לוגו
חרובית – יישוב נוסח 1955
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המכונית דהרה בכבישי הדרום. כלהקות היוֹנים מפוזרים על פני השדות המוריקים הכפרים החדשים – אדומי-גגות ולבני-קירות. חלקות מטע צעיר של כרם ופרדס. נרחב המישור ורק ואדיות כעורקים חוצות אותו וגבעות מתנשאות.

כטירת-קסמים נשקף כפר מנחם – המטפס על הגבעה השטוחה, עטורת בתים ועצים, מפֵּאר היצירה החלוצית. דומֶה, נשם לרווחה אחר שנות בדידות וניתוק. למרגלות הגבעה מלבלבים שדות חיטה ושעורה. רועה צעיר נוהג עדר הצאן. ושלווה סביב. ותחושה של חירות, של יציבות, של מכוֹרה, של צמיחה.

בשבילי עפר קרבה המכונית אל חרוּבית – מרכזו של החבל ההתיישבותי החדש לכיש. פה-ושם שרידי חוּשות נטושות, חרֵבות, כצלקות בגוף הנוף. וגם בנפש. עצי שיזף ואשל מנענעים צמרותיהם – המה ראו את התמורות שחתכו בגורל הארץ ותושביה… וגם החצב – צמח-קדומים – מניע גבעוליו. שפל-קומה הוא, אך מאז ומקדם נהגו לשתלו בגבולות, והוא עצמו שימש גדר חיה מעמיקה שורש. עתה עוברים אנו על פני יישוב בשם זה, הלוא הוא מַסְמִיָה החדשה, ובוניו – עולי טריפולי.

והרי חרובית1, וכינוייה על שם מטע החרובים שיינטע כאן בקרב. צריפים, צריפים… כאן מחנה-ההכשרה, מרכז-ההכשרה למתיישבים החדשים, אשר יבנו עשרות יישובים בחבל הגדול החשוף. ישר מן האניה באוּ אל האדמה הזאת, והנה הם מאַרשׂים אותה בזיעתם. והרי אחד, עגיל באזנו, איש-עמל, עיניו בורקות, והוא עצמו כשריד-קדומים שנקלע לעת החדשה…

נשים וילדים. ילדים רבים. ותינוקות. מטפחות צבעוניות לראשי הנשים וצמידי-כסף לידיהן. עוד מטען חפצי-הבית בנמל, עוד המטבח בצריף לא הותקן. והן טורחות בסידורי המשפחה, ומאזינות למילים העבריות הראשונות בפי הילדים שהסתגלותם ודאי מהירה יותר.

בבית-הספר ובגן (עוד הציוד לא הגיע, ספרים ומשחקים אינם), במרפאה ובצרכניה, טורח צוות של עובדים ומדריכים. מגֶניגר באו ומקרית-ענבים, עם משפחותיהם, לחיות עם העולים החדשים ולהדריכם בעבודה, בשמירה, בחקלאות, בסדרי-החיים, בהליכות-חברה. ועל כולם היא החלוצה הותיקה, שליחתהּ של תנועת הפועלות – שושנה בן-יוסף – האם של המחנה. האם לכל אשה ולכל ילד, היודעת את מחסוריהם – והמה רבים-רבים; המרגישה את מאווייהם ולבה פתוח לכל מוּכה-צער.

לעת ערב חוזרים הבעלים והאחים אל הבית. מן השדות חוזרים הם, שם עבדו בהכשרת קרקע, בייעור, בנטיעות ובבניית הבתים ליישוב-הקבע שלהם. יישוב ראשון, מושב שיתופי, באיזור. עשרה דונם הוקצו לנוער. לעינינו צומחים חיים חדשים, אדם ואדמה שדבקו יחד, ועמם צומח העתיד. עתיד ישראל2.

ועוד עיקר המבחן לפניהם בחיי החברה בכפרם בישראל.

*

– “עתים נראה לי, שאנו מטפחים יותר מדי את ההתיישבות הזאת. וספק אם לטובתם הוא הדבר הזה. – הרבה מוצאים הם מן המוכן. אימתי ראינו בתולדות ההתיישבות דוגמה לעזרה, למאמצי-עזרה כה מרובים, למתיישבים חדשים?” – כך, לערך, אמר לי אחד המדריכים, שהיחלצוּתו הוא לימין היישוב החדש המשך היא לשליחות-חייו, לדרך חייו.

