לוגו
שרטוטים.
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. אין לי דבר.    🔗

לימים ההם קותה.

בימים ההם היה עליו לבוא. ואז יחגו את חג חתונתם.

וליום ההוא היא מחכה כמו לעלות השמש.

עניה היא, עניה וכסף אין לה; שפחה חרופה היא וגם יחוס אין לה; בבית-ספר לא למדה וקרֹא בספר לא תדע – אך אחת לו תביא: את תֻמתה, את כבודה החדש עמה; אותו שמרה מכל משמר; גם בימי עניה לא נפתה לבה – למענו היא חיה, למענו, ולו היא מחכה בעדו היא שומרת את כבודה. רק האלהים הוא היודע עד כמה קשה הדבר לעלמה כמוה, לשפחה בבתי זרים. רבות נסו לה ואולם היא עמדה בנסיון.

והוא – בעל מלאכה עני המתפרנס בזעת אפו; אך טוב לה לרעוב עמו מלשבוע בבתי אדוניה.

והוא בא.

יגעה וחורת פנים ישבה על הרצפה בחדר גדול. מסביב לה התגוללו שברי כלים וגזרי-גיר. בראותה אותו רעדה רגע כלה.

הוא הביט ועיניו זלגו דמעות, אך את גדל האסון טרם הבין; והיא שבה ותשב בלי נוע, כמו היתה לאבן.

  • מה לך? – שאל ויחזק בידה להקימה.

היא הביטה אליו בעינים קמות מזרות אימה.

  • אין לי דבר: – אמרה בדממה בהוציאה את ידה מידו; את הכל לקחו – – –

- - - - - - -

 

ב. אשה.    🔗

בחדרו היא עתה.

הוא יושב על הספה והיא על ידו נשענת עליו; בידה תסלסל שערותיו.

הוא מביט אל עיניה; הן כמו צוחקות. מבעד שפתיה הפתוחות חצין תראינה שִנֶּיה הלבנות. הוא יחפץ לנשקה.

היא מתאמצת ומסבה את פיה הצדה.

ידיו אוחזות בראשה. חפץ הוא להטותו אליו.

  • אסוף ידיך! – קוראת היא, דוחפתו וקמה מעל הספה. היא מעמידה פנים ככועסת.

  • מה מוזרות אתן! – קורא במרירות עצורה.

היא עמדה נגדו: – כלכל לא אוכל את נגיעתך! – קראה היא ותרעד. – בידיכם כמו נחושתים תשימו עלינו. לא אחפץ להאסר! חפשית אחפץ להיות!

  • וְאַתֶּן? – שואל הוא: – האם לא כבלים תשימינה עלינו? היא צחקה צחוק קל.

  • אנחנו – קראה בקול שהשפילהו יותר ויותר מדי דברה: – אנחנו לא כמוכם נעשה לא בכבלים נאסרכם, כי אם בחבלים דקים, בחבלי אהבה; לאט, לאט נסבך אתכם בהם, כקורי-עכביש נארג סביבכם; בחבלי רך, נעם ועדן נמשך אתכם, נניעכם ונישנכם; ובהקיצכם והנה אסורים אתם מבלי הרגיש מתי ואיך נאסרתם. לא כן אתם: ידיכם נחֻשתים, מגעכם – כמגע ברזל קר; מקר אז נרעד, כמו נקפא. – דבריה האחרונים דברה כמעט בלחש וגוה רעד כלו.

הוא הוריד ידיו וישב על מקומו מבלי-נוע.

כרבע שעה עבר.

  • מה זה תשב כבול עץ? – שאלה אותו בהעמידה פנים נזעמים, בחקותה את פניו הנזעמים להרעימו.

הוא התעורר כמו מתרדמה. –

  • מה? – שאל; ואחר רגע הוסיף: – האם לא בזאת חפצת? הלא אינך חפצה להאסר.

היא הניעה את ראשה כמו תנוד לו. אחר קראה בהתמרמרות: – אבל מדוע לא תבין כי יש אשר נחפץ להיות שפחות?

  • וחְפשך? – שאל הוא בלעג עצור.

  • חפשנו? – קראה בהתעוררות – כן, הוא נחוץ לנו. התבין? נחוץ לנו חופש, חופש מחלט, למען נוכל להתמכר, להשתעבד – בכל לבנו, בכל תקף רצוננו.

הוא שחק במרירות: והנחשתים הקרים?

היא העמידה פנים רציניים. – והאם לא תדע? – אמרה בהשפילה את עיניה: – כאשר יבא אדם לרחץ במים קרים וקפץ בבת-אחת אל המים – אז יחם לו. – היא הרימה את עיניה ותפגש מבט-תמהון. אבל, זהו הרע, אינכם גברים כלל! – הוסיפה במרירות.

הוא נסה להתרומם, אך הרגיש קרה בנפשו ויָשב לשבת. אחר נשען על הספה, הפשיל ראשו לאחוריו ויסגר את עיניו.

