לוגו
משמרות - עליה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מוקדש לזכר חיים ארלוזורוב

 

א. חופש העליה וההתיישבות– בעיה בין־לאומית    🔗

תשרי תרעו (“דער אידישער קאנגרעס” 8)

ועידת־הפועלים1 החליטה להציג בסדר־היום של הקונגרס העברי את שאלת חופש העליה וההתישבות של היהודים בארץ־ישראל, ויש לברר אם ניתנה שאלה זו להיות מוצגת בועידת־השלום הבאה כבעיה בין־לאומית, זאת אומרת כבעיה הנוגעת לא רק לעם היהודי אלא גם למעצמות הגדולות.

א    🔗

הגבלת זכויות היהודים בא“י שונה מכל שאר ההגבלות שעליהן דנה ועידת הפועלים (תחום המושב ומכסת האחוזים ברוסיה, הגבלות בשימוש לשון העם בגליציה, אי־הכרת אזרחותם של יהודי רומניה), כי ההגבלות בא”י פוגעות לא ביהודי המקום אלא ביהודי חו“ל, בעם היהודי שבכל הארצות. תחום־המושב הן הגבלות מקומיות הפוגעות ביהודים היושבים באותה ארץ. בעקיפין נוגע הדבר לכל העם היהודי, אולם ההגבלות שבכל ארץ מכוונות באופן ישר רק נגד היהודים שבאותה ארץ. לא כן הדבר בארץ־ישראל: כאן מקופחות במכוון הזכויות של העם היהודי כולו. איסור העליה ואיסור רכישת קרקע בא”י מכוונים במיוחד נגד יהודי כל הארצות שמחוץ לא“י. היהודים שבחו”ל הם המקופחים, זכותם היא שנשללה כאן.

היהודים בא"י, והיהודים בתורכיה, הם שווי זכויות בכל לנתינים העותומניים האחרים.

תורכיה היא בעצם המדינה היחידה אשר לא הפלתה אף פעם לרעה את אזרחיה היהודים. כל זמן שבתורכיה היה שליט המשפט המוסלימי הדתי היו כל הנתינים העותומנים הבלתי מוסלימים, כיהודים כנוצרים (ה“רעיא”) בלתי שווים בזכויותיהם למוסלימים. עליהם הוטל מס מיוחד (“כרנא”), הם לא היו רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי, לא הורשו לשרת בכהונות ממלכתיות שונות וכדומה. אבל זו לא היתה הגבלה מיוחדת ליהודים. האיסלם, ששימש בתורכיה לא רק דת שלטת אלא גם נימוס מדיני־משפטי, ראה בכל מי שאינו מוסלימי אויב שנוצח, שיש לסבול אותו אבל אין להעמידו במדרגה אחת את המנצחים והכובשים.

במאה התשע־עשרה הונהגו בתורכיה תיקונים חילוניים הידועים בשם “תנזימאת”, על פי דוגמת המשטר המשפטי במערב־אירופה, וה“רעיא” הושוו לאט לאט בזכויותיהם למוסלימים. במנשרים המפורסמים בשם “חַטי־שריף” של גיול־חאנה (1839) ו“חַטי־הומַיון” (1856) ביטל השולטן עבד־אלמג’יד את ההגבלות העיקריות של ה“רעיא”, והחוקה התורכית משנת 1293 (1876) להגירה השוותה לגמרי את זכויותיהם של כל הנתינים העותומנים ללא הבדל דת. הכינוי המעליב “רעיא” נמחק מספר־החוקים העותומני. מאז נהנים גם היהודים התורכים משיווי־זכויות אזרחיות, פוליטיות ולאומיות מלאות.

גם בא“י, השייכת לתורכיה משנת 1517 ואילך, לא הונהגו שום הגבלות מיוחדות נגד היהודים. ליהודים בארץ היתה הזכות המלאה להתיישב, לסחור, ולרכוש קרקעות וכו’– כמו בכל שאר המחוזות התורכים. זמן קצר לאחר כיבוש א”י ע“י התורכים, בשנות השישים של המאה השש־עשרה, ניתן ליהודים גם מעין צ’רטר על חלק קטן של הארץ. דון יוסף הנשיא שנתמנה אחר כך לדוכס בנכסוס, קיבל מהשולטן סוליימן קאנוני פירמן (רשיון־המלך) לסדר התיישבות יהודית במחוז טבריה. שערי א”י היו מאז פתוחים לכל היהודים, בין מתורכיה ובין מארצות אחרות.

ב    🔗

ראשית ההגבלות ליהודים בארץ קשורה קשר אמיץ בתנועה הלאומית החדשה להקים מולדת לעם היהודי בארצו. שאלת הגבלת עלית היהודית נתעוררה ראשונה בשנת 1882, כשבעקב הפרעות והגזירות ברוסיה קמה תנועה חזקה ליישוב א“י. בקושטא נמצאו אז שתדלנים שונים, אשר באו בדברים עם הממשלה התורכית על התישבות יהודים בארץ. בין אלה היה גם אוליפנט הידוע, אנגלי נוצרי, שפרסם בשנת 1879 בספרו “ארץ הגלעד” תכנית על יצירת ישוב יהודי אבטונומי בעבר־הירדן. הוא דיבר על לב הממשלה התורכית למסור את א”י ליהודים. התורכים חשדו בו שהוא סוכן הממשלה האנגלית המשמש אינטרסים בריטיים. באותו זמן הודיעו הקונסולים התורכים ברוסיה לממשלתם שהמוני יהודים עומדים להגר לא“י. השער העליון חשש שהיהודים רוצים ליסד מדינה יהודית בא”י– וניתנה פקודה לקונסולים ברוסיה להודיע ליהודים העומדים להגר לתורכיה, שהם יכולים להתיישב בקבוצות מפוזרות, ללא התרכזות, בכל חלקי תורכיה– מחוץ־לארץ ישראל.

על אף פקודה זו עלו היהודים לארץ בצורת צליינים. הממשלה התורכית הוציאה אז פקודה שכל יהודי הנכנס לארץ חייב להפקיד 50 לירות תורכיות בתור ערבון שלא ישהה בארץ למעלה מחודש אחד. בשנת 1888 האריכו את הזמן לשלושה חדשים.

אולם פקודות אלו נשארו רק על הנייר. היהודים שבאו לארץ ישראל נשארו בה כל כמה שרצו. קרה פעם מקרה (בשנת 1885) שגורשו מצפת שני יהודים, האחים לוברובסקי, נתיני אמריקה– והממשלה האמריקנית מחאה בתוקף נגד גירוש זה. גם שאר המדינות לא הכירו בזכות תורכיה לשלול מנתיניהן את הזכות להתיישב בארץ. תורכיה נאלצה להתנצל. באיגרת מ־13 לפברואר 1888 כותבת הממשלה התורכית לצירי חו"ל:

“כל העולם יודע, שהיהודים המגורשים מארצות ידועות באירופה מצאו מקלט בטוח בתורכיה. מחוץ לא”י יש חופש גמור ליהודים להתיישב בארצנו ללא כל הפרעה. ואם הממשלה העותומנית ראתה צורך להוציא מן הכלל את א“י– הרי אין זאת אלא מפני נימוקים כלכליים וממלכתיים, המחייבים אותה לעכב עליה המונית, ביחוד של יהודי רוסיה ורומניה”.

משראתה הממשלה התורכית שלמרות האיסור מוסיפים היהודים לבוא לארץ ולהתיישב בה– הוציאה בשנת 1890 פקודה, שכל יהודי הבא לארץ ימסור לפקידי המכס את תעודת־מסעו ויקבל תמורתה פתקה אדומה, המקנה זכות ישיבה לשלושה חדשים. אחרי שלושה חדשים חייב בעל הפתקה לעזוב את הארץ, אם לא– יגורש בכוח. הממשלה הודיעה על תקנה זו לצירי חוץ– אולם הממשלות עמדו על דעתן שאין לתורכיה הזכות לשלול מנתיניהן אח חופש הכניסה לארץ־ישראל. הפתקה האדומה נשארה מאז, אם כי למעשה לא היה לה תוקף. איש לא גורש מהארץ לאחר שלושה חדשים. אולם בעצם קיום הפתקה היה משום עלבון ופגיעה ביהודים.

לאחר המהפכה של התורכים הצעירים בשנת 1908 וחידוש הקונסטיטוציה התורכית– דרשו באי־כוח היהודים בקושטא מהממשלה החדשה לבטל את הפתקה האדומה ואת איסור העליה הקשור בה. לאחר מאמצים רבים הצליח הדבר למחצה.

ב־7 לספטמבר 1913 שלח הוויזיר הראשי “תזכרה” לווזרת הפנים על ביטול הפתקה האדומה– ועל קיום האיסור. וזוהי לשון התזכרה:

"לוזרת הפנים הנעלה–

מכתבכם הנעלה מיום 4 באבגוסט שנת 1329 (1913) במספר 1066 נקרא במועצת המיניסטרים. כפי שנתבאר שם לא הביאה פתקת־הישיבה בעלת הצבע האדום הניתנת לסיירים בני דת משה הבאים לארץ פלשתינה– את התוצאה והתועלת הרצויה: להגביל ולמנוע את זכות ישיבתם, ולהיפך, זו גרמה להרבה מעשים פליליים. ולפיכך נמנו וגמרו לבטל מכאן ואילך פתקה זו. אולם בכדי שהיהודים הבאים לאותם המקומות לשם סיור, בין משאר המחוזות העותומנים ובין מהארצות הזרות, בין ביחידות ובין ברבים, לא ימשיכו את ישיבתם למרות האיסור, ובכדי שמחשבתם ויזמתם של המתעסקים בסידור ההגירה לא תעלם מעיני הממשלה המקומית– ינתנו הוראות למותצרף (מושל) הירושלמי לאחוז באמצעים נמרצים, מתאימים לצרכי המקום והסביבה, במטרה להגביל את ישיבתם ולא לתת מקום בשום אופן להגירתם".

7 אלול 1329 (ספטמבר 1913)

אחרי החלטה זו בטלה הפתקה– אולם איסור העליה נשאר קיים כמו קודם, כמובן, רק על הנייר.

ג    🔗

איסור זה הקיים למעלה משלושים שנה לא נתגשם אף פעם למעשה. הממשלה התורכית לא ניסתה כלל להגשים את החוק ברצינות. היא לא יכלה לעשות זאת– אילו גם רצתה. תורכיה היתה כפותה במשטר־הקפיטולציות.

תורכיה היא מדינה עצמאית– אבל לא במלואה. העיקרון של שלטון טריטוריאלי גמור, שלפיו כל מדינה שוררת בביתה וחוקיה מחייבים את כל מי שנמצא בתוך תחום־שלטונה, בין נתינים ובין זרים, ואין לשום ממשלה זרה הרשות להתערב בענינים הפנימיים של המדינה. עיקרון זה נקוט לגבי כל מדינות אירופה ואמריקה. אולם בתורכיה (וכמו כן בסין ובפרס, ולפנים גם ביפן) נהוג עדיין משטר־הקפיטולציות של ימי־הבינים, שעל פיו אין הנתינים הזרים החיים בתורכיה כפופים לחוק התורכי, למשפט התורכי ולאדמיניסטרציה התורכית, אלא נשמעים לחוקי ארצם ונשפטים ע"י הקונסול או בבית־דין מעורב. הנתינים הזרים בתורכיה נהנים עוד גם היום מהעיקרון של ימי הבינים בדבר אכס־טריטוריאליות אישית, אשר על פיו נושא כל איש אתו את חוקי מולדתו נם אם הוא מתיישב בארץ אחרת.

היסוד למשטר הקפיטולציות הונח בתורכיה דווקא בימי גדולתה וחסנה של האימפריה העותומנית. סוליימן קאניני, שבימיו הגיעה תורכיה לשיא תקפה, ונעשתה למדינה האדירה ביותר בעולם– כרת (1535) חוזה מסחרי וצבאי עם פרנסוא הראשון, מלך צרפת, ובו העניק לסוחרים הצרפתים אשר יבואו ויתיישבו בתורכיה פריווילגיות כספיות ואדמיניסטרטיביות שונות. זכויות אלו ניתנו אחר כך גם לנתיני ארצות אחרות. הנחות מיוחדות אלה ניתנו תחילה, כשיד תורכיה היתה רוממה, ברצון ובנדיבות־לב. כשנחלשה תורכיה החזיקו המדינות הזרות בהנחות אלו והרחיבו אותן ביד חזקה– עד שנעשו לאפוטרופסים גמורים על כל חייה הפנימיים של תורכיה. הזרים בתורכיה נעשו לבעלי זכויות יתרות. הממשלה התורכית לא יכלה עוד לחוק שום חוק שיחול על זרים בלי הסכמתן של הממשלות המעונינות. בכל שאלות המסחר, התנועה והמסים של נתינים זרים היתה תורכיה כפופה לחוזים הישנים (“עוהוד־ עתיקה”) של הקפיטולציות.

ד    🔗

כאשר ראינו– לא הסכימו הממשלות הזרות להגבלת זכויות היהודים הזרים בא"י. כשהודיע השער העליון לממשלות־חוץ בשנת 1888 שיהודי זר יכול לשהות בארץ לא יותר משלושה חדשים– מחאו נגד פקודה זו אנגליה, צרפת ואמריקה. אך מכיוון שתורכיה לא הגשימה פקודה זו למעשה– לא היתה, זו אלא שאלה אקדמית, מבלי כל ערך ממשי ומעשי. אולם עם ביטול הקפיטולציות בתורכיה צפה שוב שאלה זו על סדר היום.

לאחר פרוץ המלחמה, עוד לפני הצטרפות תורכיה לאחד הצדדים, נתפרסמה אירדה (פקודה) מטעם השולטן לבטל מיום 18 אלול 1380 (ספטמבר 1914) ואילך כל ההנחות הכספיות, הכלכליות, האדמיניסטרטיביות והמשפטיות שניתנו לזרים ב“עוהוד־עתיקה”, ולהנהיג במקומן את עיקרוני המשפט הבינלאומי, הנקוטים בכל המדינות העצמאיות. הזרים היושבים בתורכיה נעשו כפופים אך ורק לחוק העותומני וסמכות משפטי תורכיה.

הותרו ידי הממשלה התורכית לעשות בארצה כטוב בעיניה.

עם מתן תוקף לחוקי תורכיה ביחס זרים– נתעוררה סכנה שכל יהודי־חוץ היושבים בארץ למעלה משלושה חדשים שלא כחוק– יגורשו. בחוג הממשלה בקושטא נידונה שאלה זו. בינתים נצטרפה תורכיה ללוחמים בצדה של גרמניה– ורוב יהודי־חוץ (נתיני רוסיה, צרפת ואנגליה) נעשו פתאום לנתיני־ האויב. הממשלה לא נגעה בנתיני הממלכות בעלות־הברית ובנתינים נייטרליים, אולם ביחס ליהודים נתיני הארצות האויבות– הוצאו פקודות מיוחדות. הפקודות האלו לא חלו על כל הנתינים של הארצות האויבות– אלא אך ורק על היהודים. לא־יהודים העמדו, כנתינים אויבים בכל שאר הארצות הלוחמות תחת השגחת המשטרה או הושמו במחנות־הסגר כשבויי־מלחמה. ביחס ליהודים הוצא חוק שעליהם לעזוב את הארץ– או לקבל את הנתינות העותומנית.

בחוק זה גילתה הממשלה התורכית שהיא מתיחסת ליהודים לא כמו לנתינים אנגלים, צרפתים, רוסים וכו’– אלא כמו ליהודים. אילו היתה. הממשלה רואה ביהודים רק נתיני ארצות האויב לא היתה מרשה מצד אחד לבני גיל־הצבא לצאת מהארץ ומצד שני לא היתה נותנת שמהגרים אויבים שרק עכשיו באו לארץ– ישארו וירכשו בה זכות אזרח. ברור שתורכיה רצתה בהזדמנות זו לחסל את שאלת־ההתישבות של היהודים הזרים אשר נשתקעו “שלא כחוק” בארץ.

בפקודת מועצת המיניסטרים מיום 13 בכאנון־אוול 1330 (דצמבר 1914 ) נאמר, כי “היהודים אשר אינם מתעתמנים ומגורשים לרגל זה מהארץ אינם רשאים לשוב לתורכיה לעולם”. גירוש של נתיני אויבים נעשה רק לשעת המלחמה– עם כריתת השלום מותר למגורשים לשוב. ביחס ליהודים נהגה הממשלה התורכית אחרת– כי היא רצתה הפעם לקיים את פקודותיה הישנות. חלק מהיהודים הזרים– בערך 9000 איש, עזבו את הארץ, וחלק יותר גדול, מחמשה־עשר עד עשרים אלף התעתמנו. וכך נפתרה באופן זמני שאלת היהודים הזרים שישבו בארץ שלא כדין. מכאן ולהבא נשאר בתקפו האיסור על כניסת יהודי חוץ־לארץ.

היש לראות איפוא את שאלת חופש העליה היהודית לארץ כענין תורכי פנימי?

ביטול הקפיטולציות, שהכריזה עליו הממשלה התורכית, אינו סופי ולא אושר במשפט העמים. כל הדבר תלוי ועומד עד ועידת־השלום הבאה.

הממשלה התורכית ניסתה לא פעם להשתחרר מהאפוטרופסות האירופית שנתגלמה במשטר־הקפיטולציות. אולם אירופה סרבה לוותר על ההנחות והזכיונות אשר קיבלה מתורכיה ברצון ובאונס. עוד בקונגרס הפריסאי בשנת 1856 דרש עלי־פשה, ב"כ תורכיה בקונגרס, שיתנהגו עם תורכיה לפי עיקרוני העמים ויבטלו את הקפיטולציות. הקונגרס לא מילא דרישה זו. אחרי המהפכה של התורכים הצעירים ניסתה הממשלה הקונסטיטוציונית עוד פעם להשיג מארצות אירופה וויתור על זכויות הקפיטולציות, אולם אירופה דחתה נסיון זה באמתלה, שעדיין לא נעשו בתורכיה התיקונים המשפטיים והאדמיניסטרטיביים המאפשרים ביטול משטר הקפיטולציות.

עם פרוץ מלחמת־העולם מצאו אנשי המדינה התורכית שעת־כושר לפרק את עול הממשלות הזרות, ומבלי לשאול את הצד השני ביטלו את “האמנות הישנות” ע"י פקודת השולטן. אירופה המטופלת במלחמת־עולם לא יכלה כמובן לעשות כלום נגד הפרה חד־צדדית של אמָנוֹת בין־לאומיות בנות מאות שנים, והדבר יבוא לפני ועידת־השלום הבאה. בוועידה זו תעמוד גם שאלת העליה היהודית לארץ.

ה    🔗

כאיסור העליה היהודית כן גם איסור רכישת קרקעות ע"י היהודים בארץ– מתנגד לאמנות בין־לאומיות שנכרתו בין תורכיה ובין שאר המדינות. ההבדל הוא רק בזה, שההגבלה השניה אינה נוגעת במשטר

הקפיטולציות. הקפיטולציות לא העניקו לזרים את הזכות לרכוש קרקעות בתורכיה. התחוקה הקרקעית בתורכיה הושפעה יותר מענפי המשפט האחרים מהחוק המוסלימי והאיסלם אינו מרשה “לנכרים”, לא מוסלימים (כל מוסלימי, אפילו כשהוא נתין זר, נחשב לאזרח בכל ארץ מוסלימית) לרכוש נכסי, דלא ניידי בארץ הכפופה לשלטון האיסלם. מפני כך לא נתנה תורכיה במשך זמן רב לנתינים זרים, למרות כל ההנחות והזכיונות אשר העניקה להם בשטחים אחרים, לרכוש קרקעות בארצה.

לאחר מלחמת קרים, שקירבה את תורכיה לממלכות אירופה, הבטיחה הממשלה התורכית להנהיג תיקונים שונים, ובתוכם גם תיקון אגררי לטובת הזרים. ב“חטי־הומיון” (המנשר העליון) של 1856 ציווה השולטן “להרשות לזרים לרכוש נכסי דלא נידי כמו לאזרחים, על יסוד הזכויות והחובות של חוקי הארץ ותקנותיה”; אולם הוצג תנאי, שתיקון זה יצא לפועל “רק לאחר שיושג הסכם בין ממשלתי ובין המעצמות האחרות”. תורכיה פחדה מהגדלת השפעת הזרים, והיא דרשה שתמורת ההנחה ברכישת קרקעות יוותרו הממשלות על הקפיטולציות. אולם אירופה לא הסכימה לכך, ושאלת רכישת קרקעות נשארה תלויה ועומדת. בשנת 1862 נתחדש המו"מ בענין זה והושג הסכם. הקפיטולציות בדרך כלל נשארו, אולם תקפן לא חל על כל שטח הענינים הנוגע במקנה קרקע, (רכישה, מכירה, ירושה וכו') וכל שאלה קרקעית היתה נידונה רק לפי החוק העותומני. ב־6 ביוני 1868 נחתם בענין זה פרוטוקול בין תורכיה וצרפת, ואחר כך באו גם מדינות אחרות על החתום (אנגליה– 28 ליולי 1868; פרוסיה והקונפדרציה הגרמנית– 7 ליוני 1869; רוסיה ואיטליה– 23 למרס 1873; אמריקה– 11 לאבגוסט 1874), לפי הסכם זה קיבלו נתיני חוץ (מלבד נתיני רומניה, שוויצריה ומונטונגריה) את הזכות ליהנות מהחוק אשר הותקן ב־13 לסָפֶר 1284 (15 ליוני 1867). לפי חוק זה “ניהנים נתיני חוץ כמו אזרחים עותומנים, בלי כל תנאים שהם, מזכות הקנין הקרקעי בכפר ובעיר בכל רחבי האימפריה העותומנית מחוץ למחוז חג’ז”2

בתוקף חוק זה קיבלו, כמובן מאליו, גם יהודי חוץ, בתור נתיני הממלכות אשר חתמו על ההסכם, את הזכות לרכוש קרקעות בכל חלקי תורכיה (מחוץ לחג’ז)– ובתוכם גם בארץ־ישראל.

ו    🔗

האיסור ליהודים לרכוש קרקע בארץ– כאיסור העליה היהודית– קשור קשר אמיץ עם ההתישבות החדשה שהחלה עם חיבת־ציון. בענין זה לא הוצא חוק מיוחד– אלא ניתנה פקודה אדמיניסטרטיבית למנוע יהודים זרים מרכישת קרקעות בא“י. רוב אדמות א”י הן “אראצי מיריה” כלומר קרקע הנחשב להלכה לקנין המדינה, ולבעליו הפרטיים יש רק זכות שימוש (תצרוף), וקרקע זה אינו יכל לעבור מרשות אחת לשניה בלי הסכמת המדינה– כלומר הבעלים העיקרים.

הממשלה התורכית הודיעה גם על איסור זה לממלכות חוץ. באיגרת מיום 21 נובמבר 1900 נאמר בין השאר: “ואשר לאיסור רכישת קרקע ע”י יהודים בארץ– הרי הוא נשאר בתקפו כאשר היה".

אמנם, גם איסור זה לא נשתמר תמיד למעשה. קרקעות רבים נרכשו ע"י יהודים ונרשמו על שמות נתיני חוץ. ואפילו בימי המלחמה לא פגעה הממשלה בקרקעות הרשומים על שמות יהודים נתיני צרפת (ריינק, נרסיס לוון ועוד). אולם האיסור העומד בסתירה לחוזים הבין־לאומיים שכרתה תורכיה עם מדינות אירופה ואמריקה, הכביד על רכישת הקרקע, וכל קנייה היתה כרוכה בקושיים רבים ובהוצאות יתרות, והכול היה תלוי בשרירות־לבם של פקידי המקום וביחס המשתנה של הרשות המרכזית.

*

שתי ההגבלות– איסור העליה ורכישת קרקע– מקפחות לא את יהודי א"י– אלא את כל העם היהודי. היהדות בעולם, ולא בארץ, היא הנפגעת. אולם לא רק העם היהודי הוא הנוגע בדבר, אלא כל המדינות בעלות ישוב יהודי; הגבלות אלו מתנגדות לחוזים אשר נכרתו בין תורכיה ובין שאר המדינות, ומבחינה משפטית מהווה דבר זה בעיה בין־לאומית. המעצמות הן צד מעונין בשאלה זו, כי הדבר נוגע בזכויותיהן הן, ולא רק בזכויות היהודים המקופחים.

