מוקדש לזכר חיים ארלוזורוב

 

א. ציונות קלה וחמורה    🔗

תמוז תרצא, (“דבר” 1864)

(פתיחת־הוויכוח בקונגרס הי"ז בבזל)

א. שליחי חזית    🔗

קונגרס חשוב! לא באנו הנה כצירי מפלגה, אלא כשליחי חזית. אילו היינו רק מפלגה, היינו יכולים אחרי הבחירות לקונגרס זה לבוא הנה בסיפוק רב. למרות האסונות אשר באו עלינו בשנתים אלה ואשר בעיקר ניתכו על ראשינו, פועלי א“י, למרות האכזבות הקשות והמרות, למרות המצור החיצוני והפנימי אשר בו אנו נתונים ולמרות השיסויים הבלתי פוסקים נגדנו במשך השנתים, למרות כל אלה יצאנו מבחירות הללו כאשר לא יצאנו אף פעם. בארצות ההמונים הגדולים, בפולין, בליטה בגרמניה ועוד, הופיעה רשימתנו בראש שאר הרשימות. ואחרון אחרון יקר – בא”י הציונית הלכו אתנו שני שלישים של היישוב. ובפעם הראשונה בתולדות הציונות מופיעה סיעת הפועלים כסיעה הראשונה בקונגרס הציוני.

אבל אין אנו שמחי נצחון־בחירות, כי באנו הנה מחזית־האש של הציונות המתגשמת. נשלחנו הנה ע“י צבא ההגשמה, אשר קשר את גורלו לחיים ולמות עם הגשמת הציונות ואשר במשך יותר מ־25 שנה, – בהיותו קומץ קטן בן עשרות ובהיותו אח”כ בן מאות ובן אלפים ולאחרונה בן רבבות – הוא עמד באמונה ובלתי רָתוי, על משמר ההגשמה, על משמר ההגנה, על משמר העבודה ועל משמר הכיבושים הישוביים, התרבותיים והפוליטיים שלנו בארץ. כשליחי החזית הזאת באנו הנה עמוסי אחריות וחרדה גדולה למצב אשר בו נמצא המפעל שלנו ולמצב שבו נמצאת תנועתנו הציונית.

מתוך טעמים מובנים ומוצדקים, מתוך צורך נפשי ופוליטי, מסר הד“ר וייצמן הפעם דו”ח לא על עבודת שנתים, כי אם על עבודת 13 שנה. מתוך הכרה צמצם בפרק אחד, אשר אנחנו, אנשי החזית, מוכרחים לעמוד עליו ביחוד – בפרק של השנתים האחרונות.

ב. שנתים של מבחן    🔗

השנתים האלה היו שנות־מבחן קשה מאד גם למפעל הארצי־ישראלי וגם לתנועה הציונית. הועמדנו לפני התקפת דמים. הועמדנו – ועדיין לא פסק הדבר – בפני הסתה מאורגנת, בפני שיטנה וקיטרוג בלתי־פוסק מצד האפנדים שבארץ, מצד שליחי הקומינטרן ומצד הפקידות הממשלתית הבריטית: הועמדנו בפני התנקשויות יסודיות בזכות קיומנו בארץ – לא על ידי פקיד זה או אחר, אלא על ידי ממשלת המנדט עצמה וע“י ממשלת המנדט שהיא נמצאת עכשיו דוקא בידי מפלגת הפועלים. הועמדנו בפני התעללות מתמדת בזכויותינו האזרחיות – לא רק הפוליטיות – בארץ. ולא הייתי אומר את כל האמת, אילו הייתי מצטמצם רק באסונות החיצוניים ולא הייתי מוסיף: הועמדנו לפני התכחשות והקשחת הלב – אינני רוצה להשתמש במלה “בגידה” השגורה עכשיו – בפני התנכרות של חלק חשוב בישוב. גם לאחר מאורעות אב אלו, לאחר הבלוקדה הזאת, אשר הושמה על העליה החלוצית, לאחר קיפוח זכותנו בעבודות הממשלה, לאחר מצב של חוסר עבודה בארץ, יש לנו משקים יהודיים, לא יחידים וגם לא רק לעשרות, שהפועל היהודי מוחרם בהם. ביותר ממאה משקים בפתח־תקוה, בעשרות משקים בחדרה, ברחובות ובנס־ציונה אין דריסת רגל לפועל העברי. ואלפי חלוצי ההגשמה הציונית בארץ בטלים בשעה זו מאונס ורעבים ללחם. מתבוססים בצרותיהם, לא משום שאין עבודה בא”י, אלא משום שבמושבה העברית שלנו סגורה בפנינו הדרך – ולא ממשלת המנדט ולא שונאינו מבחוץ סגרוה, כי אם אלה אשר דגל תחית האומה הביא אותם לארץ ובזכות האומה העברית וגם על חשבונה רכשו להם חלקים מהאדמה היקרה הזאת הנקראת א"י.

לא נהיה לגמרי צודקים למצב הפוליטי, אם נתחיל את הפרק האיום של השנתיים הללו רק במאורעות אב. למאורעות אב קדם דבר־מה, אשר מטעמים רבים ומובנים לכם, לא אוכל להגיד עליו את כל האמת אשר בלבי, – קדם מאורע הכותל. אני מאמין, שיבוא יום וההיסטוריה העברית תשפוט, מי היה נאמן לציונות, למי היתה עין פקוחה ומי היה חרד למצבנו בימי הנסיון הקשים ההם, אם אלה אשר הזהירו את הישוב לבל יגרר אחרי הפרובוקציה של מלחמת דתות, או אלה אשר בדבריהם הוסיפו שמן על המדורה.

אתם יודעים את פרשת החקירות, התעללות זו לאחר המאורעות כשהושבנו פתאום על כסא נאשמים ע“י ועדת שאו: את גזירת העליה במאי, את ההודעה הראשונה של ממשלת המנדט לועדת המנדטים, את החקירה “האובייקטיבית”, את “האכספרטיזה המדעית” של הופסימפסון, ואחרון אחרון את “הספר הלבן” של פאספילד. אני רק אוסיף שגם אחרי אגרת מקדונלד, אשר בכוונותיה הרצויות אין אנו מטילים ספק ואשר בערכה הפוליטי והמוסרי אין אנחנו כופרים, גם אגרת זו נשארה עד עכשיו רק אות מתה בארץ. אגרת זו היתה חשובה, לא רק בזאת ש”הוציאה את העז", כפי שאומרים אצלנו, שגם בזה אין לזלזל במצבנו הטרגי, אלא היה דבר מה חיובי יותר במכתבו של מקדונלד, – הכרת הזכות שלנו על עבודה במשק הממשלה בארץ. בפעם הראשונה קבלנו תעודה מוסמכת הקובעת בלי פקפוקים את זכותנו לעבודה במשק המדינה, וגם קובעת קנה־מידה פחות או יותר צודק לחלקנו בעבודה הזאת. אולם גם הדבר הזה נשאר עד עכשיו אות מתה. למרות האגרת הולכת הממשלה בעקבות חלק של נותני העבודה היהודים במושבות היהודיות. ומלבד מספר נלעג של פועלים יהודים העסוקים בנמל, אנחנו מוחרמים בעבודות הממשלה, אפילו בעבודות הנעשות עכשיו בתוך אזורים יהודיים טהורים, כמו בעפולה ובקרבת המושבות. הנה נוסף עכשיו אקט חדש, אקט של חוק האריסים אשר ברעיון היסודי שלו – הגנה על האריס הערבי בפני ניצול ובפני התנקשות בלתי ישרה ובלתי צודקת – אנחנו דגלנו זה כמה שנים והיינו מקדמים בבטחון ובשמחה את הצעד הזה, אילו היה מכוון לשמור על הגנת האריס המנוצל והמשועבד מידי עושקיו. לצערנו, תחת מסוה הגנה על האריסים מוסר החוק הזה את כל האפשרויות של רכישת קרקע בארץ לשרירות לבו הגמורה של הנציב העליון, ואנחנו טעמנו בשנתיים אלה טעם שרירות זו: והוא דן את הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים בארץ לשממת עולם, באשר הוא משעבד אותן לזכות המרעה של בידואי המדבר.

ג. “הציונות הקלה”    🔗

מהו פשר המאורעות של השנתיים הללו? מה לימדה אותנו שלשלת היסורים והאסונות המתחילה בפרובוקציה של הכותל המערבי וגומרת בחוק האריסות – מה הם מלמדים אותנו? ישנו פשר “קל” לכל מה שהיה בארץ. הפשר הקל הזה קשור עם הציונות “הקלה” שישנה בתוכנו. והפשר הוא פשוט בתכלית הפשטות וכל נער יהודי בכל התפוצות הגולה בפולין שינן לו את התורה הזאת: באו עלינו פרעות, הידעתם מי אשם בכך? ועדת שאו העלילה עלינו, הידעתם מי גרם לכך? גזרו על העליה, התנקשו בזכויות ההיסטוריות של העליה, במי תלוי הקולר? אשם המנהיג! אתם רוצים שחיינו בארץ יהיו בטוחים, אתם רוצים שערבים בארץ לא יפגעו בנו, אתם רוצים שהקרקעות בא“י ימסרו לנו גם בלי תשלומים, אתם רוצים שתיבנה מדינה עברית משני עברי הירדן, אין קל מזה. רק בחרו במנהיג החדש! ביום הבחירות לקונגרס בא”י מתפרסם מניפסט חתום ע“י שני הוזירים הגדולים של מפלגת הציונות הקלה, האדונים ז’בוטינסקי וגרוסמן: אם תתנו לנו רוב לקונגרס, ננחיל לכם רוב עברי בארץ. אינני יודע אם לאחר התשובה שא”י הציונית נתנה, עדיין אנשי המניפסט מאמינים ברוב עברי בא“י, אולם המוני נערים תמימים יודעים את התורה הזאת בכל רחבי פולין, ואולי גם בארצות אחרות: די רק להוריד את המנהיג והכל על מקומו יבוא בשלום. לא אתווכח עם תפיסה מעמיקה זו, אציין רק כי פרעות אב 1929 אינן הראשונות בא”י. לא אתחיל את ההיסטוריה מהזמן שיש להתחיל אותה. מלפני חמשים שנה – ראשית ההתיישבות החדשה. אתחיל את ההיסטוריה רק מאחרי המלחמה. היו פרעות בשנת 1920, בהיות צבא אנגלי רב בארץ ובהיות בארץ לגיונים יהודים, אשר היה לי הכבוד להיות חבר בהם. אותו המנהיג עמד אז בראש התנועה. הפרטנדנט הזה למנהיגות, המבטיח לנו היום רוב בארץ תמורת רוב בקונגרס, היה בימי המאורעות ההם בארץ. ואחרי הפרעות ההן לא יצא לקרוא תגר על המנהיג שחטא והביא לפרעות, אלא נכנס לאכסקוטיבה הציונית בנשיאותו של ויצמן. ובשנת 1921 נתחדשו הפרעות כשהפרטנדנט הזה היה כבר חבר ההנהלה. ופרעות עלו בנוראותיהם על פרעות 1920. בא“י היה אז נציב עברי ושמו הרברט סמואל. ואחרי הפרעות נשלחה טלגרמה לכל ההסתדרויות הציוניות בתפוצות הגולה: התאספו וקיבלו החלטות אימון בנציב אשר בא”י, טלגרמה זו לא נשלחה ע“י הד”ר וייצמן, אלא ע"י ולדימיר ז’בוטינסקי. הוא גם חתם יחד עם וייצמן על הספר הלבן של 1922.

אני רוצה להגיד רק מלים אחדות, מה אנחנו, – אנשי החזית, אנשי ההגנה והעבודה בארץ – מה אנחנו ראינו ומה אנחנו רואים במאורעות אלה. ראינו קודם כל מה שלא היה בשבילנו הפתעה, שלמרות הכיבוש הפוליטי הגדול של 1917, הכיבוש של הצהרת בלפור, ולמרות הכיבוש הפוליטי השני בשנת 1922 של קביעת מנדט עם סעיפי הבית הלאומי בתוכו – עוד לא היינו לבעלי הבית הלאומי ועוד לא הבטחנו בפועל את זכותנו להקימו. גם לאחר שנות הנסיון האיומות הללו, אין אנו מזלזלים בערך הכיבושים הפוליטיים הללו, אם כי אף פעם לא ייחסנו להם אותו הערך אשר ייחסו להם בעלי הציונות הקלה. ההיסטוריה הציונית שלנו איננה מתחילה מהצהרת בלפור, אבל ידענו תמיד שההצהרות הללו עם כל חשיבותן, אינן אלא אותיות פורחות באויר ללא אחיזה ממשית מספיקה בקרקע המציאות. מיד לאחר מתן ההצהרה, עוד לפני המנדט ולפני בוא הנציב הראשון, עוד בימי האילוזיות והאמונות הגדולות, תבענו תביעה לוהטת אחת: מהרו ומלאו את המסגרת הריקה הזאת תוכן חי. ומתוך שהמסגרת הזאת לא נתמלאה עדיין תוכן חי במידה מספיקה, אין תוקף מספיק לכיבושים הפוליטיים ההם.

ואלה אשר ריפו את ידי העם העברי, אשר הטעו אותו בדמיונות שוא, כי לא מתוך מאמצים עצמיים שלנו, מאמצים בלתי פוסקים, בכל התנאים ובכל האמצעים נגביר את עמדתנו בארץ, כי אם ע“י תנופה דיפלומטית, ע”י הרמת הקול, ע"י נפנוף האגרוף ודוקא ביד הרמה של האימפריה הבריטית – ניוושע: כל אלה אשר ריפו את הידים, להם יש חלק רב באחריות למצב אשר הגיענו בארץ.

ד. שנאת עולם לעם עולם    🔗

אבל בשנים הללו גם ראינו כי למרות ההודאה החשובה מקודם, של בריטניה הגדולה, ואחר כך של המדינות האחרות, למרות הודאתם בקיום אומה יהודית ובזכות האומה היהודית על מולדתה בא"י, אנחנו – עם עולם – עודנו מוקפים שנאת־עולם, מוקפים אטמוספירה של איבה ושל חשדים ושל אי־הבנה, ועדיין לא השלימה דעת הקהל הגויית בעולם, באירופה כולה וגם באנגליה, את ההופעה ההיסטורית המשונה הזאת, ששמה אומה יהודית, ועדיין לא הבינה למאויי האומה האומללה הזאת, עדיין לא ספגה לתוך הכרתה את הזכות היסודית והטבעית שיש לאומה זו לחדש את חייה העצמיים במולדתה: אותו הדבר אשר התרחש בתוך מצב עולמי יוצא מן הכלל, בתוך מלחמת עולם, בשעה שכל מוסדות תבל התערערו, בשעה שאומות גדולות נלחמו על נפשן וכל עזרה מהחוץ נראתה להן חשובה, אפילו עזרה של האומה הקטנה שלנו, שאותה הזכות אשר רכשנו לנו בימים ההם, איננה עדיין נכסי צאן ברזל בהכרת דעת הקהל העולמית ובהכרת דעת הקהל הבריטית. זוהי עובדה לא נעימה. אבל אנחנו נהיה עיורים, וננהל פוליטיקה של בת יענה, אם לא נראה את מצבנו האמיתי, מצב האומה היהודית בקרב אומות העולם. ועדיין לאחר הצהרת בלפור ולאחר המנדט ולאחר 50 שנה של עבודה ויצירה בארץ שבה חידשנו וביצרנו את זכותנו ההיסטורית, גם לאחר המפעל הגדול שלנו בארץ, אשר היה נותן כבוד גם לאומות גדולות, לאחר כל אלה עדיין שומה עלינו לעמוד לפני אומות העולם ולהסביר להם את זכותנו ואת מעשנו ולהראות להם שאין אנו באים לעשוק ולנצל, שאנו באים רק לבנות את חיינו, ויש לנו הזכות לכך, עדיין אנחנו עומדים בפני ההכרח המר הזה. ורק מי שמשלה עצמו יאמר, כי מכיון שיש לנו פיסת נייר חשובה, חתומה בגושפנקה של בריטניה וחבר הלאומים, הרי מדינת היהודים משני עברי הירדן מונחת כבר בקופסה, ואתם צריכים רק לבחור בי למנהיג והענינים יבואו בשלום על מקומם.

ה. הסבך הערבי    🔗

ועוד דבר גילו לנו המאורעות הללו, ואף בו לא היה בשבילנו משום אפתעה. לא בפעם הראשונה מיום בואנו לארץ נתקלנו בסבך הערבי, בסכנה האורבת לנו לעבודתנו ולקיומנו בארץ מפינה זו.

ובהבנת אותו המצע, אותו הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי העומד מאחורי המאורעות של השנתים האלו. בהבנת מהותם של המאורעות והמוצא הנכון והנאמן מהמצר שנוצר לרגל מאורעות אלו, – כאן יש הקו המפריד בינינו, בעלי הציונות הקשה והחמורה ובין בעלי הציונות הקלה. נדמה לי, שאחת ההכרעות העיקריות, החותכות, אשר הקונגרס הזה מיועד להכריע בהן, היא ההכרעה הזו בין הציונות החמורה וקשה שלנו ובין הציונות הקלה של יריבנו. כבר אמרתי לכם, שאנחנו מחשיבים מאוד את הכיבושים הפוליטיים, אבל אנחנו מחשיבים אותם רק בתנאי אחד: אם נמלא אותם תוכן חי. ואלה אשר ידברו אחרי בוויכוח אם ירצו לעשות חשבון צודק של השנים הללו, יעשו חשבון צודק גם למה שנעשה לארץ ע“י האמצעים אשר ניתנו לעבודה הזאת ומהתוצאות אשר הושגו, וגם כאן אנחנו בוחרים לנו את הדרך הבלתי פופולרית, אני שמעתי איך בעלי הציונות הקלה באים לעם היהודי ולהמונים היהודים ואומרים להם: אתם הגדלתם לעשות בארץ, מי כמוכם עשה בא”י כל מה שאפשר היה לעשות, את הכל נתתם לא"י, אבל

א) הכוח שבחוץ, ממשלת המנדט לא מילאה את תפקידה

ב) המנהיגות, התעתה אתכם והביאה אתכם עד הלום.

אנחנו, אנשי החזית, רואים חובה לעצמנו להגיד לעם היהודי, דברים לא נעימים: רק מעטים מכם, אלה אשר באו ארצה, חלוצי העבודה, וחלוצי ההון, אלו אשר באו ועשו את המעשה אשר נעשה בארץ ואשר בלעדיו אינני בטוח אם מאורעות השנים האחרונות לא היו הורסים אותנו עד היסוד, גם את המפעל וגם את התנועה הציונית, מלבד אלה המעטים, אתם התנועה הציונית בגולה, אתם עשרות האלפים הציונים, אתם רבבות המוני עם ישראל לא מלאתם את חובתכם ההיסטורית ועל כן באנו עד הלום! הלא קהלה אחת בברלין המונה רק 200 אלף יהודים מוציאה לצרכי קהלה מקומיים יותר מאשר נתן העם היהודי כולו בשביל גאולתו ההיסטורית לחידוש מולדתו בא"י.

בכל כוחנו נילחם נגד המוליכים שולל את העם היהודי, אולי בכוונות רצויות, האומרים לו: אתה עשית הכל, אלא מי שהוא אחר אשם. בלי פעולה מתמדת, בלי אימוץ כל הכוחות של האומה, לא יועילו לנו האותיות הפורחות של הצהרת בלפור ושל המנדט. יותר מזה: הן גם תהיינה לנו לרועץ, כי הן רק משמשות חומר מגרה ומקומם את אלה, היושבים כבר בארץ ומפחדים מאתנו ומדברינו.

ו. מעטים בין מרובים    🔗

וכאן אני מגיע לגורם השני, אשר ערכו ומקומו הטרגי במאורעות האלה התגלה עכשיו לפני דעת הקהל הציוני הרחבה – הגורם הערבי.

אם נישאר בא“י כמו שהננו בכל הארצות – מעטים בין מרובים, אם בא”י נישען רק על הרוח שלנו, אשר יעשה גדולות ונפלאות מבלי שיהיה לרוח הזה משען בחומר העכור, בעבודה ובמשק ובחיים עצמיים, אם אתם סומכים על כך, שאוירה של א“י, שזכרונותיה ההיסטוריים של הארץ יצילו אותה מגורל הגולה, הרי אתם טועים טעות מרה. אם נהיה מיעוט בא”י, מנותק ממקורות היצירה והעבודה, תלוש מן הקרקע ומשולל חיים עממיים רחבים היונקים מתוכם, בקיצור, אם לא נעמוד ברשות עצמנו במובן המשקי, התרבותי והפוליטי, אם לא נהיה כוח עממי גדול העומד ברשות עצמו, – גורל הגולה, גודל הטמיעה וההתנוונות התרבותית והגופנית ידביק אותנו גם בא“י, אם יש טעם לעבודתנו, ואם יש עתיד לעבודתנו, הרי רק בתנאי אחד: אם יש לנו הרצון, ואם יש לנו האמונה והיכולת לשנות בארץ את יסודות חיינו ולהקים בא”י אומה עברית גדולה העומדת ברשות עצמה, הבנויה על משקה ועל תרבותה ועל הנהלתה העצמית. אחרת ניצור רק גלות חדשה בא“י. אחד העם חלם פעם חלום שבארץ ייברא טיפוס יהודי חדש אשר יהיה למופת לתיירים, אשר יבואו לארץ ויהנו מזיוה של הבריאה היהודית החדשה ויספרו לגולה את הנפלאות אשר נעשו בארץ. עלי להגיד לכם שמבלי היותנו לעם עובד גדול יתבדה החלום היפה הזה. בבוא אחד העם לפני כעשרים שנה לא”י כתב “סך הכל” ממה שראה והגיע לידי מסקנה, שניצור שכבה עליונה של בעלי בתים יהודים גאים אשר יעבידו פועלים ערבים. אחד העם לא האמין אז שהמוני העובדים בכפרים אשר יעשו את העבודה הגסה והפשוטה יהיו יהודים. המציאות בארץ הוכיחה שאחד העם טעה טעות כפולה: בעל־בית יהודי בלי פועלים יהודים לא היה למופת – אלא לדראון. במושבה עברית שרבו בתוכה הפועלים הערבים נתאשר הדבר הנורא והאיום הזה, של מציאות דגנרט יהודי המצווה לפועליו הערבים לקשור פועל יהודי לזנב הסוס ולסחוב אותו על פני השדה. זו היא התשובה המציאותית שנתנה לנו הארץ על חלום של שכבה עליונה הבנויה על עבורה זרה. אולם אחד העם טעה בחוסר אמונתו באפשרות עבודה עברית במאה אחוזים – אם היא תהיה בודדת בתוך ים גדול של חיים לא יהודיים לא תיצור דבר, כי בתוקף תנאי החיים של ישוב במיעוטו לא יעברו שנים רבות ואנחנו נהיה בא"י מה שהיינו בארצות הגולה: סרסורים של תרבויות זרות, של משקים זרים. וכבר עכשיו ישנם בארץ בקצות האינטליגנציה היהודית נצני התבוללות אנגלית, ואם אנחנו נישאר לאורך ימים מיעוט לא חשוב בארץ – נזכה גם להתבוללות ערבית. והטעם היחידי בכל עבודתנו הוא שבארץ נשנה באופן יסודי את תנאי חיינו ואת גורלנו ההיסטורי וניצור בתוכה אומה גדולה החיה מעבודתה, היוצרת את תרבותה והעמלה ברשות עצמה, כמו כל אומה חפשית אחרת.

ז. האפשרויות הגנוזות בארץ־ישראל    🔗

וכאחד אשר חי ועבד בארץ הזאת שנים לא מעטות, אני רוצה להגיד לכם שאם כי עליתי לא“י לכתחילה כציוני, לא היתה אף פעם אמונתי כל כך מוצקה באפשרויותיה של א”י לפתרון החלום הגדול הזה של תקומת האומה העברית, כמו שהיא עכשיו אחרי 25 שנה של עבודה בארץ. ראינו במו עינינו את הפלא אשר נתחולל בארץ הזאת. ראינו את הברכה הגדולה הצפונה בחולות של הארץ הזאת, בביצותיה ובטרשיה, וראינו אולי נס יותר גדול, ראינו את היכולת היוצרת של העובד העברי הצעיר שבא לארץ בחזון היסטורי גדול, בתשוקה לוהטת לחדש את חיי אומתו ומולדתו. ראינו זאת בעמק, ובשרון, ראינו זאת בתל־אביב, ראינו זאת בחפירות ההגנה, וראינו זאת בשדה היצירה הכלכלית וראינו זאת גם בשדה האירגון העצמי של אלפי ורבבות עובדים. ראינו את יכלתה של א"י וראינו את יכלתו של היהודי הרוצה להיצמד באמונה אל הארץ, בקשר האמיתי היחידי, בקשר של עבודה וחיים. ואנחנו מאמינים שיש מקום, ויש אפשרות ויש יכולת גנוזה ואין הדבר תלוי אלא שהרצון הזה, אשר היה עד עכשיו רצון של מועטים, רצון של אלפים ורבבות אחדות, ייהפך עכשיו לרצון המונים גדולים, לרצון של עם.

האפשרויות להתישבותנו אשר דיברתי עליהן אינן מצומצמות רק בשטח המערבי של א"י, מעבר המזרחי של הארץ ישנן רזרבות קרקעיות עוד יותר רבות ויותר פנויות, ואין להניח שהירדן יהיה הגבול לעליתנו ולהתישבותנו.

אין אני מתכוון בזה לריביזיה בסעיפי המנדט הקובעים סטטוס מיוחד לעבר־הירדן, בזמנו מחינו נגד הפרדת עבר־הירדן משאר חלקי הארץ, ומפלגת הפועלים הבריטית נצטרפה למחאתנו זו. אולם עלינו להזהיר בפני כל הצעה של בקורת המנדט. בהצעות אלה אנו רואים חוסר־אחריות וסכנה פוליטית. בקורת המנדט, אם תיעשה, תיעשה לא על ידינו – ומי יודע באיזה כיוון ולטובת מי. אולם גם – מבלי כל שינויים במנדט יש לנו הרשות לדרוש זכות כניסה וההתיישבות בעבר־הירדן. סגירת עבר־הירדן בפנינו מתנגדת למנדט גם בצורתו הקיימת. זכותנו להתיישב בעבר־הירדן עולה גם בד בבד עם הצורך הכלכלי החיוני של השטח ההוא הפורה והפנוי ברובו, הזקוק לאוכלוסים וכוחות כלכלה חדשים.

ח. על גבול המדבר    🔗

אבל אם ידענו את האפשרויות הגנוזות בא“י בשביל התיישבות מיליונים של עולים חדשים, לא נעלם מאתנו שא”י אינה ריקה לגמרי מאוכלוסין. משני עברי־הירדן יושבים כמיליון ערבים, לא מאתמול ולא משלשום, וזכותם לחיות בארץ הזאת, להתפתח בה וליהנות מעצמיות לאומית היא קיימת וברורה, כמו שקיימת וברורה זכות העם העברי לשוב למולדתו, להפרות את שממותיה ולהקים בזיעת־אפו, הונו, יזמתו ומאמציו ישוב, משק ותרבות אשר יבטיחו את קיומו הלאומי ברשות עצמו. התנאים האובייקטיביים בארץ מאפשרים קיום של שתי הזכויות הללו. ידענו שבעבודתנו בארץ עלינו לכבד את זכויות תושביה הקיימים: ואם הפגישה הראשונה שלנו עם שכנינו היתה טרגית, לא אשמתנו היא. אולי גם לא אשמת שכנינו, יש מאורעות היסטוריים העומדים מעבר לקנה מידה זה. מאורעות אוגוסט 1929 לא היו בשבילנו אפתעה. עוד לפני 25 שנה ידענו שאנו עומדים בפני אפשרות זו. ידענו שאנו חיים על גבול המדבר, ושתושבי ארצנו עוד שמרו במידה רבה על מנהגי בני־המדבר, ואחד ממפעלינו הראשונים בארץ היה אירגון השמירה להגנה עצמית. במיטב חברינו שילמנו בעד חוסר הביטחון בארץ – בסג’רה, בכנרת, ברחובות, בתל־חי, בירושלים, ביפו, בחולדה ועוד. ולפני המלחמה ולאחר המלחמה הודענו והכרזנו שלא יהיה לנו בטחון כל זמן שמספרנו בארץ לא יגדל עד כדי הגנת עצמנו בכוח עצמנו.

ט. כוחות המזרח    🔗

וגם זאת ידענו: אנו עומדים לא רק בפני הערבים תושבי א“י בלבד. ידענו שארצנו מוקפת מכל עבריה ארצות ערביות, מצפון, ממזרח, מדרום, סוריה, מסיפוטמיה, חצי אי־ערב, מבלי לדבר על מצרים, ליביה תוניס, אלג’יר ומרוקו ושאר הארצות של אפריקה הצפונית, הנושבות עמים מוסלמים דוברי ערבית. ודרשנו מהתנועה הציונית להסיק מהעובדות האלו את המסקנות ההכרחיות. עוד לפני 10 שנים, כשהזמנים היו כתיקונם והעליה העברית עמדה על שיא גיאותה, דברתי בקונגרס הי”ד על הגורמים העולמיים שהתנועה הציונית חייבת לראותם ולכוון לפיהם את מדיניותה החיצונית. דווקא אלה הנושאים תמיד על שפתותיהם את שם הרצל וניתלים באימרתו שהציונות היא פרובלימה אינטרנציונלית עולמית, אינם רואים מה שמתהווה בעולם. במאה השמונה־עשרה היה העולם מבחינה פוליטית – כמעט רק הקונטיננט האירופי, במאה התשע־עשרה היה העולם – אירופה ואמריקה. עכשיו, ברבע השני של המאה העשרים נוסף ל“עולם” קונטיננט שלם – אסיה. המזרח מתעורר לחיים חדשים ונעשה גורם פוליטי מכריע בעולם – ואין לנו להעלים עין מעובדה פוליטית זו.

אם ברצינות אתם מדברים על הגשמת הציונות – הרי פירוש הדבר שאנחנו נעשים שוב לעם מזרחי, ונוטעים את עצמנו בסביבה גיאוגרפית ומדינית חדשה. והיעלה על הדעת שנתעלם מהכוחות הפועלים בסביבה חדשה זו? אנו עדים למה שמתהווה בימינו אלה בארץ הודו הגדולה.

יש באנגליה מדינאי ידוע – גם הוא פרטנדנט – ושמו וינסטון צ’רצ’יל, שאינו יכול להשלים עם העובדה שאיזה “פקיד” חצי־ערום נפגש את המשנה־למלך הבריטי בהודו כשווה עם שווה. אולם המפלגות האחריות באנגליה – לואוו דווקא מפלגת הפועלים, גם הטורים המובהקים והאימפריאליסטים המושבעים כבלדווין, צ’מברלין, לויד ג’ורג' ומי שהיה משנה־למלך בהודו, לורד רידינג – מבינים שממשלת האימפריה האדירה חייבת לשאת ולתת את באי־כוח הודו והצ’רצ’ילים הקטנים שלנו עודם מאמינים שאנו יכולים להתעלם מקיום שכנינו ולהשען אך ורק על כוח הזרוע של אנגליה בלבד. ודווקא אלה הם ה“פוליטיקאים” המשניאים את שם אנגליה בקרב המוני ישראל והמשניאים את עמם בעיני נושאי דעת הקהל האנגלית. הלא דווקא צירי המפלגה של הציונות “הקלה”, אשר נלחמה בשצף קצף באספת הנבחרים נגד כל מו“מ עם הערבים – הכריזו באותה האספה שלא רק הפקידות הנוכחית בארץ ערכה בנו טבח, אלא כל הממשלות שהיו באנגליה החל מהקונסרבטיבים וגמור בממשלת הפועלים סידרו בכוונה ובשיטה פרעות ביהודי א”י. ועכשיו אתם רוצים שאנגליה זו תעמוד לבדה ולאורך ימים בינינו ובין שכנינו – אנגליה זו המתאמצת בעצמה לבוא לידי הסכם את הודו הכפופה למרותה?

העזרה המוסרית והפוליטית של הדימוקרטיה האירופית וביחוד הבריטית הכרחית לנו, ואת פעולת־ההסברה הקשה והכאובה על צדקת שאיפתנו ומפעלנו בארץ עלינו להמשיך כמקודם, וביתר שאת. ומפני זה אנו רואים סכנה פוליטית גדולה באותו הזרם בציונות המציג את שאיפתנו הציונית ביחס לעם הערבי באור כוזב ומתעה. החינוך שמפלגת הציונות “הקלה” נותנת לנוער שלנו, החינוך השוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים פוגם בערכים המוסריים של הציונות ויוצר רושם בעולם, כאילו אנו אויבי העם הערבי. הקונגרס הציוני יצטרך להכריע בין הציונות הפוליטית בתפיסתנו אנו – ובין הציונות “הפוליטית” של אלה המערערים את עמדתנו הפוליטית בדעת הקהל העולמית – גם במערב וגם במזרח. בין שתי התפיסות הללו רובצת תהום שאין לגשרה.

אין אנו מבטיחים לכם בקלות זו של הריביזיוניסטים ש“אם תבחרו בנו, ננהיג רוב עברי בארץ”. אנו רואים חובה קדושה לעצמנו להגיד לכם ולכל רחבי התנועה הציונית שהאסון אשר באנו לפני שנתיים יארוב לנו כל זמן שנהיה מעטים וחלשים בארץ. אין אנו מאמינים שהדיפלומטיה והאמצעים “הקלים” האחרים של מפלגת ז’בוטינסקי יעמדו לנו ויתנו לנו את הביטחון. אנו מאמינים רק בכוח עצמנו. רק בקרבנות ובמאמצים בלתי פוסקים נתגבר על הסכנה. אולם מלבד ההגברה הבלתי פוסקת של כוחנו בארץ, הרחבת עמדותינו בעליה, בעבודה ובהתיישבות בכל האמצעים ובכל התנאים – שהיא עיקר המדיניות הציונית בעינינו – אנו רואים הכרח של פעולה פוליטית חיצונית, לא רק בשטח הבריטי והאירופי כי אם גם – וביתר שאת – בשטח הערבי והמזרחי.

י. אנחנו ושכנינו    🔗

התוכן המוסרי של הציונות וצרכיה החיוניים, הממשיים מחייבים פוליטיקה של התקרבות והבנה הדדית עם שכנינו הערבים גם בשטח הכלכלה והתרבות וגם בשטח הפוליטי.

אנו מחייבים שינויים קונסטיטוציוניים במשטר הארצישראלי בכיוון של שיתוף תושבי הארץ בשלטון. אנו שוללים ודוחים בהחלט את המועצה המחוקקת המוצעת בספר הלבן;. אנו מודיעים נוכח דעת הקהל, נוכח תנועת הפועלים ונוכח העם הערבי שלא נשלים ולא נסכים עם השלטת קיבוץ לאומי אחד בארץ על משנהו – לא עכשיו ולא בעתיד. אין אנו מקבלים את הנוסחה של מדינת יהודים המכוונת לשלטון היהודים על תושבי הארץ הערבים, ואין אנו מקבלים את הנוסחה של דו־לאומיות כדוגמת שוייצריה וקנדה, המכוונת לעמים היושבים בארץ. הפרובלימה הפוליטית של א“י היא יחידה במינה –Sui generis. הזכויות לארץ ישראל אינן, כמו בקנדה ובשוייצריה, לתושבים הנמצאים כבר בארץ, כערבים וכיהודים: מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית – היא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיותו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה, ככל שאר האומות החופשיות. הזכויות שיש לנו בא”י ועל ארץ־ישראל הן לא ליהודים היושבים כבר בארץ היא אלא לעם היהודי באשר הוא שם. זכותנו ההיסטורית היא זכות השיבה של העם היהודי לארצו, והזכות לבנות את הארץ ולפתחה עד קצה אפשרויותה הכלכליות, מבלי לפגוע בזכויות תושביה ומבלי להשתלט עליהם. כל מי שאינו מכיר בזאת – עושה את כל זכותנו על א"י פלסתר. המועצה המוצעת בספר הלבן בנוייה על סטטוס־קוו בארץ, ועלולה לגבש סטטוס־ קוו זה. פירושה להלכה – הקמת מדינה עברית, פירושה למעשה – עיכוב התפתחות הארץ, עיכוב עלית היהודים והתיישבותם. אנו שוללים השתלטות הרוב הקיים עכשיו בארץ על המיעוט, שאינו אלא גרעין קטן של האומה העברית החוזרת לארצה, אולם אין אנו מכירים במוסר ההוטנטוטי האוסר על חברו מה שהוא מתיר לעצמו, כשם שאנו שוללים את השתלטות הערבים עלינו, כך אנו שוללים את השתלטותנו אנו על הערבים בשעה שיחסי הכוחות בארץ, לרגל התפתחותה הדינמית הכרוכה בעליה העברית, ישתנו לטובתנו. אנו פוסלים את העמדה האומרת שכל זמן שאנו מיעוט בארץ ישלוט בארץ הנציב הבריטי שלטון יחיד. כדי שהרוב לא ישתלט עלינו, וכשנהיה אנו לרוב – ימסר השלטון לידי הרוב. אנו רואים סכנה פוליטית בעמדה המציגה את תנועת הגאולה וששחרור של העם היהודי בשאיפת השתלטות הנשענת על כוח אימפריאליסטי והמתעלמת מזכויות התושבים שהם אזרחי הארץ כמונו.

אנו רואים צורך בשינוי המשטר בכיוון זה, ששתי החטיבות הלאומיות, היהודים והערבים, מבלי הבדל רוב ומיעוט, יהיו משותפים במידה שווה – של יסוד פרטטי – בשלטון הארץ, יחד עם ממשלת המנדט.

בזאת אנו נבדלים משני הזרמים הפסולים בעינינו: הזרם האחד המתנכר לגמרי לזכויות ולתביעות הפוליטיות של שכנינו הערבים, והזרם השני המתעלם מזכות העם היהודי בעולם ורואה רק את תושבי א“י כמו שהם עכשיו, ורוצה למסור להם את מלוא השלטון על הארץ. לא ניהפך בא”י ליהודי־חסות, לא ניעשה בה גזע שליט. אומה חפשית עומדת ברשות עצמה המכבדת את זכויות שכניה מתוך יחסי שויון והחיה בשלום את הארצות השכנות – זוהי שאיפתנו הפוליטית ובדרך זו עלינו לפתור את הפרובלימה הקונסטיטוציונית של א"י.

יא. הנקודה הארכימדית    🔗

קונגרס נכבד!

אנו עומדים בפני קושיים חמורים, חיצוניים ופנימיים. אין אנו רואים את המוצא כדעת אחדים ביד החזקה של ממשלת המנדט, ולא בדימוקרטיה כוזבת הבנוייה על הסטטוס־קוו כדעת אחרים. משעננו האמתי אינו במנדט הבריטי – אם כי אנו מחשיבים אותו גם עכשיו, עם כל ליקוייו ואחרי כל האכזבות אשר הביא לנו במשך עשר השנים האחרונות. ונעמוד בקשרי מלחמה את כל המגמות והנטיות המכוונות לקפח את זכויותינו המגיעות לנו לפי המנדט. הצלתנו הנאמנה היא גם לא בהסכם את הערבים, אשר לקראתה עלינו לחתור בכל המאמצים גם בא"י וגם בארצות ערב אחרות.

