“וסיוֹבה” הוא ו. ו. לבּדינצב, שנתלה בשנת 1908 עם ששת חבריו בעוון התנקשות טרוריסטית, אשר אורגנה והוסגרה לשלטונות ע"י אזף.

באחד הימים באודיסה, בסוף הרביע השלישי של הכיתה החמישית, השאירוּ אותו ואותי יחד “בלי צהרים”, כלומר, לשבת בכיתה הריקה לאחר השיעורים. אותי– על אשר שכחתי להסתפּר; ואותו תפס בערב הקודם השמש טָרֶנטי סטאַוינוצ’ה בתיאטרון העירוני, בהצגת האוֹפּירה “רוֹבּרט בכור-שטן”, בלי רשיון בכתב, לא במדים ולמַרבּה-העווֹן– ביציע-העמידה.

רק בשנה ההיא עברתי לאותה גימנסיה ולא הכרתיו אלא מעט. כאן לראשונה נתקשרה שיחה בינינו. הוא אמר כי שמו וסֶיבוֹלוֹד; השם מצא חן בעינַי, ורק אז התבוננתי וראיתי, מה יפים היו פניו, נתבּרר לי כי הוא קרא הרבה ברוּסית ובצרפתית; הוא הִילל את אַנַטוֹל פראַנס, שאף את שמעו לא שמעתי, והירבּה לשאול על ניצשה.

– האם יש לך תכלית-חיים?– שאל.

– אין. ולך?

– אוהב אני שלושה דברים: אסטרוֹנוֹמיה, מוּסיקה ונשים. על אלה אחיה עד גיל שלושים.

– ואחר-כך?

הוא הצמיד את ידו לרקתו כלוחץ על ההדק והוסיף: “צ’יק”.

כבר אז ידעתי, כי דוקא כגון דא– קוראים לו ינקוּת, אך לא התוַכחתי. בשעתיים הללו התידדנוּ; ובמהרה התחלנו לבקר איש בבית רעהו. אביו היה חבר בית-הדין לערעוּרים. משפּחה הגוּנה, טובת-חינוּך, בלי פירכּוּסים; בני-דרום אמיתיים בתערובת-מה של דם פּוֹלני, ודומני, גם איטלקי.

בביתם לא היו מותרות, אך היו חפצים נאים. באחד הימים הראני וסיוֹבה את תמוּנתו, שצוּלמה אחרי נשף-מסכות, בדמות מַרקיז קטן חגוּר סַיף וחבוּש קפלט לבן: לא אוּכל לשכוח אֶת מראהו– להקת “העטלף” עצמה היתה מתגאה בבוּבת-חרסינה כזו. אך לאט-לאט התרוקן חדרו מרהיטים יפים ולָבש צוּרה של תא-נזירים: מיטת-ברזל, שולחן בעל יעוּד מטבחי מוּבהק, כסאות באותו סגנון עצמו, מדפים מעשה-ידיו, מלאֵי ספרי אַסטרוֹנוֹמיה, ועל השרפרף ערימה של מחברות תוי-נגינה. הפסנתר עמד, כמובן, בטרקלין, אך הוא אהב לעתים לקרוא את התוים בעיניו.

– מה אתך וסיוֹבה, התפַּשְטַנת, נספּחת לחסידי טוֹלסטוֹי?

– היינו שואלים את פיו.

את דבקוּתוֹ בתורת-טולסטוי היה מכחיש בו במקום על ידי הדלקת מקטרת. ואת ענין הפּשטנוּת – היה מסבּיר באורח מפתיע ביותר:

– אני מפוּנק מאוד, לא אוכל לחיות בלי קוֹמפוֹרט.

–?!

– קוֹמפוֹרט פירושו, שלא יתגלגל שוּם דבר מיוּתר תחת הרגליים…

הוא נכנס לאוּניברסיטה בנוֹבוֹרוֹסיסק, למחלקה האַסטרוֹנומית, ואני ביליתי את שנותי הסטוּדנטיות ברוֹמא. יום אחד קיבּלתי ממנו מאודיסה גלוּית-דוֹאר, נניח במרס: “אבוא ב-16 במאי, בשעה 4 ו-22 דקות אחה”צ: בית-נתיבוֹת טֶרמיני, רכּבת מפלוֹרנץ, רציף פּלוֹני. מברק לא אשלח– ביוקר".

