במישורי רוסיה הלבנה שעגמה נסוכה עליהם, בתחומי כפר ועיירה, בלב של עם איכרים, נטועים ימי ילדותי ושחר נעורי. וגם ה“בירה” – המרכז הצעיר, ביאליסטוק, אף־על־פי שיהודים עשאוה כוורת הומיה של חרושת, מלאכה וסחר, פעלתנות חברתית ותסיסה רוחנית, הרי מתחום עיירה יצאה ולתחומי כרך לא הגיעה.
וכאן, סמוך למלחמת־העולם הראשונה, עמדה עריסת הולדתי בבית סבא הרב, שאני לא הכרתיו, ואך זכרו חי היה בלב בני המשפחה ורישומיו מצאתי לימים בהגהותיו על דפי מסכתות הש"ס. אגב, באותו ארון ספרים גדול, שהיה למשיסת הנאצים, מצויים היו גם ספרי השכלה עבריים וכמובן, ספרות רוסית. את סבתא עדיין זוכר אני באחרית ימיה, כאשר בבית כבר שרר המהלך החדש. ודאי, היתה בביתה אווירה של אדיקות בנוסח המתנגדי, ההומאניסטי, זה נוסח חייהם של אַחיה הרבנים ושל אחיותיה הנשואות להרב יהודה משה יהושע לייב דיסקאן, אישיות נעלה בעולם התורה והרוח והמעשה, מגאוני הדור בליטא ובארץ־ישראל. וכאן, בבית סבא, בית הולדתי, שתורה והשכלה כמו ירדו כרוכות עליו וקרני הציונות התחילו מאירות־מחממות אותו, עוצבה דמותו של צעיר אחד, בן עיירה סמוכה, שהיגר לימים (כדי להיפטר מחובת הגיוס) לגליציה, ומשם עלה לארץ־ישראל, והיה מטובי המורים והוגי־הדעה בתנועת העבודה – הוא שלמה שילר (בלנקשטיין).
*
שונים שרטוטי דמותו של בית אבא. סבא, אבי אבי, עטור הזקן השׂב והדוּר הצורה – קיומו היה על חכירת אחוזות של בעלי נחלאות רוסים ופולנים (ובכלל זה אחוזת פשיטולי שיצאו לה מוניטין בסביבה וזכרה בא בסיפוריו של אוֹפּאטוֹשו), מהם אצילים ושרי־צבא רמי־מעלה שהוציאו ימיהם במקומות השעשועים במערב. והוא, סבא, מנהל משקם המסונף ודואג לעיבוד שדותיהם ולשיווק יבוליהם ולתשלום דמי חכירה ושאר מסים וארנוניות.
עד היום רואה אני את החצר הנרחבה של ה“פריץ” היהודי, ובמרכזה בית־אבנים כטירה מרובת חדרים, עליות ומרתפים, וריחות של שחת רעננה, תפוחי אדמה וכדי חלב טרי עומדים בו, עם שכרון־בושם ושיחי היאסמין בינותם. ובהיקפו, משלושת עבריו, גן עצי־הפרי שסבא היה מחכירו לחוכר־מִשנֶה יהודי מעיירה סמוכה. עדרים גדולים בקר וצאן ושוורים לעבודה בשדות, וביחוד סוסים – מאכלסים הרפתים והאורוות, שרבה היתה אהבתם בחצר סבא. סוסי עבודה ורכיבה וסייחים וסוסים להרבעה ולהשבחת הגזע. בלילות ירח הם מוצאים למרעה במשטחי האחו, בהם גדל העשב העסיסי ופרחי התלתן, ליד אגמים צלולי־עין, רגליהם האחוריות רתוקות, ונערי הרועים, ליד המדורה, משגיחים עליהם. ואין צריך לומר, שבינות לעדרי הבהמה הגסה נעו להקות של עופות ואווזים וברווזים ותרנגולי־הודו, הסתופפו בצדי דרכים ובקרנות ובכל אשר תפנה.
והרי הגורן הנרחבת, בניני המשק והמלאכה, ובאר־העץ עם הקילון הגבוה, המשקיף אל מרחבי השדות והיערות המכחילים באופק. האין זה משכנו של אחד בועז, יהודי מימי מלכות יהודה, שנקלע לתוך המישור הזה, בלב ארץ הסלאבים? לא, לא בועז יהודי הוא, כי אם נסיך יהודי בזעיר־אנפין, שנסיכותו מושתתת על חסדי נכרים וזרים, על עמלם של איכרי הכפרים סביב, ושעריה הפתוחים לכל דל ונצרך ועובר־אורח, ויהודי העיירות והכפרים שמסביב גאוותם ותפארתם עליו.