ואם גם מתוך טעמים פורמליים לא ינתן להציג את שאלת יהודי רוסיה וגליציה בוועידת השלום בגמר המלחמה– כי המדינות הנוגעות בדבר יראו בשאלה זו ענין פנימי שאין רשות לממשלות זרות להתערב בו– הרי שאלת חופש העליה וההתיישבות היהודית בארץ יש לה גם מבחינה משפטית בין־לאומית מקום בדיון וועידת השלום הבאה. היהודים שבכל ארץ יש להם הזכות לדרוש מממשלתם להציג שאלה זו. יהודי אמריקה זכאים לדרוש מהממשלה בוושינגטון שתגן ותבטיח את זכותם, שהיא גם זכות ארצות הברית, לעלות לארץ ולהתנחל בתוכה.

אמריקה כבר הוכיחה פעם שיש בכוחה לעמוד כראוי למעצמה כזו על זכויות אזרחיה– בשאלת הפספורטים ברוסיה. אמנם בענין זה לא יכלה אמריקא להכריח את רוסיה– כי מבחינת משפט העמים אין זה אלא ענין פנימי של רוסיה, ולאמריקא אין הזכות “להתערב” בו. אולם בנידון א"י יש לאמריקה ולמדינות האחרות גם היסוד המשפטי לדרוש ביטול ההגבלות, ובוועידת השלום צריך חופש העליה וההתישבות של היהודים בא"י להיות מובטח בערובות בין לאומיות.

ניו־יורק. 22 ספטמבר 1915 [“דעי אידישער קאנגרעס”, 8]

 

ב. באין־עליה    🔗

תרפה, (״קונטרס")

א    🔗

המשבר הקשה והחד העובד על עבודתנו בארץ– הולך ונמשך. כל אותן האפשרויות המרובות של עבודה בערים, בנין בתים וסלילת דרכים, המסוגלות לקלוט מאות ואלפי עובדים ומחכות זה חדשים לביצוען, עוד טרם יצאו לפועל, למרות מציאותם של הכספים המינימליים הדרושים לכך. עיכובים ומעצורים בלי סוף צצים ועולים מיום ליום. פה לא נעשו עדיין כל הצעדים הפורמליים ברכישת המגרשים, ושם לא נגמרה התווית הדרכים, הכא לא נחתם המו"מ את הבעלים והתם לא נסתיימה בחינת ההצעות השונות, ועל כולם– אין סוף ואין קץ לקביעת התכניות הטכניות, שמעשה שטן נתרכזו כולן בידי מהנדס אחד המקבל על עצמו לדאוג לתיכון כל ערי ארץ־ישראל בבת אחת ואינו מוציא מתחת ידו אף עבודה אחת. וצבת בצבת עשויה. חוסר התכנית דוחה את עצם מלאכת הבנין ומעכב גם את עבודות ההכנה וההכשרה. – בלי דעת מקום הבנינים וחלוקת המגרשים אי אפשר לגשת לישור החולות ואיזון הרחובות והכנת החמרים, שהיו לפי שעה מספיקים להעסיק מספר הגון של פועלים.

ובינתים הולך וגדל הסבל, הולך ורב מספר מחוסרי העבודה, הולכת וכלה הפרוטה האחרונה מן הכיס של אותם המועטים שזכו לצאת מעבודתם הקודמת בכביש בחסכון קטן, ומחנה נטולי־העבודה והאמצעים הנמצאים בארץ מתעצם בעולים החדשים, שעברו כל מדור הגיהינום עד שהצליחו להמלט מתוך גיא־ההרגה ועמק העכור של אוקראינה ופולין ועלו אחרי גלגולים ונסיונות קשים ומרים בלי סוף לארץ, צמאי־עבודה ורעבי חיי־כבוד– והנה עליהם שוב גם פה להתענות עינויי־בטלה ולהיות סמוכים אל שולחן הציבור שבועות וחדשים…

בשום ארץ שבעולם– מלבד במקום שהפועלים הגיעו לשלטון במדינה– אין אחריות רבה וכבדה רובצת על שכם המעמד העובד כזו המוטלת על הסתדרות העובדים בארצנו. אין הסתדרות זו יכולה להסתפק אך ורק בדאגה לחבריה וטיפול בצרכיהם יום יום. ההשגחה ההיסטורית הטילה על מעמד העובדים בארץ־ישראל את האחריות על גורל העליה ובנין הארץ– וזהו הדבר המקשה ביחוד את המצב. אין ההסתדרות רשאית לחשוב אף לרגע על עיכוב העליה או הפסקתה או אפילו על הקטנתה לפי שעה. העליה המתמדת, הבלתי פוסקת ליום, והעליה המתרחבת ומתנכרת– זוהי תמצית חיותנו והוייתנו. בלעדיה אין תקוה ואין תקומה ואין יסוד ואין משען לקיומנו בארץ, לעתיד ישובנו, לפעילתנו ולהשפעתנו בעם. העליה זהו מקור יניקתנו וגידולנו לא רק בארץ אלא גם בחוץ־לארץ, וכל עיכוב והפרעה בעליה זהו סם־מוות לכל תנועתנו בעולם. ועליה בכל התנאים ובכל הזמנים ולמרות כל המפגעים והמכשולים, על אף כל הקושי והמשבר – זוהי גזרת־חיינו.

ירושלים, כז טבת תרפב [קונטרס קו]

ב    🔗

הפרעות ועיכובי העליה מתרבים מחודש לחודש והעליה הולכת ומתמעטת. להגבלות הישנות נוספים פירושים חדשים. וכל פירוש אומר חומרה חדשה וגזרה חדשה. על הקושי הרב בהשגת הוויזה הארצישראלית בארץ היציאה, הקושי הכרוך באלפי מניעות וסייגים ודקדוקים, נוספה בזמן האחרון גזרה חדשה, גזרה זידונה, מחפירה ואכזרית שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם – גזרת בחינה ובדיקה בשעת הכניסה לארץ, לאחר שהעולה קיבל כבר את הוויזה הארציישראלית ובזבז על יסוד זה את כל הונו ורכושו על הוצאות הדרך. ואנשים שלא חטאו ולא הרעו לאיש נענשים בלי משפט ובלי רחמים בעונש של הרס ודלדול ועינויי־נדודים אם רק לא עמדו יפה בבחינה, והרי הם נשלחים חזרה לארץ שמשם באו, בין שיש להם האמצעים והיכולת לשוב ובין שאין להם כל אלה.

והמעטת העליה, מלבד הסכנה הכרוכה בה לעתידנו בארץ, הריהי מולידה ומגבירה את חוסר־העבודה בארץ. בחורף הקשה שעבד עלינו ללא עבודה למאות עובדים התנחמנו בתקוות המרובות שנשקפו מעבודת־הבנין הרחבה באביב ובקיץ. בכל ערי הארץ, בחיפה, בטבריה, בירושלים, וביחוד ביפו התכוננו לקראת שנה של בניה רבה ואינטנסיבית.

בא האביב וכבר הגיע גם הקיץ– והתקוות הרחבות לא נתקיימו.

תכניות– בנין רבות וגדולות לא יצאו לפועל, והסיבה היא לא רק חוסר־כסף.

המעטת־העליה פגעה קשה בתעשיה הקשורה קשר אמיץ בכניסת אוכלוסין חדשים מן החוץ– בתעשית הבנין. העליה, היא הכוח הדוחף והמניע של הרחבת הבניה, וצמצום העליה גורם בהכרח לצימצום הבניה; ומכאן חוסר העבודה.

העובדה שמצֵרי העליה מתאַנים לחוסר העבודה ומצדיקים בו את סגירת השערים אינה צריכה להפחיד אותנו. כל המתבונן למציאות־החיים בעין בהירה ובלב ישר רואה ומכיר שריבוי אפשרויות העבודה בארץ יבוא רק עם הגברת העליה. ושתי שנות העליה יוכיחו: לאחר שנכנסו לארץ יותר מעשרים אלף איש נתחדשו ונתרחבו כמה וכמה מקצועות עבודה במלאכה וחרושת שקלטו כמעט את כל העולים והביאו ברכה גם לישוב הקיים. ואף פעם לא הגיע מספר מחוסרי העבודה אף לעשרה אחוזים ממספר העולים. לא ההגיון הכלכלי אלא הזדון המדיני רואה בחוסר־העבודה נימוק לעיכוב העליה. סגירת השערים בתור סגולה לחוסר־העבודה הריהי מעין ריפוי כאב ראש ע"י כריתת הראש. הגוזר על העליה גוזר על פריחתה הכללית של הארץ ודן אותה לקפאון ונוון חמרי ואפס עבודה. האחריות על חוסר העבודה ההווה בארץ מוטל בחלקו למצער על ראש אלה שהגבילו וצימצמו את העליה בזמן האחרון באמתלה של חוסר־עבודה.

תל־אביב, כ סיוון תרפב [קונטרס קטו]

ג    🔗

(בפתיחת ועידת אחדות־העבודה, בעין חרוד)

השנה האחרונה היתה שנת יציאה ובריחה מן הארץ. בכל כשלונותינו במשך עשרים השנים האחרונות לא היה ככשלון הזה, וכקלון הזה ובבריחה מן המערכה בשנה הזאת. אין אנו יכולים גם להתנחם בעליה החדשה. גם בכמותה וגם באיכותה באה ירידה. נתמעטה ונגרעה עלית העובדים. אף בשעה שכל כך ציפינו לה, אף בשעת רצון בלתי מצויה כזו– לא נענינו. הנדרשים לא באו. נראה כאילו נסתם מקור העליה, כאילו דלל מעין ההתנדבות החלוצית של טובי צעירינו והָעמדנו לפני כשלון ודלדול בעליה. אבל למרות האסון אשר בזה עלינו להביט בעינים פקוחות ואל נפַחד לראות את האמת הקשה.

כי מי שמכיר את הגולה ואת הנוער החדש אשר קם לנו בה, מי שיודע את הקשב הרב והאלם של אלפי ורבבות נעורינו לכל המתרחש בארץ, את הרטט של אלפי חברינו לקראת כל ידיעה המתקבלת מן הארץ, טובה או רעה– יודע, כי עוד כוחות רבים ועצומים גנוזים לנו, אשר יש לאל ידם להמשיך את הכיבוש העומד לפני הפועל בארץ.

הכוח הזה בא לידי שיתוק אחרי ההפרעות הפליליות של הממשלה, אשר ביד רשע ובזרוע קשה וע“י כל מיני גזירות החניקה את רצון העליה ואת זרמה ולאט לאט הביאה לידי שיתוק את המרץ הרב של הנוער שלנו. עלינו להלחם לא רק נגד הרשע של הממשלה, נגד הגזירות וההגבלות, כי אם עלינו להלחם נגד הפסיביות והרפיון שהגזירות הסבו בתוך נעורינו. את המלחמה הזאת לא ננהל בדברים כי אם במעשים. יש לנו להגיד דבר גדול לחברינו בחו”ל, לכל אותם הכוחות הרעננים בעם, אבל זה נגיד לא בדברים– כי לא דבר שפתים הוא חזוננו, הוא ניתן להאמר אך במפעל החי של היצירה, בסבל, בכיבוש, בהתאבקות. רק בשפת המפעל נוכל לאמץ ולזרז את הכוחות הנרדמים בתוכם. אבל את דבר המפעל הזה נוכל לעשות ולשלוח החוצה, אם כוחנו יהיה אתנו, אם אותו הכלי שיצרנו למעמד העובדים בארץ יהיה שלם בלי כל בקיע, אם הֵדו יהיה בלתי מזויף. אנחנו נוכל לעורר את כל הכוחות האלה רק אם נהיה פה לכוח מאוחד, ואז ישמע דבר עבודתנו, דבר מפעלנו בחו"ל. ולכן אמיץ כל כך הקשר בין הפועל ופעולתו בארץ ובין הגברת העליה. כי לא נהיה כוח בארץ אם לא תהיה עליה בלתי פוסקת אשר תרענן ותגביר כוחותינו. והעליה לא תתגבר אם כוח קליטתנו ומשיכתנו אנו, פה בארץ, לא יגדל ולא יעצם.

עין־חרוד, ח אייר, תרפד [קונטרס קעב].

ד    🔗

(למועצת ההסתדרות)

בפעם הראשונה בחיי ההסתדרות תתאסף המועצה הכללית מבלי שהדאגה הממארת לחוסר־עבודה תעיק עליה. אם כי פה ושם יש שעשרות פועלים בטלים מעבודה, אין מקרים אלה אלא יוצאים מן הכלל. חוסר־עבודה כתופעה ציבורית פסק זה חדשים. להיפך, במקצועות שונים מורגש לפרקים מחסור בעובדים. גם העבודה בסירוגין, יום, יומים, שלושה ימים בשבוע, שהיתה חזיון מתמיד בעבודת הבנין, כמעט שחלפה. בדרך כלל עובדים ששה ימים בשבוע ובקביעות. מספר הפועלים העסוקים בחקלאות ובנין הולך ורב מחודש לחודש. ושני מקצועות אלה סופגים לתוכם כמעט את כל העליה העובדת החדשה, ועוד כוח־קליטתם טרם דלל.

שעת־כושר זו מטילה אחריות מיוחדה על מוסדות ההסתדרות ומנהלתם העליונה– המועצה הכללית. אין איש יודע כמה תמשך שעת־רצון זו. כמה שבועות וחדשים עוד נהיה פטורים מדאגה מציקה זו, שבמשך שנים גזלה את מנוחתנו ומיטב כוחותינו, ועלינו להשתמש ברגע זו לתקן בדקי ההסתדרות, לסתום פרציה, ולשקוד על הרחבתה והתבצרותה.

*

ועל הכל עלינו עכשיו להפנות את כל תשומת לבנו ודאגתנו הנאמנה למעין־חיותה של התנועה ושל ההסתדרות– לעליה.

הגזירות המחפירות והמעליבות נגד העליה שנתחדשו מתוך בהלה ופניקה בשעת־חירום ופורעניות3, ושניסו אחד כך להצדיקן בנימוקים כלכליים ומדיניים כביכול– מוסיפות להתקיים גם לאחר שהבהלה עברה ונשכחה מלב והתנאים הכלכליים והמדיניים בארץ נשתנו תכלית שינוי. חוקי־סדום של השלישי ליוני עודם בתקפם, והממשלה עודנה משננת גם כיום הזה לעצמה ולאחרים את הרעיון הנבוב שאת מידת־העליה יש להתאים לכשרון הקליטה של הארץ, כאילו אפשר היה להתאים את מידת הקירות של איזה בית לגודל החלל הריק שבתוך הבית. יודעת הממשלה היטב מה שיודע עכשיו כל ילד בארץ שהגברת העליה מגדילה את כשרון קליטתה של הארץ– כי העליה בונה את הארץ. יודעת הממשלה כי השיטנה נגד העליה אינה מוצאת עוד אונים קשובות אפילו בקרב התושבים, ושהנרננים עשו את הקטרוג קרדום לחפור בו, ואף על פי כן היא עומדת במרדה ומוסיפה לקפל במידת־סדום של גזירותיה הנושנות את העליה המתפרצת עכשיו בכוח־איתנים בכל תפוצות הגולה.

הרֶשע של הפוליטיקה האימיגרציונית של הממשלה לא היה אף פעם כה בולט וגלוי ומנקר את העינים כברגע זה. כי גם האמתלא האחרונה שבה ניסתה הממשלה לחפות על זדונה– חוסר העבודה בארץ– אף היא נשמטה. המחסור המודגש עכשיו בארץ הוא לא בעבודה אלא בעובדים, ואף על פי כן קשה כקריעת ים־סוף הכניסה לאיש שאינו בעל מום ותשוש כוח, עול ימים או זקן מופלג הסמוך לשולחן אחרים– שרק להם מתיר החוק את הכניסה החפשית– אלא איש בריא ותמים שאונו במתניו ורוצה לחיות בארץ מיגיע כפיו.

אולם לא נצא את ידי חובתנו הפעם אם נסתפק רק במחאות ובטרוניות נגד הממשלה המתעללת בזכותנו הלאומית ומקפחת את תקוות־חייהם של אלפי ורבבות אחינו בכל קצוי־תבל. המצב בארץ ובגולה מחייב אותנו הפעם לפעולה נמרצה ולמאמצים מחודשים ובלתי פוסקים לשם הגברה מהירה ומתרחבת של העליה החלוצית והעובדת.

כי הנה למרות כל הגזירות והתעלולים המכוונים להצר את העליה העברית– הולכת העליה וגדֵלה, כי גם החוק הכי אכזר לא יוכל לעמוד בפני ההסתערות וההתקפה של צרכי החיים של עם שלם, ולחץ ההמונים היהודים הגדולים הדופקים על שערי הארץ מפלס לאט לאט נתיב גם דרך המשוכות והסכרים שהציבה הממשלה לחסום בפנינו את הכניסה לארץ. אולם כל כובד ההפרעות וההגבלות נופל דווקא בחלקה של העליה העובדת. ואנו עדים למחזה המדאיג, מסוכן־התוצאות, שעם גידול העליה בחדשים האחרונים הוקטן האחוז של העליה החלוצית.

ולא מפני שאפסו הכוחות החלוציים בגולה. להיפך, אף פעם לא היו לנו מחנות חלוצים רבי־עם כבימים אלה. לא יחידים ועשרות– למאות ולאלפים נוהרים עכשיו טובי צעירינו וצעירותינו לדגל החלוץ. ברוסיה ובפולין, ברומניה ובגליציה, בצ’כוסלובקיה ובגרמניה מכה תנועת החלוץ גלים אדירים ופורצת מיום ליום.

ואלפי חלוצים וחלוצות מצפים ומייחלים בעינים כלות לעלות לארץ. ועל הסתדרות העובדים בארץ הוטלה עכשיו התעודה הקשה ורבת־האחריות: לפתוח אח הארץ לעליתם.

על המועצה להקים ולסדר מוסד מרכזי חדש רב־פעלים וכביר־רצון, אשר ימלא בעליה את התפקיד שממלא המרכז החקלאי בהתישבות וסולל־בונה בבנין: פַתח, הַרחב והַגבר את העליה החלוצית העובדת ברשות ההסתדרות הכללית.

תל־אביב, כ טבת, תרפה [קונטרס רב]


 

ג. הכשרה חלוצית    🔗

חשוון תרפה, (“קונטרס” קצג)

מהוויכוח במועצת החלוץ בדנציג    🔗

מועצה זו היתה לי הפתעה משמחת– נתגלה בה גידול ושפע של כוחות חדשים. נראה, שמרכז תנועתנו בחו"ל עובר לתנועת החלוץ והנוער המתרכז סביבו. אני מעריך ומחשיב גם את הביטוי המגומגם, שניתן לתנועת הנוער בועידה שקדמה, אם גם ועידת הנוער לא עמדה על הגובה. החברים, שביקרו קשה את ועידת הנועד לא צדקו,– לא לפי דבריה וביטוייה נשפוט את תנועת הנוער, אלא לפי הכוחות הטמירים הגנוזים ומקופלים בחוּבה, שתנועת הפועלים בארץ צריכה ויכולה לסייע לגילויים וצמיחתם. וגם החלוץ, המרכז בתוכו כוחות יותר מבוגרים, אף הוא צריך לטפח– בהבנה רבה וביחס חברים נאמן– את קשריו, קשרי עבודה משותפת, את אגודות הנוער.

בוועידת ההסתדרות הבאה נצטרך להעמיד את שאלת פעולותינו בחו“ל, וביחוד בחלוץ ובנוער, כי האפשרויות והפרובלימות הכרוכות כעת בתנועת החלוץ והנוער הן נוגעות ונוקבות עד תהום קיומה– של תנועתנו בא”י.

חברי החלוץ דורשים במועצה זו מאת החברים בא“י תשובה ברורה ופוסקת בשאלת ההכשרה. היש צורך בהכשרה אם אין? אם בהכשרה אתם מתכוונים לקבוע דרך הפעולה וענף העבודה וצורת החיים של החלוץ לאחר בואו לארץ– הרי תשובתי היא שלילית. איני מאמין שדבר זה ניתן להעשות בחו”ל. הכשרה כזו נעשית בא“י, ורק בא”י. תנאי העבודה בא“י אינם תלויים בדרכי ההכשרה שלכם פה. דרכי הבנין והעבודה בא”י אינם נתונים למפרע, ושום הכשרה בחו"ל לא תקבע את גורלם מראש. יודעים אתם, שהעליה החלוצית האחרונה, לאחר המלחמה, באה לארץ בשאיפה של התיישבות חקלאית, וההכשרה היתה כמעט כולה חקלאית. אולם כשבאו לארץ ולא נמצאו האפשרויות והאמצעים להתישבות– אחזו בענפי עבודת אחרים, בכביש ובניין, מבלי שהיתה הכשרה מוקדמת. בעבודה הכשרנו את עצמנו. לא היתה לנו כל הכשרה בטבק– והנה נתגלתה פתאום אפשרות רחבה של עבודה בטבק, והיינו נאלצים להעביר מאות פועלים של בנין וענפי עבודה אחרים לעבודת הטבק.

גם ההכשרה החברתית הניתנת פה אינה מכרעת ומבטחת את צורת החיים בארץ. אתם פה אינכם יודעים ואינכם חיים את כל הקושי והסבל והניגודים וחבלי היצירה והמלחמה של הפועל בארץ. מה שנראה פה פשוט ובהיר וישר– מתנגש בארץ באלפי מעצורים. ורק בתוך חיי המציאות והתאבקויותיה הקשות נבחן הדרך ונקבעת הצורה ונמדדים הכוחות.

הדעה, שהובעה ע"י חברים אחדים, שההסתדרות תדאג בסידור העבודה באופן מיוחד לחלוצים– היא מוטעת ומסוכנת, היא סותרת את עצם מהות החלוץ והיא עלולה להביא תקלה לכל עבודתנו בארץ. “היות חלוץ” זאת לא אומרת תביעת זכויות– אלא העמס חובות. החלוץ בארץ אינו חלוץ,– אלא פועל. וההסתדרות אינה יכולה להפלות בחלוקת העבודה בין מי שהוא חלוץ ובין מי שהוא “סתם” פועל. אנו מחשיבים את החלוץ, שעליו לטפח בחבריו את החלוציות, אבל החלוציות אינה מתחילה בכניסה להסתדרות “החלוץ” ואינה מסתיימת בעליה לארץ– החלוציות האמיתית מתגלה בעבודה בארץ, בפעולות ובנאמנות בעבודה בארץ.

איני שולל את פעולת ההכשרה הנעשית עכשיו ע“י החלוץ– אם הכשרה זו אינה באה לעכב את העליה. לפני מונחת החלטת המועצה השלישית של החלוץ ברומניה האומרת “שאין הסתדרות החלוץ יכולה לכוון את עבודתה רק לפי צרכי השעה בארץ, כי אם לפי כל הפרספקטיבה ההיסטורית של בנין א”י העובדת”. ריזולוציה זו נתקבלה בתור תשובה לתביעת ההסתדרות להחיש את עלית החלוצים, לספק את צרכי העבודה, שנתרבו בארץ בעבודת הטבק. החברים מרומניה חושבים, שלא צרכי העבודה הממשיים שבכל שעה ובכל רגע קובעים ומכוונים את פעולותינו בא"י– אלא “הפרספקטיבה ההיסטורית” של הבחורים היושבים בצ’רנוביץ או בעיירה אחרת ברומניה. ובשם “פרספקטיבה היסטורית” זו מעכבים את עלית החלוצים הנדרשים לעבודה בארץ. אנחנו בארץ עושים את המאמצים הכי גדולים להאחז בכל עבודה. קטנה או גדולה, המתגלה לנו. אנו חותרים בתמצית כוחנו לכבוש כל עמדה, קלה וקשה, ואנו ננעצים בצפרנינו בכל אפשרות והזדמנות של עבודה,– ובהחלוץ יושבים אנשים בעלי “פרספקטיבה היסטורית”, שאינם רוצים “להשפיל” עצמם עד כדי סיפוק “צרכי השעה”– והפועל העברי בארץ עלול מחוסר עובדים להפסיד הזדמנות עבודה גדולה, שאולי לא תשוב עוד זמן רב.