הנקודה הארכימדית אשר עליה נשען בבואנו להעתיק את גורלו של העם העברי מהגולה לא"י – הוא לא בחוץ, אלא בתוכנו אנו בתוך העם העברי גופא!

רק המאמץ המתמיד והמתגבר של העם העברי בארץ, על אף כל הקשיים והמפריעים, המאמץ הבלתי פוסק להרחיב ולבצר את עמדותינו בארץ, בכפר ובעיר, באמצעי ההון הלאומי והפרטי, בעליה חלוצית ועממית, בפיתוח החקלאות והתעשיה – רק על ציר מרכזי זה תכון תנועתנו. וההכרעה העיקרית אשר תעמוד לפני קונגרס זה – גם בבחירת הנהלה, גם בקביעת תקציב וגם בקבלת החלטות תהיה ההכרעה בין תפיסה זו, הרואה את מרכז הכובד בנו ובעצמנו – ובין אנשי התפיסה האחרת הרואה את מרכז בכובד בחוץ, בין שהחוץ הזה הוא ממשלת המנדט ובין שהחוץ הזה הם שכנינו הערבים.

אחרי כל הכשלונות והאכזבות במשך עשר השנים האחרונות עשינו חיל רב בארץ. יצרנו משק חקלאי פורח בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובעמק השרון. בנינו עיר עברית ותעשיה צעירה ומתפתחת. התחלנו בהקמת שני מפעלים גדולים בקצות הירדן – מפעל החשמל של רוטנברג ומפעל ים המלח של נובומייסקי, והקרן הקיימת רכשה עמדת־מפתח חשובה לעין־ערוך במפרץ חיפה הנעשה לעינינו לאמפוריזם העיקרי לא רק של א“י אלא של כל ה”הינטרלנד" הגדול המשתרע מגדות ים התיכון עד האוקינוס ההודי.

עוד רבה הדרך ועוד רבים המכשולים. יידרשו מאתנו עוד מאמצים רבים ואולי עוד הרבה קרבנות. גאולת־עם ובנין־מולדת אינם נעשים בין־לילה ואינם מושגים על נקלה. אולם לנו, אנשי החזית, אשר ראו במשך השנים איך נענתה הארץ למאמצינו העקשניים, יש אמונה עמוקה ובטחון מוחלט, שאם מאחורי המפעל הארצישראלי יתרכז העם העברי באמונה ותינתן העזרה המתמדת והמלאה לחלוצי העבודה וההגשמה – יקום בשלמותו חזון הגאולה העברית וסבלנו לא יעלה בתוהו.

בזל, י“ז תמוז תרצ”א [“דבר” 1864]

 

ב. הון לאומי ופרטי    🔗

טבת תרצג, (“היינט”)

א.    🔗

ארץ־ישראל וציונות כרוכות ואחוזות זו בזו, אבל אינן מזדהות. וזה כמה לא גדל המרחק ביניהן כבשעה זו. אין זה פרדוכס אם נאמר, שהמצב בציונות עומד ביחס הפוך למצב שבציון. הציונות נתרופפה ונמצאת במורד, הארץ נתחזקה ונמצאת במעלה. א"י מושכת ומשמשת גורם בחיי ההמונים היהודים בכל התפוצות, בפולין ובאמריקה, בגרמניה וברומניה. הציונות – נתערער אירגונה, הותש כשרון־פעולתה, אזלה ידה. הסתירה בין חולשת הציונות כתנועה יוצרת ובונה ובין כוחה של הארץ כגורם עצמאי בולטת במיוחד בארץ גופא. כאן רואים על כל צעד ושעל סימני פריחה וגידולי פעולה ובנין, עליה ובצרון. גדלה העיר וגדל הכפר, מתרחבת החקלאות והחרושת, פורץ הבנין. אניות מלאות עולים באות לארץ וחוזרות מכאן ריקות. הישוב מתרבה ומתגבר ומכה שרשים וקולט בלי הרף עולים חדשים ומוכשר לקלוט עוד יותר.

באותה שעה נשתתקה פעולת ההסתדרות הציונית. התנועה הציונית חדלה להיות גורם משקי והשפעתה והשתתפותה בבנין הארץ הגיעה לאפס. לקרנות הציונות כמעט שאין חלק ונחלה בפריחת הישוב וגיאותו.

ב.    🔗

בציונות פועלים כוחות עקָרים, שליליים והרסנים המביאים לידי רפיון והתנוונות התנועה. יש “ציוני־הידד” שאינם מוכשרים כשלעצמם לשום תפקיד חיובי ומשוללים כל כשרון יצירה. לעומת זאת אין כמוהם לדיקלומים פטריוטיים וקריאות הידד לכל תביעות מקסימליות וסיסמאות מצלצלות. יש גם “ציוני־מחאה”, שאינם יודעים מה יש ומה אפשר לעשות ואין להם כשלעצמם כל תכנית פעולה ומעשה, אבל הם מומחים ובעלי סמך לביקורת וחיפוש חטאים ויש להם סגולה מיוחדת למצוא שגיאות ומגרעות בכל מעשה אשר יעשו אחרים ובכשרון מיוחד הם מעלים את אמנות־המחאה למדרגה העליונה של חוסר־אחריות.

על הכוחות העקָרים שבציונות נמנים גם “ציוני־הקוניונקטורה”, אלה הם אותם הציונים שמציאותם מתגלה רק בשעת שמחה ציונית. ברגעי מצוקה, בזמן של משבר כלכלי או כשלון מדיני, באותן שעת־חירום הצפויות לכל תנועה היסטורית, יודעים גבורי הקוניונקטורה להסתלק הצידה, להחביא את הדגל הבלתי פופוליארי ולהתחמק בהקדם האפשרי מהתנועה הכושלת. כך היה בשנות 8–1927, כשנכשלה העליה הרביעית, וכשמאות ואלפים “יורדים” עזבו את הארץ מלאי־מרירות ואכזבה. העסקנים והחברות שסיפסרו אז ב“יזמה הפרטית” והחריבו את אלה שהאמינו בהם – נחפזו להטיל את האבדות והגרעונות על הקרנות הציוניות והעבירו את האחריות על “מעשיהם הטובים” להסתדרות הציונית.

ועכשיו, כשהגלגל נתהפך וארץ־ישראל נעשתה שוב מטבע עוברת לסוחר הגיחו “ציוני הקוניונקטורה” ממחבואם, הרימו ראשם בגאון ומתוך הנחה שהציבור כבר הספיק לשכוח את מעשיהם המפוקפקים ונבואותיהם הכוזבות – הריהם מופיעים עכשיו מחדש כאפוטרופסים היחידים של ההמונים וכמומחים היחידים בהלכות ארץ־ישראל.

ו“ציוני הקוניונקטורה” אלה טוענים: מה לנו ההסתדרות הציונית והקרנות הציוניות? הארץ הולכת ונהנית מאליה ואינה זקוקה כלל לקרנות האלה ולהסתדרות הזאת, ואם התנועה הציונית יורדת ומתערערת – מה בכך? מתה הציונות – תחי ארץ ־ישראל!

ג.    🔗

כשהמשבר הכלכלי בשנות 7–1926 והמשבר הפוליטי בשנות 28–1929 הציפו את העולם הציוני באכזבה ויאוש, ואנשי המעשה הפיקחים והפיכחים עזבו את המערכה – היתה מחובתם של הציונים האחראים והנאמנים לחזק ידים רפות, להגביר האמונה בארץ־ישראל, להרים ולנשא את הדגל הציוני ולעשות מאמצים נואשים להכריע את המשבר ולהביא את התנועה הציונית לחוף מבטחים ולימים יותר טובים. עכשיו כשהגיעו הימים האלה, כשמצב הישוב הוטב וארץ ישראל אינה זקוקה עוד לתעמולה, מחובתם של אותם הציונים הנאמנים והאחראים להשמיע אתראה רצינית וחמורה לבל נסמוך יותר מדי על הקוניונקטורה המתה. כי קוניונקטורה באה וקוניונקטורה הולכת, ובנין א“י, בנין א”י יהודית, לא ייתכן בלי תנועה ציונית תקיפה, רבת־פעלים, ואדירת־יכולת, בלי תכנית־פעולה משקית ופוליטית מכוונת למטרה, בלי אמצעים חמריים וכוח־השפעה ציבורי, בלי ראית הנולד, בלי אופק היסטורי וסיכויים רחבי־היקף, כי בלי תנועת־עם מכוונת, מדרכת, יוזמת ויוצרת העומדת בראש הבנין – לא תיעשה המלאכה הגדולה והקשה של יצירת ארץ ישראל יהודית.

ד.    🔗

היזמה הפרטית, האינטרס הפרטי וההון הפרטי הם בלי ספק גורם חשוב ורב־אונים בבנין הארץ. הם כבר עשו הרבה בהקמת הישוב ועוד נתכנו להם עלילות גדולות בהגשמת הציונות. זהו כוחה של ארץ־ישראל וזוהי זכותה של הציונות ששתיהן פונות לא רק לאינטרס הלאומי ולרצון הקיבוצי של הכלל היהודי. אלא גם לאינטרס הפרטי ולתועלת האישית של היחיד היהודי. אלא גם לאינטרס הפרטי ולתועלת האישית של היחיד היהודי, הציונות נועדה להציל את הנפש והרכוש של עם ישראל, כי גם הנפש היהודית וגם הרכוש היהודי צפויים לכליון ואבדון בגולה. וכל אדם מישראל וכל פרוטה יהודית המוצאים בעוד מועד מפלט בארץ – מביאים ברכה לעצמם ולעמם. ואין כל יסוד וטעם לזלזל בחשיבות היזמה הפרטית הבונה והיוצרת בארץ.

הנסיון הראשון להניח יסוד לישוב החדש נעשה לפני חמשים וחמש שנים – בשנת תרל"ח (1878) – על ידי היזמה הפרטית של קבוצת יהודי ירושלים אשר הלכו ורכשו את אדמת מלֶבס והיו למיסדי המושבה הראשונה – אם המושבות בארץ, פתח־תקווה. במשק ההדר המתרחב, בחרושת הצעירה המשגשגת ובמפעל הבנין רחב־המידות מילא ההון הפרטי תפקיד גדול, ותפקיד זה ילך ויגדל בעתיד הקרוב.

אולם כל הסוברים שהיוזמה הפרטית לבדה יש ביכלתה לבנות את הארץ בשביל העם היהודי – טועים טעות מרה ומסוכנה, בלי תיכון לאומי, בלי פיקוח לאומי ובלי הון לאומי לא ייתכן דבר ההגשמה הציונית.

ה.    🔗

עד היום אין כמעט אף מפעל יהודי חשוב אחד בארץ, בין בכפר ובין בעיר, בין בחקלאות ובין בחרושת, בין במלאכה ובין בבנין – אשר לא הוקם בעזרת ובהשתתפות ההון הלאומי והאיניציאטיבה הלאומית. המושבות הישנות אשר נוסדו בעשרים וחמש שנים הראשונות של התיישבותנו החדשה, ואשר ניבנו כולן על יסוד הרכוש הפרטי – נוצרו ברובם על ידי ההון הלאומי. אותה פתח־תקווה שהחלה בהון פרטי לא היתה לה תקומה אלמלא באו לעזרתה חובבי־ציון ורוטשילד. הוא הדין עם ראשון לציון, גם פה התחיל ההון הפרטי – ומיד נזקקו לעזרה לאומית. מושבות אחרות נוסדו מלכתחילה באמצעים לאומיים. רק שתים מהמושבות הישנות – רחובות וחדרה – נוסדו ונבנו באמצעים פרטיים, אם כי גם בתוכן הושקעו לא מעט כסף ציבורי, ראשון־לציון ופתח־תקווה, זכרון־יעקב וראש־פינה, עקרון וגדרה משמר־הירדן ומתולה, סגרה ויבנאל, וכל שאר המושבות בגליל התחתון והעליון ניבנו בעיקרן או בשלמותן באמצעים לאומיים ולאומיים־למחצה (בכספי חובבי־ציון, הברון רוטשילד, יק"א ודומיהם).

גם תל־אביב, אשר כאילו נבנתה כולה על יסוד היוזמה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. השטח הראשון אשר עליו נבנה הפרבר “אחוזת־בית” שנהפכה אחר כך לעיר עברית, נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מילאה עד היום תפקיד חשוב בהרחבת תל־אביב. עוד בימים האחרונים הוקמו שכונות שלמות בתל אביב על אדמת הקרן בקיימת. הגמנסיה העברית שנבנתה באמצעים לאומיים שימשה גורם כביר בהתפתחותה של תל־אביב, הבנק האופותיקאי שסייע ומסייע במידה כה רבה בתנועת הבנין בת"א הוא יצור ההון הלאומי, הוא הדין ביחס לבנין בירושלים, חיפה וטבריה.

גם החרושת, שבה ממלא ההון הפרטי תפקיד יותר רחב, נסתייעה בהון הלאומי, ומפעליה הגדולים ביותר לא היו מוקמים כלל בלי איניציאטיבה לאומית ובלי אמצעים ציבוריים. היצירה הגדולה של רוטנברג בחישמול הארץ, מפעל האשלג של נובומייסקי קמו ונתאפשרו אך ורק בהשתתפות קרן היסוד ואמצעים לאומיים וציבוריים אחרים. גם בבתי חרושת גדולים כגון סיליקט בתל־אביב, נשר “ביגור” והטחנות הגדולות בחיפה השתתף ההון הלאומי והציבורי ישרות ובעקיפין.

ו.    🔗

אפס לא רק זכות־האבות של ההון הלאומי, פעולתו וזכותו בעבר – אלא תפקידו והכרחיותו בבנין הארץ בעתיד הם הם שקובעים.

ההון הפרטי והיזמה הפרטית כשהן לבדן לא יעשו. לא יוכלו לעשות את ארץ־ישראל לנחלת העם היהודי.

ההון הפרטי יצטמצם אך ורק במפעלים המביאים ריווח ושהכנסתם מובטחת. בחקלאות יתרכז ההון הפרטי בעיקר במשק המטעים. אולם התישבות חקלאית לא תכון אם תתבסס רק על ענף משקי אחד, וענף המכוון כמעט כולו למשלוח־חוץ. בשוק ההדרים ייתכן משבר. המחירים ירדו. או השוק האנגלי יסגר או יצומצם משום מה. מה יהא אז על משקנו החקלאי? יתר על כן: הדרים אפשר לגדל רק באזור מצומצם, לא גדול בכמותו ביחס לשטחה הכללי של הארץ. הנסתלק מכל שאר אזורי הארץ? הנקים לנו בארץ רק קנטון תפוזי? וגם באיזור מוגבל זה, שבו יפעל ההון הפרטי, מה היא הערובה שהיוזמה הפרטית כשהיא לעצמה תשמש את צרכי העליה. כלומר את צרכי העבודה העברית? מה ערך כל ההשקעות הללו אם אינן משמשות מקלט לעבודה עברית ולעליה עברית?

ז.    🔗

מבלי הרצון הלאומי והכוח הקיבוצי של תנועת־עם מאורגנת המזויינת לא רק במשאלות יפות, אלא גם ביכולת־פעולה ובאמצעים חמריים – עלולה האיניציאטיבה הפרטית ליהפך לגורם פרזיטי ומספסר, וההון הפרטי – לכוח מנצל עבודה זולה לא־עברית.

כבר עכשיו אנו מרגישים את הפסד היוזמה הסרסורית וההון המתנכר, שאין עליהם כל מורא ופיקוח של מרות לאומית. ספסרות הקרקע בעיר ובכפר משמשת כבר עכשיו סכנה חמורה להתפתחות הישוב ולגידול מפעלנו. המחירים המופקעים על מגרשי בנין בתל־אביב כבר מכבידים גם עכשיו, עושים כמעט לנמנע, על יסוד בית חרושת חדש. כי אי אפשר כמעט לרכוש מגרש במחיר מתאים. אותו הדבר נעשה בקנה־מידה יותר רחב באיזור ההדרים. המחירים המופלגים חוסמים את הדרך בפני בעל אמצעים צנועים להתנחל על הקרקע. מאידך גיסא, השטחים רחבי הידים אשר לא יצלחו להדרים ואינם מכניסים רווחים גדולים לבעלי־הון, יסכנו אך ורק למתישבים המוכנים ומוכשרים להתפרנס רק מעמל כפיהם, אולם אלה אין להם אמצעים, ובלי רכוש לאומי בקרקע ובלי קרדיט לאומי להתישבות לא יתאחזו העובדים על הקרקע. והעיר העברית לא תעמוד לעם בלי ישוב עובד רחב המעורה בקרקע.

גם התעשיה הזעירה וגם המלאכה זקוקות לעזרה לאומית: לקרדיט ולמגרש.

ההון הפרטי בלבד יביא למשק חד־ענפי הנידון לכשלון בכל משבר־השוק, לצמצום ארצי בשטחים מובחרים, מעין תחום־מושב קפיטליסטי: לספסרות מסוכנת בקרקע ולנישול העבודה העברית. ואין להתעלם גם מהסכנה החוזרת שבכל שעת משבר, כלכלי או מדיני, הצפוי לנו גם בעתיד, יופסק זרם ההון הפרטי וישותק מפעל הבנין, כאשר קרה עד עכשיו במשברים שעברו עלינו עד הנה.

ח.    🔗

פתיחת כל האזורים והגלילים של הארץ להתיישבות יהודית, פיתוח כל ענפי המשק החקלאי והחרושתי, הבטחת העבודה העברית וקליטת העליה, התמדת הבנין בימים רעים כבימים טובים, השרשת ההמונים היהודים המרוששים ומחוסרי האמצעים במשק פרודוקטיבי – כל אלה ייתכנו אך ורק בהשתתפותו הפעילה והמדריכה של ההון הלאומי בבנין הארץ ובפיקוחו הממשי וחינוכו השיטתי של הרצון והכיוון הלאומי על פעולת ההון הפרטי והיוזמה הפרטית.

גם עמים בריאים המשורשים מדורי־דורות באדמה ובעבודה, לא יכלו ליישב ארצות חדשות בלי מחנות־עבודה חלוציים ובלי אמצעי כסף ממלכתיים, אם כי ברשותם נמצאו ארצות עשירות ורחבות־ידים ולשרותם עמד כוח הכפייה וההגנה של השלטון המדיני. ליהודים אין היתרונות של הצרפתים באלגיר וטוניס ושל האנגלים באוסטרליה, קנדה וניו־זילנד. לנו אין מדינה. לנו אין מעמד איכרים, לנו אין מעמד פועלים. לנו אין תקציב ממלכתי, מאות שנים היינו נתוקים מהאדמה, גמולים מהעבודה. וארץ ישראל אינה אוסטרליה או קנדה. הארץ קטנה ומדולדלת, ונדרשים מאמצים חלוציים כבירים לרכישת כל חלקה, להפראת כל כברה ולישוב כל נקודה. נדרשים מאמצים חלוציים להכשרת היהודי העירוני לעמוד על הקרקע, גם בעיר אנו עומדים לפני מעשה בראשית: אין עיר “יהודית” בגולה, אשר לא תהיה סמוכה לסביבה בלתי יהודית. כאן שומה עלינו ליצור מקורות חדשים של עבודה פרודוקטיבית, אשר היהודים לא עסקו בה ולא ידעו אותה.

הוצגנו לפני תפקיד קשה ומורכב ביותר – כתפקיד אשר לא הוצג עדיין לפני שום אומה: ותפקיד זה לא ימולא בלי כוחות חלוציים, בלי עבודה חלוצית ובלי הון חלוצי, בלי חלוציות של היחיד ובלי חלוציות של הכלל. תפקיד זה דורש ומחייב תכניתיות, יזמה קיבוצית, אופק היסטורי, כשרון מעפילים, קרנות לאומיות, שתכליתן לא ריווח אלא בנין ויצירה.

הגשמת הציונות – הפתרון הארצי־הממלכתי של שאלת העם היהודי בהיקפה המלא, מחייבת אמצעים לאומיים־ממלכתיים ומאמצים מאורגנים ומכוונים לתכלית היסטורית. העם היהודי, נטול המדינה ומשולל כוח כפייה ושלטון, מסוגל ליצור את האמצעים הדרושים ולקיים את המאמצים ההכרחיים רק דרך הסתדרות־עם חפשית הבנויה על צורך היסטורי ורצון לאומי והיודעת לגייס את הכוחות האנושיים ואת האמצעים הפוליטיים הכספיים והמוסריים הדרושים להגשמת הציונות.

תל־אביב, כב בטבת תרצג [היינט 97]

 

ג. שתי תעודות    🔗

אייר תרצג, (“ידיעות החלוץ”)

א    🔗

אנו חיים בתקופה המטילה עלינו אחריות מיוחדת במינה. אנו עומדים בפני סכנות חמורות ובפני אפשרויות גדולות, ותנועה היסטורית כתנועתנו חייבת לדעת למנוע הסכנות ולקיים את האפשרויות ע"י גיוס בעוד מועד של כל כוחותיה היוצרים והמלחמתיים.

גם המצב בעולם, גם המצב ביהדות וגם המצב בארץ יוצאים מגדר הרגיל.

דורנו הנוכחי שעברו עליו מלחמת־עולם ומהפכות פוליטיות וסוציאליות כבירות, אינו עלול להתפעל ביותר ממאורעות בלתי רגילים. אבל מה שמתרחש בעולם לעינינו לא יאומן כי יסופר. ריאקציה איומה פראית, אכזרית כזו שמתחוללת עכשיו בגרמניה אי אפשר היה להעלות על הדעת. מי היה מאמין שעם בעל תרבות כה גבוהה יערוך בשנת 1933 אוטו־די־פה ויעלה על המוקד את ספריהם של גדולי המחשבה והאמנות – אך ורק מתוך שנאה גזעית ומעמדית? מי היה מאמין שהרגש הלאומי של עם אדיר יסתלף ויפרע במידה כה מבהילה?

הריאקציה הפרועה המשתוללת בגרמניה מהווה סכנה עולמית, מפני ששרשיה נעוצים במצב החולני של היחסים הבינלאומיים ובמשבר ללא־מרפא של החברה הקפיטליסטית.

הריאקציה היא מחלה מידבקת, והיא נותנת אותותיה גם ברחוב היהודי. גם בתוכנו מסתלף ומזדיף הרגש הלאומי על ידי נושאי הריאקציה החברתית, וריאקציה זו מזיקה ומסוכנת לנו יותר מאשר לגרמניה. האומה הגרמנית מעורה בארצה, ואם כי משטרה הפרוע עשה אותה לשמצה בעיני העולם, אין היא חוששת לעצם קיומה ועתידה. בעמנו נטול־הקרקע והמדינה, שאין לו אלא רצון ושאיפה בלבד לחדש קיומי הממלכתי, עלולה ריאקציה זו לערער את היסוד של תנועת־שחרורנו, כי כל כוחה של תנועה זו מושתת על בסיס מוסרי – על צדקת תביעתנו הלאומית ועל טהרת מפעלנו בארץ.

ב    🔗

יוצא מגדר הרגיל הוא מצבו של העם היהודי. המצוקה היהודית, החורבן היהודי צועקים השמימה. יהודי גרמניה נתעררו עד היסוד, וקיומם הפיסי עומד בסכנה. מצבם של היהודים בארצות אחרות אף מחוסר־תקווה ומוצא. התרוששות ההמונים צועדת צעדי ענק, וגם עוורים רואים עכשיו את פשיטת־רגלה הגמורה של הוויתנו הגלותית. המשבר העולמי, אשר לא פסח גם על הארצות העשירות והאדירות ביותר, נחת במלוא־תקפו ואכזריותו המיוחדת על העם היהודי התלוי על בלימה.

ובאותה שעה אנו עדים לגיאות מופלאה באחת הפינות הקטנות של העולם המזועזע: א“י היהודית פורחת וגדלה ונבנית, ובשעה שמיליוני מחוסרי־עבודה במדינות העשירות כמעט איבדו כל תקווה לשוב לחיי עבודה נורמליים, מורגש בארץ הקטנה מחסור חריף – לא בעבודה אלא בעובדים. ועם כל העליה המתגברת נחנק המשק היהודי מחוסר ידים עובדות, ופועלי א”י ומשקה משוועים לעליה נוספת. בעיר ובכפר, במטע ובחרושת אין למצוא פועלים עברים במידה מספיקה. האמת הציונית, גם באבחנת מציאותנו בגולה, וגם בחזון עתידנו בארץ, לא היתה אף פעם כה שקופה וניצחת כבשעה זו. אבל אמת זו היא מרה וטרגית. השטר הציוני הגיע זמן פרעונו, – ואין יד התנועה משגת. התנועה הציונית הגיעה למשבר, כי אין ביכולתה למלא את השליחות אשר הוטלה עליה. העם היהודי מוכן – מוכרח – ללכת בדרך אשר הורתה הציונות – ומורה־הדרך אינו מוכשר ללכת לפני העם. התנועה הציונית, לא כרעיון מופשט, אלא כגורם מגשים, כגורם קולוניזטורי, היא מחוסרת אונים ומשותקת, ואין בכוחה לספק באמצעיה את ההסתערות העצומה, ולו גם מקצתה, של העם היהודי לארץ־ישראל.

ג    🔗

אנו עומדים לפני צורך עצום ולפני אפשרות גדולה. והתנועה הציונית היא מחוסרת אונים, נעדרת רצון ומשוללת יכולת פעולה ואמצעי־פעולה ממשיים. הכוח הבונה והיוצר בציונות, נושא המפעל הציוני בארץ, ציבור הפועלים הארצישראלי, העמד בפני סכנת הריאקציה בציונות המחקה כקוף את מעשי היטלר ושיטות־היטלר ברחוב היהודי, המשחיתה חלקים של הנוער היהודי, מחנכת אותם להפרת־שביתות ותעלולי־בריונים, מעמידה אותם לשירות אויביה בנפש של העבודה העברית ומכשירה מלחמת אזרחים בישוב. הרביזיוניזם משווה סכנה לא רק לעבודה העברית – אלא לישוב כולו. ההסתה נגד היהודים המתנהלת ע“י האפנדים הערבים, ניזונת במידה רבה מהמאמרים הפרובוקציוניים של העתונות הרביזיוניסטית. מבלי הבנה ומבלי כשרון לתפקידים היוצרים, הקונסטרוקטיביים של הציונות המתגשמת, – מגלה הרביזיוניזם את כוחו וגבורתו בדקלמציות “מכסימליסטיות” ובהפגנות “פטריוטיות” היוצקות מים על גלגלי הטחנות של אויבי הציונות. כבגרמניה כן גם אצלנו הולכת הריאקציה השוביניסטית והחברתית יד ביד. חוגים ציונים בעל־ביתיים בארץ ובגולה נאחזו ברביזיוניזם לא מאהבת המן אלא משנאת מרדכי. יודעים הם שא”י לא תיבנה בהבל פיהם של “הפטריוטים” המדקלמים על מדינת יהודים בשני עברי הירדן, רואים הם את המשחק הנלעג של חרבות־העץ אשר “הלגיונים” הרביזיוניסטים מנפנפים בוורשה ובריגה, ואף על פי כן הם תומכים במשחק הנפסד, כי הם מקווים להשיג בעזרת הרביזיוניזם את מבוקשם הטמיר: “לשבור” את תנועת הפועלים.

ד    🔗

בארץ קמה והיתה מהפכה חברתית עמוקה, הקשורה קשר אמיץ ואורגני בהגשמת הציונות: העבודה העברית נעשתה לכוח הראשי בישוב. שום דבר אינו מפלה ומייחד כל כך את הישוב הארצישראלי בתוך כל הישובים היהודים בעולם כתפקיד המכריע והמרכזי שממלא כאן הפועל היהודי. תפקיד זה הוא טבעי ומוכרח בציונות המתגשמת. א“י תהיה לארץ יהודית במידה שהעבודה העברית תיבנה אותה. הציונות – פירושה יצירת אפשרויות עבודה לעם היהודי בארצו. המוני ישראל ישובו וייאחזו במולדתם העתיקה רק אם יעלה בידם לחזור לחיי עבודה. בלי מעבר המוני לעבודה לא תיתכן התגשמות הציונות, ואין זה מקרה ואין זה חזיון חולף וארעי שערכו ומשקלו של הפועל היהודי עולה וגדל עם עלייתו וגידולו של הישוב. ובה במידה שהציונות תתקדם בהתגשמותה – בה במידה יעצם כוחה של העבודה העברית בארץ. והוא הדין להיפך. עליָתו החמרית והרוחנית הסוציאלית והפוליטית של הפועל היהודי בארץ, הטבועה מהכרח בהגשמה הציונית, נתקלה בהתנגדותו המעמדית של הבעל־בית היהודי, אשר יצריו המעמדיים גברו על הרגשתו הלאומית ואחריותו הציונית. במלחמתו על עבודה עברית התנגש כבר הפועל בעמדתו המעמדית והאנטי־ציונית של הבעל־בית. התנגדות לא פחות נמרצה ומרה פגש הפועל במלחמתו על זכות העובד כאזרח, כציוני, כאדם, על תנאי עבודה הוגנים ותרבותיים. והפועל לא הסתפק ולא הצטמצם במלחמתו על עבודה וזכויות העובד. כשליח־העם במפעל התקומה והגאולה הלאומית הטיל הפועל על עצמו תפקידים תרבותיים והתיישבותיים, נכסים חברתיים ומשקיים חדשים ויצר תרבות לאומית מחודשת וצורות חיים חדשות. עם התנשאות העבודה להיות הערך העליון בבנין הארץ התרומם הפועל לשלב העליון של החיים התרבותיים והחברתיים בישוב, ובכוח הסתדרותו המופתית וכשרון יציקתו נעשה לגורם המדריך בארץ־ישראל היהודית. עם שינוי־ערכיים אלה לא רצה להשלים הבעלבית היהודי, שהציג את השאיפות והאינטרסים והפריווילגיות המעמדיים שלו מעל הצרכים והאינטרסים של הציונות, ובמלחמתו נגד הפועלים הוא מוכן להצטרף אפילו לשטן, ובלבד – שיוכל “לשבור” את כוח הפועל. והרביזיוניזם אשר בתקופתו הראשונה רצה להגיע לשלטון בציונות בדמגוגיה פוליטית ובניצול כל משגה וכשלון של ההנהגה הפוליטית בתנועה – הפך את טעמו ונאחז בתקופתו השניה בשיסוי נגד הפועלים ובהפחת המשטמה המעמדית כאמצעי יותר מהיר ויותר בטוח לרכז סביבו את הציונות הבעל־ביתית, למען תשיג בעזרת הבעל־בית את הדיקטטורה המבוקשת בציונות. הרביזיוניזם עושה חשבון פשוט: רוב היהודים בגולה אינם פועלים. רוב בנין ורוב מנין העם היהודי הוא בורגני זעיר ויש לגרות את היצר המעמדי נגד הפועל בארץ, יש לעורר קנאה ושנאה נגד הכוח החברתי החדש שקם בישוב, יש לתאר את תנועת הפועלים כאויבת להמונים היהודים נטולי־המעמד בגולה, יש להפחיד ב”טירור" אדום ובמלחמת־מעמדות “מרכסיסטית”, יש להרבות בהבטחות קלות של חופש עליה והתנחלות מהירה במדינת היהודים – אם רק יישבר “המונופולין” של “השמאל” אשר תפס בידיו את כל “השלטון” ואינו מניח ליהודי פשוט לבוא לארץ. זהו הקו הרביזיוניסטי החדש ובאי כוח האיכרים והציונים “הכלליים” בארץ, אשר נלחמו מקודם בקו הפוליטי המסוכן של הרביזיוניזם נתנו עכשיו את ברכתם למפלגה הרביזיוניסטית המעמידה מפירי שביתה לשבור את ההסתדרות ומשסה בפועלים את הציבור הבעל־ביתי.

ה    🔗

אולם החשבון הרביזיוניסטי הוא מוטעה ביסודו, באשר הוא בנוי על הנחות לא־ציוניות. הציונות היא מרד בגלות. אילו יכלו היהודים להשלים עם החיים בגולה ולהמשיך את חייהם אשר חיו במשך מאות שנים – לא היתה קמה תנועה ציונית. השורש העמוק של הציונות נעוץ בחוסר האפשרות של ההמונים היהודים ושל הנוער היהודי להמשיך את חיי הגולה. חוסר־קרקע, תלישות מעבודה, העדר סביבה לאומית עצמאית – אלה הם שלשת המקורות הראשוניים של התנועה הציונית. שלילת הציונות מתבססת על הסטטיקה היהודית. היהודים מפוזרים ונפוצים בכל כדור הארץ, היהודים הם עם עירוני, היהודים הם נטולי מעמד, היהודים מתעסקים בעיקר וברובם בפרנסות־ביניים, היהודים נזקקים ללשונות של העמים אשר בתוכם הם יושבים, היהודים חסרים משק ותרבות משלהם – ומפני כך אין הציונות אפשרית. עובדות אלה שעליהן נסמכת ההתנגדות לציונות – הן עובדות קיימות שאין להפרידן, ולא יעלה על הדעת להתעלם מהן. אבל כלום עובדות אלה הן חוק ולא יעבור? כלום אין לשנותו ולהעבירו מן העולם? זוהי השאלה, והציונות עונה על שאלה זו ב“לא” מוחלט ובטוח.

הציונות נשענת על הדינמיקה היהודית. אמנם היהודים הם מפוזרים ונפוצים, אבל אין להם קיום בארצות מגוריהם, והם מוכרחים לנדוד. היהודים הם עם־העיר, אבל העיר החורגת דוחקת ופולטת אותם, ובלי ארץ ובלי קרקע משלהם אין להם תקווה. היהודים הם מתווכים – כי בגולה נחסם לפניהם הדרך למקורות העבודה היוצרת, והמצוקה כופה אותם לבנות לעצמם משק חדש על אדמה משלהם. היהודים מסתגלים לתרבויות זרות – אבל הזרים אינם רוצים בהם ומקיאים אותם מתוכם, וגם הצורך הפנימי וגם ההכרח החיצוני מניע אותם ליצור תרבות לאומית עצמאית. כוחות היסטוריים שבתוך היהדות ומחוצה לה מכריחים את היהודים לשנות הם אורח־חייהם, את מקום מגוריהם ואת מעמדם המשקי והתרבותי: על שינוי היסטורי מוכרח זה מתבססת ההגשמה הציונית. וההגשמה הציונית פירושה תמורה כפולה: א) תמורה גיאוגרפית, קיבוץ־גלויות, התרכזות טריטוריאלית בא"י: ב) תמורה חברתית־כלכלית, השתרשות העם היהודי בעבודה ובקרקע־המולדת. ותמורת־מקום ותמורת־מבנה אחוזות וכרוכות זו בזו, ואחת לא תיתכן בלי חברתה. רק מתוך מעבר המוני לעבודה ולהתאחזות בקרקע תתגשם הציונות – מעבר רוב העם היהודי לארץ. הארץ לא תקלוט המוני סוחרים, חנוונים, מתווכים ואנשי אויר ורוח. עם טריטוריאלי יכון רק אם רוב העם יהיו לפועלים ולאיכרים. הציונות המתגשמת מוּנעת בכוחות הדינמיים הפועלים באומה העברית, בכוחות המורדים בגלות, בכוחות המעפילים החותרים לקראת שינוי מבנה העם ושינוי מרכזו הארצי. על כוחות דינמיים אלה נשענת הציונות החלוצית, המהפכנית, אשר נושאה בארץ הוא ציבור הפועלים, ונושאו בגולה הוא הנוער החלוצי והמוני העם השואפים לעבודה ולקרקע בארץ.

ו    🔗

ההתגוששות הרעיונית והציבורית בין הציונות ובין האנטי־ציונות, שמובנה ההיסטורי הוא הניגוד בין הסטטיקה ובין הדינמיקה שבחיי העם היהודי, חודרת בצורות שונות גם לתוך התנועה הציונית גופה. ההתנגשות בין הציונות החלוצית ובין הסילוף הרביזיוניסטי של הציונות אינה אלא ההתאבקות של הכוחות הדינמיים, המשחררים והיוצרים, כלומר הציוניים, שבחיי העם היהודי נגד הכוחות הסטטיים. המתנוונים והעקָרים של הגלות, הנידונים לכליה. זוהי ההתאבקות בין גאולה וגולה, בין עבר ועתיד, בין תקומה ואבדון. וממוצא ההתאבקות הזאת תלוי גורל מפעלנו בארץ וגורל התנועה הציונית בעולם. נצחון הציונות החלוצית – נצחון הציונות המאמינה בכוחות הפנימיים של העם היהודי, המתבססת על תנופת הנוער היהודי וההמונים היהודים לכיבוש עבודה וקרקע, הנשענת על שינוי־הערכים המוכרח בהיסטוריה היהודית, – ניצחון זה מובטח, הוא יבוא, מן הנמנע שלא יבוא – אם הציונות תקום ותתגשם.

והצורך והאפשרות של הגשמת הציונות לא היו אף פעם כה בולטים וגלויים כבשעה זו.

הצלחת מפעלנו בארץ מצד אחד, חורבנה של הגלות מצד שני – מנקרים את העין. והאפשרויות הגדולות בארץ והמצוקה האיומה בגולה מצוות עלינו חידושה של התנועה הציונית: מחייבות אמונה ורצון ויכולת להתיישבות עובדת רחבה ולעליה עובדת גדולה: תובעות הֵחָלצוּת רבתי וגיוס רב־אונים של כל הכוחות הגנוזים בעם לקראת ביצוע היעוד ההיסטורי של שעת־גורל זו.

ותנועת הפועלים הארצישראלית אשר התרכזה למעלה מחצי יובל שנים בהנחת היסוד למפעל ההגשמה והשקיעה את אונה ומרצה בבנין הארץ – שומה עליה עכשיו להעמיס על עצמה תפקיד שני – לחדש את התנועה הציונית, ובעזרת הנוער החלוצי וטובי הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם היהודי – להטיל על עצמה את האחריות לתנועה הציונית, למען העמיד לשרות ההגשמה את המעולה והמובחר שבעם היהודי. שתים הן התעודות של הפועל העברי: בנין הארץ וגיוס העם. וורשה, כב אייר תרצג [“ידיעות החלוץ” 15, 16, 19]

 

ד. הקונגרס הציוני    🔗

סיוון תרצג, (“היינט”)

א    🔗

בין השאלות הרציניות והחמורות, שפתרונן הוא בידי הקונגרס – למעשה בידי הבוחרים הציונים – היא שאלת הקונגרס גופו. והשאלה היא: היישאר הקונגרס הציוני המוסד המחוקק העליון של התנועה הציונית והסתדרותה, המוסד הקובע את המדיניות הארצישראלית של העם היהודי, המוסד הנושא את הזכויות הממלכתיות שהשיגה ההסתדרות הציונית בהכרזת בלפור ובמנדט הא"י, – או שהקונגרס ירד למדרגת אספה מחוסרת־ערך שאינה מחייבת שום איש לשום דבר, שאין לה תוקף לקבל החלטות־חובה, ויבוטל האופי המשפטי הפומבי של הקונגרס בנציגותו המוסמכת והחוקית של העם היהודי כלפי ממשלת המנדט, חבר־הלאומים ושכנינו הערבים.