המדינה בת החורין היא המיישבת, והמתיישבים – לא חניכי החלוץ ולא גידוּלי בית-הספר העברי. לא שוטר בריטי ולא הגבלות החוק. ואף לא כנופיות המופתי. מעבר לגבול – והוא קרוב-קרוב – הרי חברון, ממשלת-ירדן, הלגיון. אכן, מה צדק הפתגם הצרפתי רב-החכמה: Comparaison – n’est pas raison – “ההשוואה – אינה בחזקת הוכחה”. מטעה וּמַשׁלָה כל השוואה בין ההתיישבות שידענוה עד כה, לבין זו שאנו עדים לה בימינו, וביחוד זו ההתיישבות בהיקף מחוזי – שההיאחזות בחבל לכיש ראשיתה.

היו ימים… והם לא רחוקים. חרוּתים הם בלב ובנפש. אתה נזכר בהם כאן, בחרוּבית, שהיא התמצית המרוכזת של בניין עתידנו בארץ בתנאים החדשים. ודאי, ימי-בשורה היו אז, אף שטעם של מתיחות רבה עמד בהם וחן של התנדבות חלוצית פרוש היה עליהם. העיר והמושבה, היישוב כולו, נשם אז את נשימתה של כל עלייה על הקרקע. החלוץ, הכובש, איש-המגן – “גיבור הזמן” היה. ועתה?

התישָׁכח, דרך דוגמה, החוויה של העלייה הנועזת אל צוקי חניתה הגאים, אל גבעות חמדיה החשופות בלב עמק בית שאן הערבי, על אדמות בית יוסף הצופה אל הירדן, עליות “חומה ומגדל” והמִצפּוֹת וכיוצא בהם? שבועות וחודשים נמשכה התכונה, בסתר, חרדה ושמחה נתגנבו בלב העושים. לעיני – שיירת-עולים, נוטרים לצדיה, משרכת דרכה בטרם שחר אל המקום המיועד. ליל-שימורים והיערכות היה הלילה שקדם, בחסוּתו של קיבוץ גבעת-ברנר, או בצל עצי-התות המצילים במסחה המושבה. והשחר העולה קלט הלמות פטישים ביתדות, בקרשי הצריפים, בגדרות-התיל, מכריזה-כמו: כאן יקום יישוב חדש! עוד לפני שתוזעק המשטרה הבריטית, עוד לפני שתִיָירה אלומת האש הראשונה! על אף הכל…

ועתה, לפנינו המרחב הגדול, המבעית בשיממונו, עד למלוא האופק. כשלושת רבעי המיליון דונם הם, חלקם הגדול אדמה פליחה והנותר – אדמת מרעה או יער. הגבולות? מצומת-יואב עד סביבות גלאון, לאורך הכביש. משם, לאורך הגבעות, עד כפר מנחם, עז’ור ונתיב הל"ה. מכאן, לאורך הגבול, עד ציקלג – ומציקלג צפונה לדביר, ספיח, רוחמה, דורות ועד כביש סעד. חבל ארץ שלם המחכה ליד העובדת. עתיר אפשרויות – וזכרונות. הן המטבע של השם עצמו, לכיש, בשחר תולדותינו נוצק, בימי התנחלות-השבטים, כובשי כנען, בזינוקָם לחירות ובהִתהוותם כעם. עיר בצורה בתקופה הכנענית והישראלית כאחת, בגבול, על אם הדרך מיהודה לארץ-היאור, מבצר עוז במבואותיה הדרומיים של ירושלים. ומלחמות רבות סערו סביבה. כאן כרע המלך חזקיהו לפני הכובש האשורי, לאחר שחילה פניו בכסף ובזהב.

אתה עומד על הגבעה של חרובית, ורואה בעיני רוחך את האויבים אשר מעבר לגבולות הסמוכים. הן בסביבות האלה רעמו, זה מקרוב, תותחיהם ואוירוניהם זמזמו בשמי-התכלת האלה. ואתה יודע נאמנה: המעשה הזה בו המגן ובו העתיד3.