הכשרה חלוצית היא זו המכשירה את החבר להיות מוכן להשתתף בעבודת הפועל העברי בארץ בכל התנאים. איני רואה את החלוץ כדבר נפרד מההסתדרות. תנועתנו בארץ וחו“ל היא חטיבה אחת, והסתדרות החלוץ, בכל אופן, צריכה להיות חלק אורגני של הסתדרות העובדים הכללית בארץ. עבודת ההסתדרות וצרכיה– הם עבודת החלוץ וצרכיו. הפרספקטיבה של ההסתדרות היא הפרספקטיבה של החלוץ– אנו מהווים מחנה עובד אחד, והמפקדה של המחנה הזה נמצאת בא”י, כי חזית־ההגשמה שלנו היא בארץ.

אנו עומדים עכשו בשעת־רצון בלתי מצויה בארץ. כל התנאים בעם היהודי ובעולם הגדול, התנאים המדיניים והכלכליים, הם ברגע זה רצויים. א“י נעשית להמונים הרחבים לשאלת החיים. העליה לארץ מתגברת. אולי יש בעליה זאת גם מן הפסיכוזה החולנית. איני בטוח, שכל אלה ההולכים עכשיו מפולין לא”י ייקלטו, אבל עליה זו היא רמז לאפשרויות העצומות, שאין אנו מעיזים כרגע לחלום עליהן. המצב בארץ הוא נוח. יש אפשרויות של רכישת קרקעות במידה עצומה. מצד התנאים המדיניים אין מניעה לעבודה רבה ואינטנסיבית. ומה שנחוץ עכשיו הוא כוח מאורגן גדול, שיש לו הכשרון והרצון לפעולה רחבה וגדולה ושיש לו תבנית פעולה. בלי תכנית בנין לא תיתכן הגשמת הציונות. מעשה רב ועצום זה דורש אמצעים כבירים וכוחות ענקיים, רצון דרוך והבנה צלולה מה ואיך לעשות. נחוצה תכנית של ריכוז כוחות וגיוסם, של פעולה ושל בנין. הדבר הגדול והענקי הזה לא ניתן להעשות באקראי, בסנוורים, ממילא.

באמרי תבנית בניין, איני מתכוון לאותה שאלה, שדנים בה עכשיו בחוגי החלוץ: מושב וקבוצה. אני מתכוון לתכנית המכוונת את כל כוחות התנועה בחו"ל ובארץ, המאספת את כל האמצעים הדרושים והמכוונת את בנין הארץ בקווים כוללים ויסודיים. הציונות הבורגנית לא תמלא את התפקיד הזה. לנו יש יתרון אחד גדול, שאין לציונות הבורגנית. יש לנו מרכז בארץ: הסתדרות העובדים הכללית. והוא הבסיס והמנוף של עבודתנו ותנועתנו העולמית, זהו גם המרכז והנושא של כל פעולת הבנין בארץ. מרכז־העבודה הוא הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית בארץ, הוא גם בית–היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת.

אולם רוצה אני, שתדעו, חברים, שההסתדרות עוד איננה שלמה. הרצון השלם, המאוחד והמזוקק של מעמד הפועל בארץ טרם התגבש. במקום רצון מרכזי, מדריך ורב־אונים עוד מתרוצצים רצונות נפרדים, שבורים ולקויים; במקום דרך אחת, דרך המלך של תנועת הפועלים, שיש לפניה משאת היסטורית– עוד מתפתלים שבילים צרים ועקלקלים המכוּוונים לצדדים; במקום משק הפועלים האחד, רב הענפים ועמוֹק־השרשים, אבל יחיד הגזע והסדן, יש לנו משקי פועלים רפים, מפוררים ומתחרים. עוד רעל הפירוד וההתפלגות מחלחל בתוכנו ומחליש את כוחנו. אך מאמין אנוכי באמת הגדולה, המקננת עמוק עמוק בנשמת תנועתנו, ברגש האחריות המפעם בתוך תוכה, ברצון היצירה המבריח אותה לכל חלקיה ופלוגותיה, ואני בטוח שהיא תדע להאזין לתביעת הרגע ותמלא את הצוו ההיסטורי, הקורא לה להֵחָלץ, להתלכד ולגייס סביבה את כל הכוחות ושברי הכוחות הנפוצים בכל הארצות: בחלוץ, בנוער, במפלגות הציוניות הסוציאליות, בכל אלה אשר יתאספו סביב הדגל של הסתדרות העובדים בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים.

גידול כוחות החלוץ מעיד על הגברת כוחה של ארץ־ישראל העובדת, על השפעתה המוסרית של ההסתדרות. תנועת החלוץ עכשיו היא יותר מהסתדרות להכשרה במובן הצר. בתנועה זו אני רואה התפרצות של כוחות כבולים, שהכוח המגנטי של הפועל בארץ מביא לידי גילוי ואקטיביות. בחו“ל אנחנו מפורדים ומפולגים עוד יותר מאשר בארץ, ופגימה זו מבקשת ומוצאת תיקונה בחלוץ. החלוץ הולך ונעשה לכלי האוגד ועוצר את כל חלקי התנועה האקטיבית שלנו בחו”ל, ונדמה לי, שהחלוץ עתיד למלא בחו"ל, בלא יודעים ובלי כוונה למפרע, את התפקיד שההסתדרות ממלאה בארץ. זהו, אולי, ערכו ותפקידו הגדול של החלוץ.

השלמה והכשרה להסתדרות– זו היא תעודת החלוץ וזו היא ההכשרה שצריכה לשלוט בחלוץ. לא הכנת חברים למשק זה או שני, לקיבוץ זה או אחר– אלא לקיבוץ האחד והמאוחד של מעמד הפועלים בארץ ששמו “הסתדרות כללית” ולמשק האחד והמאוחד ששמו “חברת העובדים”. בית קליטה אחד לכל החלוצים הבאים לארץ– בית העבודה של הפועל העברי בכל תנאיה, בכל סבלה, בכל קשיה וחדוות יצירתה וחבליה. ההכרה שהחלוץ צריך לנטוע בלב חבריו היא– ההכרה המעמדית, ההכרה שמעמד הפועלים הוא אחראי על גורל האומה ובידו גורל האומה. מעמד הפועלים בארץ איננו מועבר מחוץ על ידי העליה כהוויתו ובצורתו הקבועה והמסוימת בחוץ– הוא מהותך ומגובש מחדש בכור העבודה בארץ־ישראל. והחלוץ שעליו הוטל להשתתף בהכרה, באחריות ובנאמנות בעיצוב מעמד הפועלים, צריך להתכונן לתפקיד זה בהבנת כל הקשי של המעבר והחדירה לחיי העבודה.

הכלי הנאמן של עבודת כיבושנו בארץ זה הוא הקיבוץ, העובד על יסוד עזרה הדדית ואחריות משותפת בעבודה. כל הכיבושים הגדולים והקשים של הפועל העברי בארץ נעשו על ידי הקיבוץ. אנו עומדים כרגע לפני כיבושים חדשים– בהתישבות העמק, בחשמול, בבנין נמל. בחדירה לנגב– ונצליח למלא תפקידים אלה, אם לרשותנו יעמדו קיבוצים מסודרים ומאורגנים, מלאי־אחריות וחניכי משמעת בעבודה ובחיים. הצורה הכללית, שבה צריך החלוץ לחנך את חבריו היא הצורה הקיבוצית. אבל משגה כבד יעשו חברינו, אשר יחשבו שבקיבוצים הם פותרים את כל שאלות העבודה והחברה בא“י. הקלוּת והשטחיות שבהן נוהגים עכשיו בחו”ל, בחוגים אחדים של החלוץ, לפתור את כל שאלות ההתיישבות והחברה בא“י– הן מקור של קלקול מוסרי וחברתי לחלוץ ועלולות להזיק לכל עבודתנו בא”י. ישנם בארץ אנשים, שהתחנכו בחו"ל בקיבוץ וחיו בארץ בקיבוץ ובהתנקשות הראשונה את המציאות הקשה יצאו מהקיבוץ ונעשו חברי פרקצית הפועלים. חיי הקיבוץ אינם אידיליה נוחה וקלה. חברי הקיבוץ מתחבטים בשאלות קשות ומורכבות, שעדיין לא מצאו להן פתרון. השאלה המרכזית והיסודית בפעולתנו המשקית היא לא צורת המשק– אלא סוד הצלחתה הכלכלית.

יש בתוכנו הרבה חברים נאמנים גם לציונות וגם לסוציאליות, שאינם מאמינים בהצלחה הכלכלית של הקבוצה או אינם מוצאים לעצמם מקום בקבוצה והם דורשים אחריות אישית גמורה ומלאה על העבודה ועל המשק. ומושב העובדים יש לו מקום בהסתדרות. סכנה גדולה היינו ממיטים על עצמנו אילו נתנו בארץ ליצור הסתדרות עובדים מיוחדת או אפילו רק מפלגה מיוחדת של מושבי עובדים. הקומוניסט הפוסל את השתתפות חבר מושב העובדים בהסתדרות הוא משולל הכרה מעמדית. נושא הקומוניזם איננו החבר העובד בקומונה, אלא מעמד הפועלים כולו. כל החי על עבודתו מבלי נצל עבודת זולתו הוא חלק אורגני של מעמד הפועלים. ומי שיפריד ממעמד הפועלים את כל חברי מושבי העובדים, כל זמן שהם חברים בהסתדרות ושומרים על העיקר של עבודה עצמית ושמשקם הוא בחברת העובדים– הוא מתנקש בכוחו ושלמותו של מעמד הפועלים ומעמיד בסכנה גם את היצירה הקיבוצית שלנו בארץ. ברגע שנברא בארץ מפלגות־משק אנו מהרסים את יסוד בניננו בארץ. סוד הצלחתנו בארץ, סוד כשרון היצירה והכיבוש, נוכח תנאים קשים והתנגדות וחתירה מצד כל האלמנטים הרקובים של הישוב– הוא בהצלחתנו להקים את חזית העבודה המאוחדת, חזית המעמד. כל נסיון להעמיד במקום חזית זו– המקפת ומכנסת את כל החיים על עבודתם– חזית של צורה ישובית אחת, הנלחמת בצורה הישובית השניה ומתחרה בה– מערער את הבסיס המוסרי והחברתי של קיומנו.

עוד דבר: אנו עובדים לא רק במשקים שלנו. יש בארץ גם משק פרטי והוא הולך ומתפתח. וכל זמן שאין הוא מכוון נגד העבודה העברית– אנו מקדמים את צמיחתו ברצון. אנו מברכים כל אפשרות של הרחבת בסיס העבודה וכשרון הקליטה של הארץ. אולם כאן, במשק הפרטי, יש לנו מלחמה קשה, מלחמה כפולה: על זכות העבודה ועל תנאי העבודה. וגם לעבודה זו– ואולי ביחוד לעבודה זו– נחוצים חלוצים, בעלי הכרה מעמדית והכשרה נפשית חלוצית. החלוץ צריך לחנך את חבריו להשתתפות פעילה ונאמנה באגודה המקצועית, להבנת ולהכרת השאלות הקשות והמסובכות, שבהן אנו מתחבטים במצב המיוחד של שוק העבודה בארץ, בחוסר כל חוקי הגנת הפועל ובמציאות שוק רחב של עבודה זולה, בלתי מאורגנת, שהמשק הפרטי מנצל אותה במלחמתו נגד הפועל העברי ונגד הסתדרותו.

החלוץ צריך גם לפתח בחבריו את העֵרות המדינית והציבורית. העליה השלישית, שנתנה לארץ שפע של כוחות עבודה ויצירה, שהגבירו וחידשו את פעולתנו המשקית– לקויה במידה גדולה של פסיביות ציבורית ומדינית, העלולה להחליש את עמדותיו של הפועל העברי בישוב, בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים בין־הלאומית. לתנועת הפועלים בארץ יש הרבה חזיות. חזית העבודה היא, כמובן, המכרעת והיסודית, אולם אין אנו יכולים ורשאים לזלזל גם בשאר החזיות של הפעולה הישובית הציבורית והמדינית. מכוחנו והשפעתנו בחזיות אלו תלוי גם גורל עבודתנו והתישבותנו. וגם אלה דורשים הכשרה.

תעודת החלוץ היא הכשרת חבריו למילוי תפקידי העבודה, ההתישבות והכבוש של ההסתדרות הכללית בארץ, לפתח בהם את ההכרה, האחריות והמשמעת המעמדית, לחנך אותם להשתתפות פעילה, ערה ונאמנה בכל הפעולה הישובית והציבורית של תנועת הפועלים ובנין המשק של חברת העובדים בארץ.

דנציג, ח אלול תרצד [קונטרס קצג]

 

ד. כלפי פנים    🔗

אדר תרפה, (“קונטרס” רי)

וגם בתוכנו פשה הנגע– ואל נעלים עין ממנו. מחלת הליקווידציה דבקה גם בקצות המחנה שלנו. ולא רק פועלי ציון שמאל– אלה תלמידי “דואר היום” מצד שמאל– אלא גם חברים שעוד אתמול ושלשום עמדו בקצה השני של המחנה– נותנים ידם לליקוידטורים בארץ ובחו"ל ובני בריתם בהנהלה הציונית ובהנהלת מוסדותיה, נביאי “המעמד הבינוני” חסר־המעמד; גם בתוכנו יש אנשים החוזרים עכשיו על הפזמון הריק והמטומטם, חסר הבנה במצב הארץ ובצרכי העליה והכיבוש, הנשמע מפי כל האידיאולוגים של “היזמה הפרטית” והמעמד הבינוני כביכול, שעכשו, עם ריבוי העליה העממית, אין עוד כל מקום וצורך בכוחות חלוציים ובמאמצים לאומיים לכבוש עמדות בהתישבות ובעבודה. בנין הארץ והמשק, החקלאי והחרשתי, יבוא מאליו, בכוח ההון הפרטי והיזמה הפרטית, ואלה יקימו בארץ מעמד פועלים עברי, ועל כן– אין לתנועת הפועלים בארץ, אין להסתדרות הכללית, אין למפלגה הסוציאליסטית עוד כל תפקידים חלוציים בהגשמת הציונות הסוציאליסטית, ומעתה עלינו להיות תנועה רק “מעמדית” הדואגת אך ורק לצרכי יום יום. מבלי לברר כאן מה טיבה של הכרה “מעמדית” זו הרוצה להוריד את תנועת הפועלים בארץ למדרגה טרייד־יוניוניסטית מהסוג הכי פרימיטיבי שכבר עבר ובטל מן העולם גם בארץ של הטרייד־יוניוסמוס הקלסי– באנגליה,– הכרה “מעמדית” זו שאינה מבינה את ערך החלוציות במלחמת המעמדות של הפועל, ואינה מכירה בתפקידי הכיבוש ההיסטוריים של תנועת הפועלים בכל ארץ וארץ, עלינו שוב להזכיר ולחזור ולהזכיר את העובדה המכרעת והיסודית בתנועת הפועלים בארץ, את העובדה שבמרכז תנועתנו ובראש צרכיה עומדת שאלת העליה לארץ בלתי בנויה, המחייבת כוחות ומכשירי כיבוש מעמדיים וחלוציות מעמדית, אשר בלעדיהם לא יקום בארץ מעמד פועלים, ובלעדיהם לא תכון אותה המהפכה הגדולה אשר אליה ישא לבו הפועל העברי.

העליה היתה, והנָה– וכך תהיה עד עת קץ– הכוח המניע והמכריע בתנועת הפועלים בארץ, מעין חיותה וגידולה, מחוז תקוותה ומבטח עתידה. כל עמדה אשר כבשנו וכל צעד אשר התקדמנו לא יימודו באמת־המידה של הקיים, כי אם במידת הצרכים של העליה. כל מידה אחרת תשקר. קנה־המידה של הקיים הוא פסול לא רק מפני שהקיים הוא מעט ודל ורופף– אלא מפני שהקיים אינו בר־קיימא כלל מחוץ לסיכויים של העליה וההתיישבות החדשה.

החלוציות של תנועתנו מוטבעת לא רק באפיים הסובייקטיבי של נושאיה, אלא היא מוכרחת גם מפני התנאים האובייקטיביים של תנאי־המציאות שלנו.

בניגוד לארצות הגירה אחרות בא הנה הפועל העברי בתביעות ובצרכים העולים על אלה של הפועל המקומי, ומצא פה משק ירוד ודל ממשק הארצות אשר משם יצא. הפועל העברי לא יכול ולא רצה להוריד את דרגת־חייו עד כדי הסתגלות לתנאי העבודה הקיימים ולא היתה לו כל אפשרות לחדור לתוך המשק הפרימיטיבי הנמצא בארץ. ולא היה הפועל העברי מוצא מדרך־רגל בעבודה בארץ אלמלא הצליח לבנות לעצמו משק פועלים אשר שימש מקלט־נאמן לכשרון־פעולתו והקל עליו את כיבוש העבודה למקצועותיה; על ידי פעולתו המשקית ברשות עצמו ובעזרת ההון הלאומי עלה בידי הפועל העברי לחדור גם למשק הפרטי היהודי הנבנה בכוח הדחיפה והתמיכה הלאומית, וגם הצליח במאמצי־מלחמה קשים לכבוש במשק הפרטי תנאי עבודה המאפשרים את קיומו על אף התנאים הירודים השוררים במשק הכללי ובשוק העבודה הארצי.

אולם כל הכיבושים האלה בעבודה, במשק ובהתיישבות אינם עדיין חי נושא עצמו, ובלי חיזוק והמשך והרחבה בכוח העליה וההתיישבות החדשה– אין להם כל אחיזה וקיום. עם הפסק המאמצים החלוציים בהתישבות ובעליה, עם דלדול הכוחות המחזקים את עמדת העבודה העברית בארץ– עלול כל הבנין אשר בנה הפועל העברי, כל הכיבוש אשר כבש גם במשק הלאומי וגם במשק הפרטי– להתערער ולהתקעקע עד היסוד.

וגורל תנועתנו, בהווה ובעתיד, תלוי במהלך העליה במשמעותה הרחבה והמקפת: בהכשרת העליה בחו"ל ובכשרון קליטתה בארץ, בעליה החלוצית וההון הלאומי, במשקלנו בתוך העליה הכללית, בהשפעתנו בתנועה הציונית ובישוב, בתנופת העליה העובדת ובטיבה החברתי והלאומי והכרתה הסוציאליסטית והחלוצית. המפעל הקיים של ציבור הפועלים בארץ, המפעל המשקי, המקצועי, הישובי, התרבותי יתרחב ויתבצר או ידולדל ויימך– לפי כוחנו וערכנו בעליה הבאה. הכוחות והגורמים הפועלים בעליה ובהתערותה בארץ– אלה יכריעו את גורל פעולתנו ותנועתנו לשבט או לחסד.

תל־אביב, כד אדר תרפה [קונטרס רו]

 

ה. ממצור להסתערות    🔗

ניסן תרפח, (“קונטרס” שלג)

(מתוך הרצאה במועצת במועצת הבחרות הסוציאליסטיות)

אנחנו עומדים עכשיו לא בחזית קשה, – בחזית קשה אנחנו נמצאנו תמיד ונימצא עוד הרבה שנים, – אלא במצור, תנועת הפועלים בארץ ישראל ואתה כל התנועה הקשורה בנו בגולה נמצאת בשעה זו במצור. צרו עלינו מכל הצדדים, אנחנו מוקפים אויבים ופגעים: הפועל במושבה, הפועל בעיר, הפועל במשק העצמי שלנו הם במצב של מצור. בעיר אנחנו נצורים מחוסר עבודה, במושבה נוספו לנו על חוסר העבודה איבת הפרדסן היהודי, פחדו בפני הפועל היהודי, ובמשק העצמי, אשר שם כאילו אנחנו אדונים לגורלנו, גם שם אנו עומדים במצור. אנו עומדים במצור של איבת בעל הבית הציוני. הוא כרגע המושל בכיפה. דווקא בשנה שהתגלתה כל היכולת המשקית שלנו, דווקא בשנה שאנחנו רואים את ראשית נצחוננו המשקי, דווקא בשנה זו נערכה התקפה גדולה על המשק העצמי של הפועל ע“י בעל־הבית הציוני. ולא רק אנחנו, תנועתה פועלים ומפעל תנועת הפועלים, אלא כל התנועה הציונית היא כרגע במצור, במצור ובמחנק, שגילויו הכי בולט הוא סגירת שערי הארץ. אנחנו בעצמנו כבר כל כך השלמנו את הדבר, שכבר חדלנו להרגיש בו. אין אנחנו מתפלצים יותר לדבר, ששערי ארץ־ישראל פתוחים אך ורק בכיוון אחד, בכיוון לחו”ל; שפסקה כל עבודה התישבותית חדשה; שדללה האמונה הציונית, שאלה המתימרים להיות מנהיגי התנועה הציונית זורעים אי־אמון וליקבידציה בתוך שורות התנועה הציונית. התנועה שלנו בגולה, תנועת החלוץ, נמצאת במצור, ולמרות כל הסתערותם לארץ, חסומה בפניהם הדרך לארץ־ישראל, המקרה הוא הדבר, אם זה חזיון חולף? האם יש להתגבר על זאת, וכיצד?

השנים הראשונות שלאחר המלחמה היו שנים של העפלה חלוצית גדולה ושל כיבוש חלוצי גדול בארץ; תיכף אחרי תום המלחמה התפרץ הנוער העברי לארץ־ישראל, הגדיל את מחנות ציבור הפועלים וכבש את הכיבושים הגדולים בעמק מצד אחר ובבנין מצד השני, וכל התנועה הציונית, לא רק שלנו, גם התנועה הציונית הכללית, גם התנועה הציונית הבעל־ביתית, התפרנסו מכיבושים הללו וינקו ממקורות היצירה וההעפלה של הכוחות החלוציים הללו. בשנים ההן היה רק אומר אחד לכל העסקנים ונושאי דגל הציונות בעולם: החלוץ והמפעל החלוצי בארץ־ישראל. בעקבות הכיבושים הגדולים הללו החלה עליה עממית גדולה לארץ, עליה המונית, אשר שטפה ועברה את גדות החלוציות וסחפה אחריה שכבות עממיות רבות מאוד. הסתער על הארץ מה שקוראים בשם המעמד הבינוני. אולם ההתפרצות של העליה העממית הגדולה הזאת, אשר לה התפללנו ואשר רק היא תבנה את הארץ, קרה לה אסון ומכוח יוצר הפכה לנו לרועץ, כי לעליה עממית זאת חסר היה מה שהיה לעליה החלוצית. העליה החלוצית, ההתפרצות של 25־20 אלף חלוצים, זכתה למצוא בארץ מדריכים ומפלסי נתיב, אשר התכוננו לקראתה ואשר כיוונו את דרכה, ואשר בנסיונם במשך 20 שנה, בנסיונם הקולקטיבי בארץ בכל ענפי הפעולה, בכפר ובעיר, בעבודה ובתרבות, בארגון ובחיים הציבוריים, היו להם למורי דרך, שימשו להם מחנכים עוד בגולה, – כי נוצר ע"י העליה השניה מפעל גדול, אשר היה לכוח מחנך בשביל אלפי החלוצים, עוד בטרם בואם לארץ, והכשירם לקראת שינויי הערכין, אשר נתבעו מהם בארץ הזאת, וראשי החלוץ באו לארץ הזאת בהכשרה ידועה, והיו מוכנים במידה רבה לקראת התמורה הרבה בכל חייהם, בהווי שלהם, ביחס שלהם, בסידור חייהם הפרטיים, הודות למפעל שיצר הפועל בארץ במשך עשרים שנה. חינוך זה חסר לעליה העממית הרחבה.

