מְדוֹבֵב, מַצְהִיל הַיַּיִן כָּל סִמְטֹנֶת וְזָוִית.

הֲנִבְצַר, אֵפוֹא, מִמֶּנּוּ לְדוֹבֵב גַּם פִּי חָבִית?

אַדְּרַבָּה! הָעִיפוּ עַיִן

עַל יוֹשְׁבֵי מַרְתֵּף־הַיַּיִן!

כָּל אוֹתָהּ חֶבְרַת־הַחֶמֶד מְשׂוֹחַחַת כִּלְשׁוֹנָהּ:

כָּל חָבִית, פִּטָּס וָחֵמֶת, כָּל גָּרָב וְחֶבְיוֹנָה.

רַב־גָּרָב, מָלֵא יֵין־קֶצֶף, הַקָּרוּי “חֵמָה שְׁפוּכָה”,

מְהַתֵּל בְּשֶׁצֶף־פִּיהוּ בְּרֵעוֹ “וְצִדְקָתְךָ”.

מִתְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ צָבוּעַ כְּחָסִיד יְרֵא־שָׁמַיִם:

מִתְגַּנֵּב יֵינוֹ לְפִיךָ, מְתַקְתַּק וְקַל כַּמַּיִם,

וּפִתְאֹם, כְּהֶרֶף־עַיִן, מַפִּילְךָ מִן הָרַגְלַיִם!

חֲבִיּוֹן הוֹלֵל־פּוֹחֵז, שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ “עַד־לֹא־יָדָע”

מְקַנְטֵר שָׁכֵן בִּישׁ־גַּדָּא,

וְשִׂיחוֹ מָלֵא עֻקְצִין:

הוּא רוֹצֶה פִּתְאֹם לָדַעַת, אִם יֵשׁ קְוַס בְּקַפְרִיסִין;

וְאִם לָאו, כֵּיצַד חָבִית, שֶׁכֻּלָּהּ הִקְוִיסָה,

מִתְכַּנָּה קַפְרִיסָאִית? אֵיזֶה מִין קַפְּרִיסָה?

– “חֲמִיצָה אֲדַמְדַּמָּה!” –

זוֹ עוֹנָה לוֹ בְּחֵמָה:

"לֹא אֶרְצֶה עִם גַּס כָּמוֹךָ לְטַמֵּא שְׂפָתַיִם!

בְּלוֹם אֶת פִּיךָ, חֶמֶר־מֶמֶר! חֶמֶר־חַמְרָתַיִם!"

אַךְ יוֹתֵר מִכֹּל יִרְעַשׁ

גְּרַב הַיַּיִן הֶחָדָשׁ

הַקָּרוּי “לְחַיִּים”.

הוּא צָעִיר, מָלֵא קַדַּחַת וְשׁוֹפֵךְ מְרִי־שִׂיחוֹ

עַל דּוֹמֵם וָחַי גַּם־יַחַד, “עַל הַשֵּׁם וּמְשִׁיחוֹ”.

כָּל דָּבָר מַבְעִיר בּוֹ מֶרֶד:

“זֶה לֹא זֶה! צָרִיךְ אַחֶרֶת!”

אֶלָּא מָה רוֹצֶה, בְּעֶצֶם, הַמַּרְדָּן הַמְבֻלְבָּל –

לֹא נָהִיר לוֹ כְּלָל וּכְלָל.

– “נוּ!” – פּוֹנֶה “וְצִדְקָתְךָ” אֶל רֵעוֹ “מֵשִׁיב־הַנֶּפֶשׁ”:

"הֲשָׁמַעְתָּ שִׂיחַ־טֶפֶשׁ?

מָה רוֹצֶה אוֹתוֹ בַּטְלָן?

מָה הָרֶתַח וְהָרֶטֶן?

תְּצִיקֵהוּ רוּחַ־בֶּטֶן?

אוֹ אוּלַי, נִכְנַס דִּבּוּק בּוֹ, רַחְמָנָא לִצְלָן?"

– "מַעֲשֵׂי־קֻנְדֵּס הֵם אֵלֶּה: עוֹד חָכָם הוּא בְּעֵינָיו!

זֶה־עַתָּה יָצָא מִיֶּקֶב – עוֹד תּוֹסֵס בּוֹ דַם־עֵנָב!

גַּם אֲנַחְנוּ הִתְקַנְדַּסְנוּ בְּעוֹדֵנוּ נְעָרִים,

וְעַכְשָׁו, אָחִי, שָׁקַטְנוּ, וְקוֹפְאִים עַל הַשְּׁמָרִים".

– "מָה? קָפָאנוּ? קְצָת לֹא דַקְתָּ! כְּלוּם עָמַד בִּי הַנּוֹזֵל?

לֹא עוֹמֵד, כִּי אִם הוֹלֵךְ הוּא… וְאוֹזֵל, לַעֲזָאזֵל!

וּבַלֵּב – מַחְשֶׁבֶת־אֶרֶס:

עוֹד מְעַט, אוּרַק עַד־בֶּרֶז!

המּוֹזֵג יִרְאֶה לְפֶתַע: אַף רְסִיס אֵינוֹ נוֹטֵף –

וְיֹאמַר לַכְּלִי–הַפֶּגֶר: ‘צֵא מִן הַמַּרְתֵּף’!"

– “וְאִם־כֵּן? הֶבְדֵּל גָּדוֹל הוּא, אִם בִּפְנִים וְאִם בַּחוּץ?”

מִתְפָּרֵץ שְׁכֵנוֹ “בֶּן־חֹמֶץ”, הוּא הַיַּיִן הֶחָמוּץ:

"מָה אִכְפַּת לְךָ, בֶּן־חֶמֶר,

פֹּה אוֹ שָׁם – אִם בָּא הַגֶּמֶר?

וּבִכְלָל, זִכְרוּ, אַחַי:

עַל־כָּרְחוֹ הַיַּיִן חַי,

מַה לּוֹ גִיל וּמַה לּוֹ אֵבֶל?

הֵן הַכֹּל רַק הֶבֶל!"

– "אֶ, שָׁקַעְתָּ כְּבָר בַּבֹּץ –

הִסְתַּבַּכְתָּ, בֶּן־חָמוֹץ!"

– כָּך גּוֹעֵר בּוֹ “תְּאַמְצֵנוּ”, בַּעַל יַיִן מְזֻקָּק,

מְשֻׁבָּח, חָרִיף, חָזָק:

"אַל תַּרְעִיל יֵינְךָ, בַּר־חַמְרָא!

חֹמֶץ־חֵקֶר זֶהוּ סַם רָע!

כֵּן, מָחָר נִזַּל עַד־תֹּם –

וְלָכֵן, בָּרוּךְ הַיּוֹם!

וּבָרוּךְ כָּל בַּעַל־אֹמֶץ,

שֶׁאֵינוֹ הוֹפֵךְ לְחֹמֶץ –

וְאוֹמֵר לִפְנֵי קִצּוֹ,

עַל אַפּוֹ שֶׁל צַעַר־חֶדֶל, הַנּוֹגְסוֹ וּמוֹצְצוֹ:

לֹא חָסַכְתִּי, לֹא קִמַּצְתִּי אַף טִפָּה־שֶׁבְּטִפִּין –

וְחִזַּקְתִּי וְאִמַצְתִּי וְחִמַּמְתִּי כָּל דִּכְפִין!"