שכחתי את הענין ולבית-הנתיבות לא הלכתי. ופתאום הוא הופיע אצלי בבּוֹרגוֹ, אילצני לחפש ולמצוא את הגלוּיה ההיא והראה כי היום בדיוּק 16 במאי והשעה– שש פּחות רבע.

– כיצד הגעת אלי? אפילו לא כל ילידי-המקום מעֵבר-הנהר יודעים, היכן סימטתי.

– פשוּט. בפּיאַצה טרמיני ישבתי בטראַם מספר כך וכך; הגעתי עד פוֹרוּם של טראַיאַנוּס, שם ירדתי, שׂכרתי חדר במלוֹן אַלבֶּרגוֹ דֶל-אַזינוֹ– חדר נחמד, עוד יותר אפל משלך; אחר-כך ישבתי בטראַם מספּר כך- וכך ונסעתי בחוּצוֹת בּוֹרגוֹ נוּאוֹבוֹ עד הפּינה הששית

הייתי מוּכּה תמהון:

– מנין לך מספרי הטראַמים וחוֹר נידח כזה כאַלבּרגוֹ דל-אַזינוֹ? לילה אחד הפצרתי בשוטרים מכּרים לספּחני לסיוּרם– אז סרנוּ גם ל“אזינוֹ”, המאַכסן אסירי-פרך לשעבר, הנתוּנים לפיקוּח המשטרה; אחרת גם אני לא הייתי מכיר אכסניה זו. וכיצד זה השׂכּלת לחַשב בדיוּק נמרץ כל-כך את היום והשעה והרציף?

הוא הסבּיר. אולי בעיני בן-אירופה אין בזה משום פּליאה: כך דרכם בכּל, בינוּאַר יזמינו מקום בקרון שינה לחודש יוּלי, כאילו ניתן לבשׂר-ודם לראות מראש את כל תהפוכות-העתיד. אך הרושם שעורר סיפוּרוֹ בלבי היה ממש כרושם גילוּייו האַסטרוֹנומיים בימי-נעוּרי, כאשר ישבנו בלילה בשׂדרה מוּל בית-העיריה, עינינו כלפי-מעלה, והוא, בהצביעו על “כסיל” ועל “נֵבל”, הסעיר את נפשי בבדוּתוֹת חוֹבקות-תבל של תורת-האיצטגנינים. תמיד חשבתי, כי שׂיא הישגיו של מוח-אנוש היא אמנוּת המאַרגן, הכשרון למצוא, לצרף ולשמור בזכרון שבעים ושבעה פרטים נפרדים ולהדביקם אחר-כך יחד בדבק של תכליתיוּת מדוּקדקת.

המעשה היה כך: אשתקד חישב ומצא כי עד סוף אַפּריל יחסוך בעבודת-הוֹראה מאתיים רוּבּל– והחליט שסכוּם זה צריך להספּיק ויהי-מה לסיוּר באיטליה, מוֶנציה עד ניאַפּול, יחד עם הוצאות-הדרך הלוך-ושוב. מיד שקע לשבוּעיים בלימוּד לוּחות-הזמנים של הרכבות והספינות ברחבי עולמנו. בירר כי יותר חסכוני להפליג מאודיסה עד גאַלאַץ, משוּם שבאניות הללו נותנים לסטוּדנטים הנחה מיוּחדת. חישב מראש את כל החניות בדרך. לקח מאביו בֶּדֶקֶר וערך רשימה, מה יש לראות בכל עיר וכמה זמן יש להקדיש לכך. מניאַפּול לאַמַלפי החליט ללכת ברגל– חיסכון ותענוג כאחד. בדרך-שוּבוֹ יגיע עד בּוּדאַפסט ומשם, על פני הדנוּבּה, יחזור ישר לאודיסה. במילאַנו ועוד בכמה מקומות יש אכסניות-לינה עירוניות הקרוּיות אַלבּרגוֹ דֶל-פּוֹפּוֹלוֹ…

– ניחא; אך אלבּרגו דֶל-אזינוֹ מנֵין?

– זאת קראתי בכַתּבתך על אותו סיוּר במשכנות החשוּדים והחלטתי: אכסניה מתאימה.

והוא הוסיף בגאוָה כי כבר סייר את ונציה, מילאַנו, פּיזה ופלוֹרנץ ולא חרג עדיין לא מתחוּם הזמן ולא מתחוּם התקציב.