ב    🔗

לאחר שאבד קיומו הממלכתי של העם היהודי בארצו, לא היו היהודים בכל תקופת הגולה נושא של מדיניות עצמאית. היהודים היו אובייקט ולא סובייקט של פוליטיקה. בזמנים שונים מלאו יהודים, כיחידים וכקיבוצים, תפקיד פוליטי. מזרע היהודים יצאו אישי־מדינה גדולים שעמדו בארצות שונות בראש הפוליטיקה הארצית, ולפעמים היתה השפעתם ניכרת גם במאורעות עולמיים בדורם. די להזכיר שני מדינאים במאת־השנים האחרונה: ד’ישראלי באנגליה וטרוצקי ברוסיה. אפס אלה לא היו מדינאים של העם היהודי, עמנו לא היה נושא וסובייקט של רצון ממלכתי ופוליטיקה ממלכתית.

ג    🔗

מדיניות יהודית, כביטוי קיבוצי של רצון העם ומאוויו בתורת יחידה לאומית, החלה רק עם התנועה הציונית. היו “פיקחים” שראו הזיה בדבר, כי עם ללא ארץ ומדינה יהיה נושא של מדיניות לאומית עצמאית. ההיסטוריה עשתה את “הפיקחים” לצחוק, כשם שעשתה לצחוק את “אנשי המדע” שביקשו לפני 25 – 30 שנה להוכיח, כי אין א"י מסוגלת להיות למקלט העליה וההתיישבות היהודית.

ההיסטוריה הזימה את נבואתם של האנטי־ציונים, כי לא יהיה עם נטול־מדינה לגורם פוליטי ונושא זכויות ממלכתיות במשפט־העמים. “האוטופיה” באה ונהייתה. העם היהודי הוכר כנושא זכויות מובטחות במשפט העמים לגבי ארץ ישראל. ההסתדרות הציונית שאינה אלא “הסתדרות רשות” קיבלה אישור בין־לאומי והוסמכה להיות ביאת־כוחו של העם היהודי בכל עניני א“י. הברית ההיסטורית בין העם היהודי ובין א”י הוכרה במשפט העמים והונחה כאבן־יסוד במנדט הארצישראלי.

ד    🔗

ייתכן שיהיו בתוכנו חילוקי־דעות בדבר ערכו המתמיד של משפט העמים הנוכחי בכללו. אפשר לחלוק מבחינה פרינציפיונית על העיקר של המדינה. אין זו השאלה המעסיקה אותנו כאן. שאלה זו אינה משנה את העובדה, כי העם היהודי שהיה במשך מאות השנים מחוסר־קיום במסגרת הקיימת של משפט העמים, והיה משולל נציגות מאושרת שיש בכוחה להביא לידי ביטוי את רצונו הלאומי בדרך חוקית ומוכרת, השיג את ההכשרה הזאת בתוקף התארגנותו “החפשית” בהסתדרות הציונית, הפך להיות גוף מוכר במדיניות הבינלאומית ובמשפט העמים וכבש זכויות ממלכתיות ביחס לא“י המובטחות בחוזה אינטרנציונלי. ויש להדגיש ברורות: לא היהודים בא”י – אלא העם היהודי כולו כיחידה לאומית, ולא זכויות בתוך א"י – אלא זכויות לגבי הארץ כולה.

ה    🔗

הסעיף הרביעי של המנדט האנגלי על א“י קובע שההסתדרות הציונית מוכרת כגוף בעל זכויות גלויות בכל הענינים הנוגעים לבנין הבית הלאומי של העם היהודי בא”י!

הקונגרס הציוני כבמתו העליונה של העם היהודי, וכלי־מבטאו של שאיפותינו הלאומיות, המוסד המחוקק והמפקח של התנועה וההסתדרות הציונית נודעה לו חשיבות גדולה גם לפני המנדט. חשיבות זו היתה כפולה: כהפגנת רצונו הפוליטי של העם היהודי כלפי חוץ, וכגיוס כוחו הקונסטרוקטיבי כלפי פנים. בקונגרס הציוני נקבעו ונוסחו המאוויים המדיניים והתכניות הישוביות של התנועה הציונית. הקונגרס שימש תחנת־ריכוז לרצון הציוני ונקודת־מוצא למעשים ציוניים.

עם הכרת ההסתדרות הציונית במנדט הבריטי נעשה הקונגרס הציוני השלטון העליון של זכויות העם היהודי לגבי א"י וגורם מוסמך במדיניות הבינלאומית ומשפט העמים במידה שהוא דן ופועל בהקמת הבית הלאומי בארץ.

ו    🔗

וכיבוש מדיני גדול זה, שהרצל נשא אליו לבו וד"ר וויצמן זכה להשיגו, נשקפת לו עכשיו סכנה. ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני יכולים למלא את תפקידם הפוליטי והקולוניזטורי ולקיים את תעודתם הבינלאומית והיהודית כל זמן שהם מוכשרים לפי חוקתם הפנימית והרכבם האירגוני להחליט, לחייב ולפעול כלפי כל החלקים והגופים המשתתפים בהם. ההסתדרות הציונית אינה מדינה שיש בכוחה לכוף את מישהו בעל כרחו. וכשם שאין לזלזל בערכה וכוחה כך אין גם להפריז בהשפעתה ובאפשריותה.

תקפה של ההסתדרות הציונית אינו מיוסד על כוח פיסי, על כוח הכפייה. כל כוחה מושתת על יסודות מוסריים וציבוריים. ובהימוט היסודות האלה – מתמוטט כל המשען, הפנימי והחיצוני. שעליו יכון הבנין הציוני. גם הסעיף הרביעי של המנדט מתנה הכרת ההסתדרות הציונית כגוף משפטי בחוקה מתאימה של ההסתדרות.

ז    🔗

היכן הסכנה?

בקונגרס הי"ז קם אחד מציריו, שלא היה מרוצה מאחת ההחלטות, וקרע לעיני כל את כרטיס־הציר שלו ועזב את הקונגרס. זה היה מנהיג המפלגה הרביזיוניסטית. הקונגרס עבר על המקרה הזה לסדר היום. גם הסיעה הרביזיוניסטית לא החשיבה כנראה ביותר את הדבר, וכמדומה שאף ציר רביזיוניסטי אחד לא הלך מהקונגרס אחרי מנהיגו.

אפס המנהיג הרביזיוניסטי התיחס לדבר ביתר חשיבות מחבריו – ובמשך שנתיים קשר מלחמה קשת־עורף ובלתי פוסקת נגד השתתפות חבריו בהסתדרות הציונית: ויש להודות – ביתר עקביות וביתר גילוי־לב מחבריו. הוא הוכיח בצדק, כי שאיפתה של המפלגה הרביזיוניסטית לנהל פעולה פוליטית עצמאית אינה מתיישבת עם השתתפות בהסתדרות הציונית.

ואלה דבריו:

מבחינה מוסרית מדינית מגיעים בלא־ספק למצב לא נעים ומזויף כשרוצים מצד אחד לנקוט בפעולה פוליטית עצמאית, ומצד שני ממשיכים להשתתף פורמלית בהסתדרות שניה,, אף היא פוליטית, ביחוד כשההסתדרות השניה יש לה תביעה לנציגות יחידה של התנועה הציונית. מצב זה נעשה בלתי נוח ביחוד לאחר שנאלץ (ממה שלא נמנע) לעשות צעדים פוליטיים הסותרים לגמרי או בחלקם את הקו הפוליטי של ההסתדרות הציונית. דבר זה יעשה רושם מוזר גם על ממשלת המנדט, וגם על חבר־הלאומים, ואפילו על ידידינו הטובים ביותר באנגליה ובכל מקום שהם. זה יהיה מוזר מבחינת המוסר הציבורי. כאן לפנינו קבוצה הרואה עצמה כחלק מההסתדרות הציונית. היא משתתפת בקונגרסים. היא שואפת לכיבוש השלטון, להשפיע כך או אחרת על המדיניות של ההסתדרות הציונית. את אומרת, שהיא מקבלת על עצמה על ידי כך את האחריות למדיניות זו, ואיש אינה מכריחה לכך. היא עושה זאת מתוך רצונה החפשי. אולם באותה נשימה מודיעה לנו הקבוצה הזאת: “ההסתדרות הציונית עושה מידחה – אל תשמעו לה! השמעו לנו” זהו “מוזר”, כך לא עושים". (וו. ז’בוטינסקי ברוסביט, 30 אבגוסט 1931).

ז’בוטינסקי הרחיק ללכת. הוא הוכיח שההשתתפות בקונגרס הציוני אינה מתיישבת עם עיקרוני־החינוך של הנוער הרביזיוניסטי הנקראת בשם “ברית טרומפלדור”.

בחוזר ששלח כראש הבית"רים אל חברי “הברית” בשאלת ההשתתפות בקונגרס נאמר:

“השאלה הזאת נוגעת בשורה הראשונה באינטרסים הבית”רים. הן בית"ר הוא מוסד המקדיש עצמו לחינוך הנוער הציוני ברוח הציונות הצרופה ובדחיית כל פשרות.

אבל הנסיון של הקונגרס הי“ז לימד אותנו, שברית הצה”ר אין בכוחה להימנע מפשרות אלו ולכך ברור, שההשתתפות בקונגרס הציוני והחינוך הבית“רי הם תרתי דסתרי”. (ב“רזסביט” הנ"ל)

ח    🔗

ולא זו בלבד, שהמנהיג הרביזיוניסטי ראה – בצדק גמור – סתירה פוליטית ומוסרית בין פוליטיקה רביזיוניסטית עצמאית ובין השתתפות בקונגרס, אלא שהוא הכריז גלויות ומפורשות, שהוא רוצה להילחם בקונגרס בציוני ולהצמיתו.

“הלחם אלחם ללא וויתור ופשרה נגד כל השתתפות ממשית – אפילו בצורת אופוזיציה – בהסתדרות הציונית הבלה, הנידונה בשל אשמתה היא להתגלגל לתוך תהום של חדלון־אונים וחוסר־ערך”

(רזסווייט, 25 אבגוסט, 1931).

“כל החלומות על כיבוש הקונגרס צריכים להיפסק. ולא עוד – אלא שהדרך לחלומות אלה מן ההכרח שיסגר”.

"אני שולל כל אפשרות של כיבוש. עד כמה זה קשה הראונו הבחירות האחרונות: לאחר הפרעות, לאחר הספר הלבן וכו' קיבלנו רק 20% של הקולות, ורק מתוך עקשנות אפשר להכחיש את העובדה, שבבחירות האחרונות הביא הבוחר בחשבון לא רק את תכניותיו, כי אם את התמרמרותו נגד הערבים והאנגלים.

את הנסיון לתקן את ההסתדרות אני רואה כנגמר, ולא אשתתף בו עוד"

(רזסווייט, 13 ספטמבר, 1931).

“איני רוצה בהצלחת ההסתדרות הציונית ובפריחתה: להיפך, הייתי רוצה בירידת השפעתה עד אפס, איני רוצה להיכנע למשמעתה. אני רוצה, להיפך, לשתק את פעולתה בכל כוחותי”

(רזסווייט, 27 ספטמבר, 1931).

ברוח הדברים האלה ניהל ה' ז’בוטינסקי במשך שנתיים את מלחמתו בתוך המפלגה הרביזיוניסטית. וכשחלק מידידיו לא רצה לתת יד להריסת ההסתדרות הציונית, לא נרתע המנהיג הרביזיוניסטי גם משבירת מפלגתו הוא ועשה את ה“פוטש” הידוע.

“חזית העם” של הרביזיוניסטים בירושלים, האורגן הרשמי של בית“ר, העיר בשעת ה”פוטש" את ההערה האופיינית:

“בדעת־הקהל של עמנו קיימים כמה שקרים מוסכמים, ואחד השקרים האלה הוא שקר פולחן "האיחוד", ה"אחדות", מין פולחן עיוור של כלל ישראל” “מפחידים אצלנו בדחליל ו”פירוד" שמו. אולם הדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של קימאל, מוסוליני, פילסודסקי, די־וולירה, היטלר"..

(אבא סיקרא, “הסתדרות הציונית השלישית”, ב“חזית העם” מיום א' ניסן תרצ"ג)..

ט    🔗

אין המחלוקת הפנימית של הרביזיוניסטים מעניינת אותנו, ואין ברצוננו להתערב בריב המשפחתי ולבדוק מי מייצג את הרביזיוניזם. למרות כל המחאות של ה' גרוסמן נראה שצדק ה' ז’בוטינסקי באמרו שרוב הרביזיוניסטים הולכים אחריו. לגבי התנועה הציונית חשובה העובדה שהרביזיוניזם שוב הפך את טעמו והחליט ללכת לקונגרס. הבית"ר, אשר חינוכו הצרוף אינו מתיישב עם השתתפות בקונגרס, לפי החוזר הצבאי של מנהיגו, קיבל פקודה חדשה מאותו המנהיג ללכת לקונגרס.

הרביזיוניסטים ומנהיגיהם נטלו לעצמם את הזכות “המוזרה” לומר היום דבר, ומחר – את היפוכו הגמור, כך נוהגת תנועות דומות להם בארצות ידועות, ענינם הוא זה.

אבל מענינה של התנועה הציונית ומענינו של כל ציוני ישר ונאמן הוא לשמור על כבודו ועל זכויותיו של המוסד הלאומי־המדיני היחיד אשר לעם היהודי שהוכר במשפט העמים – ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני.

על המוני הבוחרים לקונגרס להחליט עתה אם הקונגרס הציוני “יתגלגל לתהום של חדלון אונים וחוסר ערך”, כאשר הכריז המנהיג הרביזיוניסטי, או שהקונגרס יישאר המוסד העליון, המחוקק והמחייב של התנועה הציונית, הנושא של הרצון והחיוב הלאומי והנציג המוסמך היחיד של העם היהודי לגבי א"י.

ההכרעה היא בידי קהל השוקלים הציונים.

וורשו, כ' סיוון תרצג [“הפועל הצעיר” 36]

 

ה. הפועלים בהנהלה    🔗

טבת תרצד, (“דבר” 2633)

זהו הכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר הקונגרס וחובה מוטלת על אלה מחבריה שנשלחו לשאת באחריות התנועה הציונית למסור לציבור הפועלים על שליחותם ועל הדרך שבה הם חושבים למלאותה. אני רוצה לעמוד הפעם רק על השאלות שבהן נתקלנו בקונגרס ולאחריו, והמשמשות עדין סלע מחלוקת בתנועה. אני מדבר פה לא בשם ההנהלה אלא כאחד מחברי ההנהלה הציונית הרואה את עצמו אחראי בכל זמן ומקום לפני ציבור הפועלים.

קואליציה רחבה – הכרח ציוני    🔗

בקונגרס האחרון עמדה שאלת הקואליציה שהיא ממלאה עדיין את חלל התנועה הציונית עד היום. אני הייתי ועדיין הנני חסיד של קואליציה רחבה של כל המפלגות המוכנות לשאת באחריות לתנועה הציונית, בזאת אני מוציא מן הכלל מפלגה זו לפני הקונגרס אין לי להוסיף או לגרוע אף כמלוא הנימה. דבר לא נשתנה.

הייתי בעד קואליציה רחבה. אני רואה את התנועה הציונית לא כמדינה ואף לא כמדינה בדרך. זוהי תנועה טראגית עמוסה אחריות עצומה לגאולת עם המשוללת כל אותם הכלים והאמצעים שהיו נתונים לתנועת השחרור של עמים אחרים היושבים בארצם. וכוחה האחד ומכשירה הוא בגיוס ההתנדבות העממית המכסימלית של כל שדרות העם, גיוס האימון ההדדי של כל חלקיה. מבלי שתצליח לגייס את כל הכוחות לא תמלא את שליחותה. אולם משום שנדמה לי כי ענין הקואליציה הוא כ"כ חשוב וחיוני בציונות, יש לברר מה פירושה של קואליציה.

מהי קואליציה? – תכנית פעולה משותפת והנהלה מוסכמת.    🔗

אין פירושה של הקואליציה – “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. מטרת הקואליציה היא לא אידיליה של אחדות – אלא פעולה ואחריות. התנאי הראשון של קואליציה – תכנית פעולה משותפת. בתקופה ובמשטר שאנו חיים בהם, מן ההכרח הוא שתהיינה בעם פילוסופיות שונות ואידיאולוגיות שונות. אולם אפשר ומוכרח שתהא הפעולה משותפת. קואליציה אינה מטרה אלא אמצעי. רק אם יש תכנית משותפת שכולם נכונים לשרת, באמונה – הרי זו קואליציה. ותנאי שני לקואליציה פוריה – הנהלה מוסכמת, חבר אנשים שאינם רק מייצגים את מפלגותיהם, אלא יש ביניהם גם כבוד ואימון הדדי ואפשרות פעולה משותפת. בלי שני אלה אין ערך ואין ממש לקואליציה, אין היא אלא אחיזת עינים, ויותר משהי מועילה היא מזיקה. היו לנו קואליציות בציונות שהעמיקו את התהום בין הזרמים ולא הוסיפו כבוד לא להסתדרות הציונית ולא להנהלתה.

מי עיכב?    🔗

הרוב הגדול של סיעת הפועלים בקונגרס רצה בכל לב בקואליציה רחבה, בליכוד כל המפלגות (מחוץ לרביזיוניסטים, כמובן). אני מצטער עד עכשיו צער גדול שהדבר לא יצא לפועל. נדמה לי שאפשר היה להגיע לתכנית פעולה משותפת למשך שנתיים, על אף כל הניגודים ההכרחיים. אבל הדבר נכשל לגבי שתי קבוצות בציונות:

בעלי בכורה בציונות    🔗

הציונים הכלליים קבוצה ב', שלא התרגלה עדיין לדבר יסודי בציונות, שבלעדיו אין תקומה לתנועה – לדמוקרטיה הציונית, לשויון חבריה. זו באה וטענה בהגיון מיוחד במינו, שאם לנו יש רוב בקונגרס צריך שיהיה להם רוב בהנהלה. הגיון כזה לא יכולנו להבין. היינו נכונים להשתתף אתם, אבל כבעלי זכויות שוות. לא הכרנו ולא נכיר, לא בהסתדרות הציונית ולא בכנסת ישראל, בקיום אזרחים משתי דרגות: בעלי מונופולין על השלטון, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, ונחותי דרגה, שאפילו בהיותם רוב אסור להם להשפיע, לפי כוחם ומשקלם, אלא חייבים ליהפך למיעוט לטובת “מיוחסים” של מעמד מסוים. לא קיבלנו הצעה זו שפגעה לא רק בנו אלא באחד היסודות המוסריים והציבוריים של התנועה הציונית.

כפיית אולטימטום    🔗

גם הקואליציה עם המזרחי לא יצאה לפועל, ולא בגלל חילוקי דעות דתיים – אלו לא הפריעו בכל השנים הקודמות לנו ולמזרחי לשבת יחד – אלא שהמזרחי בא באולטימטום בדבר הרכב שאי אפשר היה לקבל אותו. היינו מוכנים לשיתוף פעולה אתם, אבל בלי גזירות אולטימטומים מוקדמים, שאין להם, אגב, שום שייכות לעניני דת. בגלל שתי סיבות אלו הופרה הקואליציה הרחבה.

דרך הפעולה בהנהלת האומה    🔗

על סיעת הפועלים נפל הפעם חלק יותר גדול באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. וחובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית.

לתנועת הפועלים בעולם יש נסיון מר מאד בשיתוף שליחיה. בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה, אולם הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה, ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפותם של ב"כ הפועלים בהנהלה:

נאמנות ליעוד הפועל    🔗

א. אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והאירגוניים עם תנועת הפועלים, אם שליח הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאויים של תנועת הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלכליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה.

נאמנות ליעוד האומה    🔗

ב. אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור הפועלים בלבד ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה, אם אינו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה, אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שוה־זכויות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה.

ההתאמה הפנימית    🔗

ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים? איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוויים והיעודים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל האומה ולא להעמיד את האינטרסים המיוחדים של שולחיו לפני האינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאינו מאמין בתאמה המוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד. אין תמיד התאמה כזו בין אינטרס היחיד, הפועל הבודד או קבוצה של פועלים ובין הכלל הלאומי. יש לעיתים גם ניגודים בין הפועל הבודד וקבוצת פועלים ובין כלל תנועת הפועלים. והתנועה מטפלת במיוחד בהסרת הניגודים הללו שבין הפרט ובין המעמד. אבל היה זה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת הפועלים, ולא מאתמול – עוד לפני כעשרים וחמש שנים, על עמודי העתון הסוציאליסטי הראשון בארץ הבעתי דעה זו – האמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאווייו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאווייה ההיסטוריים של האומה.

הפועל העברי בארץ עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמת מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים, וכשבא־כוח פועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד, ובידי העם כולו.

היחסים בין הישוב להסתדרות הציונית    🔗

ההנהלה החדשה נתקלה מיד לאחר הקונגרס בשאלת היחסים בין היישוב ובין ההסתדרות הציונית, ואני רוצה להגיד מהי העמדה שנקטנו בה ונעמוד עליה.

את הישוב אין לראות רק מבחינה כמותית בלבד. אין זה רק רבע מיליון יהודים או ציונים; הישוב הוא הרבה יותר מזה: זהו חלוץ ההגשמה הציונית, ויש לו זכויות ועמדת־יתרון מיוחדת בהנהלת הענינים. אולם אין הוא רשאי – עד עת קץ – להזדהות עם התנועה הציונית ועם העם העברי, ואין ההנהלה הציונית רשאית לנהל את עניניה אך ורק מבחינת הישוב העברי בארץ. יתכן שבמקרה זה או אחר עניני הישוב או חוג מסויים בישוב עומדים בניגוד עם עניני האומה, ואז עניני האומה כולה קודמים; יתכן שבענינים ידועים תבוא התנגשות בין הענינים של חוגים מסויימים בישוב ובין העם העברי. אין זו היפותזה בלבד. יש חוגים אשר האינטרסים שלהם עומדים בסתירה בולטת עם צרכי הגשמת הציונות, ודוקא אלה עומדים ותובעים את זכותם לייצג את העם ולדבר בשמו. נדמה לי כי כל ההנה“צ מחוייבת לשתף את הישוב בברור הענינים, בקביעת הדרכים ובנשיאת האחריות אולם האחריות המכרעת נופלת אך ורק על ההנהלה. ורק המוסדות של ההסתדרות – הקונגרס והועה”פ הציוני יכולים לתת הוראות מחייבות להנהלה.

סביב הועדה הפוליטית שהועד הלאומי ניסה להקים על פי הצעת הנהלת הסוכנות נוצרה כבר “ספרות” שלמה. בימים אלה קראתי בעתון מקומי אחד פנינה הגיונית כזו: בעל המאמר מציג שני תנאים ליסוד הועדה:

א) שהועדה תהיה ע“י הנהלת הסוכנות, ולא ע”י הועד הלאומי, כי לממשלה יש לדבר לא רק בשם 250,000 היהודים שבארץ, אלא בשם 16 מליון היהודים שבעולם –

ב) שהועדה אשר תיבחר מהישוב – לא תהיה מיעצת אלא מחלטת, ודעתה תחייב את הנהלת הסוכנות, ולא עלה כלל על דעתו של אותו בעל התנאים, ששני תנאים אילו סותרים זה את זה, כי אם יש צורך לדבר לממשלה בשם כל העם ולא רק בשם הישוב אין ועדת הישוב, ותהא בחירתה באיזו צורה שהיא, יכולה לחייב את הנהלת הסוכנות.

הנהלה זו תחפש כל דרך להכניס את הישוב על כל חוגיו בעול הדברים, כי העול גדול וקשה ולישוב בארץ יש כוח ואפשרויות שצריכים לעמוד לשירות הציונות. וכמידת החובה כן גם מידת הזכות. דעת הישוב צריכה להישמע ולהישקל ביתר מידה. אולם האחריות האחרונה וההכרעה האחרונה נשארת תמיד בידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה המוסמכים.

על השיסוי נגד ההנהלה החדשה    🔗

להנהלה זו קמו יריבים רבים, לצערי לא הייתי פנוי לקרוא את דברי הפולמוס וההתקפות, אבל יש לי הרושם שכל הצעקה נגד ההנהלה הזאת אינה נובעת מתוך חשש שמא תיכשל – אלא מתוך פחד שמא תצליח. לצערי הגדול לא הגיעו לידי עד היום דברים רציניים וכנים, לא נגד התכנית אשר פירסמנו מיד לאחר הקונגרס ולא נגד קווי הפעולה שבהם נקטנו למעשה בחדשים המעטים של עבודתנו.

לעומת זאת אני שומע על קריאות להחרים ולנדות ועל בלוקדה כספית וחתירה אצל הממשלה וקורצה אצל הערבים ועל מלחמה ללא רחמים וללא פשרה.

כי חטא גדול חטאה ההנהלה הזאת – חטא אשר לא יכופר לה; ואולי החטא הוא רק של חלק של ההנהלה, כי תרועת המלחמה אינה מכוונת כל כך נגד אנשים כמו וויצמן, סוקולוב, רופין – אלא נגד אותם מחברי ההנהלה, אשר מתוך ציבור הפועלים באו להנהלה. ואמנם, אנשים אלה וחבריהם שבחרו בהם שאול חטאו: זה עשרות שנים מיום עלותם לארץ, לא השלימו עם חרפת הישוב אשר העטו עליו מחרימי העבודה העברית, אלא הרימו ונשאו בעקשנות ובחרף נפש את דגל העבודה והשמירה העברית, ודרשו את זכות האדם והאזרח לכל יהודי בארץ, גם אם הוא חי “רק” מיגיע כפיו, ולחמו נגד הפליות ופריבילגיות מעמדיות בישוב ובציונות, תבעו מעצמם, מהישוב, מהציונות מאמצים חלוציים לבל ייהפך דבר הציונות לדבר שפתיים, וחזון־בדים, אלא יהא מצוות קיום ומפעל־חיים. לחמו נגד הליבנטניות ובלבול שפות אשר מצאו בארץ ויצרו יחד עם המורה והסופר העברי את הדיבור העברי ואת ספרות העבודה החדשה, אשר לאורם התחנך דור שלם של חלוצים ומגשימים. קראו תגר על שלטון התקיפים ובעלי הגוף בישוב וקראו לאירגון עממי וכללי על יסודות בחירות דמוקרטיות ויצרו את כנסת ישראל; נתנו ידם להקמת נכסי עם לבל תהיה הארץ רק לנחלת בעלי הון מועטים אלא שגם יהודים מחוסרי אמצעים שיש להם להשקיע בבנין הארץ “רק” את יגיע כפם – שגם יהודים אלה יוכלו להתאחז בארץ על אדמת הלאום ובעזרת ההון הלאומי; ועוד כמה וכמה “חטאים” כבדים כהנה וכהנה יש לזקוף על חשבון הציבור הזה ועל חשבון שליחיו – שנגדם נטושה עכשיו המלחמה. ואני מודיע בגלוי ובפומבי: אין אנו מתחרטים על “חטאינו” – ולא נרפה מהם; את המעשה אשר עשינו בארץ זה כשלושים שנה, ואת המלחמה אשר נלחמנו לעבודה העברית ולזכות העבודה, עשה נעשה והילחם נילחם – כי זהו צו מצפוננו וקיומנו. עבודה זו ומלחמה זו עשו לנו יחד עם פעולת החלוצים אשר קדמו לנו את כל הרכוש והנפש שיש לנו עכשיו בארץ ואת התנועה החלוצית העממית הגדולה אשר יש לנו בגולה.

היתה לי הזדמנות להיווכח בי העתונות הצהובה בפולין המסלפת את האמת הציונית ומוציאה דיבת הארץ ומתיימרת לדבר, כביכול, בלב ההמונים היהודים אינה מייצגת אלא קומץ של עסקנים תלושים ועקרים שדבר אין להם עם צרכי העם ומאווייו האמיתיים. ההמונים היהודים, המוני ישראל האילמים הנאמנים לחזון הגאולה, אתנו הם, באשר שליחותם עשינו כל השנים, את מלחמתם נלחמנו ותקוותם הגשמנו יום יום, המולת העתונות הצהובה אינה מפחידה אותי, אם כי איני מזלזל בנזק שהיא גורמת לציונות.

ההתקפות נגדנו אינן חדשות; מאז ועד היום מלווה תנועתנו שטנה וקטרוגים גם כשהיינו מועטים ובודדים, כשעדיין לא היתה לנו שום עמדה משקית ופוליטית, וגם אירגוננו היה רופף ומחוסר השפעה – היינו מנודים, ושום דבר לא נתחדש בבית מדרשם של מקטרגינו בתקופה האחרונה, אלא שהמקטרגים התחלפו; לו הוצאנו אנטולוגיה מדברי משטינינו הייתם רואים שכל מה שנאמר נגדנו בשנים האחרונות כבר נשמע לפני 10, 15, 25 שנים. ואם תחפשו בגליונות “המליץ” “הצפירה” ו “המגיד” תמצאו שהשטנה נגדנו אינה אלא המשך של השטנה נגד אנשי ביל"ו הראשונים שבאו לעבוד בראשון־לציון ובמקוה־ישראל. שטנה זו היא מנת חלקם של כל משני ערכים, והציונות היא שינוי ערכים הכי עמוק בהיסטוריה היהודית.

סכנת ההיטלריזם ואימת המלחמה    🔗

בשעה קשה והרת סכנות נפלה על תנועתנו אחריות כבדה כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות.

האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו, אבל לא רק את העם היהודי בלבד.

ההיטלריזם נלחם לא רק ביהודי גרמניה, אלא ביהודי כל העולם, כי הוא רואה בעם היהודי את נושא רעיונות הצדק, השלום והחופש השנואים עליו והעומדים לו לשטן בשאיפתו להשליט את הגזע הגרמני על פני כל העולם. והשלטון ההיטלריסטי מחזיק רשת של סוכנים בכל הארצות להפיץ את הארס האנטישמי ולערער את עמדת היהודים באשר הם. אולם גרמניה ההיטלריסטית אינה מתנקשת בעם היהודי בלבד. משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות ששבטי גרמניה נחתים שמה או נגד רוסיה הסובייטית רחבת הידים. גרמניה לא תצא היום למלחמה, כי אינה מוכנה לכך – אולם היא מתכוננת ליום מחר. אין אני רוצה לנבא עתידות. הכוחות הפועלים בהיסטוריה הם מרובים, מורכבים ומסובכים, ואין לקבוע בוודאות למפרע התפתחות הדברים, כי יש לנו עסק עם סבך עצום של גורמים והשפעות, מתרוצצים, מתנגדים, מסייעים וסותרים, מהם גם רבים סמויים מן העין; אבל במידה שיש לראות את הנולד אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת־מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם, אם תפרוץ, תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה.

אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו, או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מתנה את כל עתידנו הלאומי בתור אומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה ביום הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? מי יודע – אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. במשך תקופה זו עלינו להכפיל את מספרנו – כי גדלו של היישוב ביום ההוא ייקבע אולי את גודל עתידנו ביום ההכרעה.

על מצב העליה    🔗

זהו אחד הטעמים מדוע אנו צריכים לראות את שאלת העליה במרכז שאלותינו.

ומפני ששאלה זו כל כך חיונית לא ארבה דברים עליה. אסתפק רק בהערות קצרות.

כשהייתי עכשיו בחו"ל שמעתי מפי ציונים נבונים ואחראים דברים סנסציוניים ומבהילים בענין זה: לא פחות ולא יותר, אלא שאנו עומדים לפני הפסקת העליה וביטול הצהרת בלפור. גם בשובי ארצה שמעתי מפי אנשים העומדים בראש מוסדות חשובים, כי העליה תפסק או גם נפסקה כבר. והרושם הכללי בציבור, בין בגולה ובין בארץ, הוא שבא שינוי עצום במדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט. בישיבת הוועד הלאומי ובמסיבות אחרות נזדמן לי כבר לעמוד על חומר המצב, והנהלת הסוכנות, שקועה מאחר בחירתה בדאגה מתמדת לגורל העליה ועיקר מאמציה של המחלקה הפוליטית היו כל הזמן מכוונים לענין זה, אולם עלי להגיד שדאגתנו באה לא מפני שחל שינוי בעמדת הממשלה, אלא מפני שלצערנו לא חל שינוי כזה, אף על פי שמצב העם היהודי בגולה ומצבה של ארץ־ישראל חייבו ואיפשרו שינוי רדיקלי מצד ממשלת המנדט.

תביעתנו מאת הממשלה    🔗

יש לנו עכשיו הזכות הגמורה לדרוש מהממשלה שינוי בולט במידות־העליה, לא רק מפאת הצורך אשר גדל בתוך העם, אלא מפאת היכולת אשר גדלה בארץ. בשנת 1931 נכנסו לארץ 4000 עולים, בשנת 1932 10,000, שנת 1933 מסתיימת ב־30,000 בערך. גידול זה אינו מדביק בהחלט את גידול יכולת הקליטה של הארץ, והמופת החותך לכך היא העובדה שלמרות השתקעות מספר גדול של תיירים (שלא נכללו במספרים הנ"ל) עדיין חוסר הפועלים בחריפותו עומד, ולא היתה כל הצדקה כלכלית לא לקיצוץ המכסה ולא לחומרות הנוספות נגד התיירים.

במשך כל החדשים האחרונים היו מאמצינו, גם פה וגם בלונדון, לקראת הבטחת עליה חוקית במלוא יכולת הקליטה של הארץ.

עליתנו לארץ היא בזכות, ואין אנו צריכים לבוא הנה במחתרת ובהחבא. כל יהודי שאפשר לו לעלות לארץ זו בגדר יכולת קליטתה הכלכלית – חייבת הממשלה לאפשר את כניסתו כחוק. כל תייר שיש בידו להשתקע בארץ, בתור בעל הון, בעל מקצוע או פועל, כאשר מכיר בזאת גם חוק העליה הקיים, חייבת הממשלה לאשר את השתקעותו בארץ כחוק וכדין. ובקביעת המכסה חייבת הממשלה לדאוג לא רק שהעליה לא תהיה יותר, אלא גם שלא תהיה פחות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ – וזאת לא עשתה הממשלה כל השנים האלה, כל המיכסות שקיבלנו בשנים האחרונות היו פחותות מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. בשנים כתיקונן היה בקיפוח זה רק הפסד כמותי בלבד. אולם בתקופת־משבר זו, נוכח המצוקה האיומה של המוני ישראל בתפוצות ונוכח הסכנה החמורה לשלום בעולם ולשלומנו בארץ, יש בקיפוח זה משום פגיעה בשורש קיומנו ועתידנו. שאלת מידות העליה היא בשבילנו עכשיו שאלת־גורל: אין ביכולתנו להעלות בבת אחת את כל היהודים הרוצים לעלות. ולא תבענו מהממשלה עליה בלתי מוגבלת, וכל דרישותינו מבוססות על עיקר יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, אולם אין אנו יכולים ורשאים להשלים עם העובדה, שמפני איזה טעם שהוא תועמד העליה על פחות מהמכסימום של יכולת הקליטה, כאשר היה הדבר עד היום.

זהו השינוי הנדרש על ידינו מממשלת המנדט.

אולם מפני חומר שאלת העליה בשעה זו, אני חייב להדגיש שלא רק מצד ממשלת המנדט נדרש שינוי – אלא גם מעצמנו. מבלי שניצור בתוכנו משטר־עליה, מבלי שנכוון את פעולתנו היישובית והציונית לקראת קליטה יותר רחבה ויותר איתנה של העליה – לא יבוא השינוי הנדרש. המפתח של הארץ אינו נתון רק בידי הממשלה, ולא רק הקו המדיני קובע את שיעור העליה. מלבד המפתח הפוליטי יש גם מפתח כלכלי הנתון בידינו, ויכולתנו היוצרת אף היא קובעת את מידות העליה.

בחמש השנים הקרובות צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתים, ולמען נוכל לעמוד בבוא השואה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מכסימלי. זו צריכה להיות “תכנית החומש” שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים ולגייס את כל הכוחות היוצרים בישוב ובציונות.

שום צחצוח חרבות במערכות יריבינו לא יסיח דעתנו מתפקיד אחד ויחיד זה. אין כל רשות להיגרר אחרי הפולמוס העקר והבלתי הוגן המתלקח סביבנו. בפעולתנו הציונית אנו צריכים לשוות לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאשיות קיומו מתמוטטות וחרב חדה מתהפכת על ראשו. על גורלו אנו אחראים ואת שליחותו אנו עושים והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכולתנו, – בנאמנות, באחריות ובאומץ.

תל אביב כג טבת תרצ“ד [”דבר" 2633]

 

ו. הגשמה, הכשרה וציוד    🔗

אדר תרצד, (“דבר” 2670)

ווינה ותל־חי    🔗

ימי ווינה עוד לא עברו, וקשה לחרוג מתוך החוויה העמוקה אשר רישומה יהיה ניכר עוד זמן רב לא רק באוסטריה, כי אם בתנועת הפועלים בעולם כולו וגם בתנועתנו.

ואני מתחיל בווינה לא רק מפני שכולנו הוגים בימים האלה במפעל גבורת־הכבוד של פועלי אוסטריה – כי אם מפני שבמאורע זה יש לקח חשוב לתנועתנו.

אולי עוד לא הגיע השעה להערכה שקטה ואובייקטיבית. עדיין אנו קרובים יותר מדי למאורעות, ואין לקבוע עדיין את השפעתם. חסרה לנו עוד הפרספקטיבה הדרושה. אבל מאמין אני שיש מן המפנה, מפנה היסטורי רב־תוצאות, במה שנתרחש בימים אלה באוסטריה.