*

“לפני שנה היה זה הגדנ”ע, לפני כמה חודשים היתה זו תנועת נוער ממלכתית, ועתה – התכנית להתיישבות אזורית. הצד השווה שבכל התכניות הללו, שהן מכוונות ליצור חלוּציות ממלכתית בלי תוכן אידיאולוגי-חברתי".

“תפקידנו לא ללוות משימות, אלא להזדהות אתן ולחיות אתן יום-יום. אנחנו בשום פנים לא נטשטש את פרצופה ויעוּדה של הקבוצה… הננו הזרם היחיד בתנועת הפועלים בארץ, אשר מיום שעמד על דעתו שומר אמונים למיזוג בין ציונות חלוצית וסוציאליזם לוחם”.

דברים אלה קראנו בימים אלה בביטאונו הפנימי של הקיבוץ הארצי. דברים אלה נסבו על תכנית ההתיישבות האזורית החדשה. הֲיש להכביר מילים כדי להסביר, שהמונח “חלוציות ממלכתית”, שהוא ככינוּי-גנאי בעיני הכותב, הוא כמעט המעשה הגואל היחידי בשעה זו? ומדוע התיישבות זו, שלא אנשי-תנועה-ומפלגה מובהקים משקעים בה מלוא חייהם ועולמם ועתידם, נטולה תוכן אידאולוגי-חברתי? ויפה עשה איש כפר מנחם, מפֵּאר יצירתו של הקיבוץ הארצי, השכן לחרוּבית, שקידם בברכה את המתנחלים החדשים והבטיח להם מלוא סעדו. הן אחים הם אנשי חרוּבית לחברי כפר מנחם, בני משפחה אחת, משפחת האדמה, משפחת ההתיישבות העובדת.

אולם שוּרת האמת מחייבת לומר אף זאת: אין הקיבוץ הארצי בודד בתפיסתו. דורות שלמים באו אל הכפר השיתופי העובד בשבילים אחרים. הם היו ספוגים מושגים אחרים ומסורת אחרת וחוויות אחרות. גיבורי מהפכה היו בחיי העם היהודי. נושאי שליחות, מניפי דגל. והנה נִכרתו מעיינות הגידול… ועם חדש “אשר לא ידע את יוסף” מהלך בעקבותיהם, כמגשש, כתוהה, היעמוד במבחן? אך אפשר וזה אֶשכול זכויותיה של ההתיישבות הקיימת, שבניה נחלצים עתה לימין השבטים החדשים מרחיבי גבולות הארץ, מחזיקי בטחונה ומצמיחי חיים חדשים בשממותיה.

המעשה הגדול, הנועז, החדש בחבל לכיש הוא אך בתחילתו. ותפילה זכּה להצלחתו תלווהוּ. כי שליחיו הנאמנים של העם ושל עתידנו הם בשעה זו, שליחי גאולה, וההווייה קובעת, כנודע, גם את ההכרה.



  1. חרוּבית היתה מעברה שהוקמה סמוך לכפר מנחם בחבל לכיש יחד עם משואה בראשית 1955. היו אלה עולים מצפון אפריקה שנועדו להתיישב במושבי לכיש. חרוּבית היה גם היאחזות נח"ל בחצי האי סיני, שפונה עקב הסכם השלום עם מצריים. שמו המקורי היה חרובה, אך הנחלאים קראו לו חרובית. כל ההערות משל העורך ד.ב.מ. אנשי מעברת חרובית הקימו את מושב עֹצֶם שב‘חבל לכיש’.  ↩

  2. ראה: רבקה גובר, ‘אל משואת לכיש’. “דבר” תל אביב, 1961

    על התיישבות העולים בראשית שנות המדינה ראה: חיה רגב וד"ר אביגיל אורן; ‘הקמת המדינה ושנותיה הראשונות’ 1995.  ↩

  3. ראה: אריה (לובה) אליאבקפיצת הדרך– יישוב חבל לכיש, הוצאת עם עובד, תש"ל / 1970.  ↩