ואנחנו עומדים כרגע בתוך תקופת ריאקציה של הציונות הבעל־ביתית נגד כל המפעל הציוני בארץ, באשר התגלה, שהמפעל הציוני היחידי בארץ הוא מפעל הפועל. ומתוך אכזבה בדרכו, ומתוך כשלון פעולתו הוא, בא הבעל־הבית לידי חוסר אמונה בציונות עצמה, ומתוך שמפעלו הוא נכשל, ומתוך שדרכו היא נכשלה, חושב בעל־הבית הציוני, שכל הציונות נכשלה. וזה פשר הליקבידציה, המתגלה עכשיו בכל חוגי הציונות הבעל־ביתית, עד המנהיגים הראשיים של הציונות הבעל־ביתית. ושוב, מעין מה שהיינו לפני 25־20 שנה במושבות, קומץ של בודדים, בלתי מובנים, כך היינו שוב עכשיו – אמנם במסשטב יותר גדול. ציבור הפועלים בארץ נעשה מבודד בתוך התנועה הציונית; לא רק בודד במפעלו, אשר אין לו עזר ואשר אין לו יחס חיובי בתוך התנועה הכללית, אלא בודד באמונתו, בודד באמונתו הגדולה ליצירת המדינה העברית בארץ־ישראל, בודד באמונתו באפשרויות הכלכליות הרבות הצפונות בארץ, ביכולת הרבה, שישנה בתוך חוגי העם העברי לבנות את הארץ.

יש עוד סיבה אחת לאותה הבדידות ואותו המצור, אשר בהם נמצאת כרגע תנועתנו. תנועתנו בארץ ישראל היא תנועה של מרד. היו הרבה תנועות מורדות בתולדות העם היהודי. אם נקח רק את המאה האחרונה: – תנועת ההשכלה, זאת היתה תנועת מרד נגד הגיטו, נגד חיי הגיטו, התפרצות גדולה למרחב, לאנושי, למידת ערכין אנושיים. והתנועה זאת חידשה את החיים היהודיים, למרות כל השלילות שהיו בה. היתה תנועת מרד שניה, חיבת ציון. היתה תנועת מרד שלישית, תנועת הפועלים היהודים בעולם, ה“בונד”, אשר מרד בשפלות של היהודים, בפחד שלהם מפני הגוי, בדכאון של בעל המלאכה היהודי ושל הפועל, אשר היה הראשון, שהרים את נס המלחמה בעד שיווי־זכויות ובעד ארגון הפועל ובעד מלחמה קולקטיבית אקטיבית לארגון חיי היהודים. – היתה עוד תנועת מרד גדולה, הציונות המדינית, אשר בבת אחת זקפה את הקומה הלאומית של היהודים, הציגה את הפרובלימה של העם היהודי כפרובלימה אינטרנציונלית, אשר לא הסתפקה יותר ב’ראוונאפראביה'; אשר אמרה שויון לאומי, שויון מדיני, מדינה, עם כמו כל העמים, – וכל התנועות הללו, שבאו למרוד במציאות הדלה, העלובה של חיי היהודים, נתקלו בהתנגדות גדולה מאוד, נתקלו בהתנגדות של האינרציה והמסורת. אולם לא היתה תנועת מרד כ"כ עמוקה כתנועת המרד, אשר הרים הפועל היהודי בארץ כל המרידות הנזכרות היו פחות או יותר אך ורק בשטח המחשבתי־הציבורי, בשטח החיים הציבוריים, ולא נגעו לחיים האישיים, לא נגעו ביסודות הקיום של האנשים. והנה קמה בתולדות העם היהודי תנועה חדשה, קם מרד של הפועל העברי, אשר מרד בבת אחת לא ר ק בגולה, הוא מרד גם בציונות, הוא מרד גם בסוציאליזם, אשר שררו ברחוב היהודי, והרים על נס שינוי הערכים הכי יסודיים בחיים האישיים, בהווי, – את שינוי הערכין מתוך ההגשמה והפועל הזה, אשר העז כל כך למרוד בכל היש היהודי, גם ביֵש של אותן התנועות, אשר לכאורה באו לרומם אותנו מהשפלות הזאת, בציונות מצד אחד ובסוציאליות מצד שני, הפועל הזה הוכרח להיות בודד גם בתוך התנועה הציונית וגם בתוך תנועת הפועלים.

מעטים האנשים, אשר יעיזו כאשר העזנו אנחנו. והגורל הזה הגורל להיות בודדים, (לא) הוא גורל של תנועה מורדת גדולה; הבדידות הוא לפעמים גורם של חולשה ולפעמים של כשלון, – כי המחנה המועט הוא קצר אונים ביחס לתעודות הגדולות, אשר הציג לעצמו, – אבל יש שבדידות זו היא הערובה לנצחון. כי אם אנחנו עכשיו נצורים מכל הצדדים בארץ, בעבודה, במשק, בתנועה הציונית, בתנועת הפועלים היהודית, אם אנחנו מוקפים אויבים, – הרי בפנים אנחנו הננו מבצר. לא המבצר האחרון, כי אם המבצר הראשון. אנחנו הננו המבצר הראשון של המהפכה היהודית הגדולה, אשר בה צפונים כל הכוחות המרובים הגנוזים בתוך העם היהודי; הכוחות הסמויים מעינינו, אבל קיימים ופועלים במסתרים. כי לא מאפס באנו, כי אין נוצר יש מאין. לא מתוך חלל ריק הופיע ציבור זה של 80,000 פועלים, הנושא את ההגשמה הנועזה של המרד הכי גדול בהיסטוריה היהודית. לא, אנחנו בעצמנו הננו פרי של כוחות גדולים מאוד המפעמים בחובּה של ההיסטוריה היהודית.

לא במקרה בא כל אחד מאתנו הנה. לכל אחד מאתנו אולי ידמה שאותו קרה מקרה. אבל לא מקרה הוא הדבר הזה, אשר קרה ל־30,000 איש, לא מקרה הוא הדבר, אשר 30,000 איש מכל קצוי תבל חוללו בחייהם את שינוי הערכים הכי עמוק, אשר חולל עד היום הזה איזה ציבור אנשים שהוא. די רק שכל אחד ואחד מאתנו יזכור, מה היה, איך חי, מה היתה לשונו, איך הרגיש, איך התיחס לענינים לפני 10 שנים, לפני 15 שנה או לפני 5 שנים, בטרם בואו לארץ, ומה הוא עכשיו, איך הוא חי, איך הוא עובד, מה הוא מרגיש כרגע. איזו מהפכה עצומה עברה על כל אחד ואחד מאתנו. האמנם כל זה היה מקרה, האמנם כל זה היה רק דבר אישי, האומנם מאחורי המהפכה הזאת אינם עומדים כוחות עצומים, אשר אינם נראים לעין, כמו שלא נראית לעין הסערה המכה גלים בים? אותם הכוחות ההיסטוריים הפועלים בקרב העם היהודי הכריחו, דחפו בכוח איתן את כל אלה שהם הכי רגישים בתוכו, את כל אלה שהם הכי אקטיביים, את כל אלה, אשר חוננו בדקות ההרגשה וברגש חובה יותר עמוק, להיות הראשונים, – מה שקוראים בשם, שנעשה כבר בנלי מרוב שימוש, – החלוץ. אנחנו מבצר האבנגרד של המהפכה היהודית, אנחנו מוכרחים להיות בודדים, אנחנו מוכרחים להיות לא מובנים, כי אנחנו כובשים דרך חדשה בהיסטוריה היהודית. אנחנו מרדנו בכל ההוי היהודי, בכל החיים היהודיים, בכל התפיסה היהודית, לא רק הבעל־ביתית, גם הסוציאליסטית שבגולה, וכבשנו לנו דרך חדשה. והכוח אשר נתגבש בתנועתנו איננו הכוח של 25 או 80 אלף הפועלים והפועלות שישנם בארץ, אלא שהוא התגבשות ממוצה של כוחות היסטוריים גדולים, התלכדות של ניצוצות, אשר הבהבו בהיסטוריה היהודית בכל הדורות ובכל התקופות, הניצוצות של המאוויים המשיחיים, מאוויי הגאולה, אשר לבשו לבושים שונים ובאו לידי גילוי מחודש בתוך ציבור הפועלים בארץ.

הכוח הזה, אשר כבש לעצמו דרך חדשה, קרוי עכשיו לתעודה קשה מאוד: לכבוש את העם היהודי בשביל הדרך הזאת.

במשך 25 שנה היינו מרוכזים בהקמת מפעלנו בארץ וביצורו. יצאנו את הגולה, הוצאנו מהגולה את מיטב כוחות התנועה וריכזנו אותם בארץ. הגולה התרוקנה. היא התרוקנה ממיטב הנוער שלה, היא התרוקנה מכל כוחות ההעפלה והחלוציות, אשר התרכזו בארץ. הסחנו את דעתנו מהגורם העיקרי, היינו מוכרחים להסיח את דעתנו מהגורם העיקרי בהגשמת המפעל שלנו,–מהעם אשר נשאר שם. והעם הזה הופקד לבעל הבית, העם הזה הופקד לסוציאליסט היהודי הגלותי, וחינוכו נשאר בידים לא נאמנות. הדבר הזה, חוסר החינוך וחוסר ההכשרה של ההמונים היהודים, בא לידי גילוי טרגי ברגע הראשון שפרצה עליה גדולה. העליה העממית הראשונה לא היתה מוכשרה לתפקיד הבנין והמהפכה בארץ־ישראל. ואם אנחנו לא נכשירה, איש לא יכשירה. הפקרנו את האיש העממי היהודי.

אל נטעה מתוך מרכסיזם מזוייף לחשוש, שטבעי הדבר, שכל אלה שאינם פועלים – וזהו הרוב הגדול של העם היהודי – הם נגדנו, בני מעמד צורר לנו, המוכרח על פי טבעו להתנגד לנו. להיפך, הרוב הגדול של העם היהודי הוא משולל רכוש ואין לו שום תקווה להיות בעל רכוש, ואין לו שום סיכוי בעתיד לבנות את חייו על יסוד רכוש, על יסוד ניצול. הרוב הגדול של העם היהודי, אם יש לו עתיד של קיום, יש לו קיום רק בעבודה. ולא טבעי הדבר, שבעל־הבית היהודי, בעל הרכוש, בעל האינטרסים המעמדיים המתנגדים לנו, – שהוא יהיה השולט בהמונים הללו, שהוא יהיה בא־כוחם, מדריכם ומחנכם. כי אם נכון הדבר, שיש כחות היסטוֹריים הדוחפים והמושכים את העם העברי אל הארץ הזאת, לבנותה ולהבנות בתוכה – הרי אלה הם מניעים את ההמונים היהודים הגדולים לעבור לחיי עבודה בארץ, כי אין כל סיכוי ותקווה להמונים הגדולים אם לא בעבודה. התנועה החלוצית גופה יש בה ביטוי עמוק להכרח ההיסטורי הפועל בחיים שלנו, המצווה על הדור הצעיר לעבור לחיי עבודה, ואין כל יסוד לדבר שהמוני העם יהיו נתונים להשפעה בידי “בעל הבית”, בידי השונא המעמדי שלנו. לעקור את המוני העם היהודי מהשפעת העסקן הבורגני, הפובליציסט הבורגני, ולרכזם סביבנו בהגשמת הציונות בארץ – זוהי עכשיו חובתנו ותעודתנו. אנחנו עומדים לפני הצורך של הכשרת כוחות עממיים גדולים לקראת בנין ארץ־ישראל, אנחנו עומדים ערב תקופה חדשה בהתפתחותה הכלכלית של הארץ, ערב מפעלים משקיים גדולים: מטעים, חשמל, נמל, ים המלח.

נסתיימה תקופת ההסתערות והכיבוש הראשונה שלנו, אשר הצליחה להרים עליה עממית גדולה, אבל עליה זו לא הוכשרה לתפקידיה בארץ ונכשלה. ויש סכנה, שהמצוקה, חוסר העבודה, ההתקפות של שונאינו, הליקבידציה המתנכרת בתוך הציוניות הבעל־ביתית, אפיסות הכוחות של ההסתדרות הציונית, חילוף המשמרות בתוך הנהלת ההסתדרות הציונית, גל הפורעניות המרובות שעבר עלינו במשך שתי השנים הללו – יש סכנה, שהגל יאפיל את האופק הנפתח לפנינו, ויסיח אותנו מעבודת הכיבוש הגדולה, הכיבוש של ההמונים היהודים למפעל של הפועל היהודי בארץ. ועל כל אחד ואחד מאתנו לדעת, שיחד עם המלחמה נגד חוסר־העבודה, נגד ההתקפות נגדנו, נגד הממשלה, נגד ההנהלה הציונית המתנכרת, נגד השטנה המתפשטת בעתונות הציונית, יחד עם העבודה הקשה שהיא צריכה להעשות יום יום, – לא נעלים מעינינו את התעודה הגדולה האומדת לפנינו בתור ציבור שאינו רק נושא צרכים בלבד אלא נושא מפעל וחזון ויעוד; לא רק ציבור מטופל בצרות ובדאגות ובמצוקות, אלא צבור חלוצי המכין עצמו לקראת כיבוש עממי גדול. עלינו להפוך את כל מלחמתנו עכשיו. מלחמתנו נגד חוסר העבודה צריכה להיות לא רק מלחמה נגד הבטלה של אלפי פועלים; מלחמתנו בהתנכרות של ההסתדרות הציונית, צריכה להיות לא רק נגד מנהיג פלוני ועסקן אלמוני; מלחמתנו על המשקים, צריכה להתכוון לא רק נגד התנקשות במשק קיבוצי זה או אחר; עלינו להפוך את המלחמה הזאת למלחמה היסטורית בעד שינוי כל הדרך, בעד שינוי יחסי הכוחות בתוך התנועה הציונית ובעם היהודי; עלינו להפוך את המלחמה נגד חוסר העבודה למלחמה בעד התיישבות חדשה; עלינו להפוך את המלחמה נגד ההרכבה של ההנהלה הציונית – למלחמה בעד כיבוש ההמונים היהודים לדרך הפועל; אנחנו צריכים להפרות גם את סבלנו ומצוקתנו. תנועת הפועלים, אשר יש לפניה אפקים רחבים, דרך היסטורית, מחוייבת להפוך את הסבל ואת המצוקה למקור של מאמץ קולקטיבי גדול לקראת כיבושים חדשים. ואת דאגתה לעניני יום יום היא צריכה לשלב במלחמה מפרה ומהפכת את המצב בארץ ובתנועה.

ירושלים, יב ניסן תרפח [“קונטרס” שלג]

 

ו. לחידוש העליה החלוצית    🔗

שבט תרפט, (“דבר” 1115)

(בחגיגה לקבלת העולים החדשים)

בשם הועד הפועל של ההסתדרות אני מקדם בברכה את ראשוני החלוצים אשר פרצו את ההסגר שהיינו נתונים בו, אנחנו ותנועתנו אשר בחו"ל, זה שנתיים וחצי. התשואה הבלתי רגילה שעוררה חגיגה זו בתל־אביב ובכל הארץ, מאות חברינו שבאו מן המושבות להשתתף בחג ואלפי החברים שמריחוק מקום לא יכלו לבוא הנה, אולם עיניהם ולבם מופנים הערב למקום זה – כל אלה מעידים יותר משיש ביכולת מישהו להביע, מה לנו המאורע הזה. ואין אנו שמחים רק לתוספת מאה או מאתים חברים חדשים לעבודה ולבנין. שמחה זו בלבד הריהי מהולה בעצב רב, כי היינו רגילים כבר לקבל שבוע שבוע מספרים יותר גדולים של עולים. אך למרות הצער הרגיש כל הציבור – לא רק הפועלים, אלא כל הציבור העברי בארץ – שחג לנו היום. כי לא רק את בוא עשרות החלוצים הראשונים אנו חוגגים עכשיו, אלא את היד השלוחה אלינו מהעם היהודי הגדול, שבחוזק יד הועמדה מחיצה בינו ובין ארצו. בהתפרצות ראשונה זו של עשרות החלוצים אנו רואים גילוי חי של אותו הרצון הלוהט, הפועם עתה בעם היהודי – לשוב לארץ־ישראל. אנו רואים בכם, חברינו הבאים החדשים, את אות הברית הנאמנה בינינו ובין המוני העם שבגולה, את הבשורה המרנינה, כי למרות הכשלונות שנכשלה עבודתנו בארץ, למרות כל החומות וההסגרים וגם למרות הדיבות שהכושלים הוציאו על הארץ – לא עומם בקרב העם היהודי ובקרב הנוער שלו הרצון לשוב לארץ, לבנותה ולהיבנות בה. ולמען הביע רצון זה לא יכול היה העם היהודי למצוא שליח יותר נאמן מהחלוץ.

עמנו, עתיק יומין, אשר נעתק בחוזק יד מהאדמה, אשר נותק מן העבודה, אשר איבד את הדבר היקר והגדול שלא ידענו את ערכו עד בואנו הנה – הדבר היקר שאנו קוראים לו בשם מולדת; העם אשר נדמה היה לעולם כולו ולו לעצמו, כי כבר בלה מזוקן ואבדה תקוותו – הקים עכשיו בן־זקונים, המראה כמה כוחות חיים, מאויי־יצירה, כשרונות פעולה צפונים עדיין בעם זה. ואם יבוא מישהו פעם לציין את הדבר היותר גדול שגילה העם העברי בעשרות השנים האחרונות, לא רק בהסתגלות לחיי גולה אלא גם בהתנערות לחיים חדשים, אז יאמר: החלוץ! אותו המראה הגדול, אשר גם עמים אחרים, הרתוקים לאדמתם, המלאים כוח חיות, משתאים לו; המראה הגדול, אשר קומו בקרב העם הזה בני נעורים, גמולי עבודה, למודי בטלה, ילידי עיר, מפוזרים בארצות תבל; קמו לא מתוך התלהבות של רגע, לא כדי לחרף את נפשם על בריקדות – אלא לחיי גבורה יום־יום, שנה שנה, עשרות בשנים.

אנו מקבלים פה עולים מרומניה, מפולין, מגליציה, מגרמניה ומרוסיה. מובטחני שלא יתקנאו החברים מארצות אחרות אם אעמוד רק על שתים.

אם נס הוא החזיון החלוצי – הרינו רואים גם בתוך נס בדמות התנועה החלוצית בגרמניה. ארץ זו, מולדת הטמיעה היהודית, אשר ממנה יצאה תורת השמד, אשר המשפחות היהודיות המפוארות שבה, גדולי חכמת ישראל. ראו את בינהם ונכדיהם עוזבים את עמם, אשר ההתבוללות אכלה בישובה היהודי עד נפש – מארץ זו אנו רואים לא רק תשובה להכרה היהודית ולתנועה הציונית, אלא רואים אנו את המשפחות שהוליכו קודם את בינהן לשמד – שולחות עכשיו את ניניהן למושבות ולקבוצות בא"י, להקים יחד אתנו את האומה העברית על יסוד העבודה החלוצית.

ואולי גדול עוד מזה הנס שהתרחש בארץ אחרת, ארץ שגורלה ההיפך מגרמניה, אשר היתה עד ימינו מולדת האומה העברית בגולה מולדת הציונות, הספרות העברית, תנועת הפועלים היהודית – היהדות הרוסית. בתוקף המאורעות היא נכרתה כמעט מתוך עמה, ועתה היא נידונה להֶסגר ונחנקת, והציונות, א"י והשפה העברית נרדפות בה כבימי האינקביזיציה בספרד. אולם למרות הרדיפות האיומות, האלמות מאונס, ניתוק כל קשר עם שאר חלקי האומה, המאסרים והגלויות – קיימת שם תנועה של מיטב הנוער היהודי הנושא אתו גם למרחקי סיביר את האש הגדולה שהביאתנו הלום. אל כל חברינו הנאמנים והנרדפים אשר ברוסיה, אשר לא זכו עדיין להיות אתנו כאן אנו שולחים היום את ברכתנו – חזק!

כולנו, אשר עלינו לארץ לפני שנים אחדות ולפני חמשים שנה, יודעים את התלאה שעברה עליכם, העולים החדשים. אולם יותר מן העליה לארץ ישראל, קשה תהיה עליתכם בארץ. כי בואכם הנה אינו אלא התחלה לאותה עליה מתמדת של שנים ודורות העומדת לפנינו כאן. עברתם את המרחק מן החזון אל קרקע הארץ ורק עכשיו תיכנסו לחיים ותתחילו באותה הגשמה שדגלתם בה בחו"ל, וקשים יסורי עבודת יום יום לשם התעלות מתמדת – פי כמה מיסורי העליה.

לא אבוא לספר את כל מה שעבר על ציבור הפועלים המתכונן לחוג בקרוב את חצי היובל לעלית העבודה. במושבות ובמשקים תמצאו חברים שחיו, עבדו, סבלו ולחמו בארץ כל השנים האלה. בדבר אחד טוב גורלכם מגורלם. יהי לכם זה לסמל – באתם ומצאתם אספה זו של אלפי חברים. מצאתם ציבור של 25000 פועל מאוחדים, אשר הקימו עמדות משק, תרבות וארגון וכבשו כיבושים פוליטיים חשובים. כל אלה ייראו טבעיים בעיניכם ואולי לא תרגישו בכמה תלאות ומאמצים עלה הדבר. אבל המרחק בינינו וביניכם קטן הוא מאוד אם נביט לא לאחור, אלא לפנים. כולנו יחד – מתי מעט אנו לעומת העם שהארץ צמאה לקלטו, והמוני העם אשר רק הם מתקוותנו עודם רחוקים מא“י, וגם הנושאים את שם א”י – רחוקים מאותו התוכן האנושי והחברתי הגדול של חיי אומה עובדת אשר אנו מכניסים בו. וכאן אנו עומדים על הדברים המייחדים את העליה החלוצית הזאת לעומת כל העליות האחרות.

מארצות שונות, מגלויות רבות בא קומץ זה של 150 חלוצים, אך כולם מאוחדים בשפתם העברית. זוהי המהפכה שתנועתנו חוללה במחנה החלוצי, זהו אחד הכיבושים הזקופים לזכותה של תנועת פוֹעלי א"י – דבר שלא היה עוד כמותו במשך כל עשרות השנים, אשר קבוצת חלוצים שתבוא ארצה תדבר כולה, במאת אחוזיה, עברית.

הדבר השני המייחד את העליה הזאת הוא, שאנשיה זרו הלאה את הפרנסות הקלוקלות שעליהן חיו אבותיהם וכבשו להם את העבודה. הנוער הזה שבא מארצות שונות ומשכבות חברתיות שונות – הוכשר ובא לקראת דבר אחד – חיי עבודה בא"י.

והדבר השלישי – הם באו להיות חטיבה אחת עם ציבור העובדים בא"י. מרגע בואם הם יודעים – חברים הם לחברת העובדים בארץ.

בשלושת אלה – דגל השפה העברית, דגל העבודה ודגל ההסתדרות – באה העליה החלוצית לארץ. הדגל המשולש הזה שהונף בראשית העליה השניה – הדגל הנפרש במרחבי גולה מקוטב עד קוטב, – דגל זה מבשר לעם העברי את הבשורה הגדולה: עלה נעלה ויכול נוכל!

תל־אביב, יב שבט תרפט [“דבר” 115]

 

ז. מדיניות־עליה חדשה    🔗

שבט תרצג, (“הפועל הצעיר”)

(מהבירורים במועצת המפלגה לשאלת העליה)

כשאנו מדיינים בשאלות העליה, כמו בכל שאלות הציונות, אין אנו רשאים לראות את עצמנו כמפלגה הקובעת פרוגרמה שאחרים צריכים לקיים אותה, וגם לא כבעלי תביעות המוצגות למישהו מן החוץ. עלינו לראות את עצמנו כמפלגה האחראית בעצמה לענין גופו; ובשעה שאנו באים להכריע בשאלה עלינו להרגיש, כאילו בהכרעתנו בלבדה תלוי כל הדבר.

המציאות האובייקטיבית שמה לנו מזמן לזמן, שלא מדעתנו ובעל־כרחנו, תחומים והגבלות; ובדלית־ברירה אנו נאלצים להסתגל לסייגים אלה; אולם יש סכנה שבמשך הזמן יהפכו ההגבלות – מתוך הרגל – מדָבר שבאונס לדבר שברצון, מהכרח לפרוגרמה. יש שגורם אובייקטיבי – לחץ הממשלה, משבר כלכלי, אסון פוליטי – מכריח אותנו להצטמצם או להרתע לאחור, ושומה עלינו לדעת ולזכור, שאנו נכנעים במקרים אלה לכוח חיצוני. ואין לנו לתת בשום אופן שהכנעה ממושכת תיהפך לאינרציה ורוטינה של מחשבה ושל פעולה. מזמן לזמן עלינו לבדוק את דרכנו ולבחון את המצב הקיים משום מה הוא קיים: אם משום שאנו בעצמנו, מתוך צרכינו אנו, קבענו אותו, או משום שנגזר עלינו בכוח חיצוני.