מלחמת חברינו לא נגמרה בניצחון ולא חשבנו שתיגמר בניצחון הפעם. אולי היו בתוכנו כאלה שקיוו, שיתרחש נס – וכולנו רצינו שיתרחש הנס, אבל כל מי שידע את המצב הפנימי והחיצוני של אוסטריה ידע שאין אפשרות לנצחון הפועלים במערכה זו. חולשתה הבין־לאומית של אוסטריה והחולשה הלאומית של הפרולטריון בתוך אוסטריה מנעו אפשרות הנצחון. היו חברים שהתרעמו על כרוז הוועד הפועל שבו נאמר שפועלי וינה לוחמים אם כי אין תקווה לניצחון. התרעמו על דברים אלה שיש בהם כאילו חוסר אמונה בכוח־הפועלים. אבל הוע"פ, נדמה לי, היטיב לראות והעריך נכונה את המלחמה הזאת. פועלי ווינה נלחמו הפעם על קידוש שם הסוציאליזם – ולא על השלטון. לא היתה להם כל תקווה ואפשרות לתפוס את השלטון, כי נגדם עמדו לא רק התותחים והאוירונים של דולפוס הפאשיסטי – אלא גם מחנות עצומים של פאשיזם האיטלקי וההונגרי, שהיו מוכנים כהרף עין לדרוס ללא רחמים את גבורי הסוציאליזם האוסטרי. ומנהיגי התנועה בווינה ידעו זאת – ואף על פי כן יצאו לקרב בדיוק כמו לפני ארבע עשרה שנה יצא קומץ פועלים עברים למלחמת־הגנה נגד מחנות עצומים – בתל־חי. בשבוע הזה ימלאו 14 שנה למפעל הגבורה של חברינו בתל־חי ועדיין זוכר אני את הויכוח בועד הלאומי שהיה בינינו, אנשי העבודה והשלום שהיו בעד ההגנה ובין ז’אבוטינסקי המיליטריסט, שהתנגד להגנת תל־חי. הוא ניסה להוכיח לנו שאין ערך ואין תועלת להגנה זו – כי כוחנו קטן וחלש, וכוח התוקפים הוא גדול וחזק. ואנחנו ידענו זאת כמוהו ואמרנו: אף על פי כן! כי בשבילנו היה לא רק חשבון המקום והרגע. ידענו כי לעצם הרצון והנכונות לעמוד עד הרגע האחרון על נפשנו יש ערך רב. וההיסטוריה כבר הוציאה משפטה: לאור גבורת תל־חי חונכו מאות, אלפים ורבבות מהנוער שלנו, ותל־חי נעשה לשם כבוד נערץ בעם היהודי, ולא לשוא מנסים עכשיו תלמידי זאבוטינסקי לגנוב את השם הזה.

פרשת תל־חי נשנתה עכשיו בווינה בקנה מידה יותר גדול, וווינה הפכה לתל־חי סוציאליסטי בשביל כל פועלי העולם. שרה צ’יז’יק ויוסף טרומפלדור לא עשו אז את חשבון הרגע – ובנפילתם הנחילו לתנועתנו אחד הנצחונות הגדולים שלה. גם חברינו הסוציאליסטים בווינה לא עשו רק חשבון הרגע – ובנפילתם הנחילו לתנועה הסוציאליסטית בעולם נצחון מוסרי כביר שאין ערוך לו. כחברינו בתל־חי ידעו מנהיגי הסוציאליזם האוסטרי שהם לוחמים בשביל העתיד – כי תנועת הפועלים יש לה חשבון ארוך, חשבון ההיסטוריה האנושית. ויש לי בטחון מלא שהעתיד יראה כי הלוחמים הנואשים באוסטריה, אם כי הוכרעו לשעה – נצחו נצחון לדורות.

חזיתנו ארוכה וממושכת    🔗

החזית שלנו, כחזית של תנועת הפועלים הבינלאומית, היא גדולה וארוכה, גם במקום וגם בזמן. כמו לפני 14 שנה לא היתה המערכה רק בארבע הנקודות הבודדות בגליל העליון, כך גם הפעם לא היה הקרב בחצר קרל מרכס ובשאר רובעי הפועלים בווינה. אלה היו מערכות נצח בלב התנועה, ובמקום הגבורה והצדק שם הנצחון, גם אם הוא יאחר לבוא.

חזית ארוכה וגדולה לנו – במקום היא מתפשטת על פני כל כדור הארץ, ובזמן היא נמשכת לדורות. ובכל צעד שאנו עושים אין לנו לקחת בחשבון רק את הנקודה והרגע שבה אנו עומדים – אלא לפנינו פרספקטיבה רחבה ואנו שוקלים את המעשה לפי תוצאותיו בכל מרחבי תנועתנו ובכל המשכו ההיסטורי.

הפשיזם בעולם וביהדות    🔗

בחזית שאנו עומדים בה זה שנים רבות, עשרות בשנים, חל שינוי. והשינוי הוא – התפשטות הפאשיזם בעולם. גם פה אמנם יש להיזהר מהכללות מטעות ומוגזמות. מדברים על תגבורת הפאשיזם בכל הארצות – אבל אין זאת נכונה. לא בכל העולם מתגבר הפאשיזם. בארצות התרבות הגבוהה – בארצות הסקנדינביות, באנגליה, בשויץ נתגברה דווקא בזמן האחרון תנועת הפועלים הסוציאליסטית. גם באמריקה ניכרת עלית מעמד הפועלים, אולם נכון הדבר שהפאשיזם ניצח בשורה של ארצות והוא עומד להתפשט בארצות נוספות.

והפאשיזם בצורתו המכוערת ביותר – בצורתו ההיטלריסטית – מתפשט גם ביהדות. נצחונו של היטלר – ראש אויבי היהדות בדורנו – עורר שמחה רבה בלב “הפטריוטים” הרביזיוניסטים ובני בריתם, ששנאתם לפועלים מעבירה אותם על הרגשתם היהודית. והתכסיסים המתועבים של הנאצים במלחמת מפלגות נעשו לנחלת הבריונים של “מלכות ישראל”.

אולם למרות נחשול הריאקציה בעולם וביהדות עמדה תנועתנו השנה במערכה כבדה ולא רק שהפסידה את עמדתה – אלא צעדה צעד גדול קדימה והוּעמדה בראש התנועה הציונית.

מאחריות מעמדית לאחריות לאומית    🔗

אחריות כבדה הוטלה עלינו. עמוסי אחריות היינו כל הימים. מרצוננו העמסנו על עצמנו – עוד כשהיינו מועטים ובודדים – עול כבד: את עול המפעל וההגשמה. אולם זו היתה כל הזמן אחריות מוגבלת במסגרת הפעולה המעמדית שלנו. והפעם הוטלה עלינו אחריות לעם כולו. זהו המפנה המכריע בתולדות תנועתנו ובתולדות הציונות – ובמפנה זה מרוכזת המלחמה שבינינו ובין שליחי ההיטלריזם ברחוב היהודי.

מלחמתנו על נפש העם    🔗

בעמים מתוקנים היושבים בארצם ועומדים ברשותם מתנהלת המלחמה על השלטון הממלכתי. ביהדות לא תיתכן מלחמה זו, כי חסר האוביקט; השלטון הממלכתי הוא בידי אחרים, גם בגולה וגם בארץ.

המלחמה אצלנו מתנהלת על נפש העם. כיבוש העם הוא שאלת החיים והמות של תנועת הפועלים. אנו חיים בתקופה של פוליטיזציה אינטנסיבית, כמעט שפסו פסיביים ונייטרליים בימינו. המשבר הכלכלי, הפוליטי, החברתי שלאחר המלחמה תפס בציציות ראשם של המוני האנושיות כולה וזיעזע אותם זיעזע עמוק, אפילו ילדים ותינוקות נתפסו עכשיו לפוליטיזציה. כל העם הולך עכשיו ונחלק לשני מחנות. מספר האדישים והפוסחים על שני הסעיפים הולך וקטן. והשאלה הגדולה העומדת להכרעה היא: בידי מי תימצא ההגמוניה הלאומית, מי יכוון את דרך האומה – ההמונים עובדים ודלת העם, עם ציבור הפועלים בראשם – או אנשי הבצע והפריווילגיות המעמדיות?

נראה לי שאנו עומדים עכשיו רק בראשית המהפכה של התנועה הציונית. אל ישלו בדברי הגזמה על נצחוננו. אל נטעה ואל נסלף את הדמות הפנימית של תנועתנו בדברים כוזבים על שלטון. אין המושג שלטון הולם לגמרי את התנועה שאנו עומדים בתוכה. אנו עומדים בראשיתו של מיפנה, כי התנועה הציונית תוכל להתקיים ולבצע את שאיפותיה רק אם תלבש את אותה הצורה והתוכן שהתגלמו בפועל העברי. היא יכולה גם ללבוש צורה אחרת, אבל אז תתרוקן מתכנה ותתבדה כאשר נתבדו הרבה תנועות של משיחיות־שקר בתולדות היהודים. אין זו תנועה ציונית ראשונה. היו כבר התעוררויות משיחיות והיו שאיפות של גאולה, אשר לא מצאו דרך להגשמה – ונתבדו. אם תתקיים התנועה הציונית ולא תכזיב – הרי זאת רק אם תלך בדרך האחת והיחידה להגשמתה, זו שסלל לפניה הפועל היהודי – מעבר המונים לחיי עבודה, מלחמה על זכות העבודה, על כבודה, על אירגונה, על שיחרורה.

הפועל היהודי הוא העם העברי לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא רוצה וצריך להיות. אנו שליחי העם לא בהוויתו, אלא בהתהוותו. אנו בבואת־העם בעתידו, לא בעברו, וכמו שברור, כי אין תקומה לעם היהודי, אין עתיד לציונות אם לא בדרך הפועל היהודי בארץ, ברור גם שאין עתיד ואין נצחון לפועל העברי בארץ אם לא יהיו תנועתנו אנו ומעשינו אנו תנועת־עם ומעשי־עם.

נדמה לי שזוהי השאלה המרכזית של תנועת הפועלים בעולם. כל זמן שתנועת הפועלים לא תדע ליהפך לעם, לרכז סביבה המונים מחוץ למעמד הפועלים ולהיות שליחם הנאמן – לא תבצע את גאולתה ולא תביא את הסוציאליזם. תנועת הפועלים תהיה עממית או לא תהיה כלל. אפילו באומה בריאה, נורמלית המושרשת בקרקע ובעבודה זקוק מעמד הפועלים לעזרת האיכרים ולעזרת שכבות הביניים. הפועלים בעם היהודי הם מיעוט, ואין כל אפשרות שבארצות הגולה יהיו לרוב. באמריקה ובפולין מעמד הפועלים היהודי מתמוטט, מתמעט ומתרופף. צמיחה וגידול של מעמד פועלים ישנם רק בארץ. הציונות המתגשמת היא היא שמקימה מעמד עובד, וציונות זו תלווה במאמצי העם בעזרת ההמונים, והנושא העיקרי והמרכזי של המלחמה וההתאבקות הפנימית בציונות הוא דבר גידול המעמד העובד. המשכת קיומו של העם העברי כמו שהוא גם בא"י – או שינוי מבנהו הכלכלי ושידוד מערכותיו הסוציאליות – זוהי השאלה הגדולה בציונות. ונצחונה של הציונות מחייב את עמידתה של תנועת הפועלים הארצישראלית בראש העם. מאידך גיסא, יכולתה של תנועת הפועלים לכוון ולהדריך את העם תלויה בכשרונו ויכולתו של מעמד הפועלים לעשות את רצונו ההיסטורי של העם.

כובד אחריותנו    🔗

ואנו עומדים עכשיו אחרי המערכה הראשונה – ולא המכרעת. שאלות היסטוריות גדולות של גורל מעמד וגורל עם אינן נחתכות בבת אחת. ועוד הדרך ארוכה וקשה. אולם המערכה הראשונה הוכרעה: על הפועלים ובני בריתם הופלה אחריות על הנהלת עניני העם. ואחריות זו היא קשה מאין כמוה.

לא קל לנהל אגודה מקצועית קטנה, לא קל לנהל קאופרטיב קטן, לא קל לנהל את המשק הקטן ביותר. כל החברים יודעים קשיים אלה – כל אחד בפינתו ובאגודתו מתחבט בסבך שאלות, עושה שגיאות, ונכשל ולומד מהנסיון. קשה הרבה יותר לנהל את עניני הסתדרות המעמד כולו – שבעתים קשה לנהל עניני העם.

תנועתנו מונה כמעט שלושים שנה – ועדיין לא כבשנו לעצמנו דרך סלולה ובטוחה בכל ענפי פעולתנו. עוד בהרבה שאלות אנו מגששים ומחפשים נתיבות. גם בשאלות האירגון, גם בשאלת החברה, גם בשאלת המשק והתרבות. אנו מחפשים דרך, אם כי צברנו נסיון עשיר ורב, שיש בו אולי לשמש לקח לתנועות יותר גדולות.

עכשיו העמדנו לפני תפקיד חדש, רב־היקף ורב מכשולים, לנהל עניני העם – ועם שאין דוגמתו בעולם: תלוש, תלוי על בלימה, כשהוא מוקף אויבים החורשים להצמיתו, והוא מנסה לחזור ולהיאחז בשארית יכולתו במולדת עזובה, הרוסה, לא פנויה לגמרי ונתונה לשלטון זר. ותפקיד זה הוטל לא על מספר אנשים היושבים בהנהלה. אנשים מועטים אלה לא יהיה ערך ושחר לפעולתם אם התנועה כולה אשר שלחה אותם לא תישא באחריות ולא תכשיר עצמה לתפקיד הכבד ולא תעצור כוח לעשות את המעשה הגדול והקשה המוטל עליה.

החזית והעורף    🔗

אמנם תנועתנו בחרה לעצמה כל הזמן את התפקיד הקשה והמסוכן. במפעל גאולת העם העמסנו על עצמנו את חלקו הכבד ביותר. החברים הנמצאים כאן מראשית היות תנועתנו, יודעים שראשונינו עלו לארץ מפני שבחלה נפשם בציונות היודעת למלל ולשיר ולקרוא “הידד” – ורק אחת לא ידעה: להגשים, ברחנו מציונות קלה זו – והיטלנו על עצמנו את ההגשמה. בהגשמה זו שיקענו את כל אש נעורינו ובצענו לא את המפעל כולו – עודנו עומדים רק בראשיתו, אולם ביצענו את ההתחלה הקשה, התחלה זו המשמשת עכשיו יסוד לכל תקוות העם, ההתחלה אשר הכשירה את הארץ הקטנה והדלה הזאת לקלוט שנה שנה רבבות עולים. אנחנו הלכנו לחזית־האש – והשארנו את העורף לנפשו. עמדנו בחפירות ההגנה – והנחנו את הכנת הצידה והנשק בידי אחרים. כל חיינו שיקענו בחזית ראשונה זו – הדורשת מכסימום של מסירות ונאמנות. אולם החייל הגיבור ביותר והמוכשר ביותר לא יצליח במערכתו אם מישהו לא ידאג באמונה להמציא לו גם צידה וגם נשק. כל גבורת החזית תכזיב אם העורף לא יעשה מלאכתו כהוגן. ובמשך זמן רב היתה מעין חלוקת עבודה בין תנועתנו בארץ ובין התנועה הציונית בגולה. הראשונה עמדה בחזית, והשניה דאגה לציוד.

אין חזית בלי ציוד    🔗

אולם בינתים חל שינוי במערכות, בין החזית ובין העורף נעשה קרע. העורף המצייד מתחיל להתנכר לצבא המגשימים. לא אעמוד כאן על הסיבות שגרמו לכך. אולי גם אנחנו איננו נקיים משמץ אשמה – אולם לנאמני החזית אין ברירה: עלינו להטיל על עצמנו גם את המלאכה השניה: מלאכת הציוד. הדאגה הציונית בשלימותה מוטלת עכשיו עלינו. אם אנו רוצים לקיים את חזית ההגשמה בידינו עלינו להעמיס על שכמנו משא נוסף: דאגה לאמצעים, כי אין אנו יכולים ורשאים לסמוך על אחרים.

שלב ההגשמה ושלב ההכשרה    🔗

המשכת הפעולה הישרה בארץ, הפעולה הציונית בשלב־ההגשמה, תלויה בשני ענפי־פעולה, בשלב־ההכשרה: חינוך העם בגולה וצבירת אמצעים לבנין הארץ. בענף אחד עשינו דבר־מה: בחינוך הנוער. בכוח מפעלנו החלוצי בארץ קמה תנועה חלוצית ברוכת נוער בגולה. פעולה זו דורשת הרחבה. לא נסתפק בנוער בלבד. עלינו לחנך גם את ההמונים ולכבוש את לבם. מבלי שֶׁלֵב העם יהיה שלם עם עבודתנו בארץ, מבלי שההמונים יבינו אותנו ויעריכו את מפעלנו ושליחותנו – לא יכון מפעלנו. לא רק אנו – פועלי כל העמים עומדים לפני תפקיד מכריע זה. שום תנועת פועלים באיזו ארץ שהיא, גם לא ברוסיה, לא תנצח אם לא תדע להיות לתנועת־עם. רק אם העם ברובו המכריע יבין את יעוד הפועל בגאולת העם ויעמוד לימינו – יקום דבר הפועל, לשם כך דרוש שהפועל ידע את לב העם, ימצא את הדרך לנפשו, ישכיל לדבר בשפתו וירכוש את אמונו ואהבתו. ובשטח זה של הכשרת העם, אנו עומדים עדיין בראשית ועוד רבה העבודה.

אבל בשטח השני – בשטח של צבירת האמצעים – כמעט שלא עשינו ולא כלום. כאן סמכנו כל השנים על אחרים. וכאן דרוש מפנה חדש בתוכנו. והמפנה איננו קל. לא מפני שחברינו הם קמצנים או מחוסרי יכולת. איני מכיר ציבור ביהדות או בישוב שידו כל כל פתוחה. רק השנה ראינו מהי יכולתו של ציבורנו: מפעל ארלוזורוב, מפעל “ניר” – ועכשיו ההתנדבות המרהיבה לעזרת גיבורי וינה, מבלי למנות את המון המגביות לבתי הפועלים בערים ובמושבות ולמטרות אחרות. אולם בשטח ההון הלאומי הורגלנו לסמוך על אחרים. אנו יישבנו והפרינו אדמות הקרן הקיימת – אבל לא שאלנו את נפשנו מאין תילקח אדמה זו. אנחנו יצרנו במאמצי לא אנוש משקים חקלאיים בתנאים קשים ביותר – אבל לא שאלנו את נפשנו מאין ההון לציוד המשקים האלה. אנחנו הפכנו הון לאומי ליצירת ההון עצמו – כי אחרים, בלעדינו, בלי הדרכתנו ובלי מופתנו לא יעשו זאת.

אנו נתבעים עכשיו לשינוי יחס בשאלת ההון הלאומי. לא יחס תיאוריטי – מי כמונו דוגל ברעיון ההון הלאומי? אלא יחס למעשה, לא תובעים בלבד נהיה – אנחנו גם הנתבעים. כשם שידענו לתבוע מעצמנו הגשמה, כך עלינו עכשיו לתבוע מעצמנו את האמצעים המכשירים את ההגשמה.

כוחנו לא בבחירות אלא במפעל    🔗

אנו ידענו לרכז סביבנו המונים במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני, אולם המערכה הציונית אינה מכרעת בבחירות. הציונות איננה מדינה. ההכרעה באה רק עם נצחון המעשה. רק אם נדע לעשות את העבודה שנמסרה לנו – נגביר חיילים, אנחנו נקיים בידינו את ההגמוניה הלאומית אם נוכיח בפועל שאנו ראויים לה.

לביצור אירגוננו המעמדי!    🔗

בלי חיזוק אירגוננו המעמדי לא תהיה לנו תקומה. ועם כל הכיבושים המתמידים שכבשה ההסתדרות עדיין הפרצים מרובים. עוד אלפי פועלים, העומדים בפנים – זיקתם להסתדרות רופפת. עלינו להרחיב את רשת אירגוננו ולהגביר את מרכזו. עלינו לבצר את הסתדרותנו ולחשל את כוחה הפנימי. פנקס חבר של ההסתדרות צריך להיות נכס יקר וקדוש השמור לא רק בבית הפועל כי אם בלבו ונפשו.

ביצרון מעמדי לא מספיק!    🔗

אולם ביצרון זה בלבד לא יספיק. הארגון המעמדי כשהוא לעצמו לא יעמוד – אם הפועל לא ידע לכבוש את מקומו בתוך האומה ככוח מדריך וחלוצי, כמופת לנאמנות עממית ולכשרון מעשה לאומי.

הון פרטי והון לאומי    🔗

אנו עומדים בשעת קוניונקטורה בארץ ובשעת משבר בעולם. גם הקוניונקטורה וגם המשבר רופפו את עמדת ההון הלאומי. בגולה גדל העוני ופחתה היכולת, בארץ רב העושר ונתמעט כאילו הצורך. אומרים: למה כל המאמצים הקשים לאסוף הון לאומי – הלא זורם הון פרטי, והארץ נבנית מאליה. אנחנו לא נעשה את המשגה ולא נכפור בברכה הרבה שיש בהון הפרטי – במידה שהוא משמש גורם לריבוי העבודה העברית וקליטת עליה פרודוקטיבית. אולם יותר מבכל זמן אחר עלינו להרים עכשיו, דווקא בשעת הקוניונקטורה, את דגל ההון הלאומי. עם הברכה הרבה נושא ההון הפרטי גם מארה הרת־אסונות – מארת הספסרות, וגם תועלתו מצומצמת בהכרח בתחומים צרים – בעיר ובאיזור תפוחי־זהב. תשע עשיריות של אדמת ארץ ישראל לא יגאלו בלתי אם על־ידי ההון הלאומי – כי אין אדמות אלה מסוגלות לשאת רווחים לבעליהן. אבל יש בכוחן לפרנס את עובדיהן בלבד, והמוני ישראל לא יתאחזו במולדת בלתי אם יבוא ההון הלאומי לעזרתם – כי מחוסרי אמצעים הם. ואת אמונתנו בהון הלאומי עלינו להוכיח במעשים, כי לא אנשי דברים אנחנו.

עמדת הפועל בעם תקבע גם את גורלו המעמדי    🔗

ואל נאמר מה לנו המלאכה הזאת – זהו ענין כללי ויעסקו בו אחרים, ואנו נדאג להון מעמדי ולענינים מעמדיים. חלוקה זו שמי שהוא מחלק לענינים מעמדיים והענינים לאומיים, אין לה שחר. בכל מקום וארץ שהפועלים עשו חלוקה כזו – היה הדבר בעוכריהם. אם הפועל לא יתבצר אלא בפינה אחת – ובכל שאר השטחים ייעדר – לא תקום אף הפינה המבוצרת בידו. כל ההנחה שיש ענינים מעמדיים לחוד וענינים לאומיים לחוד היא כוזבת ומופרכת מיסודה. בהפשטה ניתנו הדברים למיון וחלוקה, במציאות הם כרוכים ותלויים זה בזה ויונקים ממקור אחד.

התקופה שבה יכלו הפועלים להתבצר בעניני העבודה אם כי עניני העם והארץ היו בידי המעמד המנצל – עברה לבלי שוב. מי שיכוון את עניני האומה כולה יכוון גם את עניני העבודה. אנחנו חיים עכשיו בשעה של התגוששות מכרעת, ועל תנועת הפועלים בעולם כולו ועל תנועת הפועלים היהודית במיוחד הוטל לכבוש עמדה מכרעת בחיי העם הכלליים. ערכו ומקומו וכוחו של הפועל בקנינים הלאומיים הכלליים, יקבעו את גורלו המעמדי. לגבי עמים מתוקנים פירושו של הדבר – ערכו של הפועל במדינה. לגבי העם היהודי פירושו של הדבר ערכו של הפועל בציונות.

כוח הרבים, זכותם וחובתם    🔗

ומקום התורפה של תנועת הפועלים בציונות הוא ביחס להון הלאומי – לא ביחס לרעיון של ההון הלאומי, אלא ביחס למעשה של ההון הלאומי. כאילו נשתררה בתוכנו הרגשה שההון הלאומי זה ענין לבעלי־בתים. אין שקר גדול מזה. ההון הלאומי דרוש להתיישבות עובדת ולהתיישבות המונים מחוסרי אמצעים. ואם מי שהוא יאמר מה יכולתנו אנו ביצירת הון? כוחנו רב; כל יחיד ויחיד מאתנו יכלתו דלה, אבל כוחנו בקיבוציותנו, כוחנו הוא בהיותנו מרובים, ויפה כוח המרובים הדלים מכוח המועטים האמידים אף ביצירת הון, ועלינו שומה לגלות ולגייס את היכולת של המוני ישראל בגולה – על ידי היותנו למופת.

תנועת הפועלים תתייצב ותעמוד בראש האומה – או תידרס. זכות העמידה בראש האומה אינה נקנית אלא לאלה שיודעים לעמוד בראש החובה הלאומית.

ירושלים ה' אדר תרצד [“דבר” 2670]

 

ז. המדיניות החיצונית והפנימית של ההנהלה    🔗

ניסן תרצד, (“דבר” 2701)

(בסיום הוויכוח הכללי במושב הוועד הפועל הציוני)

רבותי, בישיבה זו של הוועד הפועל הציוני, הראשונה בארץ ישראליותה ועבריותה, אנו נתבעים כולנו להגברת היכולת הקולקטיבית של התנועה הציונית, לא רק במסקנות אלא גם בבירורים. ויש להצטער צער רב על שניתן עד עכשיו מקום כל כך רחב לפולמוס אישי ומפלגתי בלבד. איש מאתנו אינו צריך להיות כל כך תמים ולהניח שבתנועה גדולה ומפוזרת של עם מפוזר ומפורר רב־מפלגות וחטיבות תהא שוררת הרמוניה אידילית של מלאכים. אולם נראה לי שהפעם הוגדשה הסאה בווכחנות המפלגתית – ואני אתאמץ להימנע ככל האפשר מפולמוס זה ואנסה לברר את הדברים לגופם, ואם אגע פעם או פעמים בדברי אחד המתווכחים, אעשה זאת לא לשם קינטור, אלא לשם הבהרת הדברים.

וקודם כל אני רוצה לעקור רושם מוטעה אחר, שעלול היה להיווצר מדברי שנים או שלושה חברים של האופוזיציה – כאילו אנו עומדים לא בישיבה של וועד פועל ציוני אלא בקונגרס, ולפנינו ניצבות הפעם כל השאלות העומדות על סדר יומו של הקונגרס: התווית דרך קביעת תכנית ובחירת הנהלה, אין טעות גדולה מזו. התאספנו למושב של הוועד הפועל – ולא נעשה מלאכתו של הקונגרס. הקונגרס האחרון התכנס בפרג – ויתאסף שוב במועד הנקוב בחוקת ההסתדרות. ורק בקונגרס הבא יעשו הדברים שיש לעשותם בקונגרס, ודברי הקונגרס האחרון יקומו במידה לא פחותה מאשר קמו דברי הקונגרסים שקדמו לו. כמובן, יש מקום להערכות שונות של הקונגרס הי“ח – ואיני משתומם על כמה וכמה הערכות קשות, שנשמעו עד עכשיו, מקצתן בצדק, ומקצתן מטעמים אחרים לגמרי. אין בדעתי להעריך עכשיו את הקונגרס האחרון – אגיד רק זאת: הערכה אובייקטיבית של הקונגרס הי”ח תיתכן רק בקונגרס הי“ט, כשישמע הדו”ח של ההנהלה הנוכחית. וכל מי שרוצה להוציא משפט צדק באחריות ציונית – יחכה בהוצאת משפטו עד הקונגרס הי"ט שיתכנס במועדו הנכון.

א. מה טיבה של הנהלה זו    🔗

דובר הרבה, אולי יותר מדי, על ההנהלה בישיבה זו, ושמענו שההנהלה שנבחרה בפרג מחוסרת סמכות, כישרון, יכולת, אינה יודעת לטעון בשם העם היהודי וכו' וכו'. אין את נפשי לחטט בנימוקי הביקורת הזועמת הזאת. אבל תרשו נא לי להגיד מהי הנהלה זו.

ההנהלה מורכבת משני סוגים של חברים, ונדמה לי שכל החימה והקטרוג ניתכו על ראש ההנהלה אך ורק בגלל חלק אחד של חבריה. וכחבר הנמנה על חלק זה, מותר לי לציין את הדבר שכמה מן המשטינים והמקטרגים אינם מפרשים משום מה.

בהנהלה זו יש סוג אחד של חברים שנבחרו לכך בזכות עצמם. לא אמנה את שמותיהם – אין צורך בכך. השמות האלה ידועים זה כמה בכל רחבי התנועה ובכל תפוצות ישראל, ואיני יכול לתאר לי שום הנהלה ציונית הראויה לשם זה בלי חברים אלה, כולם או מקצתם. עמדת החברים האלה בתנועה הציונית אינה תלויה בהערכות “הבקורת” הניתנות מתוך חשבון זה או אחר. שום מפלגה ושום אופוזיציה אין ביכולתה לערער את עמדתם שכבשו לעצמם בתוך ההיסטוריה של התנועה הציונית, ואולי ראוי להגיד: בהיסטוריה החדשה של העם העברי. ואין בידי שום איש מכם להורידם ממקומם ולהשמיט מתחתם את הכסא – כסא־הכבוד הציוני, שעליו הם יושבים – לא רק בזכות הבחירה אלא בזכות מפעל חייהם – בין שיש עליו גושפנקה רשמית ובין שאין. אנשים אלה יהיו לכבוד ולתפארת לכל הנהלה ציונית, ואין כל אמת – לא רק אמת אובייקטיבית, זו שקשה מאוד לעמוד על טיבה, אלא אין גם אמת סובייקטיבית בכל דברי הלעג והגנות אשר נשמעו באספות ובנאומים ובעתונים ביחס להנהלה זו – במידה שחברים אלה מהווים את ההנהלה. אין איש נבון וישר בתנועה ובעם שיאמין בכל הלזות הזאת. כי חברים אלה של ההנהלה שמם נזדהה עם כל הכיבושים הפוליטיים וההתיישבותיים של התנועה הציונית בדורנו; איני יודע אף שם אחד בהסתדרות הציונית, מלבד אחד שאף הוא עומד בראש מוסד ציוני מרכזי, אשר ישווה לשמות החברים בהנהלה זו, וכל תנועה המכבדת את עצמה תרצה לראות אנשים אלה בקרב הנהלתה.

ובהנהלה זו יש סוג אחר של חברים – אלה שנבחרו להנהלה לא בזכות עצמם, אלא בזכות שולחיהם. כוונתי לארבעת החברים ממפלגת הפועלים שיש לי הכבוד להיות אחד מהם, ואני מקווה ששלושת חברי למפלגה לא יתרעמו עלי אם אומר, כי ארבעתנו יושבים בהנהלה לא בזכות עצמנו. איני יודע מה הן זכויותינו האישיות אשר הרימו אותנו לעמוד עם שאר חברי ההנהלה בראש העם העברי בדורנו. כי ההנהלה הציונית היה הנהלת העם העברי בדורנו. לא בזכותנו האישית הגענו לכך, אלא בזכות שולחינו, – בזכות הציבור שאנו מייצגים, ועלי עכשיו להגיד מי הם השולחים האלה ומהו הציבור אשר בזכותם אנו משתתפים בהנהלה זו.

אין שמץ של אמת בכל הלעז שמלעיזים על האישים הגדולים ביותר בתנועה הציונית המהווים את החלק הראשון של חברי הנהלה זו. לעז בלתי הוגן זה הוא מהם והלאה. ואין שמץ של אמת, אף לא אמת סובייקטיבית, בכל הלעז והלהג שטופלים על הציבור, אשר בזכותו יושבים ארבעתנו בהנהלה זו. כל אותם התארים וההגדרות שניתנו בעתונות האופוזיציה ובדברי כמה מהמתווכחים בישיבה זו לציבור זה – הם מהאמת והלאה.

ב. מי הם שולחינו    🔗

הציבור אשר שלח אותנו להנהלה הציונית – אינו לא צד, לא מפלגה ולא מעמד. פועלי ארץ־ישראל אשר בשמם ובזכותם אנו יושבים בהנהלה – הם חייל האמונים של העם העברי, צבא־ההגשמה של חזון הגאולה ההיסטורי של ישראל במולדתו. מקום זה הם כבשו לעצמם בתולדות הציונית – ובהיסטוריה היהודית – לא בבחירות, אלא בברית החיים והמות אשר כרתו בגופם ובנפשם עם מפעל ההגשמה הציונית. לא בחדרי ההנהלה ולא בלשכת הקונגרסים נכונה עמדתם– אלא בפרדסי יהודה ושדות הגליל, בביצות העמק וקברות השמירה וההגנה. לא באומר ובדברים – אלא בלשדם ודמם קידשו את חזון התקומה של עמם. ולכל מלעיז ומשטין, מלהג ומתקלס בצבא חלוצים זה אני אומר: של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא!

בתנועה הציונית יש הרבה מהנס. זוהי תנועה מופלאה ומשונה שאין משלה בתנועות הלאומיות שבעולם. אין זו תנועה של עם משועבד בארצו המתנער ומתפרץ בפני משעבדיו, כי אם תנועה של עם מפוזר ומפורד, מנותק לא עשרות ולא מאות אלא אלפי שנים ממולדתו, ספק עם ספק אבק־אנשים פורח בחלל העולם. ועם־לא־עם זה שמר בליבו זיקה בל תימחה למולדתו הרחוקה־רחוקה, מרחק־משנה של זמן ומקום, והריהו משתוקק ומעפיל מקץ ימים לשוב לארץ עברו ולהקים שממותיה.

ג. נס החלוציות    🔗

ובתוך נס זה קם נס שני, נס בתוך נס; קם שבט חדש בישראל אשר ידע לקדש בחייו ובמותו את החזון המופלא של עמו. בכל הדורות קמו לנו קדושים אשר ידעו לחרף נפשם למות על קדשי אומתם – אבל הדבר הגדול שנפל בדורנו הוא, שלא יחיד ולא יחידי סגולה, אלא לעשרות, למאות ולאלפים באו מיטב צעירינו וצעירותינו, ולא ברגע של סכנה והתעלות הנשמה ידעו למסור את נפשם, אלא יום־יום ולילה־לילה, במסירת חיים מתמדת, התיצבו במערכת היצירה והבנין, השמירה וההגנה ויגלמו חלום עמם במפעל חיים, ולא נרתעו גם מהמאמץ העליון של אדם עלי אדמות – כאשר יעידו הקברות החדשים של שומרינו ומנינינו בסג’רה, ובכנרת, בתל־חי ובחולדה ובכל שאר הנקודות העבריות שנתקדשו בדמי חברינו. לתופעות הגבורה הזאת בתולדות תנועתנו אנו קוראים בשם חלוציות, ובזכות חלוציות זו עשתה הציונות את החייל הרב אשר עשתה במשך חמישים שנה אלה. גבורה לאומית זו נצנצה ראשונה בימי ביל“ו – ובהיסטוריה החדשה שלנו לא יתכן שם נערץ יותר משם חלוצים ראשונים אלה. אולם נדמה היה כאילו נדעך הניצוץ שהבהב פעם ושתים – עד שהורם לפני יותר מחצי יובל שנים ע”י דור חדש של מעפילים דגל העבודה והגבורה הציונית, וכאילו מתוך מעין סתרים רב אונים שהובקע אחרי הסתערות אדירה סמויה מן העין פרץ זרם חלוצים, זרם מתגבר והולך בלי הרף, תחילה בודדים ויחידים, אח“כ עשרות ומאות, אח”כ אלפים ורבבות – ואני מאמין שעוד יהיו למאות אלפים, – אשר העמידו לשרות הגאולה של עמם וארצם את הדבר היחיד והאחד שראוי לתת למשאת נפש גדולה – את עצמם.

לא כחולמים וכמתגעגעים, לא כמטיפים וחובבים נספחו לציונות, לציונות מילולית ומופשטת שאינה מחייבת ואינה משנה כלום, – אלא כמגשימי חזון בחייהם יום יום באו לציון – באו לציון החרבה, הדלה והעזובה מבלי אשר נקראו, ובכל להט אמונתם ואהבת נעוריהם דבקו בסלעי המולדת, חולותיה הקודחים וביצותיה הממאירות, ובזיעת אפם ובדם לבבם הקימו את המפעל החי והגדול של הציונות המתגשמת – וביצירה זו כבשו את מקומם בתנועה הציונית. לא בחדרי ההנהלה ולא בלשכת הקונגרסים – בפרדסי פתח־תקווה ובכרמי ראשון ורחובות, בשדות סג’רה ומסחה, בביצות השומרון ובמרחבי יזרעאל, במרומי הגליל ובמישורי השרון, כשידם האחת עושה במעדר ובמחרשה וידם השניה אוחזת ברובה – באלה כבשו פועלי א"י את מקומם ועמדתם בישוב. לא לעצמם, לא למפלגתם ולא למעמדם בלבד כבשו מקום זה – כי מכל המפלגות ומכל המעמדות בגולה באו חלוצים ועשו את מלאכתם בשליחות העם, וקיבלו על עצמם שליחות זו כצו־חיים ומות, ללא כל תנאי ובלא כל שיעורים, כאשר יעשה את שליחותו צבא נאמן במלחמת־גורל. וכשבא משבר בתנועה הציונית ובהסתדרותה, כשנתגלו סימני זקנה ואפיסת כוחות בתנועה, כשניבעו פירצות מסוכנות במסגרת ההסתדרות, ועצם מהותו של הרעיון הציוני עמד להסתלף ולהסתרס מתוכנו ההיסטורי – הרגיש צבא החלוצים שהגיעה שעתו לעמוד בפרץ, וכאשר נענו באמונה למעלה מחצי יובל שנים לתביעת המפעל הציוני בארץ – נענו הפעם לתביעת התנועה הציונית בעולם, ונתגייסו במלוא יכולתם להגביר ולרענן את התנועה, לבצר את ההסתדרות, ולהגדיל את כשרון פעולתה ולעמוד על משמר האמת והטוהר של הרעיון הציוני והמפעל הציוני. ושליחי הציבור החלוצי הזה יחד עם האישים הציונים אשר שמם נקשר את הכיבושים המדיניים והקולוניטריים של הציונות בדורנו – הם הם שמהווים הנהלה זו, והרוח אשר הדריך את האישים האלה ואת מחנה החלוצים ביצירתם ובמלחמתם, בחייהם ובמותם, זהו הרוח אשר ידריך את פעולתה של ההנהלה הזאת.

ד. אמצעי ומטרה    🔗

אומרים שלהנהלה זו אין שיטה ואין תכנית. רבותי, הפרוגרמה של הנהלה זו כתובה וחתומה על דפי המפעל שכל התנועה הציונית בימינו עומדת עליו. ואם יש עוד צורך לפרש פרוגרמה זו מהי, מהי שיטת ההנהלה בפוליטיקה החיצונית והפנימית שלנו, אנסה להגדירה במילה אחת: קאופורציה. קואפורציה בפוליטיקה החיצונית: קואפורציה עם ממשלת המנדט וקואפורציה עם שכנינו הערבים, גם בארץ זו וגם בארצות השכנות. וקואפורציה בפוליטיקה הפנימית: קואפורציה של כל כוחות העם העברי בגולה ובארץ. אולם עלי להוסיף: הקואופרציה אינה מטרה לעצמה. אין אנו רוצים בקואופרציה לשם קואופרציה. גם הקואופרציה עם כוחות חוץ וגם הקואופרציה עם כוחות־פנים אינה אלא אמצעי למטרה, ואין כל ברכה בקואופרציה אלא במידה שהיא משמשת את המטרה, והמטרה היא – הגשמת הציונות, והגשמה מלאה של הציונות.

וגם דבר זה טעון הדגשה: לא ציונות חלקית, לא ציונות מקוטעת ולא ציונות מסולפת. חזון הגאולה של העם היהודי נסתלף לא פעם בהיסטוריה היהודית, והרעיון המשיחי הצמיח לא פעם משיחי שקר. המטרה המרחפת לפני עינינו היא לא גאולת חלק של העם ולא גאולה חלקית של העם – אלא גאולה מלאה של העם בשלימותו. זוהי המטרה העומדת לפני התנועה. ומתוך ראיית מטרה זו ולשמה צריכה לפעול ההנהלה בכל שטחי עבודתה.