*
בבית טורחת סבתא ועמה הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות – אוכלוסיה שלמה. הבן הבכור הוא החולש על מהלך העבודה במשק, מסייר על סוסו בשדות, שׂם עין בוחנת בחי ובצומח, ביבולי השדות והגנים. הבן הצעיר ממנו מנהל חשבונות, מטפל בקניה ובמכירה ובפרעון תשלומים; ואילו הבנים הצעירים מהם, לרבות הבנות, חובת לימודי תפילה ותורה ועברית ושפת המדינה וחכמת החשבון עליהם. סבא שוכר מלמדים ומורים, מקיימם על שולחנו, מפנה להם חדרים בביתו ומשלם שכרם בכסף מלא. ואולם, יש שהילדים מעדיפים את עינוגי הטבע ושאר עיסוקים המזדמנים במשק, ואפשר שגם המורה, בחור הישיבה לשעבר, או האֶכּסטרן, מעדיף את חמדות הנוף על השקידה בספר. ואחד מהם, כאמור, שנפשו נקשרה לאהבה באחת הבנות, בתרמילו כתבי־היד של “ביערות פולין”…
יש ימי שמש צוהלים בסוף קיץ, קמת זהב רקומה פרחי־בר צבעוניים, פרושה סביב. שמחת קציר ואסמים גדושים מתרוננת ביקום. ועצי הפרי עומסים פריים שבשל – התפוח והאגס, השזיף והאגוז ושיחי גרגרים למיניהם, רבי גוֹנים וצורות ורוויי עסיס וצוף, ושמח גם האדם. שור! תהלוכה רבתי של עם האיכרים, בראשה בנות לבושות בצחור, זרי דגניות לראשיהן. אלומות שבלים זעירות, קצוצות קנים, מצהיבות, בידיהן. משלחת הקוצרים היא שבאה לבית סבא, לשים על שולחן העץ הנרחב, המקושט, את מנחת השדה. לאחר חילופי־ברכה יכבדם ביי"ש ויעניק להם דמי־חג, ואחר כך ישא להם ברכתו. ובלילה נדלקות מדורות וחגיגת הקציר תסחף במעגלוֹת ריקוד ומחולות וזמירות דורות עמלים, הקשורים בכל מיני2 נפשם לאדמה זו ומוציאים ממנה לחמם.
שנים חי סבא באחוזת־חכירתו – מאחרוני החוכרים היהודים מסוגו היה. במרוצת הימים נתערער מעמדו ונשמט קיומו… הבנים והבנות נטשו קן הורים, מהם שיצאו לכרכים הרחוקים, מהם שהשתקעו בעיירות הסביבה – בלוֹמז’ה ובאוֹסטרוֹלנקה ובגוֹבוֹרובוֹ וביאֶדוואַבּנה. ורבים, רבים – עד היום – שומרים בלבם צער הירידה הזאת, צער חלום הנסיכות היהודית הזעירה, חלום פטריאַרכלי שנגוז…
*
בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה מצאו הורי ובכורם הרך, הוא כותב השורות האלה, מחסה־עראי בבית סבא, אבי אבא, באחוזתו. אך פגעי הזמן לא פסחו גם עליה, לפי ששכנה על אם הדרך שבה שטפו הצבאות הלוחמים. התחילה פרשת נדודים וטלטולים בעיירות הסביבה וכפריה המשובשים בגייסות ובפורענויות לאין קץ. מעשי ביזה ושוד, שדות חרוכים, בתים הרוסים, מהומה ובהלה בעיירות ישראל לאורך נהר הנאָרב, טלטולי־המסע בעגלות, בלילות מכוכבים, בשבילי עפר – חתומים בזכרון.
הרי העיירה גוֹבוֹרוֹבוֹ, עיירה דחוקה ודחוייה ודלה, אבל מה רב האור, אור האדם, הנוהר עליה. הרחוב המרכזי המרוצף חוצה את השוק, פתוח ופרוץ אל השדות הרחוקים, אל היער, אל עולם הגויים האיכרים. בתי־עץ, חנויות, בתי־מלאכה. נוער יהודי עורג ותוסס. וכאן, על גדות הנאַראֶב, באדמה הזאת, הובא לקברות אבא בעיצומה של המלחמה – ושוב התחילה פרשת נדודי אמי וילדיה, שזכרם בא בספרי “עלים טרופים ברוח” (“עם עובד”, תשי"ב).