מבחינה זו עלינו לבחון גם את המצב בעליה.

שלוש הן השאלות העומדות לפנינו עכשיו בשטח זה:

  1. עלית פועלים מקצועיים,

  2. עלית חוגים עממיים,

  3. הרחבת מידות־העליה.

לא ייתכן שלא תהיה לנו עמדה ברורה ומבוססת בעניני העליה, כי זוהי כרגע השאלה המרכזית והבוערת, ועלינו לדעת ברורות מי הם החוגים הראויים והמתאימים ביותר שיש להעלותם.

נדמה שיש שני סוגי־עולים שהם מחוץ לכל וויכוח. סוג אחד זהו שראוי להקרא בשם “מעמד בינוני”, אלא שהדימגוגיה משתמשת בהגדרה זו שלא במקומה. לפי הגדרת בא־כוח האיכרים בוועדת העליה נקרא בשם מעמד בינוני כל מי שאינו נכנס להסתדרות העובדים, בין אם הוא פועל, בעל מלאכה, רוכל או בעל פרנסה אחרת, בין שיש לו הון ובין שאין לו, ובלבד שהאידיאולוגיה שלו היא בניגוד ל“שמאל” , וכל אלה שרוצים קודם כל בהחלשת ההסתדרות נכללים ב“מעמד בינוני” זה, המהווה לא קטיגוריה סוציאלית־כלכלית, אלא פוליטית־אידיאולוגית.

אולם אנו דנים במושגים כלכליים חברתיים, ומעמד בינוני אמיתי, כלומר החוגים שישים להם לכל הפחות אלף לא"י – עליתו לארץ היא בלתי מוגבלת על פי החוק, ואינו זקוק לסרטיפיקטים. ואיש מאתנו אינו חושב לצמצם את עלית החוג הזה.

וישנו סוג שני, אשר מחוצה לנו הוא אולי עומד בוויכוח, אבל בתוכנו אין כל חילוקי־דעת בדבר ערכו הראשוני לגבי העליה – וזהו סוג העליה החלוצית. לשם כיבוש העבודה, לשם צרכי ההגנה ולשם תמורת־המבנה הכלכלי של העם היהודי, אשר בלעדיה לא תיתכן הגשמת הציונות, ישנו הכרח בעליה חלוצית ובהכשרה חלוצית. החלוציות לא רק שזמנה לא עבר, אלא שיש צורך חיוני בהגברתה. כל אלה הטוענים שאין עוד צורך בעליה החלוצית – היו מתנגדים כל השנים לעליה חלוצית. אם הם מצדיקים עכשיו את החלוציות שבעבר – הרי זאת מפני שאינם יכולים לעמוד בפני האמת ההיסטורית. הם רק מעידים על עצמם שהיו עד עכשיו מוכי־עיוורון. אבל הם טועים, אם הם סבורים שעכשיו נפקחו עיניהם. כמו שלא הבינו לפני עשר ולפני עשרים שנה את הצורך במאמץ חלוצי, ורק לאחר מעשה ידעו להעריך את חשיבותו, כך הם עכשיו אינם מבינים את סוד היצירה והבנין הזקוקים תמיד לכוחות חלוציים. כמו בשנים הקודמות אנו עומדים גם עכשיו – ובהיקף יותר רחב – לפני תפקידי כיבוש שלא ייתכנו בלי כוחות חלוציים. עלינו רק לשאול את עצמנו באיזו מידה העליה הנקראת חלוצית היא באמת חלוצית. לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה שטיב העליה החלוצית בשנים האחרונות נמצא בקו של ירידה, ולא כל עליה הבאה בשם החלוץ היא ראויה ומוכשרה באמת לשם זה ולתפקיד המוטל עליה. אבל אין זו שאלת מדיניות־העליה – אלא שאלת פעולתנו החינוכית וההכשרתית בגולה. דווקא מפני שצרכי הכיבוש ותפקידי הכיבוש התרחבו, עלינו להחזיק עוד ביתר שאת מאשר קודם את דגל העליה החלוצית ולעשות את כל המאמצים הדרושים למען יהלום הדגל את נושאיו, ובעליה שאינה חפשית, בעליה הנתונה בכבלי מיכסות ממשלתיות, עלינו להילחם על בכורת העליה החלוצית.

אולם אני נדרשים עכשיו לתת תשובה, הלכה למעשה, לשאלת הפועלים המקצועיים הנדרשים לארץ במספר יותר רב לרגל ההתפתחות המהירה של החרושת והבנין בארץ. ישנה כרגע תביעה, לפי דעת החברים הבקיאים בדבר, לאלף פועלים מקצועיים שאין להשיגם בארץ – ובגולה נמצאים אלפי פועלים כאלה המשתוקקים לעלות לארץ והמוכשרים להיקלט בה, אולם במסגרת העליה הקיימת אין להם מקום. דרך איזה קופא נעלה את הפועלים האלה? ברור שיש צורך בשינוי דרכי העליה, וצריכה להיווצר מסגרת נוספת על יד העליה החלוצית בשביל עלית בעלי־מקצוע שהארץ זקוקה להם, אם גם אינם נמצאים ואינם יכולים להימצא בתוך שורות החלוץ. אנחנו רק נצטרך להציג להם דרישות תרבותיות וחברתיות מסוימת ונתקין בשבילם הכשרה מיוחדת – אם על יד החלוץ או מחוצה לו.

יותר קשה היא שאלת החוג השני – שאינו בגדר מעמד בינוני, כלומר בעלי הון מספיק להתפרנס אך ורק מהונם, וגם אינו בגדר החלוץ והפועל המקצועי, וחוג זה הוא רוב מיניינו ורוב ביניינו של העם היהודי בגולה.

אנו נמצאים כרגע במצב שאין בו כל צורך לעשות תעמולה בשביל א“י, חיי היהודים בתפוצות עושים את התעמולה הממריצה ביותר – ע”י הריסת כל האפשרויות הכלכליות של ההמונים וערעור יכולת קיומם בגולה.

לפני 9־8 שנים התפרצה לארץ עליה עממית רחבה, ועליה זו למרות כשלונותיה המרובים, הביאה גם ברכה רבה לארץ. יהודים רבים בעלי אמצעים מועטים, ולפעמים כמעט בלי כל אמצעים, נאחזו בכברת אדמה, רכשו פרות אחדות או נאחזו במלאכות שונות, התנחלו וגם יצרו ישובים חדשים. חוגים אלה, שאינם נכנסים כמעט לשום קטיגוריה שבחוק הממשלתי – מתפרצים עכשיו באלפיהם לארץ. מהי התשובה שאנחנו, הרואים עצמנו אחראים, ואחראים יחידים, יכולים לתת להמונים אלה?

השלילה הגמורה הנשמעת מכמה חברים ביחס לחוגים אלה – אינה עומדת בפני הביקורת. נכון הדבר שתפקיד הציונות בתקופת ההגשמה אינו בהצלת יחידים – מועטים או רבים – אלא בבנין־הארץ, ועלינו לכוון את מעשינו בתקופה זו לא כלפי אלה שצריכים לארץ, אלא כלפי אלה שהארץ צריכה להם. עלינו לנקוט בכלל; לא הארץ בשביל העולים – אלא העולים בשביל הארץ, כל זמן שהציונות לא נתגשמה. אין אנו עוסקים במפעל פילנטרופי, ואין א"י ארץ של אימיגרציה. עלינו לעבוד מתוך חשבון היסטורי, וכל עולה ייבחן, אם הוא מועיל לארץ ומקדם את ההגשמה הציונית. ואנחנו נבכר להעלות מספר מצומצם של צעירים על מספר יותר גדול של זקנים, אפילו אם נדע שעל ידי כך נציל אותם מסבל רב, כי עלינו לעשות תמיד חשבון ציוני, ולא פילנטרופי.

אבל אין אנו יכולים להצטמצם רק בהתיישבות לאומית, זו תהיה התעלמות לא מוצדקת מן המציאות אם לא נראה שההון הפרטי, הזר לפעמים מכל רצון ציוני, נעשה כמה פעמים בעל כרחו, ולא פעם גם ברצונו, לגורם גדול וחשוב בשביל בנין הארץ וקליטת העליה העובדת. עובד יהודי ישנו לא רק בהתיישבות הלאומית. ישנם גם שנים־עשר אלף פועלים בהתיישבות החקלאית של ההון הפרטי – ההתעלמות מעובדה זו אין בה לא משום עמדה ציונית ואף לא משום עמדת־פועלים.

אבל לא רק זאת. אנחנו יצקנו דפוסים מסויימים בשביל עבודתנו בארץ. הדפוס הראשון היה דפוס הקבוצה. דפוס זה לא הוצק במחשבה תחילה, אלא נתגבש בפרוצס ממושך של חילופי הפועל היהודי למצוא אחיזה לעבודה עברית. יצקנו אחר כך את דפוס המושב. הצד השווה שביניהם – עבודה עצמית. ואמרנו: עבודה עצמית בתוכנו זהו הגבול שבין הסתדרות ובין לא הסתדרות. אבל השאלה היא אם זהו הגבול בין ציונות ולא ציונות? ואני מרשה לעצמי לומר שהגבול בין ציונות ובין לא ציונות אינה מזדהה עם הגבול בין הסתדרות ובין לא הסתדרות אי אפשר להגיד שמגדיאל נמצאת מעבר לא“י. אי אפשר להגיד אפילו שפתח־תקווה נמצאת מעבר לא”י. ואנחנו לא השלמנו אפילו עם העובדה שזכרון־יעקב וראש־פינה נמצאים מעבר לגבול א"י, אם כי הם כיום כמעט מעבר לגבול. שני הגבולות האלה אינם עולים בקו אחד, ומכאן יש מסקנה, שהעליה, אשר תימצא מעבר לקו של ההסתדרות אין לשלול אותה, אם רק היא תוכל להשתמר בתוך תחומי הציונות. וודאי שתעמוד השאלה מי קודם. אם יהיה לנו סרטיפיקט אחד בשביל שני מועמדים לעליה השווים בכל הדברים, אלא שהאחד יודע עברית והשני אינו יודע – נבכר כמובן את היודע עברית. אם אחד מהם קיבל הכשרה והשני לא – נבכר את המוכשר. אם אחד יהיה צעיר והשני זקן, נבכר את הצעיר. אנו קובעים סימנים ציוניים בעולים, וכל מי שסימניו מרובים – הריהו קודם לעליה.

אולם גם לאחר קביעת סימנים אלה עוד לא פתרנו את כל השאלה. יש המוני יהודים שאינם חומר להכשרה חלוצית, אין בהם גם בעלי מקצוע ואף אלף לא"י אין להם, ואין הם מסוגלים לקבל על עצמם תריג מצוות שלנו – הרצויה עליתם לארץ, שלא על חשבון העליה החלוצית?

כשם שלא נכון להגיד שההון הפרטי הוא אנטי־ציוני בכל המקרים – אם כי במקרים רבים הוא מזיק לציונות, – כך אין זה נכון להגיד שעלית חוגים עממיים אלה אינה ציונית. הראייה מ“העליה הרביעית” אינה מוכיחה כלום. עליה זו באה לידי משבר. נכון. אולם נסלף את האמת אם נעשה חשבון העליה הזאת רק על פי מספר היורדים שעזבו את הארץ והבאישו את ריחה או על פי אלה שפשטו את הרגל או עסקו רק בספסרות. העליה הרביעית היתה התחלה של עליה עממית, ולמרות מגרעותיה, הביאה ברכה רבה לארץ. חלק ממנה נכשל, מפני שהלך שולל אחרי הדימגוגיה הבעל־ביתית, שאין לה דאגה לציונות אלא שנאה לפועלים. חלק ממנה נכשל מפני שהיה עָקָר ופרזיטי. אבל חלק גדול של עליה זו הִפרה את הארץ ונאחז בה בהצלחה. העקבות החיוביים של עליה זו יש למצוא גם בתל־אביב וגם בדרך לפתח־תקוה ובשרון. איש לא יגיד שרמת־גן ובני ברק ומגדיאל אינם נכסים ציוניים. היו יהודים שבאו עם מאתים ושלוש מאות פונט ויסדו משק ונעשו לעובדים, הם ובניהם, ומתפרנסים מזיעת אפם וגם מפרנסים אחרים. האם אין לתת יד לעליה זו ואין להפרותה ולערותה בארץ?

עליה זו אינה מתבססת על עבודה בלבד או על הון בלבד. יש לה מעט הון והיא מוכשרה גם לעבודה, אם כי לאוו דוקא על טהרת העבודה העצמית. בכל זאת לא מתוך פרינציפ, אם כי למעשה, מהכרח כלכלי, בחלקה הגדול היא מתקיימת בעבודה עצמית. וידעתי שבהזדמנות הראשונה הם יפרצו את העבודה העצמית – אבל הם יהיו בכל זאת פרודוקטיביים, והתנועה הציונית אינה יכולה להסתלק מדאגת עלייתם והשתרשותם בארץ. אולם בקביעת סוגי העולים אין אנו ממַצים עדיין את עיקרה של שאלת העליה כפי שהיא מתייצבת לפנינו בשעה זו.

לאחר שיתוק העליה במשך שנים אחדות מלא כל אחד שמחה כשהוא רואה עליה של אלפים. בשנת 1932 נכנסו לארץ למעלה מעשרת אלפים איש. לעומת השנים האחרונות הרי זוהי התקדמות גדולה. אבל מה הן מידות העליה הזאת, לא רק לעומת הצורך של העם היהודי, – כאן נעמוד באמת לפני מידות אסטרונומיות – אלא אפילו רק לעומת הצורך של בנין־הארץ בשטח הזמן הניתן לנו לבצע את מפעלנו, כפי שאפשר לראותו מראש בתנאים ההיסטוריים שלנו? האם לא הגיעה השעה לתנופה פוליטית גדולה, כלפי חוץ וכלפי פנים, למען אפשר עליה עממית רחבה אשר תהלום את צרכי העם ואת היכולת הרבה אשר נתגלתה בארץ דווקא בתקופת המשבר העולמי? האם לא הגיעה השעה למאמצים פוליטיים מוגברים בקנה־מידה עולמי, כאשר עשינו בימי הצהרת בלפור, למען קשר שוב את ענין א"י עם הצורך לפתור את שאלת העם היהודי, ולמען הפוך את המצוקה היהודית הגדולה, את החורבן של היהדות בכמה ארצות, למנוף פוליטי רב־אונים אשר ירים את העליה ויחיש את בנין הארץ?

ואני מדבר לא רק על תנופה פוליטית לשם שינוי שיטת העליה של הממשלה – אלא גם על תנופה פנימית לשם גיוס אמצעים רבים, אם מתוכנו אנו ואם מבחוץ, אם בצורת מלווה לאומי או מלווה בין לאומי, כדי לאפשר התישבות גדולה, לא של מאות – אלא של אלפי משפחות לשנה בתקופה הקרובה על פי תכנית ערוכה ומכוונת. עלינו להתנער ולצאת מתוך העוגה הצרה אשר כוחות מכשילים ומעכבים מבחוץ וחוסר־אונים מבפנים ענו לנו כל השנים האלה – ולהרחיב את מסגרת העליה וההתיישבות ע"י פעולה פוליטית מוגברת ועל ידי מפעל כספי רב־היקף אשר יתאימו את מידות־העליה לצרכי בנין הארץ והגשמת הציונות. זוהי השאלה המרכזית העומדת עכשיו על הפרק ודורשת מאתנו פתרון.

כשהעם היהודי הולך ונהרס ונחרב במרכזי תפוצתו, וכשארץ־ישראל משווה את האי־הפורח היחיד בתוך עולם מוכה משבר אין אנחנו יכולים להשלים את המדיניות הקיימת של הממשלה ביחס לעליה. אבל שינוי מידות־העליה אינו רק ענין פוליטי ואינו תלוי רק בממשלה. זהו גם ענין של אמצעים קולוניזציוניים. כי לא לחלוקת החרדה העלובה שרבים מהפכים בה אני מתכוון.

נדרשת עכשיו עליה בקנה־מידה יותר רחב. אני יודע שאין זה בגדר של פוליטיקה מעשית אם נבוא עכשיו לממשלה ונגיד שתסיר את ההגבלות של העליה ותמסור את סידור העליה לרשות העם היהודי לבדו; אבל יש לתבוע שינוי יסודות הקונטרולה על העליה אשר יתן לנו אפשרות להכניס מספר עולים יותר רחב, מתוך קבלת אחריות התנועה הציונית על עליה מורחבת, ומתוך גילוי יכולת מורחבת של התנועה הציונית לקיים עליה מורחבת. כי שינוי העליה קשור בשינוי מידות ההתיישבות. עליה זוהי התיישבות – ז"א קרקע ואמצעים. מצב העם היהודי ומצב מפעלנו בארץ מאפשרים ומחייבים שינוי זה. מתוך גיוס גדול בתוך העם, מתוך ריכוז אמצעים יותר מרובים להתיישבות ומתוך תנופה פוליטית יותר מוגברת הדבר ניתן להיעשות.

אני זוכר כי בשעה שהתווכחנו על תנופה פוליטית זו לפני כשנה, אמר אחד החברים – שאין כל תקווה מהממשלה האנגלית, כי יש לה אינטרסים אימפריאליסטיים ואינטרסים אלה הם נגדנו. יש הודו ויש עולם מוסלמי – ואין זו אלא אשליה לסמוך על עזרת אנגליה.

איני רוצה לחלוק על תיאוריות אלו – כי אני חושב כל תיאוריה “אנגלית” בתור מוצא למסקנה ציונית – לפסולה ומסוכנת. היו בתנועה הציונית כמה הסברות מדוע אנגליה מעוניינת ומדוע אינה מעוניינת בציונות. היתה הסברה של סואץ ושל הבייבל, והיתה הסברה של הודו ושל פחד הערבים. והיתה תיאוריה אחת שפחד הערבים מביא לידי סיוע לציונות, והיתה הסברה שניה שפחד הערבים מביא לידי התנגדות לציונות. והיתה הסברה של סנטימנטים והסברה של אינטרסים, והסברה שנבנתה על כוחם של יהודי אמריקה והסברה שנבנתה על כוח היהודים בעולם. כל ההסברות הללו אינן עניין למדיניות ציונית. אנו לא באנו לתורכיה ולא באנו לחבר הלאומים אלא מתוך האינטרס החיוני של העם העברי. זה היה הארגומנט העיקרי והמכריע – וזה נשאר הארגומנט העיקרי והמכריע. לפעמים היו לו שומעים ולפעמים לא היו לו שומעים. ויש כמובן גורמים אובייקטיביים מדוע נשמע פעם ולא נשמע בפעם אחרת. יש שדברים אינם נשמעים מפני שנאמרים בלחש, ויש שדברים אינם נשמעים מפני שהאוזן תפוסה בעניינים אחרים. אבל אין כל התיאוריות וההסברות קובעות אם עלינו לדרוש ולפעול ואם לא. וביחוד כשאנו דנים במדינה כמו אנגליה. אימפיריה זו, הגדולה בעולם, יש לה המון אינטרסים מורכבים ומסובכים המתפשטים על פני כל כדור הארץ, ויש בה כל מיני סתירות וניגודים והתרוצציות, והיא עומדת בפני כל מיני מצבים משתנים ומתחלפים, ומרכז הכובד נעתק מפעם לפעם מעניין לעניין ומקום למקום, פעם הוא באמריקה ופעם באירופה, פעם בהודו ופעם באירלנדיה, פעם בחופש המסחר ופעם במסחר פרוטקציוני – ואין לבוא עם אמת־מידה אחת מסויימת ועם הנחות חנוטות הקבועות לעולם ועד. וכל גישה ציונית מדינית על יסוד תיאוריה אנגלית היא פסולה ומכשילה.

מבחינה עיונית אפשר לשאול מדוע בשנת 1930 ניהל דווקא פספילד – אחד מאבות הצהרת בלפור, פוליטיקה אנטי־ציונית, ומדוע אחר כך נתנה הממשלה את איגרת מקדונלד ומינתה את ווקופ לנציב בארץ. וכל זה נעשה ע"י אותה הממשלה. מה יש ללמוד מכך?

א) שיש חליפות באנגליה.

ב) שהגורם היהודי בא אף הוא בחשבון.

אין לדעתי אשליה יותר גדולה מזו מראות את העם היהודי כגורם פוליטי עולמי המכריע את דרכן של מדינות גדולות, כאנגליה. אף פעם לא היינו גורם כזה ואף פעם, כנראה, לא נהיה. אולם יש חוג־עניינים שכוחנו בהם הוא יותר גדול אפילו מכוחן של כמה מדינות גדולות. אם העניין אינו שאלת חיים של אנגליה, ואינו שאלת חיים של עם אחר – אבל גורל קיומנו אנו תלוי כולו בעניין זה, הרי כוחנו אנו בענין זה הוא גדול משל אחרים, ורצוננו ויכלתנו בעניין זה הוא גדול משל אחרים, ורצוננו ויכלתנו בעניין זה הם המכריעים. לא רק כוחה של אנגליה בכללה גדול משלנו אלא אפילו כוחם של הערבים גדול משלנו. הם מרוכזים בארצותיהם, הם גם שליטים בכמה ארצות. אולם לגבי א"י – שאינה מהווה שאלת חיים לא לעם האנגלי ולא לעם הערבי, ולעומת זאת היא מהווה שאלת־קיום, שאלת החיים והמוות בשביל העם היהודי כולו, לא רק מבחינה היסטורית מופשטת, אלא גם מבחינה אקטואלית וממשית, כוחו של העם העברי, רצונו ויכלתו של העם העברי הם הקובעים והמכריעים. זהו לדעתי היסוד למדיניות הציונית. ורק לאור ראייה זו אנו צריכים ללכת בפעולתנו הציונית.

וישנם שני גורמים יהודיים שאנו יכולים להניח על כף־המאזנים הפוליטיים, והם יכריעו את כל השאר: הגורם של מצוקת העם היהודי, והגורם של פריחת ארץ־ישראל. מצוקת העם היהודי עכשיו כל כך בולטת, כל כך מנקרת עיני כל העולם, אי אפשר להתעלם ממנה, כי היא פוגעת לא רק ביהודים, אלא גם בעמים שבתוכם אנו יושבים. והפריחה של הארץ? – היש עכשיו איש בעולם אשר לא יראה שפריחה זו נוצרה ע"י המפעל הציוני וקשורה בו, וגם פריחה זו בולטת עכשיו, ביחוד עכשיו, על הרקע של המשבר הכלכלי בארצות הגדולות ביותר והעשירות ביותר. ושני גורמים אלה יש להניח על כף המאזנים בשביל לשנות את מידות־העליה בהתאמה עם המפרה הציוני וצרכי העם העברי.

דבר זה צריך לעמוד במרכז המדיניות הציונית בשעה זו. ודבר זה אומר שינוי מדיניות העליה וגיוס אמצעים מתוך עזרה של אנגליה ושל חבר־הלאומים או ע“י מתן מלווה, או ע”י מתן ערבות, או ע"י העמדת קרקע וקונצסיה לרשות מפעל התיישבותי יהודי גדול.

הגיעה השעה שנעמיד מחדש בעולם הבינלאומי את שאלת העם היהודי בקשר עם ארץ־ישראל כשאלה אקטואלית. תנועה כתנועתנו הצפוייה תמיד למכשולים ומשברים וכשלונות צריכה להיות מוכנה לא להירתע מקטנות, כי כל צעד קטן וכל קורטוב של אחיזה מגדילים את התערותנו והשתרשותנו; אבל אנו צריכים להיות מוכנים גם לגדולות, ועלינו לדעת תמיד לתפוס שאנס גדול. כי במשחק הכוחות ההיסטוריים יש שמופיע שאנס גדול, שאם מחמיצים אותו אינו חוזר. זהו בבחינת אותו הרגע האחד בשנה, שלפי האגדה נבקעים בו השמים וכל בקשה שביקעת באותו רגע נשמעת. ולתנועה דרוש חוש לתפוס את רגע־הרצון. כבר הפסדנו הרבה בשתי שנים אלה, אבל שעת הרצון טרם עברה, ואל נחמיץ יותר. אנו נתבעים לתנופה חיצונית ולמאמץ פנימי – להתאים את מידות העליה וההתיישבות לצרכים ולאפשרויות של שעה גדולה זו.