ככה סייר גם את רוֹמא ועכשיו נסע לניאַפול. משם קבלתי ממנו גלוּיה: “התוַדעתי אל סטוּדנטים איטלקיים. בריות משוּנוֹת, יום-יום יצחצחו נעליהם, ואת המכנסים יפרשׂו בלילות מתחת למזרן, לשמור על קמט-הגיהוּץ”.

ככה גם שב לאודיסה, בדיוּק במועד הקבוּע, ושילם לעגלון את רבע-הרוּבּל האחרון. אלא שבינתיים היה לו כבר מראה חיצוני כזה, שבאניה מגאַלאַץ רצתה אשת-כומר רחמנית, לאחר שהרים לה את מטריָתה וחן-נעוּריו נגע עד לבה, להעניק לו מטבע בשכר טרחתו.

וככה– ספרו לי– תיכנן אחר-כך גם את ההתנקשוּיות: מתי יֵצא פלוני ממקום אלמוני, באיזו שעה בדיוּק יגיע לפינת נֶבסקי וּמוֹרסקאיה והיכן יעמוד כל אחד. רק אחת לא הביא בחשבון: בגידה.

*

מ-1901 החל ברוּסיה האביב.

נפגשתי עם וסיוֹבה תכופות אצל זמרית-אופּירה איטלקיה, שהוא קרא לה Mandorla (“שקד”)– כינוי זה דמה במקצת לשמה האמיתי. אִתה התגוֹררה אמה, מֵחמירה שבמַחמירות, שלא הניחה בדרך-כלל לבתה לצאת מן הבית בחברת גברים– אך עם “סיניוֹר אוֹזוַלדוֹ” התירה בחפץ-לב והסבירה לי:

– הוא “גַלַנטוּאוֹמוֹ” (ג’נטלמן). את ידו יגדֵע– ולא יִגע לרעה.

כאשר בטרקלינם, בסימטת-התיאטרון, היה מתכנס קהל חסידיה וחסידותיה (את מַנדוֹרלָה העריצו אצלנו– היא היתה זמרית גדולה ובכלל ילדה חביבה), הבריק וסיבוֹלוֹד בלבוּש מתוּרבּת– וברוב קלוּת, שנינה ועליזוּת פיזר לארבע הרוּחות הלצות באיטלקית ובצרפתית, ממש כטרזן חסר-דאגות מרחוב דה-ריבּאַס.

אך יום אחד, בגן העירוני, פגשתיו עם צעירה מסוּג אחר לגמרי. היא זכוּרה עוד לכוּלנו: כעוּרת-פּנים, לחָייִם כחוּשות, יקוד זועם בעינים, פקעת של שׂער חסר-צבע מהוּדקת על ערפּה, נזלת; מגבּעת-קש, שטוּחה כצלחת, עטוּרת סרט דהה; המגבעת היתה נשמטת פעם למצח, פעם לאָזנַים, ואז נהגה בעלתה להחזירה למקומה בדחיפת אצבע; נעלים בלוֹת ומאוּבּקוֹת, ואחת הלחצניות בצד החצאית לא-רכוּסה או קרוּעה. כעֵת כּלוּ בנות המין הזה מן העולם, אך באותם הימים הן הן שהפיצוּ את האביב.

וסיבוֹלוֹד הלך עמה לאורך השדרה, ידיו בכיסיו וכתפיו מוּרכנות, ודָרַך במלוֹא-שטחה של כף-הרגל ללא כפיפת-בּרך, הוא הילוּכוֹ מאז ומתמיד, שיכולנוּ להכירו ממרחק פּרסה, ושאַנדרייב ניסה לתארו ב“שבעת התלוּיים”. בכווצוֹ את גבּיניו הקשיב לשטף-דיבּורה המאוּמץ והכבוּש ולא הרגיש בי תחילה; וכאשר ראני, נד לי בראשו ופנה עמה הצדה.

אחר-כך אמר לי:

–חברה מַניה שמה. עשוּיה לבלי-חת; ודאי ימיה ספוּרים.

זה היה בפרוֹס השנה החדשה, בנשף-הסטוּדנטים, שנחשב באודיסה למאורע המהפכני הראשי בכל עונה ועונה. ישבנו ב“חדר המתים”, שדלתו היתה פתוּחה רק למהימנים. הוא הרים את כוסו.

– לחיי מי? – שאלתיו (בהמוּלה הכללית לא שמע איש את דברינוּ). – מַנדורלָה או מַניה?

