לוגו
קליטת חוזרים בתשובה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

סוציאליסט יהודי אני לעמי, ואיני מודה בשום סוציאליזם השולל מאת עמי שלי אפשרות של חיים סוציאליסטיים. לפני זמן-מה כתב מנהיגם של הקומוניסטים הסינים בפשטות, “אפילו לדבר על סוציאליזם אין אנו יכולים, אם נשדדה מאתנו הארץ אשר בה אפשר לנו לקיימו”. העם היהודי ודאי יכול לומר כך, חייב לומר כך. (ברל כצנלסון, כתבים, כ"ה, עמ' 25).


שעה שאמר הרצל, בפשטות של חוזה, כי הציונות היא שיבה אל העם היהודי לפני השיבה אל ארץ היהודים – לעצמו נתכוון, ליהדות המתבוללת בדורו נתכוון. ואמת זו לובשת גם בימינו, לעינינו, לבוש חדש. השבילים המוליכים אל דרך-המלך של השיבה הכפולה הזאת – מי ימנֶה ומי יספור אותם? רבים מאלה שהיו בפעילי בוני העתיד היהודי, תקומתו ותרבותו – נלבטו ונשרפו באש של ספקות וסתירות, של תהיות וטעויות, ומשום כך נצרפו ונִזְקקוּ יותר. בגילוי-לב מתאר ברל כצנלסון בפרקיו האוטוביאוגרפיים (“דרכי לארץ”) כיצד מצא דרכו – והוא עלם צעיר בבּוֹבּרוּיסק העיר, בתקופה סוערת בחייה של ארץ-הוּלדתו ויהודיה, את הדרך אל העם והארץ לאחר גלגוּלים וליבוטים רבים, פרשת-יחיד היא היוצאת ללמד על הרבים.

ואולם ככל שגובר ועולה משקלה של ארץ-ישראל בחיי העם וביצירתו, ככל שמתהדקת הזהות בין עתיד הארץ לעתיד היהודים והיהדות – כן מתרבים (ויתרבו) הללו, הממירים את אליליהם באל חי, אל אמת, אל יחיד: גאולת היחיד והעם והמעמד בידי עצמם ובארצם.

עם זאת היתה ישראל אבן-מושכת לרבים, הבאים אליה אך מחמת העינויים והחרדות שבארצות הפליטה, מתוך שלא לשמה באים הם (וילדיהם) לשמה. אף זה מִתמוהות הגורל, שהיתה ציון בית ומקלט גם ליהודים שהתנכרו לה ונלחמו בה ושללוה.

 

ההתבוללות – לבוש לאֲנוּסוּת    🔗

העיון בעיתונות היהודית הקומוניסטית בחוץ-לארץ מעלה בבירוּר, כי הקומוניזם היהודי נתון עתה בשבר ובמבוכה – וההתפכחות, בכללה, היא איטית ונִפתלת מאוד. ואין, מן הבחינה הזאת, הבדל בין “פאָלקסשטימע” [קול העם] בוארשה ל“יידישע וואָכנבלאט” [השבועון היידי] בקנדה, בין “מאָרגן פרייהייט” [הבוקר החופשי] בניו-יורק לבין העיתונות היהודית הקומוניסטית ביבשת אמריקה הדרומית. אכן, צד לאומי וצד אנושי למשברה הזה. ומן הנמנע שלא להבחין בטראגיוּת שבו.

שכן, אם נתעמק בדבר ונבחון אותו באור היסטורי – ונמצא כי המתבוללים והמתנכרים למיניהם, הם בחזקת אנוּסים – אנוסי גולה ונכר, אנוסי אשליות ואכזבות. מאז ומתמיד היו שברחו מאימת הגורל היהודי, שנעגנו על האיבה העצמית, שנמלטו אל חיק האשליה, שסוֹפה אכזבה עקרה. ואפשר שיותר מאשר לגינוי זקוקים וראויים הם לרחמים ולהבנה.

לאחר מאורעות תרפ“ט (1929) נתעוררה חבוּרה של סופרים יהודים בארצות-הברית, ידועי-שם רבי-זכויות, שפרשו מן המחנה ההוא, ומאז הם נותנים חילם ונפשם לעמם ותקומתו. וחלה התעוררות בנושאי מורשת ה”בּונד" שם; בין הלוחמים למען השילומים היה אדולף הלד, ובין העומדים בעוז לימין ישראל במערכת-סיני – נחום כאַנין. ולאחרונה עדים אנו להתערערות האיבה העיקשת בקרב קומוניסטים יהודים בארצות שמעבר-לים ובארצות שמעבר-למסך. ואף מהם יעלו לארץ.

 

פתוחים שערי הארץ    🔗

יש אומרים: ראשיתה של התמורה בצו משם, מגבוה, מן הקרמלין. מאחר שהוּתרה הרצועה – התחילו גם הם, הקומוניסטים היהודים, “לגלות את אמריקה”, לפשפש במעשיהם (או בשתיקתם) בעבר, ואף להעלות תביעות אל השליטים. מה טעם, איפוא, נתייחס אליהם באמון ובהבנה? אהה, כי רבו המחמירים בדין והמַצהיבים פנים. “יידישער קעמפער” [הלוחם היהודי], למשל, עיתונם של פועלי-ציון באמריקה, אינו רואה שום אפשרות של סליחה לבעלי-חרטה, למחפשים (ולוּ בהיסוס) דרך תשובה לעמם; ובארגנטינה דרשו רבים להחרים ולא לקבל פניה של משלחת יהודי רומניה שנזדמנה לשם. האם בדרך כך יסייעו לשינוי הערכין הרצוי להם ולנו?