תל אביב, ח שבט תרצג [הפועל הצעיר, 17־18]


 

ח. עליה פירושה התיישבות    🔗

ניסן תרצג, (״היינט")

א    🔗

מה שהתעמולה הציונית לא עשתה במשך עשרות שנים – עשתה המצוקה היהודית בזמן קצר. א"י נעשתה לשאלת חיים של המוני ישראל גם במזרח אירופה וגם במערבה. גם בעולם הישן וגם בחדש. לאלפים ולרבבות מבני ישראל מכל הגילים נעשה הסרטיפיקט האידיאל הגדול ביותר בחייהם.

ומתעוררת בכל רצינותה הגדולה והמרה השאלה: היש בכוחה של הארץ לקלוט את ההמונים העורגים לעלות? מי הוא החומר המעולה שהארץ זקוקה לו? ומה יש בידי התנועה הציונית לעשות למען הרחבת אפשרויות העליה לארץ?

ב    🔗

בשנת 1922 קבעה הממשלה האנגלית את העיקרון, שהעליה צריכה להתאים ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ בה בשעה. עיקרון זה נתפרסם בספר הלבן של צ’רצ’יל־סמואל, וההנהלה הציונית שהיתה מורכבת אז מוויצמן, סוקולוב, מוצקין, ז’בוטינסקי, ליכטהיים וסולובייצ’יק חתמה על הספר הלבן והתחייבה בכתב לנהל את הפעולה הציונית לפי העיקרונים אשר נקבעו ונוסחו ב“ספר הלבן”.

איך נתפרש למעשה העיקרון של הספר הלבן, העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית בה בשעה? במשך אחת עשרה השנה שלאחר הספר הלבן חלו שינויים רבים בהיקף העליה. היו שנים שהעלו לארץ למעלה מעשרת אלפים יהודים, היו שנים שהעלו רק אלפים אחדים! היתה גם שנה אחת שעלו בה למעלה משלושים אלף יהודים, והיתה שנה שמספר היוצאים גדל בה ממספר הנכנסים. וכל התנודות הללו חלו תחת אותה הממשלה ובהתאם לאותו העיקרון.

אמנם, במשך התקופה הזאת התחלפו הנציבים העליונים ארבע פעמים. אולם טעות היא לחשוב שתנודות העליה כרוכות בחילופי הנציבים. בימי הרברט סמואל (המחבר האמיתי של הספר הלבן משנת 1922) עצמו נשתנה מספר העולים משנה לשנה, ובימי נציבים אחרים קרה אותו הדבר. מובן שיחסו האישי של הנציב העליון יש לו השפעה ידועה על מהלך העליה, אולם רק במידה מצומצמת. הסיבה המכרעת בתנודות ובשינויים שבהיקף העליה יש לחפש לא במדיניות אשר לא חל בה שינוי יסודי במשך כל השנים, אלא במניעי העליה הפנימיים, במשק, בקצב בנין הארץ והתפתחותה הכלכלית.

ג    🔗

מה טיבה של יכולת הקליטה של הארץ וכיצד היא נערכת? תשובה נכונה לשאלה זו אפשר לקבל רק מתוך שאלה שניה: האם א"י היא ארץ של קליטה?

אנו יודעים שלפני המלחמה היתה א“י ארץ פליטה. אלפים מתושבי הארץ, בעיקר ערבים, אבל גם לא מעט יהודים מירושלים, צפת וטבריה (ערי “הישוב הישן”) היו עוזבים שנה שנה את הארץ. המשק הקיים בארץ, התנאים הכלכליים כמו שהיו לא היה בכוחם לפרנס את הישוב הדלול שהיה פה, ורבים נאלצו לקחת מקל נודדים ולחפש מולדת חדשה בארצות רחוקות – אמריקה, ברזיליה, ארגנטינה ועוד. היהודים שעלו לארץ במשך חמישים השנים האחרונות לא נקלטו במשק הקיים – אלא הושם עליהם ליצור לעצמם מקורות מחיה חדשים ולבנות ישובים חדשים. היהודים שעלו לארץ לא נתיישבו בכפרים הערבים אף לא בערים הקיימות, אלא יסדו כפרים חדשים והקימו שכונות ופרברים עירוניים חדשים. היהודים לא הלכו לעבוד בכרמים ופרדסים של ערבים, אף לא בבתי מלאכה וחרושת שלהם, אלא הם נטעו כרמים ופרדסים חדשים ובנו בתי מלאכה וחרושת חדשים. לא כמהגרים אלא כמיישבים באו היהודים לארץ. היהודים לא באו לא”י הקיימת, העתיקה, המצויה לפני בואם, הם באו לארץ חדשה שיצרו אותה עם בואם. רק בזאת יש לבאר את הפלא. שהארץ אשר לא יכלה לפרנס את תושביה הקודמים – נהפכה פתאום לארץ מושבת וקולטת ישוב חדש. ארץ הפליטה נעשתה ארץ הקליטה.

ד    🔗

האמת מא“י היא שזוהי ארץ של התיישבות, ורק ע”י כך ארץ של עליה. העליה לארץ מותנה מהמפעל הקולוניזציוני שקם פה ומתרחב. העליה היהודית אינה תלוייה במה שיש כבר בארץ, אלא במה שהולך ונוצר בתוכה מחדש. רק עליה בונה, יוצרת ומיישבת – מסוגלה להקליט ולהרחיב את כשרון הקליטה לעליה חדשה.

ההתיישבות הנאמרת כאן אין פירושה רק התישבות חקלאית, אם כי זו משמשת בסיס ומשען לכל מפעלנו ועתידנו בארץ. המדובר כאן על התיישבות במובנה הרחב – כלומר יצירת מקורות עבודה ואמצעי קיום חדשים בכל מקצועות הכלכלה בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, בבנין ובמלאכה ובכל שאר ענפי המשק.

העליה לארץ שומה עליה להיות כוח בונה יוצר ומיישב, כי בלי מקורות עבודה חדשים, בלי יסודות משק חדשים – אין בארץ מקום לעולים.

אין תפיסה מוטעת ומסוכנת מזו הרואה בעליה רק מעבר גיאוגרפי מהגולה לארץ. בהשגת רשיון עליה ובהסעת האנשים מארץ היציאה והבאתם לארץ אין העליה מסתיימת. האניות המעלות יהודים לארץ – יכולות גם לשאת יהודים מהארץ. במשך שתים עשרה השנים האחרונות (משנת 1920 עד סוף 1932) נכנסו לארץ למעלה מ־130000 עולים, אבל במשך זמן זה גם עזבו את הארץ למעלה מ־30.000 יהודים. בשנות 1926־7 בלבד יצאו את הארץ 12.400 איש.

העליה יש לה רק אז ערך ממשי לישוב ולציונות (ולעולים עצמם) אם יש בכוחה להתערות במשק הניבנה, זאת אומרת, אם יש ביכלתה ובכשרונה להשתתף בהקמת המפעל ההתיישבותי בארץ.

ה    🔗

היקף ההתיישבות קובע למעשה את כשרון הקליטה של הארץ בה בשעה.

מדיניות העליה של הממשלה ממלאה בלי ספק תפקיד גדול בקביעת ההיקף והקצב של העליה. ממשלה אויבת יכולה לעכב באופן מלאכותי את גידול העליה או גם להפסיקה לגמרי, כאשר קרה הדבר בימי הרברט סמואל ובימי צ’נסלור. אולם טעות היא לחשוב שמדיניות־עליה ידידותית כשהיא לבדה, מבלי הרחבת המפעל ההתיישבותי, יש בידה להרחיב אתה עליה ללא גבול. לפני המלחמה, כשא“י היתה רק אחד הגלילים באימפריה התורכית, והמעבר מסוריה וממחוזות תורכים אחרים לא”י היה לגמרי חפשי – לא שימשה א“י מרכז קליטה לשכניה, – אלא להיפך. שלושים אלף היהודים שיצאו בתקופה שלאחר המלחמה מהארץ עשו זאת לא מחוסר זכות־ישיבה. ואם גם נתאר לעצמנו לרגע ששערי א”י נפתחו לרווחה לעלית היהודים, ללא כל הגבלה וצימצום, לא ישתרשו בארץ המונים רבים, אם לא יוקמו בקנה מידה רחב מפעלי התיישבות חדשים בחקלאות ובחרושת אשר יקלטו את המוני העולים.

ו    🔗

אפשרויות העליה הגדולות לארץ מקופלות באפשרויות ההתיישבות הרחבות: בפיתוח האינטנסיבי של שטחי־ההשקאה באיזור החוף, עמק הירדן והחולה, בישוב מרחבי הנגב ועבר הירדן מעוטי האוכלוסין, בבנין חרושת רבת־ענפים בשביל “ההינטרלנד” הגדול שבמזרח, צפון ודרום לא“י; בהתקנת מפעל־ים רב היקף ותחבורת אניות בין חופי א”י ובין כל מרכזי היהדות בעולם.

יכולת הקליטה האמיתית של א“י אין להעריכה ולמדדה רק מתוך חקירות ובדיקות בארץ גופא, כאשר עשו זאת ה”מומחים" של הממשלה האנגלית, הופ־סימפסון ופרנטש, אלא יש לצרף מתוך ידיעה פנימית את הכוח הבונה ויכולת־היצירה ההתיישבותית של העם היהודי. שום מומחה לא היה יכול לחזות לפני 26 שנה כמה אוכלוסים יקלוט שטח־חולות של אלפי־דונמים אחדים שעל יד יפו, אשר עליו נבנתה העיר העברית החדשה. שום אכספרט חקלאי לא היה יכול לנבא מראש כמה מפותח, מנומר ואינטנסיבי יהיה משק־העבודה החדש שהוקם בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן, אילו ידע וראה רק את האדמות השוממות, ולא הכיר את הכוח החלוצי שבא להפרותן ולהפריחן. לא היישות הפסיבית הסטטית של הארץ – אלא הכוח האקטיבי, הדינמי של העם, הכוח היוצר והחלוצי של בונה החקלאות והחרושת, הוא הקובע את כשרון הקליטה האמיתי של ארץ ישראל.

המפתח לעליה מונח לא בארץ אלא בעם.

ז    🔗

העליה לארץ מן ההכרח שתהא עליה חלוצית, בונה ומיישבת. היקף העליה תלוי בהיקף המשק החדש הנבנה ע"י העולים. בלי התיישבות חדשה, בלי זרם של הון פרטי ולאומי, בלי חומר אנושי מתאים להקמת משק חדש – לא תיתכן עליה. ואם אנו רוצים בהרחבת עליה, בעלית־המונים – עלינו להרחיב את מפעלנו ההתיישבותי. כמובן שעלינו קודם כל לסלק את המניעות הפוליטיות, הגבלות־העליה מחוסרות ההצדקה – אבל זה בלבד אינו מספיק. המלחמה לעלית־המונים, אשר צריכה עכשיו לעמוד במרכז המלחמה של העם העברי ושל התנועה הציונית – תישאר מחוסרת־אונים ועקרה אם היא תופנה אך ורק כלפי־חוץ, כלפי ממשלת המנדט. יחד עם המלחמה הפוליטית לפתוח לרווחה את שערי הארץ לכל היהודים הרוצים והמוכרחים לשוב למולדתם – שומה עלינו לתכנן ולכונן מפעל־כלכלי רחב־מידות, מפעל התיישבותי גדול־היקף בעיר ובכפר אשר יקליט את העולים וישרישם לצמיתות בארץ.

עליה לארץ־ישראל פירושה התיישבות.

וורשה, 9.6.33 [“היינט”, 131]

 

ט. מערכת העליה    🔗

כסלו תרצד, (“דבר” 2589)

(הרצאה במסיבת עתונאים)

א. אל מה צוּווינו בשעה זו?    🔗

המחסור החריף בידים עובדות, אשר הורגש עוד בשנה האחרונה ונתגבר בחדשים האחרונים, ההתקפה אשר אורגנה על העליה היהודית בבת אחת בכל העתונות הערבית, הקיצוץ האכזרי של מיכסת העליה העובדת בחצי שנה זו, הגזירות הקשות על התיירות היהודית, מאורעות החמורים במחצית השניה של חודש אוקטובר ולבסוף ההודעה הרשמית אשר פירסמה הממשלה בשבוע שעבר על דבר הראיון של ראשי העיריות הערבים עם הנציב העליון – וכל זה לאור המצוקה האיומה של העם היהודי בעולם והאפשרויות המתרחבות בארץ לקליטת העליה היהודית – אי אפשר היה שכל זה לא ימלא את כולנו כאב, תמהון וחרדה עמוקה. אנחנו עומדים ברגע חמור מאוד ואנו מצווים בשעה זו קודם כל על שלושה דברים:

  1. לראות נכוחה, לראות את הדברים כמו שהם, לא להתעלם מהאמת המרה ולא להעלים אותה.

  2. לא להיבהל: לא להתפש לפניקה, להיסטריה ועצבנות, לא להגדיל את המבוכה ולא להחמיר את המצב על ידי דברים ומעשים בלתי מכוונים ובלתי אחראיים.

  3. לא שאננות ולא השלמה, לא להרתע ולא להרכין את ראשינו מתוך יאוש, אלא גיוס מלוא כוחנו בשביל הגנה על תמצית חיינו ועתידנו בארץ.

הדבר הראשון – ראיית האמת ומסירתה – חל קודם עלינו, על ההנהלה. הדבר השני – לשמור על כוחנו הכבוש, ולא להיתפש לפניקה – מוטל בעיקר עליכם, על עובדי ושליחי דעת הקהל היהודית. הדבר השלישי – הפעולה – חל על כולנו, על היישוב ועל העם היהודי.

ב.עלית־עם – צו קיומנו    🔗

מיד לאחר הקונגרס הציוני פירסמה ההנהלה החדשה הצהרה על קווי־פעולתה ומדיניותה כלפי פנים וכלפי חוץ ובה נאמר בין השאר: "השעה קשה וחמורה כאשר לא היתה זה דורות בתולדות עמנו…

"הפורענות המזעזעת והאיומה אשר התחוללה על היהדות הגרמנית, הטרגדיה הנוקבת עד התהום של אחד מקבוצינו בגולה, היא פורענות של העם היהודי כולו. לא ששים רבוא של יהודי גרמניה בלבד, אלא כל קיבוצי ישראל נפגעו ביסוד קיומם, כבודם וחייהם.

"חורבן היהדות הגרמנית, שנוסף על חורבן היהדות הרוסית, יחד עם הדילדול וההתרוששות של קיבוצי עמנו בארצות מזרח אירופה וארצות אחרות תובעים מאתנו עכשיו מאמצים יותר גדולים ויותר תכופים מאשר בכל הזמנים הקודמים. המוני ישראל נעקרים משארית עמדותיהם בגולה, ותקוותם האחת – עליה לארץ ישראל.

“להכשיר ולאפשר עלית עם זו והשתרשרותה בארץ – זהו צו קיומנו העליון והראשי בשעה זו, ולקראת מילויו המהיר עלינו לכוון עכשיו כל מאמצינו הפנימיים והחיצוניים”.

לא נעלם מאתנו שהתפקיד הראשי הזה להכשיר עלית עם לארץ תלוי בקושיים ובמאמצים גדולים מאוד, קושיים הנובעים מטבע העליה שלנו לארץ ומהתנאים המלווים אותה.

ג. מה זאת עליה?    🔗

בעליה לארץ אין לראות רק הסעת יהודים מארצות הגולה לא“י; השגת פספורט, ויזה וכרטיס אניה אינה עדיין עליה. עם העברת העולה מהאניה לחופי הארץ לא נסתיימה העליה אלא היא רק מתחילה כמעט. השאלה הגדולה של העליה אינה איך לבוא לארץ – אלא איך להישאר בה ולהשתרש בתוכה. עליה לארץ פירושה בנין משק, יצירת אפשרויות עבודה לקליטת העולים. עלית עם ובנין ארץ – היסודות השנים האלה של הציונות המתגשמת אחוזים ודבוקים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. העליה היהודית לא”י היא עליה התיישבותית, ולא תיתכן מבלי שיווצרו על ידינו מחדש מקורות פרנסה, אפשרויות עבודה, מפעלי חרושת וחקלאות ונכסי חומר ורוח לקליטת העולים. בלי יצירה משקית רחבה בכפר ובעיר, בים וביבשה, לא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעם היהודי.

העליה היהודית בארץ אינה דומה להגירה היהודית בארצות אחרות. יש כאן הבדל גדול ויסודי גם בגורמים הלאומיים, גם בתכלית ההיסטורית וגם בתנאים המשקיים והפוליטיים המלווים את העליה הזאת. בעליה זו אנחנו רוצים לא לצאת מגלות קשה לגלות יותר קלה, כאשר היה הדבר בהגירה היהודית לכל הארצות. בעליה זו אנחנו מתכוונים לביטול הגלות, להפסיק את הסמיכות האומללה שלנו על שולחן אחרים בכל המובנים, לבטל את התלות שלנו ברצון זר בין לשבט ובין לחסד. עליה זו מכוונת ליצירת חיי מולדת לעם היהודי.

ד. שני מפתחות העליה    🔗

פתיחת שערי הארץ לעליה כזו יש לה שני מפתחות: מפתח כלכלי ומפתח פוליטי. המפתח הכלכלי מסור בידי העם היהודי. המפתח הפוליטי בעיקר בידי ממשלת המנדט. אני אומר בעיקר, מפני ששני המפתחות הללו תלויים וקשורים במידה רבה זה בזה ואין אחד יכול לפעול בלי השני בכל העולה על רוחו.

עליה כזו לארץ מחייבת משטר עליה. היא מחייבת קודם כל משטר עליה פנימי בתוך הישוב היהודי בארץ, התאמת חיינו, יסודות משקנו, כל הציבוריות שלנו לקליטה מכסימלית ופרודוקטיבית של עליה. היא מחייבת העמדת כל אפשרויות העבודה שבמשקנו לרשות העולה, היא מחייבת את כולנו לעזרה ולהדרכה למען הקל את חבלי הקליטה הקשים שנתקל בהם העולה לארצנו. היא מחייבת גם משטר עליה מצד ממשלת המנדט. האמת היא – והאמת המרה – שלא תמיד ידענו ולא תמיד הצלחנו להשתמש בשביל העליה באותו המפתח הנתון ברשותנו אנו, לא תמיד ידענו להשתמש בשעת־הכושר הפוליטית אשר איפשרה לנו עליה יותר גדולה. אבל תולדות העליה העברית במשך חמש־עשרה שנים אלה הן בעיקרן תולדות התנגשויות קשות, פעם יותר קלות, פעם יותר חמורות, עם בעל המפתח השני, עם ממשלת המנדט.

ה. עליה בזכות    🔗

גם מבחינה פוליטית עליתנו לארץ שונה בהחלט מכל הגירה יהודית לאיזו ארץ שהיא. זו היא הארץ היחידה שאנו עולים אליה בזכות, לא בזכות יחידים. זכותנו לעליה אינה רק זכותם של אותם היחידים העולים לארץ, אלא זכות העם היהודי כולו. זכות זו הוכרה לא רק ע“י המדינה הממונה על הנהלת הארץ, זוהי זכות שהוכרה במשפט הבינלאומי, במנדט שניתן על ידי חבר הלאומים לממשלה הבריטית. יתר על כן – זכותנו לעליה אינה רק פרי האקט המשפטי אשר נאשר ברגע ידוע ע”י המשפט הבין לאומי – היא קודמת לאקט זה, והיא נובעת מהקשר ההיסטורי של העם היהודי עם הארץ הזאת. הקשר ההיסטורי הזה שימש יסוד להכרה הבינלאומית ומתנה אותה, ומשום כך אין ההכרה המשפטית נתונה לשינויים. בתוקף קשר זה ובתוקף הכרה בין לאומית זו אין אנחנו מהגרים בארץ הזאת, אלא הננו בבחינת חוזרים לארצנו. והדבר הזה של היותנו חוזרים לארצנו הוזכר באופן מפורש בהקדמה למנדט, הקובעת את כל אופיה של התעודה הבינלאומית הזו. בה נאמר בפירוש שאנחנו חוזרים לכונן כאן את ביתנו הלאומי. זכותנו לעליה בתורת חוזרים לביתם הלאומי היא לא רק טבועה באקט משפטי בינלאומי – שניתן בשעת רצון בת חלוף – אלא היא פרי הכרח מציאותי, המהווה אינטרס בין לאומי. לא רק העם היהודי בלבדו, אלא כל העמים שהיהודים חיים בתוכם מעונינים בעליה זו. יש גורמים בין־לאומיים רבי משקל שהביאו לידי הכרת זכות עליתנו לארץ, וגורמים אלה לא נחלשו מימי מתן המנדט, אלא להיפך, הם פועלים עכשיו עוד ביתר שאת.

ו. מידות העליה    🔗

בסיס היסטורי, מציאותי, בין־לאומי זה לזכות חזירתנו לארץ – אינו נתון לוויכוח, ופחות מכל יכולה ממשלת המנדט לחלוק עליו, כי הדברים האלה ברורים ומפורשים באותה התעודה הבינלאומית אשר על יסודה מנהלת ממשלת המנדט את הארץ הזאת. אולם יש וויכוח ממושך בינינו לבין ממשלת המנדט – וויכוח זה הוא שורש המשבר שאנחנו עומדים בו עכשיו – על מידות העליה.

עד 1922 לא היתה כל הגבלה פורמלית לעליתנו. בספר הלבן של 1922 הוגדרה בפעם הראשונה מידת העליה היהודית לארץ. לא הוכחש גם בספר הזה היסוד העיקרי של עלית היהודים לארץ, והספר הלבן מכריז במפורש שעלית היהודים לארץ הוא דבר שבזכות, אולם הוא מגדיר את כמות העליה היהודית. ההנחה היסודית של הספר הלבן 1922 היא ששיעור העליה היהודית בכל זמן נקבע לפי מידת יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ באותו זמן. מהגדרה זו ברור שאין קובעים תחומים מסוימים, סופיים, לעליה היהודית לא בזמן ולא בכמות, אלא שעם שינוי יכולת הקליטה המהווה גורם דינמי ומתחלף משתנים מזמן לזמן שיעורי העליה. לכך נוספו עוד שני תנאים החלים על העליה היהודית:

  1. שהעולים היהודים אינם צריכים לנפול למעמסה על תושבי הארץ בכללותם.

  2. הם אינם צריכים לשלול עבודה מחלק של התושבים הנוכחים בארץ.

התנועה הציונית וההסתדרות הציונית קיבלו אז את ההגדרה הזאת. את שני התנאים הנוספים היינו מקבלים על עצמנו גם אילו לא הוטלו עלינו מן החוץ. לא רק שאין אנחנו רואים זכות מוסרית לנו להפיל את עצמנו למעמסה על התושבים הבלתי יהודים בארץ, אלא העליה שתפול למעמסה על מישהו היא משוללת כל ערך לאומי בשבילנו ואינה מסוגלת להביא אותנו לאותה התכלית העיקרית שלשמה מכוונת עליתנו לארץ. לשם הקמת חיי מולדת יש מן ההכרח שעליתנו תהיה פרודוקטיבית, נושאת את עצמה. גם את התנאי השני – לא לשלול עבודה מאחרים – היינו מקיימים מאלינו, כאשר קיימנו זאת לפני הספר הלבן. כי לא על חשבון אחרים נוכל לבנות את מולדתנו בארץ, אלא בכוחנו אני ועל חשבון עצמנו. בהגדרה על יכולת הקליטה ראינו לא רק הגבלה שעד כאן תבואו ולא תוסיפו, אלא גם התחייבות פוסיטיבית מצד ממשלת המנדט, שבגדרי יכולת הקליטה המשתנה מזמן לזמן על ממשלת המנדט להקל את עליתנו לארץ. אולם הממשלה קיימה את ההגדרה הזאת רק מצידה המגביל, ולא תמיד איפשרה עליה במלוא המסגרת של יכולת הקליטה, והוויכוחים שהיו לנו עם ממשלת המנדט במשך כל השנים היו בשטח זה.