קאופרציה עם ממשלת המנדט

אנו מחייבים קואופרציה ביחסינו עם ממשלת המנדט. בוויכוח נאשמנו גם בטון של ניצחון ושביעת רצון וגם בהרכנת ראש וצידוק הדין. מי שיקרא בתום לב ובלי דעה קדומה את הדו"ח של המחלקה המדינית בלונדון ובירושלים לא יוכל למצוא בהם תרועת ניצחון ואף לא המתקת הדין. מצבנו הפוליטי מתואר כהוויתו, על אוריו וצלליו, והתאבקותנו הקשה והמרה במשך חמשת החדשים נמסרה לכם על הישיגיה וקוצר ידה. ואין להתפלא אולי על דברי ההבאי, הקינטור והקיטרוג של כל אלה שמלאכתם בכך, אולם לצערי עלי לציין שגם בדבריו של האיש שכולנו שומעים בהוקרה ובאהבה – גם בדברי אוסישקין על המצב הפוליטי – לא היה משום ראיית הדברים לאמיתותם.

מדברי אוסישקין ומדברי אחרים יוצא שמצבנו הפוליטי הולך ורע מיום ליום, ועמדה אחר עמדה נשמטת מתחת רגלינו בארץ. ואילו היינו מקריאים כאן כמה מן הנאומים הפוליטיים בישיבות ובקונגרסים הקודמים – הייתם שומעים שעל טענות אלו חזרו בכל פעם; יוצא איפוא, שכל הזמן אנו הולכים מדחי אל דחי. ואני שואל כאן שאלת־תם פשוטה: האומנם מצבנו עכשיו יותר רע משהיה לפני שנה, ולפני שנה יותר משהיה לפני שנתים, ולפני שנתים יותר מלפני חמש שנים וכן הלאה? אמרו, שהממשלה לוקחת את כספי היהודים ובמקום לקיים את הבטחתה לסייע לבית לאומי עברי היא הולכת ומקימה בארץ זו בית לאומי ערבי. אין אני סניגורה של ממשלת המנדט, ויחד עם חברי עמדתי במערכה פוליטית כבדה אשר טרם נסתיימה; ואם כי ידעתי שאותו חלק מהאופוזיציה המתפרנס מסלף וזיוף דברי מתנגדיו ישתמש לרעה בדברי, הריני רואה חובה לעצמי להעמיד את הדברים על אמיתותם. לא נכון הדבר שלפני 17 שנה – מבלי לדבר על התקופה התורקית – היתה הארץ הזאת בית לאומי עברי, ולאחר שבאו האנגלים החלו תחת מסוה של הצהרת בלפור להקים פה בית לאומי ערבי, והארץ הולכת ונהפכת מארץ יהודית לארץ ערבית. האמת היא קרובה הרבה יותר להיפך מזה. ארץ זו היתה בדורותינו ארץ ערבית בעיקרה, ובמשך כמה עשרות שנים היה פה ישוב יהודי דל וקטן וגלותי – והנה התחיל לצמוח כאן ישוב יהודי חדש על יסודות לאומיים; מקודם, מלפני חמישים שנה, גרעין קטן, שהלך והתרחב באיטיות מודרגת. בסוף מלחמת העולם, לאחר האבדות הקשות של רעב ומצוקה ורדיפות במשך ארבע שנים, עמד הישוב היהודי על חמישים וחמישת אלפים איש – וכיום אנו עומדים בישוב של רבע מליון וארץ זו אין לה עוד צביון ערבי בלבד, ואין משקה משק ערבי בלבד ואין תרבותה ערבית בלבד. העם היהודי הטביע שוב חותם בל יימחה על ארץ עברו. התרבות החדשה שנוצרה בארץ הזאת היא בתשעים למאה תרבות עברית, ישוביה וענפי משקה החדשים הם בעיקרם יהודיים, ענפי כלכלה מרכזיים אחדים הם יהודיים, ואוכלוסין היהודים שעלו כבר על החלק החמישי מכל תושבי הארץ מתרבים בימינו אלה בשיעור כזה שלא היה כמותו כל השנים, ובשנה האחרונה בלבד נכנסו לארץ כמספר עולי בבל.

הטמפו של העליה בחדשים האחרונים עלה – על אף כל המכשולים והמעצורים המלאכותיים, ואם העליה תתמיד בטמפו זה ארבע־חמש שנים ללא שינוי – נגיע לידי הכפלת מספרנו בארץ. וישוב יהודי של חצי מליון בארץ זו היה משנה לגמרי את מעמדנו הפוליטי כלפי חוץ וכלפי פנים. ואעפ“כ לא היה טון של ניצחון ואף לא של סיפוק בדו”ח של ההנהלה ולא רק מפני הגזירות על התיירים ולא רק מפני הקיצוץ האכזרי של מכסת העליה העובדת, שהביא לידי מחנק איום בכל המשק היהודי בעיר ובכפר, ולא רק מפני קיפוח חלקנו בתקציב הממשלתי ובעבודות המדינה ובכוחות הביטחון שבארץ, ולא רק מפני שורה של חוקים והצעות־חוקים שאנו רואים בהם הכבדה בלתי מוצדקת ועיכובים מלאכותיים להרחבת מפעלנו בארץ. מצבנו הוא חמור מפני שהועמדנו לפני מפנה חדש בתולדות עם ישראל. בשנה הקודמת נפל דבר המחייב מידות חדשות וטמפו חדש בבנין הארץ, – והדבר שנפל הוא – התערערות האילוסיה של אמנציפציה ושל ביטחון בקיום היהודים בגולה.

ה. מפנה חדש בתולדות עמנו    🔗

אנחנו הציונים לא האמנו, עוד לפני בוא היטלר, עוד לפני התרוששות יהודי פולניה, עוד לפני חורבן יהודי רוסיה, בחלום האמנציפציה ובאפשרות הקיום בגולה. בכל אופן לא אלה מאתנו אשר עזבו את הגולה לפני כל הפורענויות האלה ולפני מתן הצהרת בלפור, עוד בטרם היות סרטיפיקטים, כשקשה היה, קשה מאד מאד, לחיות ולעבוד וליצור בארץ הזאת, הרבה יותר קשה מבכל הארצות שמתוכן יצאנו. אולם חלקים גדולים בעם היהודי בארצות רבות בגולה האמינו שיש אפשרות של קיום ויש תקווה לזכויות ויש ביטחון בעתיד גם שם, בגולה. ועד לפני שנה אמרו לעצמם: ואם היהודים נרדפים ברוסיה, במרוקו וברומניה, ואם יש יהודים מרודים וסובלים בשאר ארצות מזרח אירופה או אסיה – הרי יש לעומתם ארצות של חופש ושויון ועמדה פוליטית וכלכלית איתנה כגרמניה, אנגליה, ארצות הברית וכו'. והדבר החמור והמכריע שנפל בשנה הקודמת הוא לא חורבן יהודי גרמניה בלבד – רק חורבן האילוסיה של ביטחון כלכלי ופוליטי ושל אמנציפציה בכל ארצות הגולה, בלי יוצא מן הכלל. גם מחוץ לגרמניה ואוסטריה, אין עכשיו אף ישוב יהודי אחד המרגיש קרקע בטוח תחת רגליו, אין ביטחון לא בזכויות, לא ברכוש ולא בקיום. גם היהודי המתבולל, השולל את הציונות והרעיון הלאומי העברי, אינו מרגיש עוד את עצמו כאזרח שאנן. אפילו באותן הארצות שזכויותיו האזרחיות ושויונו טרם נפגעו בפועל.

זה השינוי הגדול, זהו המפנה החדש בתולדות עם ישראל – ולשינוי זה יש תוצאות. מן ההכרח שתהיינה תוצאות, בהגשמת הציונות.

ו. החזון הציוני וגורמי־הגשמתו    🔗

אני מאמין שהחזון הציוני אינו נובע מתוך רדיפות, פרעות ודלדול כלכלי, אלא הוא טבוע ברצון הקיום הלאומי של האומה העברית, ברצון ההיסטורי של עם ישראל לקיים את עצמיותו על קרקע המולדת שבתוכה צמח ועוצב הגניוס הלאומי שלו. זוהי מהותה הפנימית היסודית של השאיפה הציונית, ואין היא תלויה במסיבות החולפות והמשתנות של מצב היהודים בארצות שונות. אולם גורמי ההגשמה הציונית תלויים במסיבות הזמן והמקום של היהודים לתפוצותיהם ושל הארץ וסביבותיה.

בהכרתנו הציונית לא חל כל שינוי. ציונותנו אנו – וחלוציותנו הציונית – לא היתה קשורה בדלדול וברדיפות, כי מתוך בתים מלאים כל טוב ובשעה ששיחקה להם הרבולוציה הרוסית הראשונה באו חלוצי העבודה לפני יותר מחצי יובל שנים לארץ.

אולם בגורמי ההגשמה הציונית לא חל כל שינוי גדול ומכריע, כי הפורעניות שנתרחשו בשנה הקודמת – והן הולכות ומתפשטות מארץ לארץ – ממריצות את צורך ההגשמה ויכולתה. גדלותו של הרעיון והמפעל הציוני הוא בזה שהוא עשוי להפוך כל אסון בגולה לכוח יוצר ומקדם בבנין הארץ.

ז. השאלה המרכזית – מידות־העליה    🔗

ושעה זו היא חמורה וקשה כאשר לא היתה אף פעם בתולדות הציונות, לא מפני שנשתנה לרעה יחסה של ממשלת המנדט, ובמקום בית לאומי עברי גמרה בלבה להקים בארץ בית לאומי ערבי – אלא מפני שהתמוטטות הגולה בכל תפוצותיה והריסת עמדת היהודים ובטחונם בכל הארצות הכשירה גורמי הכשרה רחבי מידה והיקף, שאין אנו מסוגלים להשתמש בהם מתוך מפריעים חיצוניים ופנימיים. זה שנים עמדנו בעליה של אלפים אולם משנה שעברה ואילך אנו עומדים לפני הסתערות של רבבות, לפני יכולת מתרחבת של הארץ ולפני צורך של העלאת המונים והשרשתם בארץ – ומשום כך יש עכשיו ערך ומשקל מיוחד, כאשר לא היה עד עכשיו, לשאלת יחסינו עם ממשלת המנדט.

כשהיה הוויכוח בינינו ובין הממשלה: אם יעלו במשך חצי שנה 1500 או רק 1000 עולים – היתה זאת בשבילנו שאלה חשובה למדי, כי גם עליית 500 יהודים אינו דבר קל, אבל מבחינת היקף ההגשמה ומהירותה לא היתה זו שאלה חיונית. 500 או אלף עולים אינם מכריעים בגורל ההגשמה. אולם כשהגענו עכשיו למצב כזה, שהויכוח הוא לא על מאות וגם לא אלפים אחדים אלא על רבבות – הרי משקלה הפוליטי של השאלה משתנה בהחלט והדבר נעשה חמור ביותר; ואם כי הגענו לעליה של 30000 בשנה האחרונה אין אנו רשאים למצוא בזאת סיפוק ותנחומים, כי לאור השינוי שחל במצב העם העברי בעולם והיכולת העצומה שנתגלתה בגללו בהרחבת האפשרויות בארץ – אין גידול העליה עומד בשום התאמה עם האפשרויות – מבלי לדבר על הצרכים – של שעה גדולה וחמורה זו.

אנו עומדים בוויכוח חמור ורציני עם הממשלה בשאלת מידות העליה, ועמדה זו או אחרת של הממשלה עלולה לשנות במשך זמן קצר, בתקופה של 4־3 שנים, את פני הדברים בארץ באופן יסודי, ומשום כך שאלת יחסינו עם ממשלת המנדט מקבלת חשיבות חיונית, ויותר מבכל הזמנים עלינו לברר ולהבהיר לעצמנו את עמדתנו כלפי הממשלה.

ח. ממשלת־המנדט והממשלות האחרות    🔗

הנהלה זו כהנהלות שקדמו לה, נאשמת בחוסר דרך או בדרך מזיקה, וכשהמאשימים נשאלים: מהי דרככם אתם? הרי אין בפיהם אלא תשובה אחת: לצעוק. ואין אני מזלזל כלל וכלל בתשובה זו. מכשירי הפעולה הפוליטיים שלנו מוגבלים ומצומצמים ואין לזלזל בשום אמצעי שיש בכוחו להשפיע במשהו. אבל אני שואל: צעקה באזני מי? כל צעקה בחלל הריק או לתוך דות סתם לא תעלה ולא תוריד. המאמינים בכוח הצעקה צריכים לכוון אותה – או לאזני ממשלת המנדט או לאזני ממשלות אחרות או גם לאלה וגם לאלה.

מי הן הממשלות הזרות שנקבול לפניהן על ממשלת המנדט ואשר יאותו לנו להכריח את אנגליה למלא את התחייבויותיה כלפי העם העברי, שבלי הכרחה הזאת לא יתמלאו? יש מדינות הרוצות לטרוף את העם העברי ולהעבירו מן העולם – המהן ניבנה? יש מדינות שהיו בלי ספק מוכנות לעזור לנו בא"י – כי הן רוצות להיפטר עד כמה שאפשר מהיהודים היושבים בארצם, ואלו הן מדינות מזרח אירופה. ואיני מקל כלל בעזרה המדינית שמדינות אלו עלולות לתת לנו – כי לא נימוקיהן הפנימיים אלא מעשיהן האובייקטיביים חשובים בשבילנו, וכל עזרה שתוגש לנו תבורך. אולם רק תמים ומוכה־סנוורים יוכל להתיימר שמדינות אלו, העומדות בעצמן לפני סכנות קיום חמורות וזקוקות לעזרת בני ברית להגנתן והצלתן – יעיזו ויסכימו לריב בגללנו עם האימפריה הבריטית העצומה והכבירה אשר לידידותה הן נושאות את עיניהן כל השנים. ולא רק המדינות הקטנות והצעירות בערך, שקמו אחרי המלחמה על חורבות אוסטריה ורוסיה, אלא גם מעצמה גדולה וכבירה כצרפת, הזקוקה לעזרתה ולבריתה של אנגליה – לא תרגיז בגללנו את שכנתה הגדולה מעבר לתעלה. קוראים בשם אמריקה, ויש לנו שם ישוב יהודי גדול ורב־השפעה; ובמידה שיש לעם היהודי ערך ומשקל פוליטי הרי זה קודם כל לרגל מציאותו של ישוב בן ארבעת המליונים באמריקה הצפונית. ואין ספק שבריטניה רבתי רוצה בידידות העם האמריקאי האדיר, ואינה מתעלמת מדעתם ומהשפעתם של יהודי אמריקה – אולם גם כאן אסור להגזים ולהגדיש את הסאה.

ויש ערך וחשיבות לדעת הקהל שבכל הארצות הללו, ואנו מצווים לשקוד בפעולתנו המדינית על רכישת דעת־קהל זו והפעלתה – אולם בכל שעה וזמן, ויותר מכל שעה זו, עלינו לזכור כי הגורם החיצוני המכריע בעמדתנו הפוליטית היא ממשלת המנדט, וכלפי ממשלה זו רואה ההנהלה הנוכחית – ואני בטוח שכך תראה כל הנהלה אחראית – רק דרך של קואופרציה והבנה הדדית.

ט. מכשירי פעולתנו המדינית    🔗

על מה אנו יכולים להשעין את המדיניות החיצונית שלנו? היוריסטים יענו לנו: הצהרת בלפור וסעיפי המנדט, בשתי תעודות אלו התחייבה אנגליה לסייע להקמת בית לאומי עברי, להקל על עליה יהודית והתיישבות יהודית צפופה בארץ – ובכוח ההתחייבויות האלה אנו יכולים להשיג את מבוקשנו הפוליטי. ואין כל ספק בערך העצום של תעודות אלה – ועלינו כמובן לעמוד על משמר קיומן הנאמן. אולם דא עקא – גם בהצהרת בלפור וגם במנדט יש חלק שני, ושני החלקים ניתנו לפירושים שונים; ולא אנו אלא ממשלת המנדט עצמה היא המפרשת. וכשאנו עומדים על פירושנו אנו – מציגים לעומתו פירוש אחר, וגם כשכוח ההוכחה וההסברה הוא על צדנו – נמצא כוח הפוסק תמיד על צד ממשלת המנדט. והטענות המשפטיות והפורמליות לבדן אינן מספיקות. לעת עתה אין עדיין בעולם מדינה המתנהגת אך ורק עפ"י הצדק והיושר המוחלט – יש גורמים ואינטרסים פוליטיים ואחרים הקובעים את קו הפעולה של המדינה המסובכות ומורכבות בגורמיהן המדיניים כאימפריה הבריטית; ואם אנו נתונים בתוך מסגרת פוליטית בין־לאומית שאין לנו ולא יכולה להיות לנו שליטה עליה, ואין כוח זר שיש ביכולתו ורצינו לכוף את אנגליה לעשות את רצוננו – האי אנו מצווים לחפש דרך ואמצעים ולהגדיל ולהאדיר את הרצון הטוב של ממשלת המנדט כלפי מפעלנו.

מי שסובר שאנגליה מעונינת ורוצה בכשלוננו, ואעפ"כ הוא מאמין שאנו יכולים באמצעים מסתוריים או בלהטים פוליטיים לאנוס ולהכריח את אנגליה לפעול לטובתנו בניגוד לרצונה ולאינטרסים שלה – מקומו לא במסיבה ציונית אלא בבית לחולי הרוח.

אין כלל מן הצורך להניח למפרע זהות של אינטרסים בין אנגליה ובין העם העברי, למען האמין שאין אנגליה מעונינת ורוצה בכשלוננו. וגם מי שאינו שוגה ברעיון הטפל שיש בכוחנו להכריח את אנגליה לפעול בניגוד לרצונה המכוון – מותר לו לחשוב שאפשר להמריץ ולהגביר את רצון אנגליה לסייע ולהגשמה הציונית בארץ.

י. ידידות העם היהודי וברכת המפעל הציוני    🔗

רואה אני רק שני אמצעים שבהם אנו יכולים לרכוש את עזרתה החיובית של אנגליה:

א) הידידות של העם היהודי בעולם כולו,

ב) תועלת המפעל שלנו וברכתו לארץ.

קשה לשקול על כף המאזנים הפוליטי את ערך ידידותו של העם היהודי. יש בלי ספק אנגלים רבים השונאים את היהודים. אולם אנגליה ידעה להעריך את ידידות היהודים בשעה קשה ומכרעת בגורלה; ומבלי שנייחס להערכה זו משקל מופרז אנו רשאים להניח שאנגליה מוסיפה להעריך במידה ידועה את הידידות הזאת – ואינה מעוניינת ורוצה לאבדה. העם היהודי אינו כוח פוליטי גדול בעולם, אין לו צי וצבא, אבל יש לו משקל מוסרי מסוים והשפעה פוליטית ידועה בכמה וכמה ארצות – והגניוס הפוליטי של אנגליה יודע להעריך שיעורים בלתי נשקלים כאלה.

משקל זה של העם היהודי בעולם הוא גורם סטטי ואין בכוחנו להגדילו כרצוננו. לא כן הגורם השני – מפעלנו בארץ. זהו גורם דינמי שהולך וגדל, הולך ורב, וצמיחתו תלויה בעיקר בנו. גם כשהמפעל שלנו בארץ היה עוד קטן מאד – שימש גורם פוליטי בכיבושינו המדיניים. בלי המפעל החלוצי מימי ביל"ו ואילך, לא היינו משיגים לאחר המלחמה את אשר השגנו. אפילו מציאות שלוש הנקודות הקטנות בצפון הארץ שימשו גורם פוליטי בקביעת הגבולות של “הבית הלאומי”. לאשרנו גורם זה הולך וגדול. במידה שמפעלנו בארץ הולך ומתפתח – הולכת ורבה השפעתו המדינית, עולה משקלו הפוליטי. ומשום כך אנו חייבים לרכז כל מרצנו בהגדלת המפעל – לא רק מפני שהדבר דרוש לגופו, אלא גם מטעמים פוליטיים. כי מלבד עמדת העם היהודי בעולם אין לנו להניח על כף המאזנים הפוליטת אלא את משקל המפעל שלנו, ברכתו ותועלתו לנו, לארץ ולעולם כולו.

אלה הם שני האמצעים הנקוטים בידינו ביחסינו את ממשלת המנדט, וכל פעולתנו הפוליטית – בין זו שנעשית באנגליה ובירושלים, ובין זו הנעשית בארצות אחרות ובחבר הלאומים, יש בה ברכה רק אם היא מכוונת להגדלת הידידות בין העם היהודי ובין העם האנגלי, ואם יש בכוחה להגביר את מפעלנו בארץ, וכל “צעקה” אשר תזרע שנאה במקום ידידות ואשר תחליש את המפעל במקום להגבירו – היא פסולה ומזיקה, כשהיא פורצת מתוך מרירות מוצדקת. ואל יבין מישהו שאני מתנגד לכל צעקה שהיא. כשמקצצים את העליה, כשמציקים שלא כדין לתיירים, כשמקפחים את חלקנו בתקציב, כשמעכבים את התיישבותנו – אסור לנו לשתוק. קואופרציה אין פירושה צידוק הדין והרכנת הראש. אבל גם כשאנו קובלים ומוחים ותובעים – ועל תביעותינו הצודקות עלינו לעמוד בכל פעם בתוקף ובכוח ובעקשנות – עלינו לעשות זאת מתוך רצון כנה להגברת הקואופרציה והידידות עם ממשלת המנדט.

יא. זכות האזרחים וזכות־העם    🔗

רגילים לעשות אצלנו השוואות למלחמתנו ועמדתנו הפוליטית בארצות אחרות. כל השוואה ממין זה כוזבת ועושה פלסתר את מעמדנו המיוחד בארץ.

בארץ־ישראל יש לנו שני קומפלכסים של אינטרסים וצרכים ואנו חייבים באבחנתם המדוקדקת:

א) בתור תושבי הארץ ואזרחיה;

ב) בתור העם העברי כולו.

בא"י יושבים רבע מליון יהודים, ואילו גם לא היה מובטח לנו כאן “בית לאומי” – יש לנו זכות לביטחון, לשיויון פוליטי ולאומי, לחלק מתאים בשירותים הציבוריים ובעבודות הממשלה ובפקודות וכו'. וכאזרחי הארץ או נתינה אנו רשאים ומצווים להגן על זכויותינו וענינינו, אם בדרך של מלחמה ואם בדרך של שתדלנות – אין אני בא כרגע להכריע בין שתי השיטות שבה נקטו היהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. בדרך זו או אחרת – אנו פועלים כאזרחים או כנתינים כלפי ממשלתם.

אולם יש לנו בארץ קומפלקס שני של אינטרסים וזכויות – חשוב יותר וחיוני יותר מהקומפלכס הראשון, לא של יהודי א"י אלא של העם היהודי כולו: זכויות ואינטרסים של עליה והתיישבות ובנין הבית־הלאומי – ולגבי אינטרסים וזכויות אלו אנו עומדים לא בשטח יחסים של נתינים או אזרחים כלפי ממשלתם אלא בשטח יחסים בין־לאומיים – יחסים בין עם לעם. אמנם בין עם חלש מפוזר ומפורד, נטול כוח ממלכתי מצד אחד, ובין עם אדיר ועצום החולש על רבע כדור הארץ מצד שני. אולם הבדל הכוח והמשקל של שני העמים אינו משנה את העובדה ביסודה. עמדת הסוכנות היהודית כלפי ממשלת המנדט היא לא עמדת נתינים כלפי ממשלתם, אלא עמדת נציגות לאומית שניה, בעלת סמכות מוגבלת ומיעצת – כלפי נציגות לאומית שניה, בעלת סמכות מכרעת ופוסקת, וביחסים אלה שבין שתי הנציגויות אין לנהוג מנהג נתינים כלפי ממשלתם, לא מנהג מלחמה ולא מנהג שתדלנות, אלא מנהג של קאופרציה וידידות של שני צדדים פוליטיים, אם כי לא שווים.

יב. קאופרציה עם שכנינו הערבים    🔗

וגם ביחס לגורם הערבי, הגורם הפוליטי העיקרי שמחוץ לממשלת המנדט, עלינו לנקוט בקו של קואופרציה. הציונות המדינית הרואה את ביצוע דבר הציונות בתוך מסגרת של תנאים פוליטיים בין־לאומיים איננה יכולה להתעלם ממציאות הגורם הערבי. גם בכמה מפעולות ממשלת המנדט הנראות לנו כפרי קפריסיה או רצון רע של מושל זה או אחר אנו מרגישים את הפעולה הסמויה מן העין של גורם רב־אונים זה. התיתכן קואופרציה בינינו ובין הערבים? בשטח הכלכלי קיימת קואופרציה זו ביודעים ובלא יודעים. חלק גדול ואולי החלק הגדול של פעולתנו לארץ, היא מן הנמנע אלמלא נתקיימה קואופרציה כלכלית בינינו ובין הערבים. אולם יש צורך בקאופרציה מכוונת ושיטתית שתרחיב את נקודות המגע המתמידות ותאמץ את שיתוף הפעולה בין החוגים השונים של האוכלוסים הערבים והיהודים בארץ. ביצור קואופרציה בין פועלים יהודים וערבים, בין איכרים יהודים וערבים, בין סוחרים ושדרות מקבילות אחרות – יש בו משום ביצור הביטחון והשלום שבלעדיהם לא יכון בנין הארץ. אבל לא על הכלכלה בלבד תקום התקרבות יהודית וערבית. יש תפיסה לאומית ערבית, ויש לערבים בארץ וסביבותיה שאיפות פוליטיות, ובתוכן גם שאיפות המתנגדות לנו והשוללות את עתידנו בארץ. היש להסיק מעובדה זו שאין כל תקוה ואפשרות לקואופרציה פוליטית בינינו ובין הערבים? כל עוד היינו בארץ כמות מבוטלת, וכל עוד מי־שהוא יכול היה להעלות על דעתו שאפשר למחות אותנו מעל פני הארץ או לכל הפחות שאפשר להפסיק את גידולנו – היה יסוד רופף לקואופרציה פוליטית, כי לשכנינו לא נראה עדיין ההכרח לכך. אולם דווקא מפני שאנו נעשים לגורם רב־משקל, גם כלכלי וגם מדיני, שאין להתעלם ממנו ואין לבטלו, הולכת ומבשילה האפשרות של הבנה הדדית; לא כל הכוחות האקטיביים במדיניות הערבית, אולם עסקנים פוליטיים מרחיקי ראות מתחילים להבין שמציאות היהודים והתרבותם בארץ היא עובדה היסטורית שאין להמלט ממנה, ובמקום מלחמה עקרה, העלולה אך להזיק לשני הצדדים – מוטב לחפש דרך של הבנה משותפת ועזרה הדדית. אין בדעתי לעורר השליה שבקרוב ובנקל אפשר יהיה להגיע לידי הסכם פוליטי עם שכנינו. אולם הגיעה השעה שהתנועה הציונית תנסה לברר לעצמה את התנאים והאפשרויות של הסכם ערבי־יהודי אשר גידול ישובנו בארץ גם מכשיר את בואו וגם זקוק לבואו.

יג. הסתדרות ציונית – לשם מה?    🔗

קיומה של ההסתדרות הציונית עומד בסימן שאלה. המריבות המפלגתיות, חילוקי הדעות האידיאולוגיים, הניגודים הסוציאליים, ירידת הקרנות, התרופפות המשמעת – מטילים ספק באפשרות קיומה של ההסתדרות. אולם יש גם ציונים רבים, שלרגל השינויים שחלו ביישוב, הם מטילים ספק בצורך קיומה של ההסתדרות הציונית. הארץ הולכת ונבנית מאליה, – אומרים הם – היישוב גדל ומתרחב כמעט בלי כל עזרה מההסתדרות הציונית – מה, איפוא, תפקידה וערכה של הסתדרות זו?

התנועה הציונית לקחה על עצמה בנין ממלכתי – מבלי היות ברשותה מכשירים ממלכתיים. כבר ראינו בהיסטוריה, גם בחדשה ביותר, הקמת מדינות חדשות. בדורות האחרונים בלבד נוצרו מדינות חדשות באוסטרליה, זלנדיה החדשה, דרום־אפריקה, – אבל כל המדינות נבנו ע"י מדינה אחרת. כל מדינה חדשה היא בבחינת צבת בצבת עשויה; והנה הוטל על העם היהודי לבנות מדינה מבלי שתהא בידו הצבת הראשונה. וכשהעמד האדריכל הגדול של הציונות המדינית לפני קושי זה – קם ויצר את ההסתדרות הציונית. הסתדרות זו היתה צריכה למלא את חסרון המכשירים הממלכתיים שניטלו מהעם היהודי, זוהי הצבת המדינית שלנו.

שלושה תפקידים הוצגו להסתדרות הציונית:

יד. נציגות פוליטית    🔗

א. נציגות פוליטית של האומה היהודית. “הפקחים” ו“אנשי המעשה” מקרב מתנגדיו של הרצל לגלגו לרעיון “האוטופי” שתיתכן נציגות לאומית של העם היהודי – אולם מנהיגה הגדול של הציונות הפוליטית לא נרתע מפיקחות מעשית זו ויצר בפועל את העובדה הממשית של נציגות זו, שאמנם לא זכתה בחייו להכרה פורמלית. עם הצהרת בלפור ואישור המנדט באה גם הכרה רשמית; והעם היהודי, נטול המדינה, זכה לנציגות מוכרת ומאושרת במשפט העמים בקשר עם חידוש ביתו הלאומי במולדתו העתיקה. ועד ש“הבית” הזה יכון על מכונו ועם יהודי מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו יופיע במשפחת־העמים כשווה־זכויות – הרי נציגות זו בצורת הסוכנות היהודית לא"י היא ביאת־הכוח היחידה של העם היהודי, וכל הפוגע בזכויותיה ובסמכותה – פוגע בכיבוש הממלכתי העליון שכבשה התנועה הציונית בדורנו.

טו. תפקיד קולוניזטורי    🔗

ב. התפקיד השני שהוטל על ההסתדרות הציונית הוא תפקיד קולוניזטורי. הסומכים על בנין הארץ שייעשה מאליו – על ידי מניעי הריווח של ההון הפרטי – יתבוננו בעינים פקוחות לקוניונקטורה זו שבאה הגיעה הסטיכיה של ההון הפרטי לשיאה – ויראו מה הן הסכנות הכרוכות בהעדר הון לאומי חלוצי. מליונים מונחים בבנקים ואין להם הופכים; ספסרות ממאירה בקרקעות ובבתים; העלאה מלאכותית של מחירים ואיבוד ערכו של ההון הזעיר והבינוני של אנשי המהעמד הבינוני; הצטמצמות העליה וההשקעה הפרטית בשטח העיר ואיזור התפוזים והפקרת ארבע חמישיות של אדמת המולדת שאין בה סיכוי לרווחים ספיקולטיביים של הון מנצל; ולבסוף – חוסר אפשרות ליהודים מחוסרי־אמצעים להתאחז באדמת המולדת. והיכן ראינו דוגמא בהיסטוריה שבמדינה העומדת כבר על תלה מתקיימת בלי תקציב ממלכתי? אי המדינה הסומכת על ההון הפרטי והמשק הפרטי שהם יספקו מאליהם את צרכי המדינה? ואי עם היושב בארצו, במדינה בנויה וקיימת, כשהמשק הלאומי קיים ועומד – שיכול להתקיים בלי מסים לאומיים ובלי תקציב ממלכתי? – ואנו, שהוטל עלינו להקים שממות ארץ ולבנות משק ומדינה ולהעביר עם גולה מכל התפוצות ולהאחיזו על אדמתו – לא כל שכן שמעשנו לא יכון בלי הון ממלכתי, כלומר לאומי, אשר יֵחלץ לעבודות ומפעלים שההון הפרטי לא יזקק להם, באשר אינם נושאים רווחים לפרט אלא לאומה כולה.

ההסתדרות הציונית הממלאה בארץ את מקום המכשיר הממלכתי – מצווה לשמש גורם מיישב עצמי וגם כוח מכוון ומורה־דרך בהתפתחות הכלכלית הכללית של הארץ.

טז. גורם חינוכי    🔗

ג. אולם פעולה פוליטית וכלכלית בלבדה אינה מספיקה. על ההסתדרות הציונית שומה גם לשמש גורם חינוכי בהכשרת העם היהודי לחייו החדשים, לחיים ממלכתיים על אדמת המולדת.

ביצוע החזון הציוני פירושו להפוך אבק־עם פורח באויר ונעדר צביון עצמי, מחוסר דבק פנימי ומשולל אחיזה ממשית – לחטיבה לאומית ממלכתית מעורה בקרקע, בעבודה ובתרבות לאומית; – ומהפכה עצומה זו בחיי עם לא תיתכן בלי פעולה חינוכית רבתי, אשר תפתח בעם את החושים הלאומיים שנשתתקו בגולה, אשר תטפח בו את הרצון הקיבוצי שנתרופף ונתפורר בנכר, אשר תנחילהו את הלשון העברית שנשתכחה ממנו ואשר תכשירהו למאמצים חלוציים ולתמורה הגדולה ביסודות חייו הצפוייה לו בארץ שישוב אליה. כי לא בהוויתו הגלותית ישוב העם העברי לארצו. לא תיתכן בארץ זו עליה עממית רחבה משתרשת בארץ מבלי מעבר העולים מההווי הכלכלי הקלוקל שבגולה להווי משקי בריא ומתוקן של עם מעורה בכל ענפי העבודה והמלאכה בכפר ובעיר. לא תיתכן תרבות עברית מחודשת בארץ בלי הנחלת השפה להמוני העולים, ולא יתכנו סדרי חיים ממלכתיים של עם עומד ברשות עצמו בלי ליכוד קיבוצי הגלויות לחטיבה תרבותית וחברתית אחת. כל אלה מחייבים את תנועתנו למאמץ חינוכי רב־היקף לא רק בארץ אלא גם בגולה. ושלושה תפקידים אלה של התנועה הציונית – התפקיד המדיני, הקולוניזטורי והחינוכי – מחייבים קיומה של הסתדרות ציונית רבת־עם, אדירת־השפעה, עשירת־אמצעים ויודעת דרכה; הסתדרות בעלת־רצון ויכולת כלפי פנים וכלפי חוץ, כי זהו המכשיר היחידי הנמצא ברשות העם למען ביצוע חזון גאולתו ובנין ארצו. ויותר מבכל זמן אחר אנו נתבעים עכשיו להגביר את שלימותו, כשרון פעולתו ואחדותו הפנימית של המכשיר הזה – כי יותר מבכל זמן אחר נתכנו עכשיו עלילות גדולות לציונות, ויותר מבכל זמן אחר אנו זקוקים למכשיר לאומי רב־פעלים אשר יסכון לתפקידו המשולש בליכוד כל כוחות העם והכשרתם לתמורה הגדולה בארץ, ביצירת הון לאומי לגאולת הקרקע והתיישבות המונית, ובתגבורת משקלנו וערכנו ביחסינו את ממשלת המנדט ושכנינו הערבים. אולם כאן אנו נתקלים בשלוש שאלות המעמידות בסכנה את שלימותה וכישרון פעולתה של ההסתדרות הציונית:

יז. הסתדרות אחידה    🔗

א. ההסתדרות והמפלגות. לכתחילה בימי הרצל, הוקמה ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות אחידה. במשך הזמן החלה להתפצל וקמו בתוכה סיעות מפלגתיות על פי סימן דתי וסוציאלי, בזמן האחרון הגיעה כמעט לידי התפוררות: נתרבו הסיעות, והמסגרת הכללית נתרוקנה מתכנה.

אין כל אפשרות – ואולי אין גם כל צורך – לבטל את המפלגות ולהחזיר להסתדרות הציונית את אחדותה הפרימיטיבית. ואין גם כל סכנה בויכוח מפלגתי ואידיאולוגי – אין אנו רוצים ומסוגלים לחיות על פי דעות גזורות מלמעלה, כביכול, ואיננו נזקקים ומוכשרים לאחדות כפויה ועקרה. ולא בעצם קיום המפלגות וחילוקי־הדעות צפויה הסכנה. אולם ההסתדרות הציונית לא תמלא את שליחותה הקולוניזטורית הפוליטית והחינוכית אם לא יהא לה כוח פנימי מלכד ומפעיל, אשר יקשר ויהדק את כל חלקיה ואגפיה ויטיל עליהם את מרותו הכללית ואת רצונו העליון. מבלי לנגוע בקיום המפלגות והאוטונומיה הרעיונית והאירגונית שלהן יש הכרח בחידוש המסגרת האחידה והכוללת של ההסתדרות הציונית, לא רק בקנה־מידה עולמי, אלא גם בשטח ארצי, ויש הכרח להגביר את הזיקה ומשמעת־הפעולה בתוך כל חלקי התנועה הנמנים על ההסתדרות הציונית, זיקה של זכויות שוות וחובות שווים, שבלעדיה אין טעם ואין חפץ בקיום ההסתדרות; ולא ייתכן שבתוך ההסתדרות הבנויה על בסיס של התנדבות, בלי כל כפיה חיצונית – ינתן מקום לגופים הפורקים בגלוי ובמתכוון את המרות של ההסתדרות הציונית וחותרים תחת אשיות קיומה בחוץ ובפנים. עם כל הכבוד שאני רוחש לחברנו הגדול והיקר ה' אוסישקין איני יכול לקבל את הערכתו על המצב הפנימי בציונות. לא אתרעם על דבריו שדיבר נגדנו. זוהי ביקורת של חבר ושל אוהב; אולם אוסישקין לא מיצה את כל האמת המרה בדברו על מפלגה אחת שהרימה יד בגלוי נגד יצירתו הגדולה של הרצל והפכה את הוויכוח המפלגתי לדבר־מה אחר לגמרי. ואני אומַר מהו הדבר.

יח. מי מוצא עצמו מן הכלל    🔗

כולנו יודעים את הטרגדיה האישית שנהפכה במשך הזמן לטרגיקומדיה ציבורית. – זוהי הטרגדיה של אדם בתוכנו שנולד עם כשרון של משחק ואמביציה של מנהיג. ונמצאו אנשים מוקסמים מלהטי המשחק המחונן אשר לא ידעו להבחין בין הצגת־מחזה ובין עשיית־היסטוריה וגמרו אומר להשליט את עושה־הלהטים על התנועה הציונית – ויהי מה! זמן רב נראה הדבר בעיני רבים מאתנו, כדברי אוסישקין, כמעשה קונדסים של נערים שובבים, אולם, מאותו היום שנפלה המילה הארורה והטמאה “לשבור!” נהפכה קונדסיות נערית זו למשחק מסוכן, הרבה יותר מסוכן משנדמה לרבים מאתנו. במקום וויכוח מפלגות הוכנסו בציונות ובישוב שיטות של מלחמת־אזרחים על־פי הדוגמה החדשה ביותר של ארץ גדולה אחת, ידועה לכולנו.