  • איננו גברים, כן, איננו גברים. – דובבו שפתיו בלחש.

פתאם שמע בהסגר הדלת ברעש ויפתח את עיניו. הוא היה עתה לבדו בחדר. – עוד תשוב! – אמר בנסותו לקום ממושבו ופתאם השתרע על הספה וישכב ויסגר את עיניו, ועל שפתיו רחף צחוק קל, צחוק עונג.

  • אשה, – דובבו שפתיו בלחש, – אשה – –

- - - - - - -

 

ג. סערה.    🔗

יום קיץ.

האֵם יושבת על סף אהלה וילדיה משחקים לרגליה. לנגדה משתרע אישה על שכבת הדשא. הוא ינפש רגע אחרי ארוחת הצהרים. ואהלם – מרום ישכן: חצוב הוא בשן-סלע בתוך האי ובמעלות יעלו אליו. מכל עברים יראה הים בהדר גאונו.

כרמים ויערים סובבים את הסלע מכל עבריו. ושם בשפלה, שדות-בר וכרי-מרעה.

בנם הבכור עובד בשדה והצעיר ירעה העדר.

  • מה טוב היום! – פונה האב אל האם; עיניו מביטות השמימה.

היא יושבת כבול עץ ופניה – כנציב שיש. – האויר הוא שקט יותר מדי, – אומרת היא: – כמו לפני הסער.

  • אניותינו לא תטבענה. – עונה הוא בצחוק קל.

היא מביטה לאחור. צל קל חלף על פניה. – עננה קלה תראה. – אמרה.

  • יש לנו סֻכה – עונה היא במנוחה.

מטפחתה על כתפיה התנועעה נדנוד קל. – רוח מתעורר! – קראה.

  • ביתנו חצוב בסלע. – עונה הוא בבטחה.

היא מכוננת את עיניה אל השפלה. קמט נראה במצחה. – "בנינו? –

  • לא ילדים הם – עונה היא בגאון.

געית הבהמות נשמעה. – והמקנה? – מוסיפה היא לשאל?

  • בננו יביאם אל האֻרְוָה.

ברק הבריק – ויהלמנה. לפנות ערב שקטה הסערה והשמים טהרו.

 

ד. אגוז.    🔗

אל היער היה בא רק לקטף אגוזים. מראות הטבע לא לקחו את לבו: יהודי היה. האור לא הכה את עיניו בסנורים והחשך לא הפחידהו; גם השחר לא עורר בקרבו רגשי עונג. ואולם את בין השמשות שנא שנאה עזה כשנאתו את הערפל.

זעזוע הענפים ורחש העלים לא הבין. וכשהקשיבה אותם אזנו היה מתרעם עליהם.

“שטות הוא ברוח שמזעזע הוא את אלה הנרקבים” היה אומר ומבטל את הרוח בלבו.

לוּ היה רוח לא היה עוסק בקטנות.

את עוף השמים לא יכל שאת: שונא היה את צפצופיהם על לא דבר, לדעתו. פרחים לא אהב כלל, רק פֵּירות אִוְתָה נפשו.

ובין הפירות נתן את היתרון לאגוזים. לאלה יש קלפה וגרעין ואין לך עונג יותר גדול מפצוחם. את הקלפה הנך משליך ארצה ואוכל את הגרעין. –

ורק אז היה מצטער מאד כשהיה בוקע את הגרעין ומוצא בקרבו תולעת.

וביום אחד לא הצליח בחפושיו – קטף אגוז אחד והנה הוא נרקב; קטף שני – והוא מתולע, שלישי – והוא ריק והרביעי עודנו בוסר, אז הצטער מאד.

וכך עברו עליו רגעים לא מעטים.

לאחרונה מצא אגוז גדול, יפה וטוב. זה כבר נפל ועוד לא הספיק להרקב; מלא היה וגם עקבות תולעים לא נראו בקלפתו. ואולם קשה היה האגוז כברזל ושניו לא עצרו כח לפצחהו –

אז הניחהו על אבן אחת ובאבן השניה הכה עליו. הקלפה התפוצצה, ואולם – במקום גרעין נראה לו אגוז כבראשונה.

רגע השתומם ואולם תשוקתו לגרעין גברה ויך עוד הפעם באגוז; ועוד הפעם נמצא לו אגוז במקום גרעין –

תמהונו גדל; ואולם תשוקתו לגרעין התחברה עתה עם תשוקתו לדעת – ויפוצץ עוד הפעם –

וכה קבל פעמים רבות אגוז במקום גרעין – עד כי כעס לאחרונה וישלך את האגוז ארצה; אולם אחר כן לא עצר כח לסור מן המקום הזה –

אז הרים את האגוז וישימהו בכיסו; וימים רבים היה "מפצח אותו גם באבנים וגם בפטישים –

ועד היום רק אגוז בידו: את הגרעין לא ראה עד עצם היום הזה – –