ז. הספר הלבן ואיגרת מקדונלד    🔗

לאחר מאורעות 1929 נעשה נסיון חמור לערער את כל היסוד של עליתנו לארץ. נתפרסם הספר הלבן משנת 1930 שנתן “פירוש” חדש ליכולת הקליטה ועשה בפירוש זה לאֵל כל אפשרות של עליה יהודית לארץ.

א. הספר הלבן הזה קבע שלא תיתכן עליה יהודית לארץ כל זמן שבארץ יש חוסר עבודה

ערבי, ויש זכות לממשלה להפחית או גם להפסיק את העליה היהודית כל עוד מחוסרי עבודה

ערבים אינם מועסקים בעבודה.

ב. הוא התקיף את היסוד אשר עליו נשענת כל העליה – את יסוד העבודה העברית.

הופרכה זכותנו לעבוד בעצמנו ולהקים את משקנו אנו בעמל ידינו.

ג. נפסלה כל עבודה שאינה מתמדת בתור גורם בחישוב העליה.

ברור היה שספר לבן זה עשוי לסגור את הארץ בפני עליה יהודית. ועדיין זכורה הסערה שקמה אז בתוך העם היהודי, שראה בספר לבן זה התנקשות בתקוות עתידו האחת והתכחשות להתחייבות המפורשת שהטילה על עצמה ממשלת המנדט. אולם לא רק העם היהודי, כי אם גם גדולי המשפט האנגלי כמו לורד הילשאם, סיר ג’ון סימון, שהם חברים בקבינט הנוכחי באנגליה, ראו בספר הלבן פגיעה במנדט, ובמכתב גלוי שנתפרסם בעתונות האנגלית קבעו שהוראות הספר הלבן אינן מתיישבות עם ההתחייבויות המפורשות שקיבלה עליה אנגליה. בעקבות מחאות אלה מבפנים ומבחוץ נקבעו ועדה קבינטית מיוחדת לשאת ולתת עם באי כוח הסוכנות בנשיאות וויצמן, ובמסקנה של המו“מ נוסח המכתב הידוע של מקדונלד לד”ר וויצמן, שבצורה של פירוש אוטוריטטיבי לספר הלבן קבע שיש לעם היהודי הזכות הגמורה לעבוד בעצמו בארץ, הוכרה זכות העבודה העברית האכסקלוסיבית בכל מפעל יהודי והוכרז שאין בדעת הממשלה לבטל או לפסול זכות זו. הוכר בפירוש שהעליה הנדרשת לכל העבודות במשק היהודי ולאותו החלק בעבודת הממשלה והעיריה המניע לפועל היהודי – אינה תלויה לגמרי במצב העבודה או בחוסר העבודה שמחוץ למשק היהודי. את חוסר העבודה הערבי יש לקחת בחשבון אך ורק בחישוב העליה הנדרשת בשביל אותה העבודה הנעשית במפעלים שאינם יהודיים ולא ממשלתיים ועירוניים, כמו למשל, מפעלים של הון בין־לאומי או לא־יהודי בארץ. רק בשביל עבודות אלה יש לקחת בחשבון כגורם בחישוב העליה את חוסר־העבודה הערבי. כן גם נקבע בפירוש שהיות עבודה זמנית אינה פוסלת אותה מהיות גורם בחישוב העליה.

מכתב זה שהופיע ביום 13 בפברואר 1931 נשאר זמן רב אות מתה, ורק עם חילופי הנציבות ניתנה לנו הבטחה וגם נתגלו סימנים בולטים לשינוי המצב הזה. ואמנם, עם בוא הנציב החדש בא שינוי גדול באטמוספירה הפוליטית בארץ. הוגדלה הרגשת הבטחון שלנו בארץ. בא גם שינוי באותו הענין העיקרי המעסיק אותנו כרגע – ענין העליה. אבל גם בשנתיים האלה לא קיבלנו סיפוק בדרישות העליה ובצרכי העליה במסגרת שנקבעה בספר הלבן של 1922 ובמכתב של מקדונלד.

ח. העליה בימי הנציבות הנוכחית    🔗

אין אנו יכולים לזקוף לחובת הנציבות את המכה הקשה אשר קיבלנו בימים הראשונים לבואו של הנציב החדש, כאשר היגשנו שדיול של 1700 עולים וקיבלנו רק 350. הדבר הזה נעשה לפני בוא הנציב. אבל גם השדיולים אשר דרשנו במשך ימי הנציבות הזאת – מבלי לדבר אפילו על השדיול האחרון–מה הם מראים? באפריל 1932 דרשנו 3723 סרטיפיקטים וקיבלנו 2008, באוקטובר 1932 דרשנו 6720 וקיבלנו 4500, באפריל 1933 דרשנו 12750 וקיבלנו 5500. בסך הכל דרשנו במשך תקופה זו (מלבד במחצית השנה החולפת, אשר עליה נעמוד לחוד) 23193 סרטיפיקטים וקיבלנו 12000, קצת יותר רק מהחצי. אנחנו היינו בטוחים שדרישתנו היתה מותאמת בהחלט לפרינציפ של יכולת הקליטה בארץ, והקיצוץ למחצה שנעשה לנו לא היה מוצדק גם מבחינה כלכלית. ויש לנו עובדה ניצחת המוכיחה את צדקתנו.

לפני כשנה הופיעה בפי הממשלה טענת התיירים. כשהיגשנו עוד לפני שנה את השדיול באה אלינו הממשלה בטענה, שישנם תיירים שנשארים בלי רשות בארץ הזאת, ולכן תביעתנו מוגזמת. בשבילנו – ודבר זה נאמר אז לממשלה – שימשה השתקעות תיירים בארץ ראייה חותכת שהממשלה אינה מספקת את הצרכים הכלכליים של הארץ בעליה. אין לנו מספרים מדוייקים על התיירים שנשתקעו בארץ. הנציב דיבר בראיון עם ראשי העיריות על מספרים גדולים של תיירים שנתשתקעו בארץ. אבל מה אומרת העובדה שאין אנו מכחישים את מציאותה? הממשלה לא טענה אף פעם שהשתקעות התיירים יצרה חוסר עבודה. ולא עוד, אלא שהממשלה הודתה, שלמרות השתקעות התיירים בארץ יש מחסור בידים עובדות. הודייה זו באה לידי גילוי עובדתי. עוד לפני מתן השדיול האחרון הכירה הממשלה בצורך לתת שתי מפרעות על חשבון השדיול הבא, אלף סרטיפיקטים בכל מפרעה. סימן, שגם הממשלה הכירה, שלמרות המספר הגדול של תיירים, אשר נשתקעו בארץ, לא רק שאין חוסר עבודה, אלא שיש מחסור בידים עובדות. העובדה הזאת אומרת, שהערכתנו אנו את יכולת הקליטה היתה צודקת ומכוונת למציאות, וקביעת הממשלה והערכתה היתה מוטעית.

ט. מה נשתנה    🔗

בינתיים קרה עוד דבר מה חשוב מאוד שחייב ואיפשר את הגדלת העליה. בינתיים קרה האסון הגדול של היהדות הגרמנית. הושלך פתאום אור מבעית על מצב האומה היהודית בגולה. כל האילוסיות על שוויון זכויות שהיו עוד לכמה קיבוצי היהודים בארצות הגולה וכל ההשליות שהיו עוד לחוגים אנטי־ציוניים על דבר אפשרות קיומנו בגולה נתערערו בהחלט.

אבל לא רק הדבר הזה קרה. נתרחש באותו זמן בארץ פרוצס מופלא של פריחה. למרות המשבר אשר התחולל בעולם כולו, למרות המצוקה הגדולה, חוסר העבודה, סגירת מפעלים, שיתוק כלכלי חמור בארצות העשירות ביותר, גילתה ארץ קטנה זו סימני גיאות והתפתחות, שקשה למצוא דוגמתן בשום מקום בעולם. פריחה זו לא היתה יכולה להיות נעלמת מאת הממשלה, כי הממשלה ניהנתה ממנה בשורה הראשונה. גדלו הכנסותיה ונצברו עודפים גדולים. מאפריל 1932 עד מרס 1933 הכניסה הממשלה 3016,000 לא“י והוציאה 2,516,000 לא”י ונשאר לה עודף של חצי מיליון לא“י. ממרס 1933 עד ספטמבר ש”ז הכניסה הממשלה 1,774,000 לא“י והוציאה 1,180,000 לא”י. נשאר עודף של 594 אלף לא“י. עם ריבוי העליה גדל העודף של הממשלה בכל חודש ב־100 אלף לא”י – בזמן שהמדינות האדירות בעולם סובלות גרעונים וממשלות נופלות מפני שאין בידן לאזן את תקציבן. ודווקא בארץ קטנה ודלה זו מצליחה הממשלה לצבור עודף כל כך גדול בתקציבה. הפריחה של הארץ נתגלתה גם במבחר החיצוני של ארץ־ישראל. בשנת 1931 עלה האכספורט ל־1,572,000 לא“י, בשנת 1932 – 2,381,000 לא”י, יש איפוא, ריבוי של 809,000 לא“י. האימפורט עלה בשנת 1931 לסכום 5,940,000 לא”י, בשנת 1932 לסכום 7,769,000 לא“י, גידול ב־1,020,000 לא”י, וכל זה למרות ההוזלה המרובה של הסחורות. במשך זמן זה הורחב שטח הנטיעה, הוקמו מפעלי חרושת חדשים, הורחבה רשת החשמל, נתחדש מפעל גדול שיש לו ערך עולמי, מפעל ים המלח. הודות לעליה היהודית הוכשרה ארץ זו לעמוד בפני התקפת המשבר השורר בעולם כולו. בשעה זו היינו מוצדקים לא רק בתוקף המצוקה האיומה של העם היהודי, אלא בתוקף האפשרויות הכלכליות המתרחבות בארץ, להגיש לממשלה שדיול של 24,000 סרטיפיקטים למחצית השנה הזאת. הנסיון במשך השנתיים אימת במלואו את הערכתנו ונתן לנו יסוד לתביעה זו.

י. במערכה    🔗

באותו הכרוז אשר פירסמה ההנהלה הציונית החדשה מיד לאחר הקונגרס הודענו ש“כמה הופעות במדיניות של ממשלת המנדט מעוררת בנו דאגה קשה”. והדאגה הזאת הלכה וגדלה עם כל מגע ומו"מ שהיה לנו בזמן זה עם הממשלה פה ובלונדון.

ההנהלה החדשה ראתה – ואני בטוח שכל הנהלה אחרת היתה רואה כמונו – את תפקידה הראשי לטפל בענין העליה גם מהצד הכלכלי וגם מהצד הפוליטי. מיד לאחר הקונגרס שב שרתוק לארץ וביום הראשון לבואו נפגש עם הנציב בשאלת השדיול. באותו הזמן נפגשו שלושת חברי הנהלת הסוכנות: פרופ' ברודצקי, גרינבוים ואנכי, עם משרד המושבות. העמדנו לפני המשרד לא רק את התביעה למחצית השנה הזאת אלא את שאלת העליה היהודית בכל היקפה. מסרנו על המצוקה האיומה של העם העברי, על האפשרויות המתרבות בארץ. עמדנו על הצורך בבקורת יסודית לאור המצב החדש גם של חוקת העליה וגם של הקו המעשי הנקוט בידי הממשלה. זמן מה לאחר הקונגרס נסע הנציב מהארץ וביקש לדחות את ענין השדיול עד לאחר בואו. כשרק חזר לארץ נפגש עם כל ההנהלה והשיחה העירית שלו אתנו היתה בשאלת העליה, וכבר בשיחה זו שמענו כמה הערות שעוררו בנו דאגה רבה, לא רק למיכסת הסרטיפיקטים לתקופה הקרובה אלא לכל הכיוון של הממשלה בשאלת העליה. כעבור ימים אחדים קיבלנו את המכתב המודיע לנו שהממשלה מעריכה את יכולת הקליטה של הארץ למחצית השנה הזאת ב־6,500, אבל לרגל השתקעות תיירים בלי רשות – שלדעתה תימשך כנראה גם להבא, הוא מנכה 1,000 סרטיפיקטים.

ראינו בדבר הזה לא רק קיצוץ קשה במידה מופלגת, פגיעה קשה בצרכים התכופים של המשק בארץ, אלא גם סכנה רבה לכל התפתחותנו ולעתידה של העליה. אם בשעה כזו של מצוקת העם מצד אחד ופריחת הארץ מצד שני יש מרחק כזה בין צרכינו ותביעותינו ובין קביעת הממשלה והחלטתה, הרי זה מציג בסימן שאלה חמור את כל גורל העליה ויחס הממשלה להתחייבויותיה היסודיות לגבי העם העברי.

ובאותה פגישה שהיתה לנו עם הנציב ביום קבלת המכתב על השדיול, הבענו את צערנו ואכזבתנו הגדולה לא רק על השדיול הקרוב, אלא הצגנו את שאלת העליה כולה. אמרנו לנציב בין השאר שמספר הסרטיפיקטים שהוא נתן הוא אכזבה קשה ואין למצוא בשבילה שום הצדקה – לא רק שזה רחוק מהציפיה של עמנו לסיכויי עליה, אלא גם רחוק מהצרכים הדחופים הכלכליים של הארץ. אנו מכירים באופן אינטימי את המצב וצרכי המשק ואנו יודעים כמה צמצום זה של העליה יעכב את התפתחותה של הארץ, יניח כמה מפעלים חדשים וישנים בלי הפועלים הדרושים להם וידכא במידה עצומה את הישוב והעם היהודי. זוהי מכה קשה ובלתי מוצדקת לכל מפעלנו ותנועתנו.

אנחנו יודעים שאי אפשר להכניס עכשיו לארץ־ישראל את כל הרוצים והצריכים לעלות. יש לקחת בחשבון את יכולת הקליטה של הארץ. אולם יכולת קליטה זו אינה צומחת מתוך הארץ גופא, אלא נוצרת על ידינו, על ידי המאמצים של העם היהודי. פעולתנו יוצרת מקורות עבודה חדשים. ויש לנו הרשות להשתמש במקורות אלה במלואם לקליטת העליה. כל מה שאנו עושים בארץ, עלינו לעשות על יסוד כלכלי וכספי איתן, כי אחרת הדבר לא יתקיים ולא יאריך ימים. ואנו מעוניינים שעבודתנו תקום לעד. אבל עבודתנו בארץ אינה קיבולת כלכלית בלבד, אלא מפעל הצלת העם. "עוברת עלינו עכשיו טרגדיה איומה, אחת הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו. וכשקראנו את הוויכוח בפרלמנט הבריטי, את דברי סיר אוסטן צ’מברלין ואחרים על מצב יהודי גרמניה היה זה בשביל עמנו סיפוק מוסרי גדול. הרגשנו, שאין אנו בודדים לגמרי בעולם, שעוד יש עם קולטורי גדול המשתתף בצערנו. אולם הסיוע המוסרי הזה – שאנו יודעים להעריך – אין בכוחו לעזור לנו. היהודים הנחרבים מחפשים להם מוצא. חלק מהפליטים הלכו לצרפת וארצות אחרות. והמדינות הללו התנהגו בעין יפה וקיבלו את אחינו בסבר מכניסי אורחים. אבל הן קיבלו רק מעטים, ולא תתנה שהפליטים יתרבו אצלן, כי בעצמן הן סובלות עכשיו מחוסר־עבודה. ואפילו היהודים שבאותן הארצות חוששים שעם ריבוי הפליטים תתעורר תנועה אנטישמית בארצות אלו. הארץ היחידה שנשארה לנו – זוהי ארץ־ישראל. הנה אנו באים בזכות, לא כזרים. כאן אנו יוצרים בעצמנו את המקורות לקיומנו ולעבודתנו. ושום יהודי בעולם לא יבין מדוע בשעה זו, בשעת האסון הגדול ליהודי גרמניה ויהודי ארצות אחרות ובשעת הפריחה הגדולה של הארץ הודות למאמצינו אנו – מדוע אין הממשלה נותנת להכניס עולים יהודים במלוא היכולת הכלכלית של הארץ? האם זוהי הדרך לקיים את ההתחייבות שקיבלה על עצמה ממשלת המנדט – להקל עלית יהודים לארץ?

יא. חידוש הספר הלבן?    🔗

ואגב בירור זה נתקלנו במשא ומתן שלנו עם הממשלה בשאלות המחדשות עלינו את הוויכוח של הספר הלבן משנת 1930. כפי שראיתם גם בהודעה שנתפרסמה בשבוע שעבר ע"י הממשלה עצמה, חושב הנציב שיש לקחת בחשבון לא רק את יכולת הקליטה, אלא יש להתחשב גם עם העתיד, “עתיד” זה – הוא גורם נעלם, שאיננו נתן להימדד, ואם מכניסים אותו בחשבון, הרי כל הפרינציפ של יכולת הקליטה ושל כל חישוב מתבטל, וכל הענין של קביעת שיעור העליה נהפך לענין של שרירות לב. הוצגנו שוב בפני השאלה של עבודות זמניות, אם כי בעיקר התבססנו בדרישותינו על עבודות תמידיות. התעשיה היהודית בלבד דורשת למעלה מ־5000 פועלים. הנטיעה החדשה והחקלאות הקיימת שכוח קליטתה מתרחב, תובעות בעצמן אלפים עובדים. אלפי פועלים נדרשים גם למפעלי בנין גדולים, שבמצב הקיים בארץ בהכרח לא יוכלו להיפסק מהר, מפני שהלחץ של חוסר דירות ובתים גדול מאוד אפילו בשביל היהודים שכבר באו לארץ, אפילו בשביל אותה העליה שנקלטה כבר בארץ. גם בעבודת הבנין אין לראות דבר ארעי.

במו"מ העמדנו לפי שאלה עיקרית שלא תיתכן כלל להיות שאלה מצד הממשלה – שאלת העבודה העברית. הממשלה לא הכחישה, שיכולת הקליטה של הארץ היא יותר גדולה והצורך בידים עובדות הוא יותר גדול ממה שניתן לנו. אבל לצרכים התכופים יש בארץ די עובדים לא יהודים. באותן העבודות הדחוקות הדורשות אלפי עובדים עכשיו, כמו בבנין, בפרדסנות, בעבודות של חברות גדולות, יש להעסיק עבדוה לא־עברית, והממשלה נשענת על העובדה שמעבידים עברים משתמשים בעבודה לא־יהודית. כמובן אין הממשלה מכריחה אותנו רשמית לזאת. אין בזכותה להכריח אותנו לכך. אבל בסגירת השערים לעליה עובדת – נעמוד לפני הכרח או לבטל את העבודות הללו או להכניס בהמונים עבודה לא־יהודית גם במשק החקלאי היהודי וגם בעיר היהודית.

יב. בטחון הישוב והתיירות    🔗

בעוד אנחנו עומדים במו“מ זה באו המאורעות של המחצית השניה של אוקטובר, ועל דאגת העליה נוספה דאגה חמורה של ביטחון. אתם יודעים כמונו, שבאותה שעה קשה – איש מאתנו אינו יכול להגיד, שהיא עברה כבר לגמרי – עמדה הממשלה על משמר הביטחון; גם הישוב עמד יפה בנסיון קשה זה והפעם יצאנו מהמשבר החמור בשלום. בכל הבירורים והוויכוחים שהיו לנו בזמן הזה לא שמענו אף פעם מהממשלה, שההפגנות האלה, והמאורעות הקשים שבאו בעקבותן, משמשים גורם או משפיעים על יחס הממשלה לענין העליה. בענין, שבו החלה הממשלה להפגיע עוד מהראיון הראשון, בענין התיירות ציינה הממשלה, שטיפולה בשאלה זו קדם הרבה לכל ההפגנות שהיו בארץ בקשר עם העליה. ואם שמתם לב לדבר, גם בדברי הנציב למשלחת של ראשי העיריות הערבים הוא ציין את התאריך שבו אושרו התקנות החדשות נגד התיירים ע”י משרד המושבות. מבלי לעמוד כאן על שאלת התיירות, רצוני רק לציין, כי ידיעות מפורטות על האמצעים שהממשלה חושבת לאחוז בהם בנידון זה, נמסרו ע“י ההנהלה בישיבה מלאה של הוועד הלאומי. את עמדתנו בשאלה זו קבענו בהודעה שפירסמנו בשבוע שעבר ואינני רואה כל צורך לחזור על הדברים. הטיפול בשאלה זו טרם חדל והסכנות הצפויות לשלום הכלכלי של הישוב, לשלום אלפי אנשים שבאו הנה ביושר לב והסתדרו כאן בעבודה או בעצמם יצרו מפעלים חדשים – בעינן עומדות. ענין התיירות נוגע באופן ישר לישוב הא”י, כי הם התערו בישוב ונעשו לחלק ממנו. גם הסוכנות וגם הישוב יצטרכו לעמוד על המשמר בענין זה ויש תקוה שיצליחו.

יג. סטיה מאיגרת מקדונלד    🔗

אבל דאגתנו העיקרית מופנה לגורל העליה. ההודעה שנתפרסמה מטעם הממשלה – אם אינני טועה זוהי הפעם הראשונה שדברים הנוגעים ליהודים הרבה יותר מלערבים, כמו ענין התיירות, יינתן להם פירסום פומבי ע“י צינור של שיחה עם משלחת ערבית – הודעה זו רק חיזקה את הדאגה אשר בה היו כבר שרויים הישוב והנהלת הסוכנות. את כל הטענות האלה שמעה ההנהלה במשך המו”מ עם הממשלה לפני התפרסם ההודעה הרשמית. אבל הפירסום הרשמי רק הגדיל את חומר המצב, וגם ההנהלה, אולי בפעם הראשונה בהשתלשלות יחסיה עם הממשלה, ראתה צורך לפרסם אף היא הודעת תשובה בכתב.

אין לנו טענה על עצם העובדה של הפגישה הזאת של הנציב עם הערבים. אנחנו מעריכים מאוד את דרך הנציב העליון להרבות במגע ישר עם בני הארץ לכל חוגיהם, בין יהודים ובין ערבים. אולם תכנה של ההודעה וצורתה אי אפשר שלא ידאיגו אותנו, את היושב ואת העם היהודי כולו. הודענו, כי אנחנו רואים בדרך הממשלה סטייה יסודית משתי הנחות עיקריות, אשר נקבעו באיגרת מקדונלד. הסטייה הראשונה כלולה בהודעת הנציב, שעליו להביא בחשבון את המצב לעתיד לבוא – נעלם זה ששום איש אינו יכול להגיד מה טיבו. ההנחה להביא בחשבון את הגורם הנעלם הזה דווקא בשעת פריחה מעמידה אותנו במצב משונה מאוד. בשעת משבר ובשעת מצוקה כלכלית הממשלה לא תרשה עליה, כי אין יכולת הקליטה לשל הארץ מרשה זאת. אולם בשעת פריחה שוב לא תרשה עליה, שמא יבוא פעם משבר. שיטה כזו מערערת את כל הבסיס לעליתנו לארץ.

הגורם השני – חוסר־העבודה הערבי, אשר לגמרי לא הוכח שהוא קיים בארץ. בהגדרתו משתמשת הממשלה עד עכשיו בסימנים כאלה הסותרים את המושגים המקובלים בעולם בדבר חוסר עבודה ומחוסרי־עבודה. הממשלה מכניסה בין מחוסרי־העבודה לא רק את אלה החיים על עבודתם כשכירים במשק זולתם ואין להם עבודה כרגע אלא היא כוללת את עובדי האדמה הערבים שיש להם משק משלהם ורק בחדשים של אי־עבודה עונתית במשקם הם מוכנים ללכת לחפש עבודה גם במחוץ למשקם. חוסר־עבודה כזה ישנו תמיד בארץ והוא עולה לרבבות, כי אין עבודה במשק האקסטנסיבי במשך כל תקופת השנה. ואם חוסר־עבודה זה יהא גורם בחישוב העליה, לא יהא צורך בשום חישוב, כי לא תהא שום עליה. יתרבו מקורות עבודה ע“י היהודים כמה שיתרבו, קשה להניח, שהם יעלו על אותה המשיכה שהמשק היהודי בתנאיו המשוכללים, בתנאי העבודה והשכר המעולים שבו, ימשוך לא רק אלפים ורבבות בדווים אלא גם אלפים ורבבות של פלחים אשר יעזבו את עבודתם במשקם לא רק בחדשי אי־עבודה כי אם גם בזמן שיש עבודה, כי ההכנסה במשק היהודי תגדל תמיד על הכנסת המשק הערבי. אם לקבל את העיקרון הזה, אזי כל ענין הבית הלאומי יהפך בעצם להשקעת הון יהודי בארץ על מנת להעסיק ולהוסיף עבודה לישוב הערבי שישנו בא”י. זה יהיה פלסתר אכזרי של כל רעיון הבית הלאומי בארץ. ובכלל, מה משונה הדבר שחוסר עבודה ערבי – אם ישנו ובמידה שישנו – יוטל על היהודים. לא די שהיהודים כאזרחים, המשתתפים במסים ככל האזרחים, מרבים אפשרויות של עבודה בנמלים, במסילת הברזל ובעבודות אחרות של הממשלה, אשר מהן נהנים ויהנו מבלי כל צרות־עין שלנו ומבלי כל התנגדות שלנו רבים מהעובדים הערבים – אלא שעלינו יועמס עוד באופן מיוחד כל העול של חוסר־העבודה הערבי.