– כמוּבן, מַניה, – ענה מיד. – אגב, נדמה לי כי סוֹניה שמה. לא איכפת. לחיי כוּלן.

– שמע-נא וסיוֹבה, מתוך “תכנית-החיים” שלך נשרה החוּליה השלישית. אז, בכּיתה, אמרת לי: אַסטרוֹנוֹמיה, מוּסיקה, נשים…

– נשרה, – אישר את דברי. – ובעצם לא היתה ולא נבראה. התפארוּת דרדקית. אך כעת יש ויש. כתוֹב: מספר ג’– מהפכה. זהו דבר הרבּה יותר מוסיקלי אפילו ממַנדוֹרלה ויותר אַסטרוֹנוֹמי מאַסטרוֹנוֹמיה עצמה.

*

לאחרונה נפגשנו כעבור שנה.

חזרתי אי-משם לאודיסה ונודע לי מבני-ביתי כי הוא גר כעת בבית אחד עמנוּ, ביום ישן את שנתו ואת הלילות עושה כימים על המצפּה.

הימים היו ימי-חירוּם. אחרי הפּצצה בקיטנת סטוֹליפּין, באִי-אַפּטֶקאַרסקי, הופיעו על הקירות ובעתונים מודעות על הקמת בתי-דין צבאיים.

בארץ שלטה ה“אוֹכראַנקה”; ואגב, לשכתה נמצאת בבית הסמוּך, וחצרננוּ, איכּר שחרחר בעל עינים נוקבות, שירת באוֹכראַנקה.

בערב, בשעה שלפי חשבוני כבר הקיץ וסיבוֹלוֹד משנתו, אך טרם יצא מן הבית, צלצלתי ליד דלתו.

הדירה היתה של מכריו, שנסעו מן העיר והעמידו את כל משק-הבית לרשוּתו. הוא נעל את כל החדרים ובעצמו הסתדר במטבח. שם קבע את מיטתו וסידר את ספריו, שם ישב, בישל וסעד, ואת הטרקלין היה פותח רק בשעה שמַניה או סוֹניה, מקוּשטת במגבעת-פרחים וחיוורת כסיד משכנוּת כה קרובה עם המוות, היתה מביאה לו בתיק, שעליו התנוצצה כתובת-זהב Musique, חבילה ארוּזה בזהירוּת יתירה, על מנת להחביאה עם בוא העת.

– וסיוֹבה, – אמרתי בחרדת לבי הקרתני,– הרי כאן בבית יש נשים וילדים.

– לא יקרה כלוּם– ענה בחיוּך מלא-בטחה, כשהוא מוריד נקניק מן האיצטבה. – אלא מאי, אם יבואו החוּשמים הללו לערוך חיפוש ויפרצו דלתות ובכלל לא ייזהרוּ לנפשם…דמם בראשם.

– אך הילדים?

הוא אמר:

– חביבי, אל תהיה אנין-דעת כל-כך. ממה נפשך: נחוּצה המהפכה או לא נחוצה? אם נחוּצה, אל תמנה את החרקים, אף אם הם הולכים על שתים.

החרשתי והתבוננתי, כיצד הוא עוסק במשק-הבית. הכל היה ערוּך ומחוּשב בידו, כל כלי ומכשיר הוּתקן במיוּחד כדי למעֵט בטרחה. הברז בכיוֹר חוּבּר בחוּטים אל וָו עבה: מנגנון מוּרכב, לא ירדתי למלוא-עמקו, אך העיקר היה זה: אם הסבת את הוָו ימינה– ייסגר הברז מאליו ברגע שתרפּה ממנו; ואם הסבת את הוָו שמאלה– יכול אתה ללכת, המים יוסיפו לזרום. ביעה-המטבח הוא נקב שני חורים ולידם התקין פחיות; בפחיות מזג מים, והמים הסתננו טיפין-טיפּין בשעה שטיאטא את מטבחו לבל יזדקק למטלית. בעציץ-הפרחים היתה האדמה מעורבת בחול לשם החשת ניקוי הסכינים והמזלגות. בשביל קפה היה לו ספל מיוחד מסוּג ה“בּוֹל” הצרפתי, שאמנם הוּבא מצרפת. הספּירט לפתיליה היה אצלו ממין מיוּחד שעד-אז לא שמעתי את קיוּמוֹ: בצוּרת קריש, חתוּך קוּביות קוּביות, והוא היה מעלה אותן במזלג. הגפרוּרים היו איטלקיים, עשוּיים דוֹנג, בקופסה עם רצוּעת-גוּמי ותמונה (זו, דומני, חולשה כללית של כל האיטלקים-לשעבר, וקשה להיפּטר ממנה). הוא כיבד אותי בנקניק מוֹרטַדֶלה ובגבינה קאַצ’וֹ-קאַבאַלוֹ, אשר אף לא כל איטלקי יכול להתגבר עליה. מתחת למעילו לבש חוּלצה בעלת גזירה מיוּחדת במינה (“בעצמי המצאתי והזמנתי”) – לא אזכור עוד מה היה יתרונה, אבל אז עוררה בי קנאה. אמרתי:

– הכל אצלך לא כמנהג הבריות, הכל מיוּחד משלך. נוצרת להיות אַנַרכיסט ולא אֶס-אָר.

– ושמא הסוֹציאַליזם כולו לא בא אלא לאַפשר לכל איש שיחיה על פי דרכו בטירה משלו? הרי מכבר אמרתי לך, כי חוֹבב-קוֹמפוֹרט אנוכי.

ואכן היה זה קומפורט, אך, לדעתי, היה בו יוצא-מן-הכלל אחד: בכל רחבי המטבח שרצוּ מקקים. לפני שהוא ערך את השולחן, הוריד אותם מעליו במברשת (כנראה, מיוחדת לכך) והשיא לי עצה לנשוֹב על כל פּרוּסת-לחם.

– זוהי מכּת הבית כולו, – אמרתי,– יש לנו אבקה. תרוּפה בדוּקה ומנוּסה– רצונך שאביא גם לך?

– ולמה להרעילם?– שאל, כשהוא נושב על פתו,– אין אנו מפריעים זה את זה.

עלה בדעתי, כי רק בסיפוּרי מוּסר-השכל מצוּיים דברים שכאלה: לפני עשר דקות בלבד– בלשון אחרת לגמרי דיבר על ה“חרקים”. הַקְבָּלוֹת ממין זה בספרוּת– תחבוּלה זולה הן: בשום פּנים לא הייתי כותב זאת, אלמלא זכרתי כי אמנם כן היה הדבר. בעת ובעונה אחת היה האיש גם חנוּן וגם אַכזר, ובעצמו לא הרגיש בכך.

– מרננים, כי חצרננו משרת באוֹכראַנקה,– אמרתי.

– כן, משרת. אך אנחנו ידידים. איש אינו מכוּבּד עליו כמוני.

התברר שגם כאן היתה לו שיטה משלו; לא מופרזת, לא עד כדי לחתום, למשל, על עתון “המאה השחורה”. אך מדי שבוּע בשבוּע שלחוּ לו מכתבים במעטפות משוּבּחות ועבות או איגרות חתוּמוֹת בחותם המצפּה של פּוּלקוֹבוֹ. הוא עשה הסכם עם החצרן, שישוּב הביתה בכל בוקר בשעה חמש, אך לא יוּכל לתת לו כל פעם חמש-עשרה פּרוּטוֹת– המשכורת אינה מַתירה: התפשרוּ על הענקה חדשית, לא שמנה ביותר, אך ראוּיה להתכּבּד, והוא סילק אותה במועדיה בדיקנוּת יתירה. לפעמים היה מתעכב לשיחה קלה, החצרן היה מקלל את בני-המרדוּת, והוא היה מתמודד במלוא-גופו ועונה בפיהוּק:

– כל זה בא להם מרוֹב-בטלה. ינַסוּ-נא לשבת לילה בבית-המצפּה!

כל-אֵימַת שבאה עלמה במגבּעת-פרחים ותיק “Musique” בידה, וצריך היה ממילא לפתוח את הטרקלין, היה מנצל את ההזדמנות ויושב אל הפסנתר לנגן את סוֹנַטת-הירחַ או אריה של לוֹהֶנגרין, קיצוּרוֹ-ל- דבר, משהו משעמם מאוד מנקוּדת-ראוּתו של החצרן. וכך רכש לעצמו בתא-השוער שֵם של צעיר רציני ובעל הליכות הגוּנוּת.

*

עוד פעם ביקרתי אצלו בלילה בבית-המצפה, בגן-אַלכּסנדר. נתבקשתי לבוא בשתים אחר חצות, לטפּס ולעבור את גדר-האבן הנמוּכה, להניס את הכלבים ולשרוק: הוא ישמע, יפתח את “הסדק המֶירידיונַלי” ויכניסני ישר לתוך הכיפה; אחרת, יהיה אנוּס להעיר את השומר.

לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו לא ביקרתי במצפּה ולא ראיתי איצטגנין במלאכתו. לעולם לא אשכח אותו לילה. ודאי בשוּם מקום אחר בעולם אין חיקוּי מרהיב-עין כזה של סגנון ימי-הבינים: כיפּה, חושך, כלים מוּזרים, כוּרסה המצוּיֶדת בגלגלים משוּננים בדוֹמה לכסא-הענוּיים, ואדם פנים-אל-פנים עם המוּפלא ממנוּ. ביחוד אדם כמוהו, שידע למַצוֹת כל דמוּת מדמוּיותיו הרבות עד תומה. עד אז ראיתיו אצל “מַנדורלָה”, או ב“חדר המתים”, או על גג טירת המלאך הקדוש בבּוֹרגוֹ, בקיצוּר, בחזית העליזה של זירת-החיים, ותמיד השתוממתי, באיזו שלימוּת ללא-סייג מקבל הוא את כל אלה, אם כי היה בתפיסתו ניצוץ של הוּמוֹר ערמוּמי ועקשני, משהוּ משנינת ה“חוֹחוֹל”. בסדק צר ראיתי גם אפס-קצהו של תחוּם-חייו השני, המלא אכזריות ואימה. ושוּב תמהתי, באיזו שלימוּת, בלי שיוּר ובלי עקימת-חוטם, מקבל הוא את כל מוראיו. כאן היה תחוּם חייו השלישי: ושוב אותה השלימוּת, כאילוּ אין בתבל דבר מלבד הקור האינסופי השחור בו “נעשים ברוּם-רקיע מעשי-פּלאי-עולם”. הוא, כנראה, היה בקי במקצועו, שכּן דיבּר בביטחה ובלי חיפזון, אך לא מסַמכוּתי לשפּוֹט על כך; מה שהיה נהיר גם לי– כיצד דיבּר. לא כאמן, חלילה וחס; אלא כאדם בתוך שלו, כבן-בית באותה מרחביה שמעֵבר לתחומי הדימיון; כאחד המַסיקים ליד כבשני אש-הנצח; כוָתיק ורגיל, אשר בשבילו המדבּר השחור הזה של שלושת הממדים– ארץ-מכוֹרה היא, היקרה בלי מליצות וסנטימנטים, פּשוּט מיטב-המקום בעולם כוּלוֹ.

*

לפני עשרים שנה, בשעת ההכנות להתנקשוּת חשוּבה, נאסר בפּטרבּוּרג, יחד עם חבריו, אדם ושמו– לפי תעוּדת-הזהוּת– מַריוֹ קַלוינוֹ, דוֹמני מוֹרה-גימנסיה מפּוֹרטו-מַאוּריציוֹ. השוטרים ניחשו מיד כי הוא רוּסי, אם כי דיבּר איטלקית בלי שוּם פגם במבטא. הנספּח האיטלקי ביקר אצלו בבית-הסוהר ושאל, אם על הצירות להשתדל למענו. מַריוֹ קַלוינוֹ דחה כל עזרה, אך הודה לו– “grazie lo stesso”. רק שלושה ימים לפני שהוּמת הצליחו לברר מיהו.

באותם הימים ישבתי בחוץ-לארץ ואת הפרק האחרון הזה מעלילת-חייו מכיר אני רק מפי ידידנוּ המשוּתף, עתונאי פטרבּורגי, שלמד בשעתו עמנו יחד בגימנסיה. אני מוסר כאן את סיפּורו:

"באחד הערבים הלכתי ברחוב אַלכּסייֶבסקי. הרחוב היה ריק מאדם. לקראתי צעד גבר בעל קומה בינונית, שמנמן, מהוּדר בלבוּשו ולא-מוכּר לי לחלוּטין. אך בעברי על פניו הסבתי במקרה את ראשי ומאחור הכרתיו לפי הילוּכו. קראתי לו– הוא לא פנה לעֶברי. חזרתי על עקבותי להדביקו: לא היה שום ספק בלבי, הילוך שני כזה לא היה בכל רוּסיה. הוא עמד מלכת– ושוּב ראיתי לפנַי פנים זרים בהחלט, ממוצא-חוּץ מוּבהק, שׂפם מדוּשן-צבע וצילינדר.

