(במלאת חמש שנים למרד הגיטו בוארשה, פסח תש"ח – 1948)

“נעלה וקדושה מכל גילויי הגבורה העברית שזכינו להם בדורנו היא מלחמת הגיטאות. מלחמת הגיבורים האלמונים ההם, נערים ונערות בודדים וחלשים, מוסגרים למפרע בידי אוייב, מתי מספר וחסרי נשק, קומץ קטן של דוידים מול מחנה עצום של גלייתים, ללא כל קשר עם העולם החיצון, ללא כל תקוה לתגבורת, ללא כל סיכוי לנצחון, אפילו לא להצלת עצמם, גם ללא ביטחון שדבר גבורתם וקורבנם יוודע ברבים, שהמוקד שהם עולים עליו יאיר למרחוק; מלחמת ייאוש וזוהר זו תשאר לדורות מקור גאון ועוז רוח, של החלטה נחרצת להיחלץ מהגיטו, להרוס את הגיטו, להקים לעם העברי מצודה כזאת בארצו, שלעולם לא יירא בה את סכנת מות-הקלון”.

משה שרתוק

את יום-השנה החמישי למרד הגיטו היהודי בוארשה אנו מציינים בשעה שאנחנו נתונים במערכת-דמים טראגית מבפנים [מלחמת העצמאות], במצור ובהסגר מבחוץ; בעוד שרידי ניצולי השמד שרויים במחנות פליטים באירופה. ואפשר כי דוקא עתה בידנו לעמוד ביתר צלילות על המיוחד שבמרד גיטו וארשה.

אם תולדות ישראל בגולה לא היו אלא תולדותיהם של מרכזים כמשנתו של דובנוב, – הרי אכסנייתה האחרונה והעיקרית היתה פולין היהודית, אֵם הגלויות, פולין הגדולה בתורה ובחכמה ובמעיינות-יצירה ובחיי-ציבור המוניים-שוקקים ובמאוויי-גאולה לאומיים ואנושיים. הלא היא שהעניקה מלשׁדהּ לשאר תפוצות ישראל, הלא היא שתרמה ממיטב אונה לתקומתה של ארץ-ישראל.

ובעלות גדול-הצוררים [היטלר] על משכנות ישראל עמוקי-השורשים ורחבי-הנוף בפולין, נתנסתה יהדות זו בניסויים איומים ובלתי-צפויים, שאין להם אח ודוגמה בתולדות. והיא עמדה על נפשה, נאבקה בהם, בדרכה היא, בתקוה לבלות את האוייב השפל. ובבוא הסוף האחרון והמר – אחזו שרידי שרידיה, חלוצים ופועלים, הנשק המועט בידיהם למען הזכות למות בכבוד ולקדש את שם “העם היהודי הנהרג”, שיצחק קצנלסון הנציחו בשירת-האיבה הגדולה. הטורף הנאצי הבזוי לא הסתער במפתיע על טרפו, אך נקט בדרכי-רמייה-ואשלייה כלפי קרבנו על שהביאוֹ אל הכבשנים. בכוח זה, של הטלת אימה והונאה, הכריעה חית-הטרף עמים וארצות חזקים יותר. ועתה ברי, שגם להם צפוייה היתה השמדה אילו לא מוּגרה החיה עצמה. ויתרה מזו:

במלאכת-הדמים של השמדתנו עלתה בידי האוייב לשתף המונים גדולים, בני העמים השכנים וגם המשועבדים, בדרך של פיתוי ושוחד והסתה וליבוי ייצרי-שחת. מלאכת-הכנה שקדנית וקפדנית קדמה לכלייה; “הפרופסורים של היטלר” ישבו על מדוכה זו שנים הרבה לפני המלחמה; מנגנונות שלמים ומורכבים הופעלו – למען יהיה בידי סרדיוט [קצין] נאצי מטופש למחוץ במגפו המסומר תינוק יהודי לעיני המון צוהל… ואותה שעה עצמה – גם לקח זה יצויין – נתונים היו המוני היהודים, המבודדים והמופקרים, בעל כורחם, בזרועותיה של לויאליות מוחלטת לאחד מאגפיה של חזית בנות-הברית.

והן עתה הוּסר הלוט, הוסר בחלקו, וכנף האימה נגולה: העדויות המוסמכות והבדוקות, שמספרן רב והולך, מלמדות שחוגי השליטים בארצות הברית ובבריטניה באותן השנים (שהיו נתונות כמעט מחוץ לסכנה ולפגיעה ישירה) ידעו יפה, באמצעות שליחי-מחתרת ושרותיהן הן, על הטבח ההמוני בגיטאות פולין – והשתיקוהו. על דמינו עמדו – ואף הפתח הצר להצלה ולגאולה, פתח המולדת, נעול וחתום היה. עתה מובן לנו יותר פשר מעשה התאבדותו בלונדון של ארתור (זיגלבוים)¹, לאחר שנודע לו על המתרחש מעבר לחומה. אפס, גם האות הזה לא הזעיק. המחתרת המזויינת בפולין עצמה עמדה ו-חיכתה. חלקים ממנה עסקו במלאכה הנאה של צייד יהודי ופועלים בצוותא עם תלייני הגיסטאפו… בספר העדויות והאזכרות “חורבן ומרד של יהודי וארשה” מובאות גם עובדות בדוקות על רצח פלוגות מלוחמי גיטו וארשה.

מרד היהודים נגד הגיטו אשר העולם הטילם לתוכו – טרם נסתיים. הוא נמשך ביתר שאת בדורות האחרונים, בדרכים ובגילויים שונים, בזוהר של הקרבה הוא מפציע עתה על שדות ארץ-ישראל והריה. הוא לא ייפסק עד אם יעוּרערו חומותיו. לעיני רוחנו מרחפות דמויותיהם הנעלות של לוחמי הגיטו, בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו, שנפלו חלל על אדמת ניכר.

מרד הגיטו של יהודי וארשה – מבצר העוז של יהודי פולין שנפל וכרע מתבוסס בדמיו – הלא הוא סמל לשיא מפולת הגולה, הבערה האיומה ביותר שנפלה בבית ישראל מלוּמד-הייסורים-והחורבנות. נתערערו כליל בהכרתנו שרידי אשליות, נתמוטטו האמון והאמונה ביציבותם של יחסי היהודים והגויים, בעתידה של הווייה יהודית בלא הווייה ארצית, באפשרות חייהם של יהודים וקיומה של יהדות בלא שורשי-מולדת בעולם זה משוסע-הניגודים ואכוּל-האיבה. שיא זה לא זו בלבד שהוא מסמל את כריתתו של הפורה בענפי האילן הקדום של עמנו, אלא גם את שקיעתה של הגלות, של תולדות הגלות, של עיקר מרכזיה היוצרים. מעבר לנהרי נחלי דם וסיוט-זוועות עולה באופק, ביסורי-יצירה ובמערכות-דמים כפויות על החיים ועל העתיד, נס הפתרון היהודי, נצחון היהודים על גיטו הדורות, נס המרד בשם התקומה ולמען התחייה.