אין אולי הטובים שבנו יודעים ללמוד מהר מהמתוקנים שבהם – אולם הגרועים שבתוכנו ממהרים מאין כמוהם ללמוד מהמקולקלים שבהם, והדוגמה שניתנה ע"י ראשי שונאי ישראל בדורנו הולכת ומידבקת בתוך חלקי התנועה הציונית.

איני יודע אם משטר הבנוי על אלמות, כזב, משטמה ומרמס כל ערכי המוסר והחירות האנושיים יתקיים לאורך ימים גם בקרב אומה גדולה ותקיפה ומושרשת בארצה, אולם ברור לי שהתנועה הציונית, שכל כוחה היא בצדקת שאיפותיה ובטוהר המוסרי של מפעלה – אינה יכולה להשלים עם “הכזב הקדוש” ועם משטר הבנוי על “דם, בוץ ועבדות”.

אין כאן שאלה של משמעת פורמלית – יש כאן סילוף עצם מהותם של הרעיון והאירגון הציוני. סילוף זה אינו מתיישב עם חברות בהסתדרות הציונית.

יש הכרח ויש אפשרות של קואופרציה של כל החטיבות והסיעות שבתנועה הציונית למרות חילוקי־הדעות שביניהם, כל זמן שיש להם בסיס מוסרי משותף, והן מוכנות לשאת באחריות משותפת ולהירתם יחד בעול הפעולה. אולם הקואופרציה הציונית צריכה להיות לא קואופרציה לשם קואופרציה – אלא כשמה: קואופרציה ציונית.

יט. הוויכוח הדתי – וסילופו    🔗

ב. השאלה השניה התובעת פתרון בתנועה הציונית – היא שאלת הדת, ובישיבה זו נשמעו כמה בירורים חשובים בשאלה זו. כאן אנו עומדים בפני וויכוח הנוקב עד התהום. בשאלה זו אנו נוגעים בשרשי הדברים במעמקי מעמקיהם, ומסופקני אם וויכוח זה הוא ענין למסיבה פוליטית המחליטה ברוב דעות. אולם אם מעלים שאלה זו על בימת ההסתדרות יש להיזהר משני דברים: א) מסילוף מהותה של הדת היהודית, ב) מהפיכת הדת למסווה ומנוף במלחמה הפוליטית והמעמדית.

למה אני מתכוון במושג סלף? יש בדת היהודית דברים של ריטואל, כגון כשרות וטרפות, והם חלק אורגני של הדת, והם יקרים וקדושים לכל מחנה החרדים הרוצים שכל היהודים ישמרו אותם. אבל אם מחנה זה או באי־כוחו יעמידו בפני המחנה השני – ויש גם מחנה שני בישראל לגבי שאלה זו, זוהי עובדה – את כל ענין הדת היהודית רק כענין של ריטואל דתי, ויתעלם לגמרי מן התוכן המוסרי והאנושי העשיר של היהדות והדת היהודית, מתכני הצדק, היושר ואהבת הבריות והשויון האנושי שדת זו כוללת בתוכה – אין סלף דתי גדול מזה, ולא תהא תפארתם על הדרך הזאת. בתורה נצטוינו גם על “צדק צדק תרדוף”, על “חוקה אחת לגר ולאזרח”, על “ואהבת לרעך כמוך”, על “וחי אחיך עמך” וגם על “לא תענה ברעך עד שקר” – וכל אלה שרוצים להרים את קרן הדת חייבים לזכור ולכבד גם את החלק הזה שבתורת ישראל. ואל יעמידו את היהדות אך ורק על הפולחן החיצוני. והדבר השני שיש להזהיר עליו – והוא אולי חשוב לא פחות מהדבר הראשון: אל תיעשה מלחמת הדת אמצעי למלחמה פוליטית ולהסתה מעמדית. מדוע פוקדים חילול שבת רק על הפועלים? מזמן שבאתי, לפני עשרים ושמונה שנים, לפתח־תקווה אני רואה שהמוטורים בפרדסים במושבה זו עובדים בשבת, ואף פעם לא שמעתי שמי שהוא מהרבנים ומלוחמי הדת יתריע על חילול שבת פומבי זה באם המושבות. מתריעים על אכילת טרפות בקרב הפועלים; ההותרה הטרפה לעשירים ולבעלי־בתים? ומדוע גדלה הצעקה על חילול הדת דווקא אחרי קונגרס זה – לאחר שינויים ידועים בהרכב האכסקוטיבה? אם יש דבר העלול להוריד את קרן הדת בקרב המחנה השני – האי זהו הרושם שלוחמי הדת משמשים במלחמתם רק צרכי מפלגות ומעמדות מסויימים – והחרדים על הדת באמת ובתמים צריכים יותר מאחרים להזהיר על כך את חבריהם.

כ. ניגוד ושיתוף    🔗

יש ניגוד גדול בישראל בשאלה גדולה זו – ואל נעלים עינינו ממציאות זו. והניגוד עמוק ונוקב עד התהום. אולם מחנה החרדים אינו צריך לחשוב שרק לו יש חלק ונחלה בנכסי הרוח ההיסטוריים של האומה העברית. כל הבונים באמונה את המולדת ומוסרים נפשם על גאולת עמם – יש להם חלק ונחלה בכל קניני־העם. כמוכם כמותם הם מעורים בכל הערכים הנצחיים של אומתם. ואם יש הבדל בתפיסה הרי זאת, שמחנה אחר סבור שעם ישראל נוצר בשביל נכסי היהדות, ומחנה שני מאמין שנכסי היהדות נוצרו ע"י עם ישראל ובשבילו. אולם אלו ואלו שותפים לכל ירושת העם העברי – על אף הניגוד הרעיוני שיש ביניהם. ועלינו למצוא דרך להבנה הדדית ולמיצוי האמת המשותפת שבין שני המחנות, ואם בשטח שאלות הדת יסולקו כל החשבונות המפלגתיים והמעמדיים – מאמין אני שאפשר למצוא מתוך יחסי כבוד הדדיים ורצון להבנה הדדית “מודוס ויוונדי”.

בימי הקונגרס ניהלו אתי כמה מחברי המזרחי מו"מ על שאלת הקואליציה ועל הדרישות הדתיות של המזרחי. הוצגו לי שלוש דרישות:

א) שמירת שבת במשקים,

ב) כשרות במטבחים ציבוריים,

ג) איסור כינוסים בשבת ובחגים.

אמרתי לחברים במזרחי: אין אנו קושרים את עמדתנו בשאלות הדת על יחסכם להנהלה ולקואליציה. מה שאנו רואים שעלינו לעשות בשטח הדתי – נעשה, בין שתהיו בהנהלה ובין שתהיו באופוזיציה. מה שנראה לנו שאין לעשות – לא נעשה גם אם תסכימו ללכת יחד אתנו בענינים פוליטיים או בעניני עבודה. ועל עצם הדרישות עניתי – לא בשם ההנהלה כי לא הייתי אז בהנהלה וגם לא הייתי מועמד להנהלה, עניתי בשמי הפרטי, כאחד השליחים של פועלי א"י לקונגרס הציוני:

1. שמירת שבת כיום מנוחה אנו מקבלים, כאשר קיבלנו באספת הנבחרים, ואנו מסכימים שנוסח זה שנתקבל ע“י כולנו בא”י – יתקבל גם בקונגרס ציוני.

2. הכשרות במטבחים אינה ענין לקונגרס ציוני. אין לקונגרס ציוני סמכות להתערב בענינים אלה. אולם, לדעתי, צריכה הסתדרות העובדים מעצמה לדאוג שבכל מטבח פועלים ציבורי כמו בכל מוסד הסתדרותי אחר, יוכל להימצא גם פועל דתי, והוה“פ של ההסתדרות צריך לדאוג שהבשר במטבחים אלה יהיה כשר, כאשר עשינו במטבחי קופת־חולים, ואני מוכן לעשות מצדי הכל למען קיים דבר זה. נשאלתי אם הדבר יסודר בעוד שלושה חדשים? עניתי: אין אני מבטיח דבר כשאיני בטוח בקיומו. איני יכול להתחייב על זמן. אולי בעוד שלושה ואולי בעוד ששה, ואולי ידרוש הדבר יותר זמן, כי גם לוה”פ של ההסתדרות אין סמכות פורמלית להתערב בענינים כאלה, ואנו יכולים לעשות זאת רק מתוך הסברה והשפעה מוסרית.

3. על איסור כינוסים בשבת ובמועד עניתי בשלילה. אי־אפשר לאסור כינוסים בימי חג. זהו המועד היחיד שבו יכול הפועל לשמוח בציבור או להתכנס יחד. אבל מה שיש לעשות –וזאת נשתדל לעשות, אולם לא בכפייה, אלא ע"י הסברה והשפעה מוסרית, – שההפרעה הגסה המלווה לפעמים כינוסים כאלה, הפוגעת קשה ברגש הדת של כל יהודי חרד, כגון, נסיעה המונית ורועשת באוטובוסים ברחובות קריה בימי שבת וחג – תימנע בהחלט. והחברים שבמזרחי קיבלו את תשובתי זו.

כא. משטר־הסכמים    🔗

א. ולבסוף מילים אחדות על השאלה השלישית אולי הגדולה והחשובה שבכולן – שאלת יחסי העבודה. אין עוד ברשותי זמן מספיק לעמוד על שאלה חיונית זו, ואסתפק רק במסירת מסקנות. בתקופה זו שאנו עומדים בה, בתקופת הבנין (ואני מאמין – בתקופת בנין מוגברת) אנו מצווים כולנו על הקמת משטר־הסכמים, הסכמי־עבודה בארץ. בכוונה איני מדבר על חוקי־עבודה, או חוקת־העבודה, כי הדבר רציני למדי ואין לנו הרשות לשחק במליצות ומילים יפות שאינן הולמות את מציאותנו. אין לנו כוח ממלכתי ואין בידינו לחוק חוקים, ואל נישא שם החוק לשוא. אולם יש בידינו, ומצוות בנין הארץ מחייבת אותנו לכך, להטיל על כל יהודי ועל כל אירגון יהודי בא"י שיש לו איזו זיקה שהיא לתנועה הציונית ולאחריות לאומית – לסייע להקמת משטר של הסכמי־עבודה. ועלינו לחייב את כל המפלגות הציוניות וחברי ההסתדרות הציונית לתת ידם להסכמים אלה – אחרת יוצאו מתוך ההסתדרות הציונית.

ושני סוגים של הסכמי־עבודה דרושים לנו בארץ, למען הבטיח התפתחות בלתי מופרעת בבנין המשק שלנו ולמען מנוע את הסכנות החמורות הכרוכות בסכסוכי־העבודה:

ב. הסכמים בין העובדים ובין המעבידים, בין מעביד יחיד ובין אירגון של מעבידים ובין פדרציה של מעבידים. הסכם זה צריך להתבסס על שני יסודות: ראשית – הבטחת תנאי־עבודה הוגנים לפועלים ולפועלות ולנוער העובד בתחום היכולת הכלכלית של המשק; שנית – הבטחת תוצרת הגונה בעבודה, ביחוד במשק החקלאי השכיר.

ג. הסכמים בין העובדים וארגוניהם בינם לבין עצמם. אם יש סכנה לשלום הישוב – הריהי במריבות ובסכסוכים שמכניסים לתוך מחנה העובדים גופא. העבודה העברית בארץ לא תתקיים אם לא תהיה מאורגנת. עבודה מאורגנת אינה רק צורך הפועלים עצמם – אלא גם צורך פוליטי ולאומי כללי. והמזרחי היה צריך להוסיף גם צורך דתי, – “לא תסיג גבול רעך” – אף הוא צו דתי. יש צורך לאומי בהסכם כל העובדים העברים בא"י למאמץ משותף בכיבוש העבודה, בקליטת העליה, בקידום ההתיישבות, ברכישת השפה, בהבטחת קיום הוגן לעובד, במניעת כל תחרות ושנאה בין עובד לעובד. וההסכם האידיאלי בין העובדים – פירושו הקמת הסתדרות כללית של כל העובדים העברים ללא־הבדל מפלגה ואידיאולוגיה ומגמה פוליטית וחברתית ודתית… זהו האידיאל הנובע לא רק מהגיון חיי העבודה והעובד אלא גם מההגיון הפנימי של הרעיון הציוני ומפעלו בארץ. אולם כל זמן שהסכם אידיאלי זה – בצורת הסתדרות עובדים אחת – אינו קיים – יש הכרח בהסכם בין אירגוני פועלים הנפלגים ברגע זה מטעמים פוליטיים־דתיים או אידיאולוגיים, אשר יקבע לכל הפחות שני הדברים העיקריים הללו: 1) חלוקת עבודה צודקת בין כל העובדים ומבקשי העבודה,

2) שמירה מאורגנת על עבודה עברית ועל תנאי עבודה הוגנים.

ולא הייתי רוצה לעורר השליות – גם הקמת הסכמים אלה לא תעלה בנקל. יש מי שהוא בישוב ובציונות המעונין באי־שקט, בסכסוכים, בריב־אחים. אבל מאמין אני שהתנועה הציונית יכולה להתגבר על מהרסיה הפנימיים – אם תרצה בכך בלב שלם וברצון תמים.

כב. לא וויתורים – אלא מיצוי האמת המשותפת    🔗

דיברו כאן על ויתורים. איני גורס וויתורים. כסבור אני שכל מי שיש אלהים בלבו ומאמין בתום לב במה שמאמין – אינו יכול ואינו צריך להתכחש לאמונתו ולוותר על הדבר היקר לו. כך למשל לא הייתי דורש ולא הייתי מציע שהמזרחי יוותר על עיקרי אמונתו. ידעתי שגם פועלי א“י אינם מסוגלים ומוכנים לוותר על עיקרי אמונתם. יתר על כן – מאמין אני שיש לציונות כולה עיקרים יסודיים שאין היא רשאית בשום אופן ותנאי לוותר עליהם, ויודע אני שפועלי א”י למשל לא יוותרו בשום אופן על עבודה עברית ולא יפסיקו את מלחמתם על כך, עד הניצחון המלא. אוי ואבוי יהא לציונות ולכל תקוותינו בארץ ביום שהפועלים יוותרו על מלחמתם לעבודה עברית. ויודע אני שפועלי א“י לא יוותרו על עוד דבר אחד: על זכותם המלאה והשווה כאזרחי המולדת העברית, בין ביישוב ובין בציונות. והם ילחמו על השויון הלאומי של כל אדם בישראל ולא יסכימו אף פעם שיהודי שיש לו פרדס או בית, יהיו לו במוסדות הישוב והציונות יותר זכויות מליהודי החי “רק” מיגיע כפיו. יש ויש מתנגדים לכך, ודוקא בקרב אלה שרוממות אחדות העם בגרונם כל הימים, בדיוק כמו שמתנגדים למשטר־הסכמים ושלום בישוב, דווקא אלה שצועקים כל היום הסכם ובוררות לאומית. ונדמה לי שלא רק פועלי א”י, – התנועה הציונית כולה אסור לה לוותר על שני הדברים האלה, כי עבודה עברית וזכות האזרח המלאה של כל יהודי במולדתו – הם שני עמודי התווך אשר עליהם נשען כל הבנין הציוני. ההסכם בישוב והקואופרציה בציונות יקומו לא מתוך וויתורים הדדיים על עיקרי האמונה והשאיפה של המפלגות השונות בציונות וגם לא מתוך וויתורים הדדיים על אינטרסים חיוניים של הצדדים הסוציאליים בישוב – וויתורים כאלה לא יתכנו. אולם ייתכן וייתכן – וזהו צו השעה הגדולה והחמורה בתולדות הישוב והציונות – שכל הצדדים והמפלגות ימצו את האמת והאמונה המשותפת לכולן, יגלו בתוך הניגודים וחילוקי־הדעות את השרשים המאחדים אותם, ומתוך הזיקה הכללית למפעל לאומי אחד יכירו ויגבירו את שותפות הגורל והיעוד והאחריות אשר ריתקה אותנו יחד בתנועה הציונית ובהסתדרותה. ומכינוס זה של הוה"פ הציוני, הראשון בציון, תצא הקריאה הנאמנה לגיוס כל הכוחות היוצרים בישוב, בציונות וביהדות למען החש ביכולת מוגברת את מלאכת הבנין והתקומה. ירושלים יג ניסן תרצד [מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, ט־כ ניסן תרצד]

 

ח. פעולתנו ודרכנו    🔗

חשוון תרצה, (“העולם” 43)

א    🔗

האכסקוטיבה הנוכחית קיבלה על עצמה את הנהלת עניני התנועה הציונית באחת השעות החמורות והקשות ביותר בתולדות התנועה והעם היהודי. מצב העם היהודי בגולה, חורבן היהדות הגרמנית וההתרוששות המבהילה והמתמדת של המוני ישראל בארצות מזרח אירופה – הטילו על הציונות אחריות כבדה, כי להמוני ישראל לא נשאר שום מפלט מלבד התקווה האחת והאחרונה – הגאולה בארץ. הבחירות לקונגרס האחרון הוכיחו עד כמה מקשרים המוני ישראל את תקוות חייהם בארץ־ישראל, כי זה כמה שנים לא היתה השתתפות רבת־עם בקונגרסים הציוניים כמו בבחירות לקונגרס האחרון. פריחת הישוב בארץ שימשה גורם נוסף לתגבורת ההתענינות של המוני העם היהודי בא“י. וההנהלה שנבחרה בקונגרס האחרון הכירה מראשית צעדיה בכובד האחריות, אשר הוטל עליה בשעה גדולה וחמורה זו. גם העמדה הפוליטית החיצונית כלפי ממשלת המנדט ושכנינו הערבים עוררה דאגה רבה. עוד לפני הקונגרס נראו עננים כבדים על האופק המדיני שלנו בארץ. התחוקה החדשה בעניני קרקע, שהיתה טבועה ברוח הספר־הלבן של פספילד והרצאות המומחים הופ־סימפסון ופרנטש; ההתאנות לעלית התיירים; ההתנגדות הגוברת בחוגי הממשלה לעיקרון העבודה העברית; המגמה הבולטת לצמצום העליה, על אף אפשרות הקליטה המתרחבת בארץ – כל אלה הדאיגו עוד את ההנהלה הקודמת, תחת ראשותו הפוליטית של ארלוזורוב המנוח ובכרוז הראשון שההנהלה החדשה הוציאה מיד לאחר הקונגרס לא התעלמה מדאגות קשות אלה. גם בחזית הערבית נראו אותות מדאיגים. בכל העיתונות הערבית נתגברה התעמולה נגד העליה היהודית ונתרבו השיסויים, המסוכנים גם לשלום הישוב, נגד רכישת קרקעות. בארץ החלה להשתרר אטמוספירה כבימים שלפני מאורעות 1929; והמתיחות לא הוקטנה ע”י המצב הפרוע, שנתגלה בתוך הישוב. תעלולים בלתי מרוסנים של קבוצות בריונים עשו את כבוד הישוב לשמצה. נסיונות ממושכים מצד מפלגה ידועה “לשבור” את הסתדרות־העובדים, חוט השדרה של הישוב החדש בארץ, והנסיונות מצד אותה המפלגה, בברית עם חוג בעלי־גוף תקיפים בארץ, להתנקש באחדותה של כנסת ישראל ולהרוס את אירגון הישוב; המאורע הטרגי והאכזרי של רצח ארלוזורוב, והמתיחות החולנית שנוצרה בישוב סביב חקירת הפשע האיום הזה – כל אלה העמידו בסכנה את שלום הישוב וכשרון יצירתו, ולא הוסיפו כבוד למפעל שלנו בארץ, לא בעיני הממשלה ולא בעיני שכנינו הערבים. גם המצב הפנימי בציונות – ריב המפלגות שנתחזק במשך שתי השנים האחרונות, גם בתקופת הקואליציה הרחבה שלפני הקונגרס האחרון, והחתירות הבלתי פוסקות של מפלגה, אשר למרות השתתפותה בהסתדרות הציונית העולמית, הרשתה לעצמה לחתור בכל האמצעים תחת הסמכות הפוליטית החיצונית והשלמות הפנימית של ההסתדרות הציונית והנציגות הפוליטית של העם היהודי בדמות הסוכנות היהודית – הוסיפו שמן על המדורה. בתנאים קשים אלה החלה ההנהלה הנוכחית את פעולתה ערב שנת תרצ"ד.

ב    🔗

ההנהלה הנוכחית ראתה את תפקידה המרכזי והראשון במלחמה מאומצת להרחבת העליה, לא רק לשם הצלת מספר יהודים נוספים מהגיהנום הגלותי, – אלא כדרך הראשית להקמת גורם רב־אונים בארץ לביצור עמדתנו הפוליטית כלפי חוץ, וכמנוף ראשי ליצירה לאומית רבת־מידות, אשר תאפשר הגשמה מהירה של הציונות במלוא היקפה, ההנהלה ראתה את המלחמה לעליה, לא רק בפעולה חיצונית כלפי ממשלת המנדט, אלא גם בפעולה פנימית כלפי עצמנו, בהרחבת יכולתנו הקולוניזציונית, בהשרשת העליה באדמה ובענפי כלכלה יוצרים, ההנהלה הניחה, שיש שני מפתחות לעליה רחבה: מפתח פוליטי, שהוא בעיקרו בידי ממשלת המנדט, ומפתח כלכלי, שהו בעיקרו בידי העם היהודי; וההנהלה הנוכחית הציגה לה למטרה לפתוח את הארץ להמוני ישראל בשני המפתחות האלה בבת אחת. היא ראתה בעליה לא רק הסעת יהודים מארצות הגולה לחופי הארץ – אלא גם יצירת תנאים בארץ ולקליטתם ולהשרשתם, ובראש וראשונה לקליטה בעבודה ולהשתרשות בקרקע, וגם כאן עמדה ההנהלה לפני קשיים גדולים. פריחת הארץ, שהחלה עוד לפני תקופת ההנהלה הנוכחית, הפריחה שבאה לידי ביטוי בזרם של הון רב לארץ; בהרחבת שטח מטעי־הדר; בתגבורת תנועת הבניין בעיר ובכפר והתחלות חשובות של פיתוח התעשיה, – פריחה זו הביאה בכנפיה גם מארה קשה – ספסרות מופקרת במגרשים ובקרקעות. במשך שלוש השנים האחרונות למרות ריבוי ההון וריבוי העליה, נגאלו רק 90,000 דונם וגם אלה ברובם לא ע“י ההון הפרטי אלא ע”י קה“ק. ההון הפרטי אמנם עסק במידה רבה במסחר קרקעות אבל לא בגאולת הקרקע אלא בספסורה. ראובן קנה מגרשים וקרקעות משמעון ומכר אותם ללוי במחירים מופקעים. מחירי המגרשים בעיר עלו במידה כזו, שכמעט נעשה מן הנמנע לבעל תעשייה להשיג בתל־אביב מגרש בשביל בית־החרושת שלו במחירים אפשריים. הספסרות במגרשים העלתה באופן מבהיל את שכר־הדירה. ואדם בעל אמצעים בינוניים כמעט שלא יכול להשיג דירה לבני ביתו או בשביל עסקיו. פי כמה גרוע נעשה המצב בשטח החקלאי. הספסרות הפרועה עשתה לאל כמעט את כל הנסיונות של הקה”ק, ושל חברות פרטיות, להשיג קרקעות בתנאים נאותים. ויותר משהכבידו חוקי הקרקע החדשים מנעה הספסרות המופקרת את אפשרות גאולת הקרקע בתקופה האחרונה. וההנהלה ראתה כאחד מתפקידיה המרכזיים – רכישת רזרבות קרקעיות יותר גדולות, אשר יבטיחו אדמה להתיישבות חדשה באמצעים לאומיים או פרטיים. כתנאי קודם לזה ראתה ההנהלה צורך בהגדלת ההון הלאומי ובסידור ענייני הכספים של הסוכנות היהודית. גם בשטח הזה הוצגה ההנהלה בתנאים קשים. הקונגרס האחרון הקציב לשנת הפעולה הראשונה של ההנהלה 170,000 לירות אולם זה היה תקציב על הנייר. בפועל מצאה ההנהלה את עצמה למחרת הקונגרס עמוסה בחוב עצום של 570,000 לירות, מהם 200,000 שפרעונם חל במשך תרצ“ד. סכנת פשיטת־רגל ריחפה על ראש ההנהלה וסכנה זו לא הוקטנה ע”י אמצעי המלחמה שהרשו לעצמן המפלגות האופוזיציוניות: הכרזת בלוקדה כספית על ההנהלה סבוטז’ה גלויה ונסתרת בפעולת הקרנות; וגם לא נרתעו מחרם מלווה במעשי אלמות נגד הקרנות הלאומיות. מצד חוגים אחדים ביישוב ובציונות, אשר כבר מזמן פרקו מעליהם כל מרות לאומית, נעשו גם נסיונות לחתור תחת סמכותה הפוליטית של הסוכנות, קודם כל בשטח העליה. גוף פוליטי ידוע, בעזרת חוגים של נותני עבודה בארץ, ניסה לערער את זכויות ההנהלה בקביעת השדיול של העליה העובדת ובחלוקתו ופנה באופן חשאי לממשלה, למסור לידו סרטיפיקטים. בעתונות של חוגים אלה נתפרסם מאמר, בעצם ימי המו"מ של הסוכנות עם הממשלה על דבר השדיול, שדרישות הסוכנות הן מוגזמות, ושלמען דרכי שלום יש לצמצם גם את העליה העברית וגם את העבודה העברית, מתוך התחשבות עם התנגדות השכנים. האופוזיציה ניסתה ליצור רושם, כאילו ההנהלה הציונית אינה מייצגת את ההסתדרות הציונית ואינה מוכשרת לייצג את תביעת העם היהודי לפני ממשלת המנדט. לחתירות פנימיות אלה נצטרפה המלחמה המוגברת של העתונות הערבית נגד העליה היהודית שהביאה לידי מאורעות אוקטובר־נובמבר 1933.

ג    🔗

טרם הגיעה השעה לכתוב את פרשת ההתאבקויות הפוליטיות של ההנהלה במשך שנה זו. התאבקויות אלה טרם נסתיימו. ואם כי ההנהלה יכולה לציין בסיפוק ידוע, שמאמציה התמידיים במשך השנה לא היו לשוא, אין ההנהלה – פחות מזולתה – יכולה למצוא סיפוק בהישגים אשר הושגו, כי המצב הפוליטי לאורך כל החזית, ובשורה הראשונה בחזית העליה, אינו יכול להניח את דעתנו בשים לב למצוקה האיומה של המוני ישראל ולאפשרויות המתרחבות בא"י. פחות מאשר בשטח המדיניות החיצונית יכולה ההנהלה למצוא סיפוק במצב הקיים בשטח ההתיישבות וביחסים הפנימיים בתוך ההסתדרות הציונית, השיתוק הממושך של ההתיישבות הלאומית, הירידה של הכנסות הקרנות הלאומיות, דלות הפעולה בגאולת הקרקע, החלשת החלוציות בקרב העליה העובדת, והתפוררות והתרופפות בתוך המחנה הציוני – מחלישים ומערערים את עמדתנו לא פחות מהסכנות החיצוניות. בראשית צעדיה ראתה ההנהלה את כל הקושיים והמכשולים הללו. היא ידעה, שלא שלטון נמסר לידה אלא פקדון. ולאחר שנת פעולתה הראשונה היא יכולה לכל הפחות להגיד בלב שקט, שלא רק ידעה לשמור על הפקדון באחריות ובנאמנות, אלא גם הצליחה להגדילו. בארבעה סעיפים עיקריים התרכזה פעולת ההנהלה במשך שנה זו: א) עליה,

ב) התיישבות,

ג) קרנות וכספים,

ד) ביצור ההסתדרות הציונית.

לא ניתנו עדיין הדברים להסתכם סיכום סופי, כי אנו עומדים עדיין תוך כדי עשייתם. והנסיון הנעשה כאן לסיכום אינו אלא חלקי ובלתי ממצה. כי לא רק נעשו פעולות אשר לא נסתיימו עדיין, אלא נעשו גם דברים, שטרם הגיעה שעתם להתפרסם.

ד    🔗

כידוע מתחדש המו“מ עם הממשלה בענייני העליה בכל מחצית שנה: באוקטובר ובאפריל. בחדשים האלה מוגשת לממשלה הצעת הסוכנות על דבר סכום הסרטיפיקטים הנדרשים בשביל העליה העובדת במשך ששת החדשים הבאים. השדיול של אוקטובר, 1933, בראשית פעולת ההנהלה הנוכחית, הוגש לממשלה ע”י ההנהלה הזמנית שנקבע לימי ביניים של הקונגרס. על יסוד חקירה ודרישה מפורטת הגישה ההנהלה הזמנית לממשלה דרישה ל־24,000 סרטיפיקטים למחצית השנה הבאה, כמעט פי חמשה מהשדיול שניתן במחצית השנה הקודמת. יחס הממשלה לדרישה זו נתבטא בפיסקא אחת קצרה, שנפלטה מפי פקיד גבוה במשרד המושבות בשיחה עם משלחת ההנהלה בלונדון מיד לאחר הקונגרס – “זהו מספר אסטרונומי”.

המו“מ בארץ בדבר השדיול נדחה לרגל העדרו של הנציב־העליון בארץ. ע”י מ"מ הנציב ניתנה באופן זמני מפרעה של 2000 סרטיפיקטים. מיד לאחר שובו של הנציב העליון לארץ באה אתו ההנהלה בירושלים בדברים על דבר השדיול והסבירה לו על יסוד מה הנענו לידי דרישה לא־קטנה זו בפעם הראשונה לאחר המלחמה. דרישה זו נתבססה לא על הצרכים הרחוקים של המוני ישראל בגולה, אלא על התביעות הבלתי־אמצעיות של המשק העברי בארץ, בכפר ובעיר, ועל חלקנו המוּכר בעבודות הממשלה.

המכה הקשה הראשונה שקיבלה ההנהלה יחד עם כל התנועה הציונית היתה התשובה הרשמית של הממשלה, שהיא מעריכה את יכולת הקליטה של הארץ במשך ששת החדשים הבאים ב־6,500, קצת יותר מרבע של הערכת הסוכנות, ושממספר זה היא מנכה 1000 סרטיפיקטים על חשבון התיירים, אשר ישתקעו בארץ בלי דעת הממשלה, באופן שהסוכנות מקבלת רק 5,500 סרטיפיקטים לששת החדשים הבאים.

המכה השניה באה בצורת הודעה של הממשלה. שהיא עומדת להתקין שורה של גזירות למנוע את ההשתקעות של התיירים בארץ בלא רשות. גזירות אלה הוכנו לפני זמן, ועוד לפני הקונגרס קיבלו את אישורו של משרד המושבות, ולאחר תיקונים קלים כהנחה להתנגדות הסוכנות, נתפרסמו וקיבלו תוקף מתחילת נובמבר, 1933.

המכה השלישית באה בצורת המהומות הקשות בסוף אוקטובר והתחלת נובמבר, שהביאו לידי שפיכת דמים גדולה ביפו, שבה נפלו 48 מהמפגינים הערבים. נתחבלו רדיפות נגד התיירים. המשטרה החלה לערוך צייד ברחובות תל־אביב, ירושלים וחיפה. חיפשו עולים בלתי־ליגליים. כמה אנשים (אמנם במספר לא גדול) נתפסו וגורשו מן הארץ; ובארץ ובחו"ל נוצר רושם כאילו העליה עומדת להסגר. רושם זה, כמובן, היה מוגזם ובלתי־מיוסד. אולם גם ההנהלה חששה שהמהומות והיריות ביפו יביאו לידי עיכובים קשים בעליה, כאשר היה הדבר בימי מאורעות 1921 ולאחר מאורעות

1. ואמנם נתגלתה נטיה כזו בחוגים ממשלתיים: לעכב את העליה לזמן־מה. במקרה נתגלגלו הדברים, שדווקא מיד לאחר היריות ביפו עמדו לבוא אניות מרובות עם אלפי עולים. וההנהלה ראתה בכל עיכוב של עליה, אפילו זמני ואפילו לימים מועטים, לא רק קיפוח של העולים, שניתקו כבר את כל קשריהם עם עברם ועלו לארץ ברשות ועל דעת הממשלה, אלא סכנה גדולה לשלום הישוב ולעתידה של העליה. אמנם במהומות אוקטובר־נובמבר נהגו הערבים לא לפגוע ביהודים והפקודה שיצאה מעורכי ההפגנות לבלי לנגוע ביהודי נשתמרה בהקפדה יתרה ובמשמעת מפליאה, וגם לאחר שנפלו ביפו עשרות ערבים לא היתה כל התנפלות על היהודים. מלחמת הערבים היתה ערוכה באופן בלתי־אמצעי נגד הממשלה, אולם ההנהלה לא השלתה את נפשה והכירה, שמהומות אלה מסוכנות ליישוב ולציונות לא פחות ממאורעות אוגוסט, 1929, שהתכוונו באופן ישר ליהודים. והעמדה שההנהלה נקטה כלפי הממשלה היתה, שכל עיכוב עליה בגלל מהומות כאלה לא רק לא יביא לידי הפסקת המהומות אלא עלול לגרור אחריו חידוש בלבולים והתמדתם, כי עיכוב העליה יוכיח למשסים ולמפגינים שאמנם יש דרך להבריח עולים יהודים מחופי הארץ ושהמהומות עלולות להפחיד את הממשלה.

ויש לציין בסיפוק רב לשבחה של הממשלה הנוכחית בארץ, שהיא הכירה בצדקת העמדה הזאת של ההנהלה הציונית, ועל אף מצב החרום ששרר אז בארץ לא בא כל הפסק בזרם העליה והאניות העמוסות אלפי עולים, אשר כמעט כבר נגזר עליהם לחזור, הורידו את כל עוליהן בשקט ובשלום בחופי הארץ (מלבד אניה אחת שהורידה את עוליה בפורט־סעיד ומשם באו מיד לארץ).

ההנהלה לא ראתה את תפקידה במניעת עיכוב העליה, אלא בהרחבת העליה. ועיקר פעולתה של ההנהלה במשך השנה נתרכזה בשטח זה. מאמציה המתמידים של ההנהלה לא נשאו פרי במאה אחוזים, אבל לא נשארו בלי תוצאות. במקום 19,625 עולים במשך שנת תרצ“ג, עלו במשך שנת תרצ”ד (מספטמבר 1933 עד אבגוסט 1934 ועד בכלל) 36,654 עולים. גידול זה בא

א) על ידי הגדלת העליה העובדת – אמנם במידה זעומה ובלתי מספיקה בהחלט;

ב) על ידי הקלות לסוגי עולים אחרים, בעלי הון וקרובים;

ג) על ידי הרחבת העליה של בעלי־מלאכה בהון של 250 לירה. עשו גם הקלות לתיירים, שעלו לארץ באופן זמני, להשתקע בארץ ברשות. במקום 1548 רשיונות שניתנו בשנה הקודמת לתיירים, עלה מספר הרשיונות בשנה זו ל־2792.

גדל אחוז בעלי ההון בתוך העליה הכללית. במקום 22.3 אחוז בתרצ“ג הגיעה חלקם בשנת תרצ”ד ל־30.8 אחוז.

ה    🔗

המלחמה לעליה היתה כל הזמן כרוכה ושלובה במלחמה לעבודה העברית. עוד לפני הקונגרס נתגלתה נטייה בולטת בחוגי הממשלה לכוף על המשק היהודי עבודה ערבית. סייעו לנטיה זו גם חוגים רבי־השפעה בישוב. העובדה, שחלק הגון מבעלי הפרדסים במושבות הישנות החרים את הפועל היהודי; העובדה שעתונות התאחדות האכרים הטיפה בגלוי להכנסת עבודה ערבית למשק היהודי; העובדה, שפרדסנים יהודים קראו לעזרת המשטרה במלחמתם נגד העבודה העברית – לא יכלו שלא להשפיע על הממשלה. ותביעת ההנהלה הציונית להגדיל את העליה היהודית על־יסוד אפשרויות עבודה וצרכי עבודה המתרבים בארץ נתקלו בטענה, שחלק גדול של הישוב היהודי בעצמו אינו רוצה בעבודה עברית ואין, איפוא, יסוד לדעת הסוכנות, שמשק המטעים המתרחב מחייב עליה יותר רחבה. התעלמות חוגים רבים של הישוב המלחמה הנואשת שהסתדרות העובדים יחד עם הפועל המזרחי ניהלו בעד השלטת העבודה העברית במשק היהודי, גם חוגים אשר להלכה הם מודים בחובת עבודה עברית כיסוד לבנין הארץ אבל למעשה לא נקפו אצבע בעד תגבורת העבודה העברית – עובדה זו אף היא החלישה את עמדת ההנהלה במלחמתה להרחבת העליה. מאידך גיסא, צמצום העליה וקודם כל המנה הזעומה של העליה העובדת, אשר אושרה ע“י הממשלה בשני השדיולים במשך השנה, חיזקו את ידי המתנכרים וסייעו לנשל את העבודה העברית גם במקומות שזו שלטה במשך הרבה שנים, כמו במושבות השרון ובעבודת הבנין. ויותר מאשר בכל זמן אחר הוברר במשך השנה, שגורל העליה העברית וגורל העבודה העברית כרוכים זה בזה. ואם יש לציין כחיוב גדול את גידול העליה בשנה זו, הרי מוכרחים לציין כסכנה חמורה את הפחתת אחוז העליה העובדת בתוך העליה הכללית. במקום 66.6 אחוז במשך שנת תרצ”ג הופחת אחוז העליה העובדת במשך תרצ"ד עד 58.5 אחוז וזה לאחר שעלה בידי ההנהלה בפעם הראשונה בימי שלטון ממשלת המנדט להשיג באמצע השנה שדיול נוסף של 1,200 סרטיפיקטים.

הפחתה זו של העליה העובדת הביאה לידי ריבוי העבודה הערבית במשק היהודי בכפר ובעיר ופתחה פתח לעליה ערבית מהארצות הסמוכות. והתנועה הציונית והעם היהודי בכל רחבי הגולה חייבים לדעת, שמבלי הבטחת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי, יעלו כל מאמצינו להגדלת העליה בתוהו. הממשלה אין לה זכות ואין לה כוח להטיל עבודה לא־עברית על המשק היהודי. במכתבו של מקדונלד אל הד"ר ווייצמן הוכרה באופן מיוחד ומפורש זכותנו לבנות את המשק היהודי בארץ על־יסוד עבודה עברית מלאה, אבל שום הכרזה של הממשלה לא תעמוד לנו, אפילו אם מצד הממשלה יהיה רצון כנה לקיים את התחייבויותיה, אם בתוכנו יימצאו מתנכרים, אשר ינשלו את הפועל היהודי ויסגרו את הדרך לעלית המונים, הרוצים לחיות חיי עבודה בארץ. שאלת העבודה העברית והעליה העובדת – שתי שאלות שאין להפרידן – נשארת עוד כיום השאלה המרכזית של המדיניות והמשקיות הציונית.