יד. יסוד הבית הלאומי – עבודה עברית    🔗

בתור אזרחי הארץ משלמים היהודים מסים פי שלושה מהערבים. הדבר הזה מוכרח הוא כי אנחנו נושאים של רמה תרבותית וכלכלית יותר גבוהה, ואין עיננו צרה, אלא להיפך, אנו גאים ושמחים שאנחנו מגדילים את אפשרויות המדינה הא“י להנאת כל תושביה. אולם בשום אופן לא נוכל לראות את א”י בשביל היהודים כמקום להשקעת הון בלבד. אנחנו רואים קודם כל את א“י בשביל היהודים כמקום להתיישבות ולעבודה במו ידינו. בית לאומי זוהי עבודה עברית, ישוב יהודי זוהי עבודה עברית, תיקון חיינו זוהי עבודה עברית, חיי־מולדת זוהי עבודה עברית. כשנוטלים את היסוד הזה, כשמערערים ומרופפים אותו, כשפוגעים בו, מערערים ומרופפים ופוגעים ביסוד חיינו ועתידנו בארץ. יכול מספר קטן של יהודים להיקלט בארץ הזאת שלא ע”י עבודה בתור בעלי־הון המתפרנסים מהכנסות כספם, בתור סוחרים ומתווכים, אבל קליטה זו בלבד תחדש עלינו בארץ את הגלות, שמפניה אנו בורחים. קליטה זו תדון אותנו עולמית לחיים מנוּונים ותלויים בחסד אחרים. וקליטה זו לא תבטיח לנו אפילו אותו הדבר שכמה מהמתנגדים לעבודה עברית דוגלים בשמו: ידידות שכנינו, כמו שהעסקת פועלים גרמנים ע“י יהודי גרמניה בבתי־חרושת שלהם לא הצילה אותם מהאסון שבא עליהם. ואם אנחנו בארץ הזאת – כפי שאחרים חושבים – נהיה נותני־העבודה ופועלים ערבים יעבדו אצלנו, לא נינצל מאותו הגורל שבא על יהודי גרמניה. לא לשם כך אנו באים לארץ. א”י נועדה לא למספר מצומצם של יהודים בעלי־הון וסוחרים. אנחנו מחפשים בארץ הזאת תיקון לליקויים ההיסטוריים אשר בקיומנו. אנו רוצים תקומה לאומית, עצמאות לאומית, אנחנו מבקשים פה הצלה לנוער שלנו, להמוני העם שלנו, ואלה יכולים להאחז בארץ רק בעבודה. להם לא נשקפת שום תקווה בא"י מלבד חיי עבודה. ועבודה וסיכוי לעבודה בארץ זהו הדבר המחייה את ההמונים היהודים בגולה. האידיאל של אלפים ורבבות של הורים יהודים מכל המעמדות והחוגים, האידיאל היקר ביותר הוא, שבנם או בתם יזכו לעלות לארץ ולעבוד בה. האידיאל של המוני יהודים שמעולם לא עבדו ואשר לפנים ראו מעין בושה בחיי העבודה ואשר ירדו מנכסיהם ואשר הולכים ומתרוששים בלי הפסק בכל ארצות מזרח אירופה ובשנים האחרונות גם באמריקה, האידיאל הגדול שלהם הוא לבוא לארץ, לחיות בה בעבודה. וכל הנוגע באפשרויות העבודה שלנו בארץ נוגע כבבת עינינו.

טו. אנחנו ושכנינו    🔗

אנחנו לא התעלמנו אף פעם מקיום הישוב הערבי, מצרכיו ומשאיפותיו בארץ. בשיחה שפירסם הנציב בשבוע שעבר נאמרו מלבד דבריו על העליה ועל התיירים גם דברי השקטה לערבים בתשובה על תביעותיהם למוסדות של שלטון עצמי. והנציב הבטיח את המשלחת הערבית שלא ייתכן שהם ישועבדו בארץ הזאת ע"י יהודים, ומשני טעמים:

א) זה מתנגד למנדט שעל־פיו מתנהגת אנגליה בארץ;

ב) הוא מעריך יותר מדי את כשרון העם הערבי למען חשוש שדבר זה ייתכן.

אני מסופק אם יש איזה ציוני בעולם או איזה יהודי שיש לו איזה ענין לא"י שאיננו יכול לחתום על אי־אפשרות של שיעבוד הערבים ליהודים בארץ. בקונגרס ה־12, זה היה הקונגרס הראשון לאחר מתן הצהרת בלפור, זה גם היה קונגרס שנתאסף חדשים אחדים אחרי המאורעות הנוראים של מאי 1921 – הוכרז:

“מאורעות הזמן האחרון בא”י – עוררו בקרב העם היהודי רגש צער והתמרמרות. איבתם של חלקי הישוב הערבי בא“י המשוסים ע”י אלמנטים מחוסרי־מצפון, אשר באה לידי התפרצות בהתנפלויות דמים, אינה יכולה להחליש את החלטתנו להקים את הבית הלאומי היהודי כשם שאין ביכלתה לרפות את רצוננו לחיות עם העם הערבי ביחסי הסכם וכבוד הדדי ובברית אתו יחד לעשות את ארץ מגורינו המשותפת למדינה פורחת, אשר תבטיח לכל אחד משני עמיה התפתחות לאומית בלתי־מופרעת. שני העמים השמיים הגדולים, אשר היו כבר פעם שותפים זה לזה ביצירת תרבות, ידעו גם בשעת תחייתם הלאומית למזג את עניני חייהם במפעל משותף".

טז. שתי העובדות המכריעות    🔗

החלטה זו לא נתיישנה לא רק בראשיתה אלא גם בסופה, וזו לא היתה הכרזה המתקבלת רק כלפי חוץ. זה היה ביטוי של הכרח היסטורי הכרוך במפעל הציוני בארץ, ביטוי של הכרח הנובע מתוך שתי עובדות היסטוריות יסודיות שלא אנו ולא הערבים יכולים להתעלם מהם.

העובדה ההסטורית האחת של קיום עם יהודי ורצונו לחיות חיים לאומיים בריאים על חשבון עצמו וברשות עצמו, ככל עם בן־חורין, עם יהודי הידוע בקשיות־ערפו ההיסטורית ואשר הצליח במשך אלפי שנה לשמור על קיומו נוכח גזירות ורדיפות שאולי לא היה עומד בפניהם שום עם אחר. כל מה שעבר עלינו לא העביר אותנו על קיומנו. ובכל התקופות והדורות שמר העם הזה במשך מאות בשנים בוקעת ועולה אהבה ומסירות ללא־גבול לארץ הזאת. ושום קרבן ושום מכשול לא ימנע את העם הזה מלשוב לארצו; הוא ישוב הנה לא כעם כובש ומנצל, כעם החי על חשבון אחרים, כי אם כעם עובד ויוצר אשר בזיעת־אפו, בהונו ובאונו יחדש כאן את מולדתו.

והעובדה השניה – קיום הערבים בארץ, ולא רק קיום כמה מאות אלפים בארץ הזאת, אלא קיום העם הערבי בארצות השכנות. א“י גובלת בטריטוריה ענקית התופשת יותר משליש של כל אירופה, והטריטוריה העצומה הזאת מיושבת ע”י עמים ערבים המונים מ־10 עד 16 מיליון, עמים אשר מלאו כבר פעם בהיסטוריה תפקיד גדול לא רק בחייהם הם, אלא בחיי העולם כולו והטביעו את חותמם על תקופה היסטורית שלמה ועל חלקי תבל גדולים והנחילו את דתם, תרבותם וכמה ערכים מוסריים לעשרות מיליונים אנשים עד היום הזה.

אלו הן שתי העובדות המכריעות והקובעות את גורל א"י. שתי העובדות הללו אין ניגוד וסתירה ביניהן אלא יש קשר מוכרח, לא קשר התלוי בקפריסה או בסנטימנט של מי שהוא, אלא קשר היסטורי מוכרח הנובע מתוך מציאות היסטורית שאין לשנותה ואין להתכחש לה.

יז. יחסנו לעצמיות הערבית    🔗

אם בצדק אמר הנציב שהוא מעריך מאוד את העם הערבי שלא יינתן לשיעבוד ע“י אחרים הרי, כמדומני, שאנחנו יכולים להגיד שגם אנחנו איננו כל־כך בוערים ותמימים שיעלה על דעתנו לשעבד עם ערבי זה או חלק של עם ערבי זה. לא מפני שאנחנו טובים מאחרים, אלא מפני שהדבר הוא מן הנמנע לרגל מציאות היסטורית ולא יעלה בשום אופן על דעתנו. דווקא מפני שאנחנו רוצים להתקיים בארץ לא קיום של גלות, דוקא מפני שאנחנו רואים בארץ הזאת לא אכסניה ארעית וחולפת, אלא שאנחנו חוזרים לכונן כאן לעולם ועד את חיי המולדת שלנו, לא ייתכן שלא נדע ולא נראה מציאות הגורים הערבי ולא נסיק כל המסקנות מעובדה היסטורית זו. לא רק הכרח פוליטי, אלא הכרח כלכלי מצווה עלינו יחסי ידידות ועזרה הדדית עם הערבים. כל מה שירבה מספרנו בארץ, כל מה שיגדל המשק שממנו נתפרנס, נצטרך יותר ויותר לקשור קשרי־כלכלה גם עם שכנינו בא”י וגם עם הארצות השכנות. ואין להעלות על הדעת שבאיזה זמן מן הזמנים, גם כשיגדל וירבה מספרנו פי כמה, נשעבד את העם הערבי או חלק ממנו.

לא משעבדים ולא משועבדים

אולם – לא יתכן גם שאנחנו נהיה משועבדים לאחרים, וחבל שגם דבר זה לא נשמע באותה השיחה. גם שעבודנו אנו לאחרים לא ייתכן, גם דבר זה מתנגד למנדט וסותר את שאיפת־חייו, רצון קיומו ועתידו של העם היהודי בארצו. האמת ההיסטורית המלאה והשלמה היא שכאן לא ייתכן שום שיעבוד של עם אחד על ידי השני. לא ייתכן, שהערבים יהיו משועבדים לנו ולא יתכן שאנחנו נהיה משועבדים להם, לא בהווה ולא בעתיד, בלי כל קשר ליחס המספרי של שני העמים בהווה ובעתיד. כל שיעבוד של ערבים ליהודים או של יהודים לערבים בכל יחס מספרי שבין שני העמים סותר את המנדט, סותר את המשפט־הבין־לאומי, סותר את התחייבויותיה של אנגליה וסותר את הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי כולו, ולא רק של הישוב היהודי בארץ, כשם שהוא סותר את האינטרסים ההיסטוריים של העם הערבי, לא רק זה היושב בארץ. כי אם גם בארצות השכנות.

ונמנעוּת זו שמי־שהוא ישועבד כאן ע“י חברו בהווה ובעתיד בכל יחס מספרי שבין היהודים והערבים באה לידי ביטוי בהיר ע”י התנועה הציונית. בקונגרס הי"ז, אשר נתאסף שוב אחרי מאורעות, אחרי פרעות 1929 והספר הלבן משנת 1930 הודיע נשיא ההסתדרות הציונית, ה' נחום סוקולוב, “כי מבלי שום לב לגדלו המספרי של כל אחד משני העמים אף אחד מהם לא ישתלט על משנהו”.

ולא ייתכן שום משטר בארץ, ולא ייתכן שום מוסד קונסטיטוציוני בארץ הזאת, אם הוא לא ישמור על אי־היותנו משועבדים לאחרים. והעם היהודי לא יתן ידו ולא יכיר בשום משטר ומוסד שיפגע בהנחה יסודית זו.

 

יח. שתי חטיבות לאומיות    🔗

אנו רואים את היחסים בינינו ובין הערבים – כשאני אומר בינינו ובין הערבים, אינני מתכוון רק ליהודים ולערבים היושבים בארץ הזאת, אלא לעם היהודי כולו ולערבים היושבים בארצות השכנות – כשתי חטיבות לאומיות שיש ביניהן שיתוף אינטרסים היסטורי ושיש לשניהם צורך בעזרה הדדית ושיתוף־פעולה, כמו שיש לשניהם צורך בעזרה מוסרית של כל העולם הנאור.

ואנחנו רוצים ששיתוף הפעולה יתחיל בארץ הזאת מעכשיו בין אותו החלק של העם היהודי שבא כבר לארץ ובין אותו החלק של העם הערבי היושב בארץ הזאת. זה יהא שיתוף כלכלי בין עובדי האדמה היהודים ובין עובדי האדמה הערבים, קואופרציה לשם שיכלול המשק החקלאי, לשם הטבת החקלאות, לשם הגדלת פריון הארץ, אשר בו אנחנו רואים את הדרך העיקרית להטבת מצבו של המעמד הכי גדול בארץ הזאת – המעמד החקלאי. כי לא גודל השטח אלא גודל הפריון קובע את מעמדו של החקלאי. ראינו זאת לא רק בהשוואה של כמה כפרים ערבים לכפרים יהודים, כי אם ראינו זאת גם בישוב היהודי גופא. אציין דוגמה אחת מהגליל. יש לנו מושבה שנוסדה לפני 30 שנה ושם יש לכל אכר 250 דונם. האכרים היושבים במושבה הם אנשי עבודה, הם ובניהם וילדיהם עובדים קשה בשדיהם ובגנם, ולמרות גודל השטח הם חיים בדוחק. אלה הם אכרי סג’רה. הכרתי את המושבה הזאת לפני הרבה שנים וראיתיה בשנים האחרונות. לא עמד להם גודל השטח שיש להם והם חיים חיי עוני. ולא רחוק משם יש מושבה שנוצרה כעשר שנים אחריהם – דגניה – ושם יש למשפחה עובדת 20 דונם ואין להשוות את הרמה הכלכלית והתרבותית של אנשי מושבה זו לאנשי המושבה השניה.

ויש כר נרחב לפעולה משותפת לשם המטרה הזאת אשר בה יש התיקון העיקרי לשאלת עובדי האדמה בארץ – הגדלת פריון האדמה.

יט. ארגון משותף    🔗

אנחנו רואים גם צורך בשיתוף בין הפועלים היהודים והפועלים הערבים; לא שהיהודים יהיו מעבידים והערבים יהיו עובדיהם, אלא שיתוף־פעולה בין העובדים היהודים ובין העובדים הערבים, בין העובדים היהודים בכפר היהודי, במשק היהודי, בעיר היהודית ובין העובדים הערבים בכפר הערבי, במשק הערבי ובעיר הערבית. וכן שיתוף־פעולה בין היהודים והערבים העובדים יחד במפעלי־ממשלה, במפעלי עיריות משותפות ובמפעלי ההון הפרטי, שיתוף הפעולה להטבת תנאי עבודתם, לביטוח הבריאות, לחוקת־עבודה, להעלאת הרמה התרבותית והסוציאלית של העובד. אנחנו רואים צורך בשיתוף־פעולה בין הסוחרים היהודים והסוחרים הערבים, בין בעלי בתי־חרושת היהודים והערבים, בין הנוטעים היהודים והערבים, שיתוף־פעולה לחיפוש שווקים בחו"ל, להטבת תנאי־מכס ותנאי־המסחר, להוזלת אשראי ולשיתוף בכל השטחים שהאינטרסים של היהודים והערבים עולים בהם בקנה אחד.

יש מקום לקואופרציה זו והיא תלך ותגדל מתוך הגיון ברזל של החיים הכלכליים. יש לה מקום בשטח יותר רחב – לא רק בין היהודים והערבים בארץ־ישראל, אלא בין העם היהודי ובין העם הערבי. כל גירוי מדנים בין שני העמים פוגע באינטרסים ההיסטוריים של שני העמים ומזיק להתפתחות הארץ.

אבל אנחנו פוסלים כמסוכן לשלום הארץ וכמסוכן לעתידנו בארץ את הקואופרציה המסולפת בין ההון היהודי ובין עבודה לא־יהודית.

כ. עלילות שנתבדו    🔗

תוצאות חקירות פרנטש הוכיחו שעלילה קשה אחת אשר העלילו עלינו היתה כוזבת – עלילת נישול הערבים ע"י התיישבות היהודים. שני המפקדים שסידרה הממשלה בשנות 1931־1922 הוכיחו את כזבה של עלילה שניה, כאילו העליה היהודית דוחקת את רגלי הערבים מהארץ הזאת. לא רק שעלה מספר הערבים בתקופה שבין שני המיפקדים, אלא המיפקד הוכיח שבמרכזי ההתיישבות היהודית גדל הישוב הערבי הרבה יותר מאשר במרכזים שלא נגעה בהם ההתיישבות היהודית. באיזורי יפו, חיפה, רמלה וטול כרם – מרכזי ההתיישבות היהודית – גדל הישוב הערבי גם בעיר וגם בכפר למעלה מהגידול הממוצע של הישוב בארץ כולה. ודווקא בשטחים שבהם אין יהודים ירד הגידול הערבי לעומת הגידול הממוצע של הישוב הארצישראלי.

ויש עוד עובדה ניצחת וראייה בולטת: ישנם שני חלקים של א“י – א”י המזרחית וא“י המערבית. ודי לשאול: היכן מצוייה יותר עבודה ופרנסה, היכן מבוצר יותר מצב התושבים, כדי למצוא את התשובה מהו הערך של העליה היהודית לא רק לעם היהודי, אלא מספרים פרוזאיים על הכנסות הממשלה והוצאותיה מעידים על ערכה החיובי. בעוד שכאן במערב מוציאה הממשלה לחינוך – והיא מוציאה כמעט בעיקר על הישוב הערבי – 16 לא”י לכל מאה איש, מוציאים בעבר הירדן רק 7 לא“י. בעוד שבמערב א”י מוציאה הממשלה על הבריאות 11 לא“י למאה נפש, מוציאים בעבה”י 4 לא“י, ובעוד שכאן מוציאים על עבודות ציבוריות – המעסיקות כ־90% ערבים – 32 לא”י, מוציאים בעבה“י 8 לא”י. אותו הדבר בערך יוצא גם בהשוואה בין א"י ובין סוריה.

ואלה שמכסים את התנגדותם לעליה באמתלה של שמירה על תושבי הארץ, לאלה אנחנו יכולים להגיד בבטחון גמור, שכל פגיעה בעליה היהודית פוגעת גם ברמה הכלכלית של האוכלוסים, מקפחת שירותי החינוך והבריאות של התושבים הערבים, ומעכבת את התפתחות הארץ בכללה.

כא. אם לא עכשיו – אימתי?    🔗

אולם פגיעה זו היא פגיעה בנו, היא פגיעה בעם היהודי שהעליה לארץ, היא תקוותו האחת והאחרונה, היא פגיעה באותן האפשרויות שיצרנו בארץ לאחר חמשים שנות פעולה חלוצית. התיישבותנו נהפכה כבר לגורם כלכלי מכריע בארץ הזאת. ארץ זו אינה יכולה להתקיים יותר בלי הגורם הזה. אין א“י בשבילנו רק פרוגרמה, אלא יש בא”י היהודית מציאות כלכלית בעלת משקל רב שיש בכוחה לפעול. ומלבד הגורם הכלכלי הזה אשר שום ממשלה לא תוכל להתעלם ממנו, אם לא תרצה להמיט שואה כלכלית על הארץ, יש גורם שני והוא – האומה היהודית בעולם. ואנחנו רואים הכרח באותו הוויכוח הקשה, באותם חילוקי הדעות החמורים שיש כרגע בינינו ובין הממשלה בנוגע למידות העליה, כי הוויכוח בינינו ובין הממשלה עכשיו איננו על הגדרות. לא נוסחה זו או אחרת מעניינת אותנו, לא הגדרה או הכרזה חדשה, אלא ענין יותר ממשי וחשוב – מידות העליה. זוהי השאלה המרכזית העומדת כרגע לפני העם היהודי, ושאלה זו בהיקפה המלא עלינו להעמיד לפני הממשלה האנגלית, האם האנגלי ודעת הקהל בעולם.

עלינו להניח על כף המאזנים הפוליטית את שני הגורמים הללו: את כוחנו הכלכלי בארץ זאת ואת מלוא־אסוננו בעולם. התנועה הציונית היתה במשך הרבה שנים תנועה של חוזים והוזים. גם דעת הקהל בעולם וגם חלקים גדולים של העם היהודי לא תפסו את הרעיון הציוני ולא האמינו באפשרות הגשמתו. הם הורגלו לעם היהודי בגולה, ראו את הארץ בחורבנה ובשממונה ולא האמינו שהארץ הזאת יכולה לקלוט עליה יהודית רחבה. אנו עומדים ברגע היסטורי יוצא מן הכלל; כל עבודתנו במשך חמשים השנים האחרונות היתה רק מעין הקדמה והכשרה לשעה זו. מאמצינו בארץ הוכיחו לעין כל את האפשרויות הגדולות הגנוזות בארץ הזאת. א"י עומדת בשורה הראשונה של הארצות הקולטות עליה יהודית, ועוד ידה פתוחה. האסון שקרה ליהדות הגרמנית גילה לעיני כל דעת הקהל בעולם מהו מצבה של האומה היהודית בגולה. והגיעה השעה לעליה עממית רחבת־היקף. אם לא עכשיו – אימתי?

ירושלים, ג כסליו תרצד [“דבר” 2589].


  1. 1 באבגוסט 1915 נתכנסה בניו־יורק ועידת הפועלים היהודים באמריקה לדון על מצב העם היהודי בארצות שונות ותביעותיו מוועידת־השלום בגמר המלחמה. הוועידה החליטה על הצורך בכינוס קונגרס יהודי כללי לשם "פעולה משותפת של הפועל היהודי המאורגן יחד עם השדרות והחוגים שבעם היהודי בצורת קונגרס על בסיס מצע משותף לרוב העם היהודי. מצע זה הוא: שוויון־זכויות אזרחי, פוליטי ולאומי לעם היהודי בכל הארצות. מצע זה כולל חלק חיובי ושלילי. החלק השלילי פירושו: ביטול כל ההגבלות הקיימות לגבי היהודים בארצות שונות על שטח החיים הסוציאליים, הכלכליים והתרבותיים, כגון: תחום המושב ומכסת האחוזים ברוסיה, הגבלה בשימוש לשון­־העם בגליציה, אי־הכרת היהודים כאזרחים ברומניה, ההגבלות לעליה ולרכישת נכסי דלא ניידי בארץ־ישראל וכו' – שורה ארוכה וגדולה של קיפוח זכויות היהודים. החלק החיובי פירושו: ליצור מוסדות מוכרים במשפט־המדינה ומובטחים בערובות בין־לאומיות אשר יאפשרו הגדרה עצמית לאומית והתפתחות לאומית בלתי מופרעת של העם היהודי בכל הארצות שבתוכן הוא יושב (רוסיה, גליציה, רומניה, ארץ־ישראל וכו').  ↩

  2. דסתור (אוסף החוקים התורכי), כרך ב', עמוד 2363.  ↩

  3. הכוונת לגזירת־העליה שבאו אחרי הפרעות במאי 1921 וב“ספר הלבן” של יוני 1922.  ↩