שחרור פולין מידי הנאצים נמשך כמחצית השנה. בתום ינואר 1945 שוחררו היהודים מכל המחנות והגיטאות. באוגוסט 1945 נמנו בפולין כ-80.000 יהודים. המשטר הקומוניסטי החדש היה רופף. רב האוכלוסייה ובמיוחד הכפריים, התנגדו לשלטון. המחתרות הפשיסטיות חזרו לפעול כדי לגרש את הסובייטים ובני בריתם מן הפולנים. אירגוני המורדים היו ברובם בעלי השקפה ימנית ונגועים באנטישמיות שמלפני המלחמה. שנאת יהודים זו קיבלה גוון אלים וברברי. היהודים היו מטרה קלה, מספרם פחת, והם היו תלויים לחלוטין לחסדי השלטונות, ספוגי האנטישמיות. כרוז שהופץ בקרקוב (קראקא) במהלך פוגרום ב-11 באוגוסט 1945 נאמר ש“אין מקום בפולין ליהודים, לבולשביקים ולגרמנים”. ההמון תקף את הרובע היהודי, נרצחה זקנה יהודיה, הושחת רכוש, נפגעו מתפללים ונשרפו ספרי תורה. לא היה זה הפוגרום היחיד בפולין שלאחר השואה.
(הערת העורך – דוד בן־מנחם)
פולין היא אחת הארצות המשוחררות – משוחררות גם מאוכלוסיתה היהודית. תחנת-ביניים בת אלף שנים בהיסטוריה הישראלית הגיעה, באורח טראגי, לסיומה. נושאי דגלה של מדינת פולין המחודשת מכריזים עתה השכּם והערב על ההישג הגדול של מדינה חד-לאומית, חסרת מיעוטים לאומיים. ואף-על-פי-כן קובע כתב-העת הפולני הרציני “נובאָ וידנוקראֶנגי” [“אופקים חדשים”] – העורך ואַנדאָ ואָסילבסקא, מספר 14), המנתח בהרחבה את הפרעות האחרונות בשרידי הטבח ובניצולי מחנות-המוות, כי האנטישמיות בפולין, שאינה כיום אלא מלחמה בצללים וברוחות, בילתה את יהדות פולין ומאריכה ימים ממנה".
כתב-העת עומד על כך, שכל שכבות עַם פולין נגועות בצרעת זו עד למעמקיהן, הנגע הזה שפשה עוד לפני היות היטלר הפך מגיפה מוסרית בימים בהם “מטות ומנגנונים שלמים טרחו, שהתליין הנאצי יוכל, מבלי לצפות לעונש, לדחוק את תעלת-הביוב ילד יהודי גוסס ברעב – וההמון עמד לידו, הסתכל במראה-הזוועה הזה בשלווה וגם האמין, שילד זה ניזון בדם נוצרים”. וכיום נגוּעים בה “אנשים מכל שכבות העם, ואף שכבה אחת עד לאנשי-המדע והפרופסורים באוניברסיטה אינה משוחררת ממנה”. כתב-העת מצטט ומוקיע את הכרוז לנוער האקדמי בפולין, שפורסם מטעם האקדמיה למדעים ומוסדות ההשכלה הגבוהים בקראקא, הותיקה בערי פולין, שאינו מוצא אף מילה לגינוי הפרעות כשלעצמן, להוקעתן כחרפה אנושית וכשפלות מוסרית, אלא מיצר על “הנוער הפטריוטי היקר, הידוע במסירותו למדינה, שמעשיו עלולים בשעה זו להזיק לשמה הטוב של פולין”. אף מילה על הטרגדיה האיומה, אף מילה של עידוד וניחומים. בקראקא ב-1945. על הכרוז חתומים: נגיד האוניברסיטה, רקטור האקדמיה למדעים, רקטור האקדמיה לאמנות, רקטור האקדמיה למסחר. בזמן כאשר “בשאלה היהודית בפולין אפשר לדבר בדומה לשאלת האינקים במכסיקו; כאשר היהודיה הזקנה שנרצחה בקראקא, אילו גם היתה חבושה פאה נכרית והיתה מזדקקת לשחיטת תרנגולהּ לשוחט יהודי, לא יכלה להראות כמסוכנת גם לגבי הבריונים הנבלים שרצחוה נפש וחילקו ביניהם שרידי רכושה”…
ושם, על האדמה הרוויה דם מיליוני טבוחים, קדושים וטהורים, שקשה לדבר על ענוייהם מבלי לחללם, מפרפרים בינות לקברות אחים, קברות-דורות, שרידים שהעולם סגר בעדם…