באופן מיוחד טיפלה ההנהלה בשאלת העליה של בעלי המלאכה עם אמצעים זעירים. לפי חוקת העליה יש הזכות לבעל מלאכה שיש לו לא פחות מ־250 לירות לעלות לארץ. אולם במשך ארבע השנים שלפני האחרונה, ניתנו למעשה רק כמאתים רשיונות לסוג זה של עולים. ביוני שנה זו קיבלנו בפעם הראשונה בבת אחת 500 רשיונות לבעלי־מלאכה, שמחציתם נועדה לגרמניה ולפליטי גרמניה, ומחציתם – לפולניה.

ו    🔗

כשם ששאלת העבודה העברית קובעת במידה רבה את גורל העליה, ושום מלחמה לעליה לא תהא ממשית בלי מלחמה מקבילה לעבודה עברית, – כך גם לא יהא תוקף ומשען מספיק למאמצינו להגדלת העליה בלי מאמצים מקבילים להגדלת ההתיישבות. הישוב היהודי גדל בשנים האחרונות, ביחוד בתקופת הנציב הנוכחי, במידה ניכרת. אולם גידול זה עם כל ערכו החיובי, מעורר גם חששות כבדים. משקנו הלאומי בארץ אינו מתפתח במידה הרמונית בכל חלקיו. יש גידול נפרז של העיר בלי הקבלה מתאימה של גידול בכפר; ובלי הכפר לא תהא א"י יהודית. וגם גידולנו החקלאי, במידה הזעומה שישנו, הוא חד־צדדי, יותר מדי תלויה התרחבותנו החקלאית בענף אחד – ענף מטעי ההדר, העובד כולו על השוק העולמי.

ב־1926 הגיע שטח מטעי־ההדר היהודיים ל־10,500 דונם; השנה – רק לאחר שמונה שנים – הגיע ל־150,000 דונם. הרחבה זו, החיובית והמשמחת כשהיא לעצמה, יש בה קוץ ממאיר, יותר מדי נעשה משקנו בארץ תלוי במחיר תפוחי־הזהב בשוק העולמי. אם משום מה ייסגר בפנינו חלילה השוק הזה, או משום־מה ירד באופן ניכר מחיר תפוחי־הזהב, עלול כל קיומינו בארץ להזדעזע זעזוע מסוכן, אם לא יותר מזה. ההון הפרטי, במידה שהוא מושקע בחקלאות, מצטמצם אך ורק בענף זה, משום שזהו כמעט הענף החקלאי היחיד, המבטיח רווחים הגונים לבעלי־הון. רווחים גבוהים אלה, אין כל ערובה להתמדתם במשך הרבה שנים ואין אנו יכולים לתלות את קיומנו בארץ בקפריסים של מחירי השוק העולמי. אך מה שיותר חשוב ומכריע, שרק חלק קטן של אדמת א“י ראוי למטעי הדר. וענף זה למרות כל חשיבותו המשקית, אינו יכול להיות הענף החקלאי היחיד, אשר עליו ייבנה משקנו החקלאי. רוב שטחי הארץ אינם נתונים למטעי הדר; ורק במשק פלחה ובמשק מעורב אנו יכולים להקים בכל אזורי הארץ ישוב חקלאי רב מספר, אשר יגאל את הארץ וישמש בסיס איתן לכל הכלכלה הלאומית שלנו בא”י.

החקלאות המעורבת אינה מכניסה רווחים גבוהים כמטעי הדר. אולם התיישבותנו העובדת בארץ הוכיחה, שיש בידי אדמת א"י לפרנס את עובדיה; ומשום כך ראתה ההנהלה את הרחבת ההתיישבות העובדת על־יסוד משק מעורב, כתנאי יסודי להתבצרותו ולהשתרשותנו הבריאה בארץ.

התיישבות זו לא תיתכן בלי קרקע לאומי ובלי הון לאומי. ירידת הקרנות הלאומיות ושיתוק הפעולה ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית משווים סכנה חמורה לעתידנו בארץ לא פחות מכל ההתנקשויות החיצוניות; ומאמציה של ההנהלה במשך השנה היו מכוונים לשני דברים: לרכישת רזרבות קרקעיות חדשות, אשר תאפשרנה התיישבות חקלאית בקנה־מדה יותר רחב, בהתאם לעליה המתרחבת; וליצירת תנאים אשר יאפשרו את תגבורת ההון הלאומי ופעולתו ההתיישבותית.

ז    🔗

בשורה הראשונה עמדה לפני ההנהלה שאלת ביסוס במשקים הקיימים. הקונגרס האחרון קיבל בשביעת רצון את הודעת ההנהלה הקודמת, שכל המשקים שנוסדו ע“י קהי”ס חתמו חוזים על כל הסכומים המניעים מהם, וההנהלה מצידה קיבלה עליה התחייבות מוסרית להמציא למשקים סכום של 125,000 לירות, הדרושים עוד לגמר ביסוס המשקים, בהתאם למפתח ההתיישבות שנקבע על־ידי המומחים של ההנהלה הציונית. הקונגרס בתקציב הקטן שקבע השנה, מסר להנהלה רק סכום של 10,000 למטרה זו, סכום פעוט, שלא רק אין בו כדי לעשות התיישבות חדשה, אלא שאין בו אפילו כדי ביסוס חלקי של ההתיישבות הקיימת.

חוסר אמצעים לא הרתיע את ההנהלה ממאמצים בלתי פוסקים להצעיד קדימה את ההתיישבות הלאומית. הדבר העיקרי שנדרש למשקים בשביל ביסוסם היתה השקאה. הקדיחות שנעשו על ידינו בשנים האחרונות הוכיחו, שאוצרות המים בארץ הם הרבה יותר גדולים מאשר חשבו מקודם. בגושים אחדים של ההתיישבות הלאומית, כמו בגושי עמק הירדן והקישון המזרחי, נמצאים מים טבעיים שוטפים, שאפשר לנצלם ולהשתמש בהם. אולם בגושים האחרים של העמק, כמו במרכז עמק יזרעאל ובמערבו וכן גם בשרון ובשומרון, אין מי נהרות. לאחר בדיקה יסודית, סידרה מחלקת ההתיישבות של ההנהלה קדיחות כמעט בכל נקודות הישוב בעמק. ברוב המקומות הצליחו הקדיחות ונמצא מים בשפע. אולם חסר היה הון לנצול המים ושימושם. ההנהלה באה בדברים עם חברות פרטיות ולאחר מו“מ ארוך הצליחה להשיג מאת חברת התעשיות החימיות הממלכתיות הלואה של 5,000 לירות בריבית של 5 ל־15 שנה. על־יסוד הלוואה זו יסדה ההנהלה שתי חברות מים, – אחת בשביל גוש עמק יזרעאל המזרחי ואחת בשביל גוש עמק יזרעאל המרכזי. בחברות אלו משתתפים גם קהי”ס, גם קה"ק וגם המתיישבים.

ניסיון זה לשתף את ההון הלאומי והפרטי במפעל ההתיישבות כבר נתן תוצאות חיוביות וכמה מוסדות פיננסיים בחו"ל פנו להנהלה בהצעות בדבר יסוד חברות דומות לאלו באופן משותף, ויש יסוד לקוות, שהלוואה זו שקיבלנו מחברת התעשיות החימיות הממלכתיות תשמש התחלה לשורה של הלוואות, אשר תאפשרנה הרחבה ניכרת וביסוס בן־קיימא של מפעלנו ההתיישבותי.

סידור ההשקאה נתן את האפשרות למשקים שלנו, לא רק לבצר את מעמדם הכלכלי, אלא גם להגדיל את מספר המתיישבים. ובלי כל הקצבות חדשות מאת קהי"ס עלה הדבר בידי המשקים שקיבלו השקאה להכפיל את מספר המתישבים בעיקר בקבוצות, על חשבון המשק עצמו. המשקים קלטו גם כ־500 עולים חדשים מקרב עולי גרמניה ומספר גדול של ילדים מגרמניה, שעלו לארץ בלי הוריהם לשם חינוך והדרכה לחיים חקלאיים בארץ.

למען אפשר בהקדם פעולה התיישבותית חדשה, הסכימו המשקים להקטין את התחייבויות קהי"ס לגמר ביסוסם, מ־125,000, אשר הובטחו להם מקודם, לסכום של 65,000 לירות.

במשך שנה זו עברה לרשותנו הגמורה כל אדמת עמק־חפר (וואדי־חווארת), והאדמה שנמסרה באופן זמני, על־ידי לחץ הממשלה, לערבים, נתפנתה, כאשר הבטיחה הממשלה בזמננה. בגלל חוסר אמצעים לא היתה יכולת להנהלה לתת סיוע כספי להתיישבות בעמק זה, ורק בהתאמצות יתירה עלה בידי ההנהלה להוציא לפועל את כל פעולות המדידה ותכניות הישוב. שטח העמק – 30,000 דונם, נתחלק ל־1420 משפחות, – מהם 570 משפחה מהמעמד הבינוני, 487 משפחות – פועלים חברי ההסתדרות העובדים, 200 משפחה – חברי “הפועל המזרחי”, תימנים, ואירגון החיילים המשוחררים. חלק גדול מאירגוני הפועלים, הן בקבוצות והן במושבים, עלו כבר על אדמתם, וזו השנה השניה הם עמלים בהקמת משקיהם, למרות הקדחת ותנאי החיים הקשים. את האמצעים הדרושים להם קבלו בחלקם בצורת הלוואה מחברת “ניר”, בחלקם משכר־עבודה בפרדסים של אחרים. חברת “יכין” קבלה על עצמה להכשיר את הפרדסים בשביל המתיישבים מבני המעמד הבינוני, המתכוננים לעלות ולהתיישב על אדמתם לאחר שפרדסיהם יתחילו לתת פרי. גם “הפועל המזרח” והתימנים, וכמו־כן חלק מאנשי המעמד הבינוני היושבים באותה הסביבה, עלו על האדמה ומכשירים את הקרקע בשבילם ובשביל חבריהם שנשארו לעת עתה בעיר. מתוך 80 משפחות החיילים המשוחררים התיישבו במקום כבר 30 משפחה. מתן אפשרות למתיישבים ולמועמדים להתיישב בעמק־חפר מכל הסוגים, – זהו כרגע אחד התפקידים הכי תכופים וחיוניים שעומדים לפני המפעל ההתיישבותי שלנו בארץ.

מלבד הקמת ההתיישבות על השטחים הנמצאים כבר ברשותנו, ראתה ההנהלה כאחד מתפקידיה המרכזיים – רכישת רזרבות קרקעיות חדשות. מיעוט הכנסות הקרנות מצד אחד והשתוללות הספסרות מצד שני, גזלו מאתנו במשך השנה הרבה אפשרויות קרקעיות, אשר מי יודע אם תחזורנה. רכישת קרקע בארץ, כידוע, כרוכה בקשיים פוליטיים וחוקיים מרובים. וכל הזדמנות שמחמיצים אותה, היא אבדה שאינה חוזרת, כי במשך הזמן הקשיים אינם מתמעטים אלא להיפך הולכים ומתרבים ומסתבכים.

במשך שנה זו ריכזה ההנהלה מאמצים פוליטיים בלתי־פוסקים לרכישת שטח קרקעי גדול, אדמת השקאה, שיאפשר התיישבות צפופה בקנה מידה יותר רחב, לא פחות קטן ממפעל העמק. המאמצים לא עלו בתוהו ויש לנו תקווה מבוססת, שאם רק נשיג את האמצעים הדרושים נוכל בקרוב לגשת לפעולה התיישבותית רחבה של כמה אלפי משפחות.

ח    🔗

כתנאי מוקדם לחידוש פעולתנו ההתיישבותית בקנה מידה רחב, ראתה ההנהלה הנוכחית את סידור המשק הכספי של הסוכנות וקהי"ס. כנזכר לעיל, מצאה ההנהלה את עצמה למחרת הקונגרס עמוסה בחוב של למעלה מחצי מיליון לירות, מורכב מהלוואות מרובות, בחלקן בזמני פרעון קצרים ובריבית לא קטנה. למרות הסבוטז’ה והחרם מצד חוגים ידועים וקבוצות שונות בציונות, למרות המשבר הקשה בכמה מארצות הגולה, אשר הכבידו באופן אובייקטיבי על פעולת הקרנות, – אחזה ההנהלה באמצעים לסדר את תשלומי החוב בזמנם, לאזן את תקציב ההוצאות וההכנסות ולהגביר את הקרנות.

ההכנסה המשוערת של קהי“ס, אשר עליה החליט הקונגרס האחרון, נקבעה בסכום של 170000 לירות; ולאחר כמה שנים, שבהן פחתה ההכנסה בפועל לעומת ההשערות המוקדמות, עלתה ההכנסה בשנה זו ב־15,000 לירות למעלה מן המשוער והגיעה ל־185,000 במקום 170,000 לירות. לעומת השנה הקודמת עלתה ההכנסה של קהי”ס בשנה זו ב־25,000 לירות. גם גביית החובות המגיעים לסוכנות עלו בהרבה על המשוער. בקונגרס האחרון נערכו הגביות בסכום 3,000 לירות; למעשה עלו הגביות במשך השנה למעלה מ־12,000 לירות.

במשך השנה עלה בידי ההנהלה להפחית על ידי סידורים שונים את חובות הסוכנות הפחתה מוחלטת בסכום של 73,754 לירות ואת החובות של קהי“ס בסכום של 27,265 לירות. חובות קהי”ס והסוכנות יחד הופחתו, איפוא, בסכום של למעלה מ־100,000 לירות.

ההנהלה לא הסתפקה במאמצים לאיזון התקציב במשך השנה, אלא ראתה את תפקידה ביצירת תנאים, אשר יאפשרו לנו פעולה התישבותית יותר גדולה. – על ידי שחרור קהי“ס להשקעה מעול החובות, כדי שנוכל להפנות את ההכנסות הבאות של קהי”ס להשקעה במפעלי התיישבות חדשים. בעזרת הבנק שלנו ובעזרת מספר ידידים בעלי השפעה בלונדון ניסתה ההנהלה להשיג מלווה יותר גדול של חצי מיליון לירות ברבית נמוכה, אשר ייפרע במשך 15 שנה על־ידי תשלומים שנתיים של 46,000 לירות לשנה. מלווה זה יאפשר לסלק את כל החובות של הסוכנות וקהי“ס, ועל ידי כך יתן לנו את היכולת להשתמש בהכנסות החדשות של קהי”ס לשם יצירות ישוביות חדשות. אם המלווה הזה יצא לפועל תוכל ההנהלה לגשת מיד לעבודה התיישבותית חדשה. לשם כך יש צורך כמובן גם בהגדלת ההכנסות של קהי"ס.

ט    🔗

ההנהלה הנוכחית, כההנהלות הקודמות בארבעת הקונגרסים האחרונים, לא נבחרה בהסכמה כללית. מלבד הרביזיוניסטים, שמזמן הופעתם הוציאו את עצמם מכלל האחריות להנהלה הציונית, נצטרפו בקונגרס האחרון לאופוזיציה גם מפלגת המזרחי וקבוצה ב' של הציונים הכלליים. המאמצים של הרוב בקונגרס לסדר קואליציה רחבה לא הצליחו, סיעות המיעוט סרבו לקבל את פסק־דין הבוחרים, אשר עלו בקונגרס האחרון במספרם על הבוחרים לקונגרסים הקודמים. שתי הסיעות הנזכרות הציגו לרוב דרישות ותנאים, שהיו מכוונים להפוך את הרוב בקונגרס למיעוט בהנהלה. הרוב לא יכול היה כמובן להסכים לסילוף זה של רצון הבוחרים. ההסתדרות הציונית בנויה על דימוקרטיה והתנדבות חפשית, ואין מיעוט יכול להשתלט עליה בכוח.

מפלגת הפועלים, שהיוותה את הסיעה הראשונה במספר גם בקונגרס שלפני האחרון, ואשר ריכזה בקונגרס האחרון כרבע מיליון בוחרים ציוניים, לא רצתה ולא היתה רשאית להכיר במציאות אזרחים משתי דרגות בהסתדרות הציונית: אזרחים שיש להם הפריבילגיה לנהל את התנועה ואזרחים משוללים זכות זו. סיעת הפועלים באה לקונגרס ברצון נאמן להקים קואליציה רחבה של כל המפלגות המכירות בלי תנאים במרות הקונגרס והמוכנות לשאת באחריות המפעל הציוני, כסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הכירה מפלגת הפועלים באחריותה הרבה לא רק כלפי בוחריה, אלא כלפי התנועה הציונית כולה, ושום גוף בקונגרס לא הצטער יותר ממנה על סירוב “המזרחי” וקבוצה ב' של הציונים הכלליים א' והרדיקלים הודיעה מיד לאחר הקונגרס, שאין היא רואה עצמה רק כשליחי המפלגות שבחרו בה, אלא כנציגת ההסתדרות הציונית על כל מפלגותיה וזרמיה.

ההנהלה נבחרה על־ידי הרוב. מתוך סיעות המיעוט יש שהצהירו על התנגדות להנהלה ויש שהכריזו עליה מלחמה, אין מי שיצטער יותר מחברי ההנהלה על אי־האפשרות להקים קואליציה רחבה של כל הכוחות היוצרים והקונסטרוקטיביים בקונגרס. ההנהלה תלך בדרך שהתווה הקונגרס ושבו היא מאמינה. אולם היא רואה חובה קדושה לעצמה לרכוש את אמונם והשתתפותם של כל החלקים והגורמים בתנועה הציונית. וההנהלה מקווה, שדבר זה יעלה בידה מתוך עבודה נאמנה ומאומצת כרצון הקונגרס והתנועה הציונית. (מכרוז ההנהלה, פרג, 6 לספטמבר, 1933). ההנהלה עמדה בדיבורה. היא פעלה בשדה המדיניות החיצונית, בשטח העליה וההתיישבות, – לא כהנהלה של מפלגות, אלא כהנהלה אחראית בפני העם כולו.

במלחמתה בהנהלה לא בדקה האופוזיציה תמיד, אם האמצעים שהיא נוקטת בהם נגד ההנהלה הם כשרים מבחינה ציונית ומוסרית הופרחו שמועות שוא, במטרה להבאיש את ריח ההנהלה; הוחרמו הקרנות, למען הביא את ההנהלה לידי פשיטת רגל כספית; ניתן סיוע חשאי וגלוי לחותרים נגד ההסתדרות הציונית; נעשו נסיונות להרוס את עמדת הסוכנות כלפי ממשלת המנדט, ולא נרתעו גם ממעשי אלמות נגד שליחי הקרנות. כמובן שלא כל חלקי האופוזיציה נקטו באמצעים פסולים אלה, – אולם אף סיעה אופוזיציונית אחת לא גילתה במלחמתה את המדה של לויאליות שאפשר לדרוש גם ממתנגד הגון. ההנהלה לא נגררה אחרי אמצעי מלחמה אלה והוסיפה לעשות את עבודתה לפי מיטב יכלתה וצו־מצפונה הציוני, כבאת־כוח העם היהודי וכנציגת ההסתדרות הציונית.

הקו אשר היה לעיני ההנהלה בכל מעשיה ובכל צעדיה, היה חרדה עמוקה לגורל העם העברי בשעה טרופה ואיומה זו ורצון כביר להכשיר את התנאים – החיצוניים והפנימיים – לבנין מהיר של המולדת העברית. אחד התנאים האלה ראתה ההנהלה בקיום “הסתדרות ציונית תקיפת־רצון ורבת־יכולת מלוכדה ואחידה”, וההנהלה אחזה באמצעים למען הבטיח עבודה משותפת של כל חלקי התנועה החרדים לגורל התנועה הציונית ומפעלה, והיא באה עכשיו בדברים עם כל המפלגות הציוניות למצוא בסיס משותף לעבודה ציונית מאוחדת רבת־תנופה.

לא שלום למען מנוחה ושקט, – הציונות בטיבה ומהותה היא תנועת מרד ומהפכה, השוללת את ההוויה הקלוקלת והעקרה של חיינו ומבנה־חיינו בגולה, הציונות באה לשנות את ערכי חיינו ולצקת דפוסים חדשים לחיי מולדת בריאים על־יסוד עבודה יוצרת, התאחזות בקרקע, תרבות עברית מחודשת וקוממיות ממלכתית. תנועה זו על־פי הגיונה הפנימי היא “תנועת ריב ומדון”, תנועה לוחמת שאינה מרכינה את ראשה בפני כוחות העבר הנידונים לכליה, אלא חותרת בכל מאמציה לקראת עתיד חדש, מתוקן, השונה ביסודו ממשטר חיינו הגלותיים.

בעיצוב עתידנו הלאומי בארץ יש מקום לחילוקי דעות והשקפות; ותנועה ציונית מאוחדת אין פירושה תנועה חד־גוונית וחד־מחשבתית. הכוחות השונים בעם למעמדותיהם ומפלגותיהם ימצאו בעבודה הציונית כר נרחב לביטוי מאווייהם ונטיותיהם המיוחדים, ואם גם כוחות אלה יתאבקו ביניהם תבוא ההיסטוריה העברית והאנושית ותכריע ביניהם. אולם יש יסודות עיקריים המשותפים לכל זרם ציוני, – אם ציונותו אינה מן השפה ולחוץ, – ועל בסיס היסודות המשותפים האלה צריכה לקום אחדות־הפעולה הציונית. לא שלום שלילי, שלום של וותורים והסתלקות מאמונות ודעות, שלום של קנוניות מפלגתיות “לחלק את השלל”, – אלא שלום חיובי: לשם מפעל משותף ואחריות משותפת; לשם הגברת עמדותינו הישוביות והפוליטיות; לשם האדרת ההשפעה הציונית כלפי חוץ וכלפי פנים; לשם חיזוק יכולת היצירה הציונית בארץ וחינוך ציוני וחלוצי של העם בגולה – שלום זה הוא צו־השעה ועל שלום זה שוקדת עכשיו ההנהלה להקימו. מלחמה לעבודה עברית בלא תנאי והגבלה, מאמצים מוגברים לגאולת הקרקע, הרחבת העליה החלוצית והעממית, תגבורת ההון הלאומי למפעל התיישבותי רב־היקף, סיוע שיטתי להון פרטי בתנאי של עבודה עברית ותנאי עבודה הוגנים לעובדים, משטר־הסכמים ביחסי עבודה שיבטיח פיתוח המשק היהודי ללא כל הפרעות פנימיות, אחדות הישוב ושלטון המשמעת הלאומית, אחדות העובדים ושלמות ארגונם, שוויון כל חברי ההסתדרות הציונית בזכויות וחובות, מרות ללא־תנאי של הקונגרס הציוני על כל חלקי התנועה הציונית, ביצור הקואופרציה עם ממשלת המנדט מתוך שמירה מעולה ותקיפה על מלוא זכויותינו וטיפוח יחסי הבנה ושיתוף את שכנינו הערבים – אלה הם הקווים היסודיים של אחדות־הפעולה אשר עליה יכון השלום וההסכם במחנה הציוני.

בישיבת הוועד הפועל הציוני בירושלים, בישיבת ועדת־המחקר הפוליטית, בפגישות עם המפלגות לא יכלה האופוזיציה להצביע על שום מעשה שנעשה מצד ההנהלה הציונית שלא בהתאם לצרכי התנועה הציונית. העושים אולי לא הפיקו רצון־האופוזיציה, אולם המעשה שעשתה ההנהלה – איש לא יכול היה לחלוק עליו ולמצוא בו דופי.

שעה זו דורשת מעשה ציוני גדול. ובמעשה הציוני רואה ההנהלה את הדרך הנאמנה והיחידה לליכוד הכוחות של המחנה הציוני על מפלגותיו וזרמיו.

לונדון, יא חשוון תרצח [“העולם”, 43]

 

ט. גורמי הציונות ותפקידיה בשעה זו    🔗

אדר תרצה, (“דבר” 3014)

(נאום בסיום הוויכוח בוועד הפועל הציוני)

א. הסכמי־לונדון    🔗

עלי להתחיל בדבר שעורר בשעתו מבוכה, תקווה והתנגדות; דבר שקוראים לו “הסכמי לונדון”. ועלי קודם כל להעמיד את העובדות על אמיתותן, כי לצערי גם אנשים קרובים עירבבו את הפרשיות. נחתמו בלונדון שלוש תעודות. הדבר כולו נעשה על פי האינציאטיבה של ההנהלה הציונית, שהזמינה לבירורים את כל המפלגות שאינן משתתפות בהנהלה: הרביזיוניסטים, הציונים הכלליים, המזרחי ומפלגת המדינה העברית. המזרחי סרב לקבל את ההזמנה. הרביזיוניסטים והציונים הכלליים קיבלו את ההזמנה ובאו בזמנם. חברי ההנהלה מסרו כבר על המסקנות של הישיבה עם הציונים הכלליים. אקדים רגעים אחדים למסקנות של הישיבה עם המפלגה הרביזיוניסטית. נחתמו שלוש תעודות: שתים בשם ההנהלה הציונית – ושתיהן קיימות ועומדות, ובמידה שיש משמעת הן מחייבות את כל חברי ההסתדרות הציונית, והצד השני שחתם עליהן – ברית הצה"ר – הבין כנראה שיש משמעת בהסתדרות הציונית ויש חובת המשמעת, כי אחרת אין ערך לחתימת ההנהלה. ההסכמים שההנהלה חתמה עליהם הם:

1. על דבר תקנת הפולמוס המפלגתי; הוויכוח בקרב המפלגות בגדר הנימוס הציבורי ועל מניעת כל דבר שיוצא ממסגרת פולמוס פוליטי ואידיאולוגי. הסכם זה אוסר מעשי טירור, אלמות, מלשינות וכו'.

אוסישקין נפגם מהדברים שנכתבו בהסכם זה. ההנהלה הציונית נפגמה מהדברים שנעשו לפני ההסכם. אין חרפה באיסור דברים מגונים. החרפה היא כשדברים כאלה נעשים. ואם הם נעשים – יש לאסור אותם. ולנו יש פרצדנט חשוב מאוד – יש תעודה אחת גדולה שבה כתוב “לא תרצח” ועוד כמה לאווים. ואין זה מבייש את ההסתדרות הציונית שהיה לה אומץ־לב להגיד, שדברים אלה ואלה אסורים, לא נהגנו מנהג בת־יענה ולא התעלמנו מהרע, אלא ראינו את הדברים בכל מוראם ואמרנו: דברים אלה לא ייעשו בתוכנו. וזה נותן כבוד גם לצד השני שהיה לו האומץ להגיד זאת. אינני יודע אם לאחר ההסכם יחדלו המעשים. אבל עשינו כל מה שהיה בכוחנו, והסכם זה קיים ועומד.

1. היה הסכם שני בשם ההנהלה הציונית, וגם הוא קיים ועומד. זהו אמנם רק הסכם זמני. לפי הסכם זה התחייבו הרביזיוניסטים באופן זמני להימנע מחתירה נגד סמכות ההנהלה בעניני סרטיפיקטים ומחרמות נגד הקרנות. הצטערתי לשמוע אתמול מפי אוסישקין, שהפעולות נגד הקרנות נמשכות. הרביזיוניסטים התחייבו להפסיקן. לעומת זאת הודיעה ההנהלה הציונית שכל זמן שהרביזיוניסטים יעמדו בהתחייבותם תסתלק ההנהלה מפסק הדין של משפט הכבוד הציוני השולל מאירגון בית"ר את זכויותיו בעליה ובהכשרה בתור אירגון.

ב. הסכם העבודה – היה רק הצעה    🔗

אלה הם שני ההסכמים שנעשו מטעם ההנהלה הציונית, והם קיימים. היה עוד דבר אחד. לא הסכם, כי אם הצעת הסכם. ולא מטעם ההנהלה הציונית כי אם מטעם שני יחידים: האחד אני עבדכם והשני ולאדימיר ז’בוטינסקי. זו היתה רק הצעה והיא נוסחה כהצעה הטעונה אישור. לא היה לה שום תוקף בלי האישור הזה. זוהי הצעת־הסכם בדרך יחסי־חברים בין הסתדרות העובדים ובין הפועלים הרביזיוניסטים. ה' גרוסמן, שהוא חרד מאוד להחלטות הקונגרסים, טען שהיתה כאן הפרה של החלטת הקונגרס, האומרת “הסתדרות עובדים אחת”. ה' גרוסמן לא אמר את האמת. והוא אמר לא אמת ביודעים, כי היה בידו הפרטיכל של הקונגרס. ההחלטה של הקונגרס אומרת, שיש צורך בהסתדרות עובדים אחת וכל זמן שיש אירגונים אחרים, יש צורך לעשות אתם הסכמים כמו שנעשה הסכם עם “הפועל המזרחי” והצעתנו נעשתה בהתאם להחלטות הקונגרס.

ה' גרוסמן, התובע ממני עלבון החלטת הקונגרס בדבר הסתדרות עובדים אחת, הודיע שהוא לא יקיים החלטה זו וייסד הסתדרות גרוסמניסטית. ומיד שכח מה שאמר והודיע שהוא מתנגד לאירגון עניני העבודה על ידי הפועלים ודורש סידור עבודה לאומי, בכוח מרות לאומית. מה טיבה של מרות לאומית זו שאינה מחייבת את הא' גרוסמן? היש לה' גרוסמן מרות לאומית מחוץ לקונגרס ציוני? הקונגרס חייב את הציונים על הסתדרות עובדים אחת, ומי שבועט בהחלטה זו אין לו רשות לדבר על מרות לאומית בעניני עבודה. המרות הלאומית תובעת הסתדרות כללית של העובדים העברים; ומרות לאומית זו גם אומרת, שאם יש פועלים כאלה, אשר מטעם זה או אחר אינם בהסתדרות הכללית – יש לעשות אתם הסכם על חלוקת עבודה צודקת, על שוויון בקבלת עבודה ועל שמירת תנאי עבודה הוגנים. והקונגרס הציוני גינה במפורש מפירי שביתה, וראה בהפרת שביתה היזק וסכנה למפעל הציוני ופגיעה קשה במשמעת הלאומית ובתביעות המוסריות של התנועה הציונית.

לכך נתכוונה הצעת ההסכם הלונדונית.

ג. מרות לאומית ותחומיה    🔗

מדוע לא נעשתה הצעה זו ע"י ההנהלה הציונית? מפני שאין דבר זה בסמכותה. כל זמן שאין בסמכות ההנהלה הציונית לעשות ברכוש היהודים כרצונה אין לה גם סמכות לעשות בעבודה היהודית כרצונה.

אני שייך לאגף ציוני המחייב סמכות ומרות לאומית מכסימלית ללא כל תנאים ולא כל שיור: מרות לאומית על העבודה, מרות לאומית על הרכוש, אפילו מרות לאומית על החיים. בתנאי של חרות האדם וערך חיי האדם. הכל צריך לעמוד ברשות האומה. מרות לאומית זו נקראת בשם סוציאליזם. וחברי ואני מוכנים לקבל מרות לאומית זו. אני נלחם עליה, היא מעיקרי המטרה הסופית שלנו: להקים מרות לאומית של האומה היהודית בא"י על כל אנשיה, על כל רכושה, על כל סדרי העבודה שלה. והמרות הזאת תקום. זוהי התכלית של מדינת היהודים, שהעם היהודי יהיה שולט על אינטרסי הפרט ולא אינטרסי הפרט ישלטו על העם. אבל לא ניתנה עדיין הסמכות הזאת להסתדרות הציונית.

ההסתדרות הציונית רואה את עצמה כבר ככוח חשוב, ויש לה הרבה סמכויות. אבל אין היא לוקחת על עצמה סמכות מדומה כמו מלך בפורים ששם על עצמו עטרת־נייר והוא סובר שנעשה למלך. ההסתדרות הציונית אינה משחקת משחק מוקיונים. היא יודעת שכיום אין לה סמכות זו והיא אינה תובעת אותה. אין לה עדיין סמכות על עבודה של אנשים, כמו שאין לה עוד סמכות על הרכוש של האנשים. וסידור העבודה של העובדים וקביעת היחסים ביניהם לבין עצמם הוא ענין העובדים. ההנהלה הציונית הביעה משאלה, וכן עשה גם הקונגרס הציוני, שיהיו יחסים הוגנים, יחסי־חבר, ובהסכם הראשון שעשתה ההנהלה יש סעיף על כך. ההסכם מחייב את כל המפלגות הציוניות וגם את הרביזיוניסטים להקים יחסי חברים בין עובדים לעובדים, חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאים הוגנים בעבודה. וכל זמן ששום צד לא קבל חזרה את חתימתו, סעיף זה מחייב.

ד. משגה הדחיה    🔗

אבל איך יקום הסכם זה – זה ענין העובדים, וכאחד העובדים עיבדתי הצעת הסכם, לא בשם העובדים, כי אם להגיש את ההצעה לדיון העובדים ולאישורם. אחדים מחברי, ודווקא מהשוללים, אמרו שחתימתי מחייבת. הודעתי, גם בעל פה וגם בכתב, כי חתימתי זו אינה מחייבת; על הצעתי יש לדון לגופה, ורק אם תכנה מחייב – יש לקבל אותה. תפקידי היה להוכיח שהיא נחוצה ומועילה גם לחברי ההסתדרות, וגם לפועל הבית"רי. אתם יודעים שהיה וויכוח רב בהסתדרות, וויכוח פומבי. ההצעה הוצגה למשאל והיא נדחתה כרוב גדול של שלושה נגד שנים.

ודחייה זו – אני מצטער עליה ואני גם מתגאה בה. ואגיד לכם מדוע.

נדמה לי שחברי עשו משגה, משגה כבד. לא משגה כלפי התנועה הציונית, לא משגה כלפי העם היהודי. הם עשו משגה כלפי עצמם, כלפי האירגון המקצועי, כלפי הבטחת זכות־השביתה, כלפי ביצור אחדות־העובדים בארץ. ואני מבין סיבות המשגה. יש עבר מר – והוא לא רחוק – יש עוד הווה מר, ויש אידיאולוגיה פסולה השאובה ממקור זר לא־טהור, ממקור אנטי־יהודי. היו מעשים רבים, מזיקים ומסוכנים. היה שיסוי פראי, היו פרובוקציות קשות, היה רצון “לשבור”, והיו עוד דברים שאיני רוצה לעמוד עליהם בשעה זו. דברים אלה אינם נשכחים; ולא היה אימון בצד השני.

אבל בדחייה היה משגה. כי הצעת ההסכם, כפי שציין פה הד"ר הופמן בשם הסיעה הריביזיוניסטית, הכירה בזכות השביתה, והמפלגה אשר עד עכשיו עשתה רושם כאילו היא שוללת זכות־שביתה, שרואה בשביתה מעין פשע לאומי, אם כי חבריה היו עושים לפני הצעת־ההסכם שביתות, ולפעמים בחריפות הרבה יותר גדולה מההסתדרות, – הכריזה בהצעה זו שמותר לשבות. במפלגה זו יש מוסד הנקרא “מנהיג”, – והמנהיג חתם שיש זכות־שביתה, ולא עוד אלא שיש חובת־סולידריות בשביתה, והוא חתם על הצעת־הסכם המחייבת את חבריו הפועלים להצטרף לשביתה.

היתה בהצעה גם הגבלה ידועה. ניתנה זכות יתירה למיעוט. וויתרתי בנידון זה לפועל הריביזיוניסטי. חברי הפליגו בערך המעשי של הוויתור הזה. הם חששו שהמיעוט ישתמש בו לרעה. אני חושב זאת למשגה, כי אני מאמין באדם העובד, בין שהוא בהסתדרות ובין שהוא ריביזיוניסט. אני מאמין בכל עובד, לא איכפת לי כל כך מה שהוא חושב, מה שהוא אומר – איכפת לי מה שהוא עושה. קובעת בעיני העובדת שהוא חי מהעבודה, שהוא אדם עובד. ואני מאמין יותר מהשוללים באדם העובד. אני מכיר את האדם העובד לא מהיום ואני מאמין ביחוד באדם העובד מישראל, ועל אחת כמה וכמה באדם העובד בארץ ישראל. כי לא קל להיות פועל, לא קל ביחוד להיות פועל יהודי, וקל וחומר – פועל יהודי ארצישראלי. ומי שלא עבד מימיו ונעשה פועל, ובא לארץ על מנת להיות לפועל – גנוזים בו כוחות רבים, והם יתגלו, ויש לעזור לגילויים, ויש להאמין בהם. ואני מאמין בהם, ואיני מפחד מהדיבורים ומהאידיאולוגיה של הפועלים הריביזיוניסטיים. הם בני־חלוף ויחלפו. שרשם בעבר אשר עבר. ואני דן את האדם לא על פי עברו אלא רואה אותו באור עתידו. וברור לי שעתידו של הפועל הריביזיוניסטי, אם רק יישאר פועל – הוא עתידו של הפועל העברי; ובמוקדם או במאוחר ימצא את דרכו הנאמנה בתוך תנועת הפועלים הארצישראלית. כי גם הפועל הריביזיוניסטי הוא נאמן ליעודו, אם כי ברגע הזה עדיין אינו מבין אותו כראוי. חברי השוללים לא עמדה להם האמונה באדם העובד, והם עשו משגה. אני גם מאמין יותר מהשוללים בכוח הסתדרותנו. האמנתי בה גם בשעה שעוד לא היתה, האמנתי בה בשעה שהיתה צעירה, קטנה, אני מאמין כמובן לא פחות עכשיו, כשהיא גדולה, חזקה. ולא פחדתי ממה שפחדו השוללים. אולם חברי השוללים לא בדו את הפחד מלבבם. היה יסוד, יסוד מר, לפחד זה. אבל הם הפליגו בפחד זה, כי לא ראו במידה מספיקה את הכוח העצום של ההסתדרות. והם עשו משגה – כשדחו את ההצעה.

ה. מה נדחה ומה לא נדחה    🔗

אולם אין זה אלא סילוף־האמת כשאומרים שההסתדרות מסרבת לעשות הסכם עם הפועלים הריביזיוניסטים. ההסתדרות דחתה את הנוסח שז’בוטינסקי ואנכי הצענו, אבל אין היא דוחה הסכם. ההסתדרות מחייבת הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים, היא חייבה עצמה על כך עוד בטרם חייב אותה הקונגרס לכך. ואותם החברים אשר אמרו “לא” להצעה זו – אמרו עוד לפני המשאל “כן”, והם אמרו זאת פה אחד, להסכם עם פועלים רביזיוניסטיים. ולמחרת המשאל באה ההסתדרות בהצעת־הסכם חדשה – לדעתי הצעה רעה מהקודמת – כי אין בה הכרה מפורשת בזכות־השביתה – ואני מקווה שהצד השני יקבל אותה, או לכל הפחות ישא ויתן עליה, כי אין זו הצעה אולטימטיבית. ואני שמח לציין שלפני ימים אחדים נעשה הסכם בחיפה, בחיפה זו שהצביעה ברוב גדול נגד ההצעה הלונדונית, הסכם חלקי במקצוע אחד, מקצוע הזגגות, ושמחתי לשמוע מפי הד"ר הופמן שההסכם בין ההסתדרות ובין הפועלים הריביזיוניסטים יקום. אבל אני מצטער על דחייה זמנית זו.

ו. חרות־המצפון בהסתדרות    🔗

אולם אני גם מתגאה בדחייה זו. אני מתגאה בתנועה זו שיש בה חירות־וויכוח, שיקול־דעת ומצפון חפשי. אני מתגאה בתנועה שאינה כפופה לשום דיקטטורה ופקודה של מנהיגים והיא מבררת כל דבר לגופו, מבלי כל פחד “למה יאמרו”.