"– וסיוֹבה, מה כל המַסקרד הזה?

"הוא הביט בי– ברחוב לא היה איש– ואמר כמעט בלחישה:

– אם הכרתני, הריני אבוּד, אך עד היום לא ירד לסודי שום איש.

”הרגעתי אותו: וכי רבים בפטרבוּרג אנשים, שישבו עמו שמונה שנים על ספסל אחד?

"כעבור ימים אחדים פגשתיו בלילה בריסטוֹראַן “וינה”. הוא הסב לשולחן עם כמה עתונאי-חוּץ. אל אחד מהם, האיטלקי גוידוֹ פּאַרדוֹ, התוַדעתי בשעתו על ידי וסיוֹבה עצמו, ואז היתה בינם קירבה יתירה. אך כעת גם פּאַרדוֹ בפירוש חשבו לסניוֹר קלוינוֹ מאיטליה. מעודי לא ראיתי שחקן כזה. פּאַרדוֹ הציגנו זה לזה, והוא קם, החוָה קידה, לחץ את ידי וחייך בסגנון נכרי כה מוּבהק, עד שלרגע נעור פּקפּוּק גם בלבי. הריסטוֹראַן היה מלא אנשים, שהכירוּהוּ קודם: איש מהם לא העיף בו מבט שני. זה לא היה איפּוּר, אלא פשוּט מין גלגוּל חדש, אשר לא זו בלבד שחוּשב ותוּכנן לכל פרטיו ודקדוקיו המיקרוֹסקוֹפּיים, אלא נבלע בעצם דמו.

"הוא בטח בהתחפשׂותו עד כדי כך שלא הסתתר כלל. היה מבקר, למשל, אצלי במערכת,– אך דיבר בלשון רצוּצה עד שהיינו נשארים לבדנו.

"לא חקרתיו, כמובן, לשם מה נזדקק לכל אלה. שיחותיו עמי נסבּוּ תמיד על נושאים חיצוניים. רק פעם אחת, לאחר שביקר במועצת-המדינה, אמר לי ממש בנעימה של איכר, הרואה לפניו חלקת-אדמה דשנה שטרם עברה עליה מחרשה, ואפילו נאנח:

"– כל המיניסטרים, כולם בשוּרה אחת, כמו בתערוכה. הוי, מה טוב היה להרביץ בהם בֵּיצוֹנת!…

"העירותי:– חלילה– דוקא באותו צד יושבת קבוצת אקדמאים, והבּיצוֹנת היתה מקפחת הרבה נפשות יקרות. הוא ענה:

"–מה לעשות? ההכרח לא יגוּנה.

"כאן התרתי לעצמי רמז אישי ואמרתי לו:

– הזהר וסיוֹבה, אל תיפול בפח.

"הוא צחק:

”– לא אפול. כעת עובדים אנו עם אדם, שבעינַי הוא גאון. הכל מצליח בידו. מלאכת מחשבת ממש!

“אחר-כך נודע לי, כי שם הגאון היה אַזֶף…”

בֵּיאוּרֵי מִלִּים

Massgebend – ( גרמנית ) קוֹבע.

סטרינדבּרג – סוֹפר שוֶדי.

Rue – ( צרפתית ) רחוֹב.

Onorevole – תואר של ציר-פּרלמנט באיטליה.

Ma che – ביטוי איטלקי, שפירושו כאן “אדרבּא”.

Santo diavolone – ( באיטלקית ) “בשד הקדוש”.

Couleur local – ( צרפתית ) גון מקוֹמי.

L’Amoureuse Trinite – ( צרפתית ) שלישיַת אהבים.

La Vierge et la Verge – הבתוּלה והשוֹט.

A la longue – ( צרפתית ) לאורך ימים.

Mio – ( איטלקית ) שלי.

“אוּלקוֹת” ו“סַנדוֹמירקוֹת” – סוגים של תבוּאה.

Aux armes,citoyens – ( צרפתית ) “לַנשק, אזרחים!”.

אונטי Avanti – ( איטלקית ) “קדימה” וגם “יבוא!”.

Migragna – ( איטלקית ) חסרוֹן-כּיס.

Cinque soldi – ( איטלקית ) חמישה סוֹלדים.

“מפיוזו” – מאנשי “מפיה”, אגודה טרוריסטית בסיציליה.

Dal muraglione del Pincio – ( באיטלקית ) מֵעל חוֹמת פינצ’ו.

