָפֶה לִפְעוֹת בַּלַּיִל,
לְהַפְרִיעַ יְשֵׁנִים,
לְהַרְגִּיז אֶת הַשְּׁכֵנִים.
כְּלוּם חוֹלֶה אַתָּה, חָלִילָה"?
– "לֹא אֵדַע… אַךְ מָה אוֹחִילָה
שֶׁיַּפְצִיעַ אוֹר־הַיּוֹם.
חשֶׁךְ… רוּחַ… מָה אָיֹם!
הוֹי, רַחֵם וּשְׁמוֹר אוֹתָנוּ, רִבּוֹנֵנוּ בַּמָּרוֹם!
בְּלֵילוֹת־אֵימָה כָּאֵלֶּה זְאֵבִים יוֹצְאִים לַטֶּרֶף…"
– "הֶרֶף! הֶרֶף!
כְּתִינוֹק אַתָּה תָּמִים:
כְּלוּם חָשַׁבְתָּ שֶׁבַּלַּיְלָה הַכְּלָבִים גַּם הֵם נָמִים?
אַל תִּירָא: רוֹבְצִים הַלָּלוּ כְּדֻבִּים בַּשַּׁעַר –
וְאָזְנָם כַּאֲפַרְכֶּסֶת נְטוּיָה לַיַּעַר.
שׁוּם רִשְׁרוּשׁ לֹא יַחֲמוֹק
מֵהֶקְשֵׁב כָּל־כָּךְ עָמֹק –
וְעַל־כֵּן, אַל פַּחַד, רֵעַ!"
– “כֵּן, כְּלָבִים… אֲנִי יוֹדֵעַ…” –
מַחֲזִיר לוֹ הַטָּלֶה
וְגוֹנֵחַ כְּחוֹלֶה.
– “לָמָּה שׁוּב לִבְּךָ דּוֹאֵב?”
– "מָה אֹמַר? שְׁמָעֵנִי, אֶחָא:
אֲרוּרוֹת שִׁנֵּי הַזְּאֵב, לֹא עָלַי וְלֹא עָלֶיךָ –
אַךְ מִלְּבַד הַחֲרָדָה,
מַחְשָׁבָה אַחַת כְּבֵדָה
לֹא תִּתֵּן לִי שֶׁלֶו:
שֶׁחַיָּב אֲנִי תּוֹדָה
עַל חַיַּי – לַכֶּלֶב!"