אל החיוב של מדינת-היהודים מתווספת האכזבה מעולם הגויים, מפתרונות הגולה וסיכוייה: ראשי הקומוניסטים היהודים באנגליה ובקנדה חוזרים מביקורם בברית-המועצות, משיחותיהם עם ראשי שלטונותיה, מאוכזבים ומדוכדכים ואחוזי ספק מַר בעתידות היהודים שם. קומוניסטים יהודים בפולין, שרידי שואה, מהם שריצו מיטב חייהם במאסר ונתנו נפשם למען שלטון סובייטי בפולין, מהם שנלחמו לשחרורה של פולין מעול כובשיה ולפולין קומוניסטית, – עומדים לפני שוקת שבורה, לפני חרדת המחר. מי יְתַנֶה שברם? אפשר וחמוּרים הם מיסוּרי נפשם, מעלבונם, מצערם של דורות שקדמו להם, שנתנו מבטחם בהשכלה, בהתבוללות, בשרותם לזרים וחירפו נפשם במערכות-לא-להם.

היום, דומֶה, משיג כל בר-בי-רב, שאין במשטר קומוניסטי, או אף סוציאליסטי בנכר, מעצם ברייתו, משום פתרון לשאלת היהודים, גם אם יהיו השליטים אוהבי-ישראל ורוחשי-טובתם. יתר על כן; עצם אופיים, מִתחם, זעזועיהם אוצרים בקרבם פורענויות וסכנות שְמַד והשמדה. ואם חלה בקרב הקומוניזם היהודי התעוררות של ביקורת עצמית (ולוּ גם “בהכשר” מגבוה, ולוּ גם באיחור, לאחר שנשרפו גשרים וחרבו עולמית), חובה היא לסלוח ולהבין, להושיט יד סעד ועידוד. ואין טעם וצדק להזכיר למיוסרים “חטאות נעוריהם”, עצם תשובתם תהא כפרתם, “וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת, וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל-לֵב” – אמר הנביא1. והאם לא גילה הרמב“ם הבנה מפליאה לאנוסים, והבעש”ט – למועמדים להמרה: “כל עוד מחובר האיבר לגוף – אמר – יש לו תקנה”… שהרי האשם האמיתי להתנכרות ולפשיעה של היהודים בעמם בכל הדורות ובכל הצוּרות – אינה אלא הגלוּת, על חרדותיה ופתיונותיה, ניווּנה ואשליותיה. ולאחר ההתמעטות המאויימת של היהודים, עלה משקלו של כל יחיד וקיבוץ יהודי בחשבון עתיד האוּמה.

 

שיבת ציון – ותשובה    🔗

ואנוּ, כאז, ודאי שנקבל ברחמים את כל השבים, ונסייע להם בשתילתם באדמתנו ובתרבותנו. בין שהם שבים באהבה לעם ובין שהם שבים מאוֹנס לארץ – הצד השווה שבהם, שבני עמנו הם וסופם להיות בשר ורוח אחד עמוֹ.

יש סמיכוּת רעיונות עמוקה בין מוּשגי-לשון שסמיכות לשונית להם, כי מהו, ביסודו, חוק השבוּת, אם לא פירוש מודרני לתשובה במשמעותה הדתית והמוסרית? צא ולמד: חובת-התשובה ואפשרות-התשובה היא, אפשר, הגדול והעיקרי בערכי היהדות. פתוחים שערי ישראל ליהודי בן-זמננו, כשערי התשובה ליהודי בדורותיו. ובמקום שבעל-תשובה עומד… היהדות, שקנאית היתה ולא ידעה פשרה בעיקרים שחתכו בנפשה ובמהותה ובמצפונה (“יהרג ואל יעבור”) – מצויינת בהבנתה לאדם המתייסר בחטאו, בבגידתו: לא עקירה ונקם ושפטים חפצה, כי אך היחלצותה מרשת הטוּמאה והיצר הרע. גדולי הרבנים, כשהם נתקלים ברשעים שברשעים, בכופרים בעיקר, מגיעים אף להתרסה כלפי שמים: “רבונו-של-עולם! גלוי וידוע לפניך, שלא אנו החוטאים, כי אם יצר הרע שבראת בנו”…

תמוה הדבר, שבין המקשיחים לבם אל החוזרים-בתשובה (בכוח ובפועל) לעם ולציון מצויים אנשי-עם ועסקנים בגולה, שהם עצמם הצדיקו את הדין, כאשר נגעה הרעה ב…מורשת ישראל, בציונות או בספרות העברית בברית המועצות, שכריתתה קדמה לכָּרֵת שנגזר על ספרות יידיש ועל הקומוניזם היהודי עצמו. ראוי להם, שילמדו מישראל את מידת הרחמים של הקליטה המוסרית והאנושית. ראוי להם, לרבים מן המתרפקים כיום על אהבת ישראל ורוחו ועברוֹ, שיתנו דעתם לתפילת-הכיפוּר הנפלאה, שאין-דומה-לה ביהדותה ובאנושיותה: “אַתָּה נותֵן יָד לַפּושְׁעִים. וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים. וַתְּלַמְּדֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לְהִתְוַדּות לְפָנֶיךָ עַל כָּל עֲונותֵינוּ. לְמַעַן נֶחְדַּל מֵעשֶׁק יָדֵינוּ וּתְקַבְּלֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ”2. תהא ימינה של ישראל ותפוצותיה פשוטה לקליטת שבים, יריבים ושׁוֹגִים – לא בחומר בלבד, כי אם גם בלב ובנפש, בהבנה ובסליחה. ואפשר שהקליטה המוסרית היא העיקרית.


  1. ישעיהו סה, י"ז [ההערות של דוד בן־מנחם].  ↩

  2. מתוך תפילת נעילה  ↩