איני יודע כיצד נתקשרו שני בתי־האב, בית אבא ובית אמא, בקשר נישואין. דיוקנאותיהם, שנוֹי וחן יהודיים לאין גבול נסוכים עליהם, שמורים בלבי. בית יהודי מושלם במידות אדם ויהדות ושכינה שרויה היתה עליו. עתים מעיין אני בשרידי חליפת המכתבים בין הורי מלפני נישואיהם, כתובים עברית נמלצת, מתובלת פסוקי תנ"ך וגמרא ששניהם בקיאים היו בהם, ואני תמה על זו העירנות לבעיות הזמן ולרוח של אהבת ציון המפעמתם, ובכלל המכתבים – צרור איגרות של אדולף שטאנד, מנהיגם הנודע של ציוני גליציה, שעמד בכתובים עם אבא – העברי, התלמודי, הציוני, איש החסד היהודי במלוא יפעתו, שחייו דעכו בלא עת.
הנה הוא מחייך בנחת לעומת הבן, בכורו, הלומד חומש וגמרא עם רבו (הוא המורה הוותיק, חניך לובודקה, מר י. ל. גרוֹדזינסקי היושב עמנו בתל־אביב). והוא מלטף ראשי ומפליג עמי בשיחה מעולמות מקדם. לזה הנער התפללתי, אומר הוא, לשמואל’קה בכורי – כאלקנה בשילה.
ויש שאמא מושיבתני בחיקה, אבא בסמוך לה, ואני מאזין לשירי ציון החביבים עליהם: “על אֵם הדרך שושנה מתגוללת, שושנה חכלילית עינים”… או: “העמערל, העמערל קלאַפּ”, “דוּ וועסט זיין א גביר, מיין זיאמעלע”… ועתים, כשהיא מתחממת בגבה אל תנור הלבינים, בליל קרה וסופת שלג, היא מפזמת שירו של פרץ: “רבונו של עולם! נאָך ווייניק געליטן? / ווען וועסטו רבונו של עולם פארשיטן / דעם אָפּגרונט דעם טיפן…” וגם פזמונות ששמורים בהם הדי מהפכת 1905, וכמובן פזמוני תפילה לרוב. ופעם אחת היא אומרת לי: – זכור, בני, כי באת לעלום בליל “כל־נדרי”, עת עמנו ישראל שפכו תחינתם לפני שוכן מרום, – זכור כי עליך לשמור כל ימיך אמונים לעמך ולקדש שם שמים כאבותיך הקדושים…
בשבתות מטיילים הם עמי עד תחום שבת בסמוך לגשר הברזל אשר על הנאַראֶב, בואך אוסטרולנקה. במקום זה עולה הנהר על גדותיו המגוּדלות סוף גבוה וצמחי מים. להקות חסידות וברווזי־בר חולפים ביעף. דייגים מטילים חכה. נהדר הנהר בגאוּתו, בשטפו, בסערו. רפסודות ודוברות מחליקות על משטח מימיו. אך לא ארכו ימי השלווה והתום והחלום. סופת מלחמת העולם הראשונה מוטטה את בית אבא. ועד לייצובה של מדינת פולין החדשה שבענו מצוקות ונדודים – ועדיין זכורים לי הבתים ההם, של בני המשפחה, שאור אדם שפוך עליהם – בלומז’ה ובאוסטרולנקה, ביאֶדוואַבנה ובשצ’וּצין, שאליהם נתגלגלנו, ועדיין עולה באזני, ולא יישכח, הפזמון שאמא כה דבקה בו:
"גאָט און זיין משפּט איז גערעכט,
מען טאָר קיינמאָל נישט זאָגן אַז גאָט טוּט שלעכט…"
*
יצאו שנים. הבן גדל ויצא לקנות תורה בכרכים, יצא לחפש את אלוהיו, וסופו נשתקע בארץ־ישראל. אוקיינוס של דם ודמע הציף משכנות ישראל שם, וביתו הוא בכללם.
באחד הלילות, בתל־אביב של שנת תשי"ג, דימה לראות את אמו נסחבת בידי מרצחים אל הכליה. והוא ראה אותה ליד ההמונים בטראֶבּלינקה המושלגת, החבויה בין יערות, ואותו לילה נטל הקולמוס וכתב סיפורו “אצה רכבת לטראֶבלינקה” ואת קולה שמע שוב בשיר צידוק־הדין של הלקוחה־למוות המאמינה עד אחרית נשימתה:
“גאָט און זיין משפט איז גערעכט…”