“in vettura” – ( איטלקית ) “אל הקרון!”.

Parttenza – ( איטלקית ) יציאה לדרך.

טרַטוֹריה – פּוּנדק או מסעדה באיטליה.

A priori – ( לטינית ) מראש.
Cum beneficio inventarii – ( “ביתרון האינונטר” ) בחוק הירושה הרוֹמי זוהי נוסחת – הסתיגות של יורש, שלפיה הוא מסכים לקבל את הירושה רק אם מובטח לו מראש, על-פי רשימת החפצים ( אינוֶנטַר ), כי יהיה פטור מהפסד בקשר לחובות העזבון.

Illustre assemblea – ( איטלקית ) אסיפה רמה. Evviva la migragna – ( איטלקית ) יחי חסרוֹן-הכּיס!.

Abbasso la migragna – ( איטלקית ) בּוּז לחסרוֹן-הכּיס!.

Via – ( איטלקית ) רחוֹב, דרך.

Fiore di giglio – ( איטלקית ) פרח-חבצלת.

Мой костер в тумане светит – ( רוסית ) “מדורתי מאירה בערפל”.

Ergo – ( לטינית ) זאת אוֹמרת.

En regle – ( צרפתית ) בסדר.

ווֹ שטֶקט – ( גרמנית ) היכן תקוע?.

קַנטיטֶה נֶגליגאַבּל – סירוּס של "קנטיטה

נגליז’אַבּל ( צרפתית ) – כּמוּת מבוּטלת.

Modus loquendi – ( לטינית ) אוֹרַח דיבּוּר.

Pardon – ( צרפתית ) סליחה.

In partibus infidelium – ( לטינית ) בארצות הכּוֹפרים.

Sans patrie – ( צרפתית ) ללא מוֹלדת.

Gott bewahre – ( גרמנית ) חס וחלילה.

Un je ne sais quoi – ( צרפתית ) משהוּ בלתי –נתפס.

Voila des Boches – הנה בוּשים ( שם גנאי לגרמנים בפי הצרפתים ).

Unbefangen – ( גרמנית ) חפשי בהליכותיו.

Fesches Madel – ( בפי הוינאים ) בחוּרה נחמדה או אלגנטית.

Fideler Bursch – ( בפי הוינאים ) בחוּר עליז.

Savoir faire – ( צרפתית ) הידיעה, כיצד לבצע דברים.

Inter doctors – ( לטינית ) בין מוּמחים.

So lernt man die Leute kennen – ( גרמנית ) כך לוֹמדים להכּיר את הבּריוֹת.

Wiener Lederwaren – ( גרמנית ) תוצררת-עור וינאית.

Droit du Seigneur – ( צרפתית ) זכוּת השליט.

La chose – ( צרפתית ) הדבר ההוּא.

Honni soit – יֵבוֹש ויִכּלם.

Un beau geste – ( צרפתית ) ז’סטה יפה, מעשה-נדיבוּת.

“אוכרַנקה” – הבוֹלשת רוּסית בימי הצאַר.

“חוֹחוֹל” – כינוי לאוקראיני.

Grazie lo stesso – ( איטלקית ) “מכּל מקוֹם, תוֹדה”.

Ubi tu Caius, ibi ego Caia – ( לטינית ) אל אשר תלך אתה, קַיוּס, אלך גם אני, קַיָּה.

פּאַלאַצוֹ – ארמוֹן.

Kronprinz Franz-Ferdinand erschossen in Serajeewo – ( גרמנית ) יןרש- העצר פרנץ-פרדיננד נהרג ביריה בסַרַיֶבוֹ.

Excellenz – הוד מעלתו.

Piazza – ( איטלקית ) כּכּר-העיר.

Schlagende Verbindung – ( גרמנית ) אגוּדת – סטוּדנטים העוֹסקת בסיוּף.

“Mayflower” – שם האניה, שבה הגיעו לאמריקה הצפוֹנית ראשוני החלוצים מאירוֹפה.

מַסקוֹטה – סגוּלה למזל.

“ברויט און טרעהרען” וגו' – ( אידיש ) “לחם ודמעות אוֹכל ועל אבנים אישַן, ובלבד שאהיה תמיד אתך”.

Vieux beau – ( צרפתית ) “יפהפֶה זָקֵן”

Mon vieux – ניב-חיבּה צרפתי שתרגומו המלוּלי “יְשִׁישִׁי”.