הוויכוח הזה שהיה בהסתדרות על הצעת ההסכם הוא לכבוד ולתפארת לפועלי א"י. מעטים הוויכוחים בתנועת הפועלים אשר הסעירו ככה את הרוחות. הדבר נגע במעמקי המעמקים של נפש התנועה. ואיני יודע עוד וויכוח כזה בשום מפלגה שהתנהל בסגנון כה חברי וברמה כה תרבותית. בוויכוח זה נתגלה כוח מוסרי גדול, וכל אחד נשאר נאמן למצפונו. כי לא עדר הוא ציבור הפועלים בארץ, ואינו הולך בעינים עצומות אחרי פקודות מישהו.

ז. מי הם השוללים    🔗

בין אומרי הלאו בהסתדרות – כמו בין אומרי ההן, יש חברים מכל הסוגים והגילים. איני לגמרי תמים־דעה עם אוסישקין שהכריז כאן, שהצעירים צריכים תמיד להישמע לזקנים. הצעירים צריכים להקשיב לדברי זקנים, לדעת את נסיונם העשיר, אבל הם צריכים לנהוג על פי הכרתם. לזקנים יש יתרון של נסיון־חיים רב, אולם יש גם נסיון חנוט, והחיים אינם קופאים על שמריהם. בתנופת צעירים יש לפעמים יותר חכמה מאשר בכל התורה המשומרת של הזקנים. ואני שמחתי לראות חברים צעירים ממני מצביעים נגד דעתי. אבל בין השוללים היו גם חברים וותיקים וזקני התנועה. בין אומרי הלאו היה איש כיצחק טבנקין, בין השוללים היה שמואל הפטר ממייסדי “השומר” ומראשוני החקלאים שלנו בארץ. היו חברים מהמושבים והקבוצות, היו חברים מטובי העסקנים המקצועיים בעיר ובכפר. בין השוללים היו אנשי השומר הצעיר, שה' שמורק מלמברג מנסה לפסול את ציונותם; השומר הצעיר אשר הציל את מיטב הנוער היהודי משמד ההתבוללות, ההתבוללות הכי מסוכנת – מההתבוללות האדומה אשר השתוללה ברחוב היהודי לאחר המהפכה הרוסית הגדולה; השוה“צ אשר היה לו הכוח להחיות עוד בגולה את הלשון העברית בשעה שכל הציונים על מפלגותיהם השונות היו זרים – למרות כל הכרזותיהם – לדיבור העברי. השוה”צ שעזר ליצירת תנועה חלוצית, שעמד אתנו במלחמה הקשה של כיבוש העבודה במושבה, שהקים מפעלי התיישבות בארץ, שקיימו באמונה את ההגשמה העצמית בציונות. האם בציונותם הם תטילו אתם פגם ודופי?

הרוב של השוללים היה מורכב מזקנים וצעירים, מפועלי עיר ופועלי כפר – אבל לא מאנטי־ציונים, כמו שהעליל עליהם הא' שכטמן. אני מכיר קצת את התנועה הציונית על כל מפלגותיה, ואיני מכיר ציונים יותר טובים ונאמנים כציונים שבמחנה השוללים.

ח. שלבי האיחוד במעמד הפועלים    🔗

הוויכוח שהיה עכשיו בהסתדרות העובדים אינו חדש ונסיון זה להסכם אף הוא אינו חדש. עוד בימי משפט־הרצח ניהלו חברינו בכפר־סבא מו“מ עם פלוגת בית”ר, עם הפלוגה של צבי רוזנבלט, על הסכם־עבודה. ההסכם כבר סודר – אולם הבית“רים קבלו פקודה מגבוה להפסיק את המו”מ. אבל איני מתיאש מהסכם. אני מאמין בחברינו, ואני מאמין בפועלים הרביזיוניסטים. תמיד ראיתי בפועל רביזיוניסטי חבר לעבודה, והמאמצים להקים אחדות בקרב הפועלים לא יפסקו. הם לא חדשים והם לא קלים. היה זמן שרבים מחברי בקרב פועלי־ציון לא רצו להתאחד עם יצחק טבנקין וברל כצנלסון שהיו בלתי מפלגתיים – והיה וויכוח רב בתוכנו עד שהוקמה “אחדות העבודה”. היה זמן שרבים בקרב “אחדות העבודה” לא רצו להתאחד עם שפרינצק ואהרונוביץ – כי לא האמינו בסוציאליזם שלהם. ושפרינצק ואהרונוביץ לא רצו להתאחד אתנו כי לא האמינו בציונות ובעבריות שלנו. הם לא האמינו בציונות של מייסדי השומר, של יוצרי הלגיון העברי, של ראשוני הספרות העברית הסוציאליסטית. היה זמן שלוקר לא רצה להתאחד עם מרמינסקי, כי הסוציאליזם שלו היה פסול בעיניו. והיה וויכוח במשך שנים– ולבסוף התאחדו. והיה זמן ששניהם יחד לא יכלו להתאחד עם הלמן וטרטקובר – כי “התאחדות” היתה אף היא פסולה בעיניהם. ושוב נמשך וויכוח כמה שנים – ולבסוף התאחדו.

היו שלבים רבים באיחוד תנועת הפועלים בציונות, והם לא נסתיימו. הוויכוח על הסכם לונדון היה שלב חדש. וכמו שהאמנתי בכל האיחודים שבאו, האמנתי בהם זמן רב לפני בואם, כך אני מאמין באיחוד עם הפועלים הרביזיוניסטים. מקודם יבוא הסכם, אחר כך תבוא הסתדרות אחת. וגם אז לא ייתם הוויכוח, כי יקום אירגון פועלים אחרים. כבר עכשיו מנסה התאחדות האיכרים להקים אירגון פועלים חדש. בית“ר כבר אינו כשר ובטוח. הבית”רים כבר הלכו למאסר במלחמתם על עבודה עברית. ויימצאו פועלים אשר יהיו יותר נוחים ויותר נכנעים. אין דבר – נמצא דרך גם לפועלים ההם. וזאת צריכה לדעת כל התנועה הציונית. אחדות הפועלים אינה רק ענין מעמדי. זהו צורך ציוני, הכרח ציוני, והוא יקום.

מיום היותי פועל בארץ האמנתי באחדות זו, למרות כל חילוקי הדעות שהיו בתוכנו, כי האמנתי באחדות־הגורל של הפועל היהודי, באחדות הייעוד ההיסטורי שלו. ולא נפחדתי מחילוקי הדעות שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בין אחדות העבודה ובין התאחדות, בין צ.־ס. ובין השומר הצעיר, בין ההסתדרות ובין בית"ר.

ט. אחדות ציונית ותנאיה    🔗

וכמו שהאמנתי באחדות הפועלים כך אני מאמין באחדות ציונית. אני מאמין באחדות ציונית לא מתוך התעלמות מחילוקי הדעות שבקרב המפלגות הציוניות. לא התעלמתי אף פעם מחילוקי הדעות שבקרב הפועלים, וחילוקי־דעות לא היו קלים בעיני ואף פעם לא וויתרתי על דעותי לטובת האיחוד.

ובראותי כל הבדלי הדעות והניגודים האידיאולוגיים וגם ניגודי האינטרסים – אני מאמין באחדות ציונית, באחדות ציונית מלאה ומקפת. לא רק באחדות של המפלגות הציוניות. אני מאמין באחדות ציונית של כל העם היהודי. אני מאמין שאנו עומדים על סף תקופה חדשה, אשר בה תאחד התנועה הציונית את כל העם היהודי, על כל מפלגותיו ומעמדיו, תחת הדגל הציוני.

ומכיון שאני מאמין כל כך באחדות ציונות זו, ומכיון שאני רואה את האחדות הציונית כצורך חיוני של התקופה החדשה, שבה אנו עומדים. אני רואה חובה להבחין ולהפריד בין אחדות־אמת ובין אחדות־רמייה. אל נישא שם האחדות ושם השלום לשוא.

אחדות ושלום אינם מטרה לעצמם. הם רק אמצעי. לשם מה? ואני רוצה להגיד בדברים הברורים והמפורשים ביותר: אם אחדות לשם פירוק ההסתדרות הציונית, אם אחדות לשם הריסת הערך הפוליטי והאורגניזציוני של הקונגרס הציוני, אם אחדות לשם חתירה תחת הנציגות המדינית של העם היהודי, אם אחדות לשם אוונטורות פוליטיות, החלפת המנדט והגשת פטיציות מכשילות לגנף, אם אחדות לשם התנפלות על שליחי קרן היסוד, אם אחדות לשם חינוך בריוני של הנוער היהודי, אם אחדות לשם הריסת כנסת ישראל המאוחדת, אם אחדות לשם פיצוץ השמשות בועד הלאומי, אם אחדות לשם הפרת־שביתות ומעשי אלמות, אם אחדות לשם גלוריפיקציה של סטבסקי, אם אחדות לשם שבירת הסתדרות העובדים, אם אחדות לשם סידור תהלוכות פרובוקציוניות על יד הכותל המערבי, אם אחדות לשם חילול שמות קדושים בתל־חי ויוסף טרומפלדור אם אחדות לשם גנבת תעודות ממפלגות אחרות – אלחם בכל כוחותי נגד אחדות שכזו.

אבל אם אחדות לשם יצירת כוח ציוני גדול, לשם יצירת שלטון ציוני בארץ ובגולה, לשם הגברת השפעתה ואמצעיה של ההסתדרות הציונית, לשם הרמת הקרן של הקונגרס הציוני והנציגות הפוליטית הנבחרת בקונגרס, אם אחדות לשם האדרת ההון הלאומי והרחבת המפעל ההתיישבותי, אם אחדות לשם גיוס העם היהודי והפעלתו בהסתדרות הציונית, אם אחדות לשם הכשרה חלוצית של הנוער ותגבורת העליה החלוצית, אם אחדות לשם חיזוק הסמכות והאירגון של כנסת ישראל, אם אחדות לשם מלחמה נאמנה על עבודה עברית, אם אחדות לשם ביצור אירגון העובדים ושלמות בהסתדרותם, אם אחדות לשם הגנה על זכויות העובד במשק, בישוב, בארץ ובציונות, אם אחדות לשם החשה של גאולת הקרקע ובנין הארץ, אם אחדות לשם הגברת הציונות כלפי חוץ, כלפי ממשלת המנדט והעם הערבי – אחדות זו תבורך, תקום ואיש לא יעיז להפריע את בואה.

השלום אינו מטרה, והמלחמה אינו מטרה. המטרה היא הגשמת הציונות. ואם לשם הגשמת הציונות יהיה צורך והכרח במלחמה – נלחם, ונשקיע במלחמה זו את כל התלהבותנו ומרצנו. אנו עומדים בקשרי מלחמה זה שנים רבות. ואם ההגשמה הציונית תחייב שלום – יעשו כולם את השלום הזה. ויש עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת, צורך רב בשלום – בשלום ציוני. יש צורך באחדות – באחדות ציונית. ויש רק אחדות אחת אשר תיכון בתוכנו. לא אחדות אידיאולוגית. זו לא תיתכן. לא יהיו דברים אחדים ומחשבה אחת בכל פיזורי ישראל. יש ניגודים, ניגודי אינטרסים, ניגודי תרבות, ניגודי חינוך, ניגודי מסורת. והם לא יתבטלו כל כך מהר. אולם אפשרי והכרחי – אני רואה זאת כצו הגדול של שעה זו – אחדות הפעולה, אחדות פעולה ציונית. על אחדות זו, ורק על אחדות זו ייכון השלום.

י. מה נשתנה ומה לא נשתנה    🔗

הא' גרוסמן ליגלג על המו"מ בלונדון ובשמחה־לאיד שאל: האם מה שזרעתם במשך עשר שנים תאמרו לתקן עכשיו? רבותי, מה שזרענו במשך עשר השנים אינו טעון כלל תיקון. כל מה שאמרנו במשך עשר שנים אלה – אני יכול לאשר גם עכשיו. אינני צריך לקחת חזרה אף פסוק אחד, אף מילה אחת מכל אשר הגדתי אנוכי או הגידו חברי. כל מה שאמרנו היה אמת – אמת שבהכרתנו. אין לנו תביעה או מונופול על אמת אוביקטיבית, אולם אנחנו האמנו ומאמינים גם עכשיו במה שאמרנו. ודווקא מתוך ידיעה שדברינו היו נכונים – רצו חברי בהנהלה ואני יחד אתם לעשות נסיון גדול של שלום, של שלום־אמת. לא לשם תמרון, ולא מתוך רוויזיה בעמדתנו הקודמת. גם לא מתוך הנחה שחל שינוי בצד השני. לא אנו ולא מתנגדינו נשתנו. ואף על פי כן נעשה הנסיון הגדול – והוא עוד לא נסתיים! – כי נשתנה דבר־מה יותר חשוב מהרגלים והשקפות, והשנוי הזה ציווה עלינו את הנסיון.

מה נשתנה?

שני דברים נשתנו: נשתנתה העמדה החיצונית, הסיטואציה האובייקטיבית של הציונות המתגשמת. ונשתנה המבנה הפנימי, ההרכב האישי והחברתי של הציונות המגשמת.

יא. השינויים בגורמי ההגשמה    🔗

חל שינוי בגורמי ההגשמה. לא נתחדש הרעיון הציוני. לא נתחדש החזון הציוני. הדיאגנוזה שקבעה הציונות במצב העם היהודי והפרוגנוזה שנתנה לפתרון השאלה – נכסים רעיוניים אלה קיימים ועומדים זה עשרות שנים. אבל הם היו כל עשרות השנים מקופלים בתוך המחשבה המופשטת, בתוך המוחות והלבבות של חוגים בודדים. רק חוזים בעלי עין חדה וחודרת ראו בתוך הביטחון המדומה ואפשרות־הקיום המדומה את הכליון וההרס האורב לעם היהודי בארצות הגולה. העם היהודי בהמוניו לא ראה זאת. העולם החיצוני לא ראה זאת. עכשיו רואים זאת כולם. לא נחוץ להיות דווקא ציוני, לא נחוץ אפילו להיות יהודי – התהום האיומה שעליה אנחנו עומדים פעורה לעיני כל העולם. הדלדול, החורבן והאבדון הצפוי לנו בגולה – הדלדול הכלכלי, התרבותי, האנושי, החורבן האזרחי־הפוליטי והלאומי נראה לעין כול. ההיסטוריה אימתה באופן אכזרי את הדיאגנוזה הציונית. והיא מנקרת את העינים ובוקעת שחקים. היש עכשיו עיוור אשר לא יראה את האסון היהודי?

קם גם הפתרון. הפתרון שניתן ע"י חוזים מרחיקי־ראות – אז אמרו: חוזים, בעלי־דמיונות – הולך ובא. מקודם לא האמינו בו, לא האמינו שארץ קטנה ופרועה, עזובה ומדולדלת, ארץ לא ריקה ולא פנויה, תהיה שוב למולדת העם היהודי. ולא רק זרים, ולא רק מתנגדים – גם ציונים, גם עסקני ציונים לא האמינו. רבים מהמסובים כאן לא האמינו. והראייה – שהם נשארו עד עכשיו בגולה. אולם הדבר נתאמת. ואין צורך בחזון, אין צורך בעין מרחיקה ראות – אפשרות הפתרון בולטת, גלוייה, כמעט מנקרת העין. נתגלתה יכולת רחבה, נתגלו אפשרויות גדולות, לא לעתיד־לבוא – אלא עכשיו, בימינו. החזון ההיסטורי הולך ונעשה עובדה, עובדה מתגברת, מציאות דינמית. זהו השינוי הגדול, הכפול, האובייקטיבי שחל בעמדתה ההיסטורית של הציונות המתגשמת.

יב. השינויים בגורמים המגשימים    🔗

וחל שינוי בפנים, שינוי סובייקטיבי בתוך התנועה הציונות, בתוך הכוחות המגשימים. וגם פה חל שינוי כפול. חל קודם כל שינוי ביולוגי. הציונות הקונגרסאית מונה כבר כמעט ארבעים שנה – והדור הראשון בציונות זו, הדור ששלטה בו הציונות בטהרת הרעיון הרעננות הרעיון החדש – כמעט שאינו עוד. שרדו רק מועטים העומדים עדיין על משמרם במלוא כוחם ואמונתם ורעננותם, אלה הם יחידי־סגולה. רבים מהחיים אתנו נזדקנו, נזדקנו לא רק במובן גופני, אלא גם במובן רוחני, נפשי. אולם קם דור חדש. הוא עדיין אינו יושב בחדר זה – רק מעטים מתוכו מיוצגים בוועד פועל זה. אבל הוא ישנו, והוא מהווה עכשיו את הכוח האמיתי, החי בציונות. הוא עדיין לא בא לידי ביטוי. אבל הוא משמש גורם חדש, מחדש, דינמי, ועליו תיבנה הציונות החדשה, ציונות ההגשמה.

וחל שינוי שני. שינוי חברתי. לא רק חילוף־החומר הציוני, אלא גם חילוף־המשמר בציונות. צמח ונצטבר כוח מגשים כאשר לא היה אף פעם.

ראשוני הציונים היו לא רק אלה אשר הגו את הרעיון הציוני: קלישר, הס, פינסקר, הרצל, סירקין, ברוכוב. ראשוני הציונים היו גם אלה אשר הגשימו בראשונה את המפעל הציוני. ועדיין איני יודע ערכם של מי גדול יותר. ובראשונים אלה היו אנשי בי"לו. זו היתה ההעפלה החלוצית הראשונה, הצבת הראשונה שנעשתה בנס. לזמן־מה כאילו נפסקה, נשתתקה. אולם המעין הטמיר לא דלל. וכעבור דור אחד פרץ מחדש – ומאז הוא מתמיד והולך, מתמיד ומתגבר, ובארץ נצטבר כוח חלוצי גדול, הוקם צבא רב של מגשימים אשר לא הסתפקו בפרוגרמה, באומר ודברים, אלא העמידו את עצמם, וכל חייהם, יום יום ולילה לילה לשרות המפעל, בעבודה ובהגנה. הרבה זמן לא הבינה ולא העריכה התנועה הציונית את הפלא החלוצי הזה. היא לא ראתה מה שמתהווה. ואחד העסקנים הציוניים שאל פעם את אחד החלוצים האלה: "מה זה חלוץ? הייתכן שיהיו אנשים המעמידים את כל חייהם לשרות ההגשמה? " וזה היה הרבה שנים לאחר הופעת החלוצים האלה בארץ – אמנם הם היו רק מעטים, רק מאות אחדות. הם עכשיו רבבות. ואירגון אחד שלהם מונה עכשיו שבעים אלף. ואין כוח ציוני ככוח הזה. זוהי ציונות אחרת, ציונות אשר לא ידעתם, ואשר רבים מכם עוד לא הגיעו אליה אפילו היום.

כוח ציוני זה הצטבר לאט לאט – וזהו הרכוש הגדול ביותר אשר התנועה הציונית עשתה. וכוח זה בא לידי גילוי רב בקונגרס השמונה עשר – ובזה היה ערכו ההיסטורי של הקונגרס השמונה עשר.

יג. שתי הערכות    🔗

התרעמו עלי שאמרתי בקריאת־בינים: “הלוואי ירבו קונגרסי פראג”. בישיבה האחרונה של הוועד הפועל הציוני, לפני שנה, אמרתי: הערכת הקונגרס הי“ח, הערכה אובייקטיבית, תבוא רק בקונגרס הי”ט. ידעתי שיש שתי הערכות. יש שתי הערכות לא רק של הקונגרס, אלא של כל הופעות החיים. יש אנשים שאזנם שומעת רק את ההמולה החיצונית ועינם רואה רק את הקצף שעל פני הדברים. המולה זו וקצף זה מתפרסמים על ידי סוכנויות טלגרפיות ועתונאים זריזים ושטחיים באתיות של קידוש־לבנה על עמודי העתונים, האוהבים חומר מגרה, סנסציוני, צעקני. אך יש אנשים אחרים שאזנם ערה למתרחש במעמקים ועינם חודרת לתוך תוכם של הדברים, מבעד לקליפה החיצונית.

את ההמולה והקצף של הקונגרס האחרון אינני מחשיב, ואיני מתגעגע להם. אבל לא בהם היה ערכו של הקונגרס. המאורע הגדול והחשוב של קונגרס י“ח – היה גילוי הכוח החלוצי הרב של מגשימי הציונות, וריכוז מיטב הנוער והעם הציוני אשר התאסף סביבם. ובישיבה זו שמעתם דו”ח ממה שנתן לנו הקונגרס האחרון, ממה שהוא נתן ליישוב, למפעל הציוני, לתנועה הציונית – במשך שנה וחצי שלאחר הקונגרס.

וגם על פעולה זו יש שתי הערכות. ושתי הערכות אלו נשמעו מפי באי־כוח מפלגה אחת, מבאי־כוח הציונים הכלליים, הדומים כאילו זה לזה בעמדתם הסוציאלית ובחינוכם החברתי: אוסישקין ושמורק. אוסישקין אמר: הנהלה זו היא ההנהלה הכי טובה שהיתה לנו בשנים האחרונות. שמורק אמר: הנהלה זו היא הכי גרועה שהיתה לנו בשנים האחרונות. אוסישקין העריך רק את ההנהלה, הוא לא העריך את עצמו, את אמתיותו, את אובייקטיביותו. הדברים שאמר והדברים שלא אמר הולמים את אוסישקין. והדברים שאמר שמורק הולמים את שמורק. שמורק לא הסתפק בהערכת ההנהלה. הוא העריך גם את עצמו. הוא הבטיח אותנו שאינו מדבר כאיש מפלגה, שאין לו כל פניה מפלגתית, שהוא מדבר רק כאיש אובייקטיבי, רק מתוך אהבת האמת, ורק מתוך דאגה לציונות כולה. מתוך הערכה עצמית זו נתן הערכה שלילית על ההנהלה. ושתי הערכות אלו של שמורק ראויות זו לזו.

יד. המעשים והעושים    🔗

אולם יש זכרון – ונחוץ מאוד שלתנועה הציונית יהיה זכרון. זהו המושב השני של הוועד הפועל בירושלים, לאחר קונגרס־פראג. ולא, במקרה נתאספו שני המושבים בירושלים – גם זהו פרי הקונגרס בפראג, ובמושב הראשון דובר הרבה על ההנהלה – ואיך דובר! במנוד־ראש, בביטול, כמעט ברחמנות. ואז יעצו להנהלה שתמהר להתפטר, והציעו למנות הנהלה זמנית ולקרוא לקונגרס תכוף להציל את התנועה מהאסון הגדול והנורא של הנהלה עלובה ומחוסרת יכולת, זו אשר נכשלה בה התנועה. הפעם, לאחר פעולה של שנה וחצי, נשמעו דברים אחרים. המבקרים המושבעים חיפשו בנרות איזה כישלון, איזו הזנחה, איזה משגה – וקשה היה להם למצוא. עוד יותר קשה היה להתעלם מההישיגים ומהכיבושים. ואין כל צורך ללמד זכות על פעולות הנהלה זו. ואני אהיה האחרון שאנסה לעשות זאת. אני חבר בלתי מתויק בהנהלה, ופחות משאר חברי עסקתי בפעולותיה. פעולות אלה אינן זקוקות לסנגוריה. העושים אינם אהובים על כולכם – אבל במעשים לא יכפור האיש.

אמנם נעשה נסיון ע“י בא־כוח מפלגה אחת להפקיע את זכות ההנהלה מהמעשים אשר עשתה. גם ה' סופרסקי כחברו שמורק אין לו כמובן כל פניה מפלגתית ורק אהבת האמת האובייקטיבית לנגד עיניו. והוא אמר: אמנם רכשו את החולה. אבל מהי הרבותה? עלו לארץ חמישים אלף יהודים. איזו שייכות יש להנהלה לדבר זה? נדחתה לע”ע המועצה המחוקקת? אבל זה עשתה הממשלה עצמה. סודרו עניני הכספים, אולם יד הפרוספריטי באמצע. השיגו מלווה של חצי מיליון? מה בכך? נמצאו אנגלים שיש להם הרבה כסף ורצו לעשות עסק טוב ונתנו כסף להנהלה. כל אחד מקבל מלווה בתנאים אלו. האין כל זה פשוט בתכלית הפשטות? ואמנם, אילו לא רצו בעלי הקונצסיה למכור את החולה והממשלה לא היתה מסכימה להעברת הקונצסיה ליהודים – האם יכלה ההנהלה להכריחם על כך? ואילו לא היו כלל יהודים שרוצים ומוכרחים לעלות? האם היתה ההנהלה עושה עלייה גדולה כזו? ואילו הממשלה לא היתה מעכבת את הקמת המועצה המחוקקת – האם יכלה המחלקה הפוליטית לעשות זאת בעצמה? ואילו לא היה בנק אנגלי גדול מסכים להלוות לנו כסף – האם היו חברי ההנהלה מוציאים את הכסף מכיסם? כל זה נכון וקיים ושריר. הכל כאילו נעשה מאיליו: הממשלה פתחה מאליה לרווחה את שערי הארץ והכניסה חמישים אלף יהודים, והבנקים נתנו מאליהם הלוואה והקרדיט של ההנהלה הציונית עלה מאליו, והכנסות הקרנות גדלו מאליהן, והחולה עברה אלינו מאליה – הכל נעשה מעצמו, מאליו; את כל זה יודע סופרסקי עכשיו, לאחר המעשה. אולם הוא לא ידע זאת מיד לאחר הקונגרס, ובמושב הקודם של הוועד הפועל הציוני. אז נשמעו דברים אחרים לגמרי מפיו של סופרסקי ומפיו של עתונו הנקרא בשם “הציוני הכללי” (בתוך מפלגות שונות בציונות אוהבים מאוד את סגנון הסגי־נהור, והכל נקרא בשם הפוך מתכנו). עתון “ציוני ו”כללי" זה ניבא מיד לאחר הקונגרס שהנהלה זו עתידה להכשיל את ההסתדרות הציונות, להביא לידי פשיטת רגל כספית, להחליש ולהרוס את עמדותינו הפוליטיות, להוריד את כבודנו בעיני הממשלה, לשתק את פעולת הקרנות, להבריח את ההון מן הארץ ולהמיט שואה על הציונות. ושונאי ההנהלה לא רק ניבאו לכישלון. הם ציפו לו, התפללו אליו ועשו את כל אשר ביכולתם להביא אותו. אז לא סמכו על הסטיחיה, לא האמינו שמאליו יבוא הכישלון; הם היו אקטיביים. הם הכריזו חרם על הקרנות, הם חתרו תחת הקרדיט של הסוכנות, הם ניסו להבאיש את ריחה ביישוב וכלפי הממשלה, הם הכריזו ששערי הארץ ייסגרו, הם הפיצו פניקה, ועשו את כל אשר בידם למען מנוע כל פעולה חייובית בידי הנהלה זו. ואין זו אשמתם כלל וכלל אם המעשים באו ונעשו.

טו. ביקורת המכשולים    🔗

הא' שכטמן מהסיעה הרביזיוניסטית גילה את מקור העליה הגדולה: היטלר. ויודע אני שהיטלר שימש מקור לכמה הופעות ותורות ומעשים בשטח ציוני מסוים, שאין לראותם כברכה לציונות. אולם העליה שהיטלר גרם לה יש בה ברכה ציונית, אם כי שכטמן וחבריו התאמצו דווקא כאן להפריע למעשים שסייעו לעלית יהודי גרמניה. הסרת־הטבעת פעלה תמיד בהיסטוריה היהודית יותר מכמה וכמה נביאים. וכמה ציונים טובים נמנעים עוד עכשיו לבוא – מפני שסכנת ההיטלרים טרם הגיעה אליהם. ואנו יודעים שאילו לא באו מים עד נפש לא היו ההמונים באים לארץ. וזהו גדלה של הציונות שהיא יכלה בשעת הצרה לתת מקלט לאלפים מהרוסי המלכות הרביעית, ולהפוך חורבן קיבוץ יהודי למקור של הצלה ובנין. אבל שערי הארץ לא היו פתוחים לרווחה, – והמצב הפוליטי לאחר הקונגרס לא היה מזהיר כלל וכלל. בקונגרס השמונה עשר ולאחריו לא היתה הרגשה שיש אפשרויות־קליטה המונית. להיפך, היינו אז שרויים בדאגה קשה. עוד בכרוז הראשון שפירסמה ההנהלה מיד לאחר הקונגרס ציינה את ההופעות המדאיגות במדיניות ממשלת המנדט, ולהופעות אלו נוספו ההפגנות וההסתות מצד הערבים. וההנהלה התחילה את פעולתה בשטח־העליה מתוך תנאים קשים ומחרידים. ובצעדנו הראשון קיבלנו כמה קשה מאת הממשלה. השדיול הראשון שקבלנו לאחר הקונגרס היה כתחיבת־גרזן בראשנו. ועדיין זכור הדבר כיצד קיבל היישוב וכיצד קיבלה התנועה הציונית את המכה ההיא. נתחדשו גזירות על התיירים, החל צייד על עולים בלתי־חוקיים, והשתררה בחו“ל הרגשה כאילו נסגרה הארץ בפנינו. כששבתי לפני שנה מלונדון בשליחות ההנהלה בעניני העליה מסרתי דו”ח בוועדה פוליטית של הוועד הלאומי. ואחד העסקנים החשובים של היישוב הבעל־ביתי העומד בראש העיר העברית הראשונה שלנו הגיד בוועדה שיש לו ידיעות ממקור נאמן שבקרוב תפסיק הממשלה את העליה. לא היה שחר לידיעות אלו. אבל זו היתה ההרגשה אז. ואותו מר סופרסקי הרואה עכשיו שעליה של חמישים אלף מסתדרת מאליה, חזר על בדותה זו של סגירת הארץ בישיבת הוועד הלאומי. וההנהלה רצתה אז לגייס את כל הישוב למלחמה בעד הרחבת העליה – וסופרסקי וחבריו בהסתדרות הציונים הכלליים החליטו שאין להיענות להנהלה זו ואסרו על חבריהם להשתתף בוועדה הפוליטית – שמא יעזור הדבר לפעולות ההנהלה. הזמינה באי־כוח של אירגון כלכלי חשוב, של התאחדות האיכרים, לפנות יחד עם באי־כוח החרושת והתעשיה לממשלה, והוא סירב – והציונים הכלליים מסיעתו של סופרסקי עובדים יחד עם אירגון זה. ובעתון של אותו אירגון נדפסו מאמרים נגד דרישות העליה “המופרזות” של הנהלת הסוכנות – וחבריו של סופרסקי משתתפים בעתון זה. עמדנו בהתאבקות קשה את הממשלה לא רק בדבר העליה. – כי אם גם בדבר שהוא יסודה ועיקרה של הציונות, ושבו תלויה אפשרות העליה – בדבר העבודה העברית. ואותו עתון כתב שיש לצמצם גם את העבודה העברית. וסופרסקי וחבריו לא מיחו נגד זה.

אני שמח לציין שיחס תמוה זה לא היה היחס הכללי של היישוב, וחוגים בעלי משקל רב בארץ, – עמדו לימין ההנהלה בהתאבקותה הקשה בעניני העליה. אישים ברוטנברג, נובומייסקי, פולק, שינקר, באי־כוח פיק"א, החקלאים הלאומיים נענו ברצון לתביעתנו ועזרו לא מעט.

לא אעמוד על החתירות מצד אחר שנעשו במשך זמן זה, תחת הפעולות הפוליטיות של ההנהלה. נקווה שפרק מעציב זה נסתיים. אולם כשעושים חשבון – יש לעשות לא רק חשבון ההנהלה, אלא חשבון התנועה, וחשבון המפלגות השונות בתנועה. ההנהלה צריכה ללמוד מהשגיאות אם נעשו כאלה, ויש צורך שגם המפלגות ילמדו מהשגיאות שעשו.

גם בענין המועצה המחוקקת לא היה הכל חלק מצד היישוב. אוסישקין אמר שההנהלה הצליחה בדבר זה מפני שכל היישוב היה מאוחד בהתנגדותו. לצערי אין זה כל כך מדויק. עתון יומי אחד, המתיימר לדבר בשם “הרוב” בישוב, פירסם מאמר בעד המועצה המחוקקת. ואיש מהציונים “הכלליים”, הקרובים מאוד לעתון זה, לא מיחו, כי לעתון זה יש זכות גדולה: הוא נלחם בהסתדרות העובדים ומגן על ספסרים.

טז. הרמת קרן ההסתדרות הציונית    🔗

מלבד הפעולות הבולטות אשר נזכרו בדינים וחשבונות של המחלקות השונות של ההנהלה יש צורך לציין עוד דבר אחר שאינו ענין לשום מחלקה. לאחר הקונגרס בפראג הורם קרנה של ההסתדרות הציונית ושל ההנהלה הציונית, לא דווקא של הנהלה זו, אלא של ההנהלה כמוסד העליון של התנועה הציונית. כל אחד זוכר עדיין בכמה ביטול ולגלוג התיחסו חוגים חשובים בישוב בשנים האחרונות לכל “הבטלנות” הזאת של קונגרסים ציוניים, הסתדרות ציונית והנהלה ציונית. בכמה זלזול דיברו על מוסדות לאומיים, ובכמה בוז שמו את “המוסדות” במרכאות כפולות. בשנה וחצי אלה הורם כבודה של ההסתדרות הציונית, גדל ערכה של ההנהלה הציונית, נתחדש דרך־ארץ ציוני. זהו נכס חשוב וכיבוש רב.

יז. הכוח הקיבוצי    🔗

והמעשה אשר נעשה אחרי פראג אינו מעשה יחידים. איני מזלזל בערך אישים. יש אישים גדולים בציונות. לא תמיד דיבוריהם מוצלחים. ולא פעם גרמו בפליטת־הפה שלהם מבוכה והתרגזות בתנועה. אולם מעשיהם ומפעליהם הגדולים נעשו כבר לנכסי צאן ברזל של תנועתנו ושל ההיסטוריה העברית, ועוד כוחם אתם, ועוד נתכנו להם עלילות. אבל אישים נתונים לתנודות ולמצבי רוח רגעיים. והיו הרבה נדנודים בתנועה הציונית שלא היה בהם הכרח פנימי, אלא באו כפרי מצבי־רוח אישיים, מצבים רגעיים וחולפים. הכוח שעשה את הפעולה הציונית לאחר פראג – אינו כוח אישי, אלא כוח קיבוצי, כוח של תנועה חלוצית מגובשת בעלת רצון היסטורי ודרך כבושה. כוח זה הטביע חותמו על פעולת הנהלה זו, וכוח זה הולך וגדל, הוכרח לגדול עם גידול ההגשמה הציונית. כוח זה לא יימעד ולא יישבר, וכל כלי משחית לא יצלח עליו. במשך שתי השנים האחרונות גדל כוח זה כפליים. מ־35,000 נעשו ל־70,000. אין זה 70,000 שוקלים, אין זה 70,000 תורמים – הוא יותר מזה. אלה הם 70,000 מגשימים, 70,0000 אנשי־צבא ציוניים. כדבר הזה עוד לא היה בציונות. וזהו השינוי הרב שחל בהרכב ובמבנה הפנימי של הציונות מימי פראג ואילך.

יח. לקראת חידוש התנועה    🔗

ושני שינויים אלה קובעים את המצב החדש. השינוי החיצוני במצב העם היהודי, גילוי החורבן בכל מוראו – גם לעיני היהודים עצמם וגם לעיני העולם הבין־לאומי, השינוי שחל בארץ, התגלות האפשרות והיכולת הגדולה של הפתרון הציוני. והשינוי הפנימי, התנערות התנועה, הופעת נוער ציוני רענן ורב־אונים וגידול כוח מגשים העומד לשרות המפעל והתנועה, לא רק כוח שוקלים ותורמים, אלא כוח חלוצי העומד בחזית העבודה והבנין וההגנה, – שינויים אלה מצריכים ומאפשרים אחדות ציונית מחודשת. בישיבה זו, כמו בישיבות הקודמות של הועה"פ הציוני, ראינו אותם האנשים ושמענו אותם הדברים, כאילו שום דבר לא נשתנה. ויש אומרים: אין אלו מוכשרים להשתנות. לא נכון הדבר הזה. הם מוכי חום ועתידים להשתנות. ישנו חומר שאינו עלול להשתנות בטמפרטורה נמוכה. אבל ברגע שמכניסים אותו לטמפרטורה גבוהה מיד הוא מתהתך, ואפשר לצקת אותו בדפוס חדש. ברגע היסטורי זה יש, מוכרחה להיות, טמפרטורה ציונית גבוהה. ואני מאמין שאפשר להתך מחדש את החומר הציוני, גם הגרוע והמקולקל, ולצקת אותו בדפוסים חדשים שיהלמו את צרכי השעה הגדולים. יש גם מִנגָד רב־אונים אשר יכשיר את ההיתוך הזה, יחשל את הדפוסים וייצוק לתוכם את החומר החדש והישן כשהוא מצורף ומזוקק למלא את התפקידים החדשים העומדים כרגע לפני התנועה הציונית.

ואנו עומדים כרגע לפני תפקידים חדשים וגדולים. השאלה המרכזית בשעה זו היא למה אנחנו נתבעים ולמה אנחנו מוכנים. אם כולנו נדע ונכיר למה אנחנו נתבעים – והדבר עכשיו יותר קל מאשר לפני שנתיים – אני מאמין שנמצא בנו את הכוח המשותף ליענות לתביעה.

יט. מטרה סופית ושלבי־הגשמה    🔗

כשבסוף הקונגרס הי“ח מצאתי עצמי לאפתעתי בתוך ההנהלה הציונית שאלתי את נפשי: מה זאת ציונות בשעה זו? לא שאלתי את עצמי מהי המטרה הסופית של הציונות. מטרה זו אני מכיר זה עשרות שנים. בלי אמונה במטרה זו לא היו חברי ולא הייתי אנוכי מוצאים בנו את הכוח לעשות במשך שנים עבודה קטנה זו שעשינו במושבות יהודה וגליל בראשית העליה השניה: להתהלך ביום עם צמד בקר בתלם או לעמוד בלילה על יד הקיר ברובה ביד. במטרה הסופית לא חלים שינויים ואין היא מתחדשת מזמן וזמן. אולם בהגשמה הציונית חלים שינויים. ההגשמה הציונית אינה נעשית בבת־אחת. יש שלבים בהגשמה – ובכל פעם, בכל תקופה יש לדעת מהו השלב שעלינו לעבור. זהו הבירור שיש לעשות מפעם לפעם, ולא הבירור שניסו לעשות בקונגרס הי”ז. אין וויכוח טפל מהוויכוח ההוא על מטרה סופית. וויכוח רביזיוניסטי זה נזדמן לי לעשות לפני הרבה שנים, כשלא היה עדיין רמז לתנועה רביזיוניסטית הדבר היה לפני עשרים שנה, בשנת 1915 באמריקה, לאחר פרוץ המלחמה, כשגורשתי יחד עם בן־צבי מהארץ ע“י גמאל פשה. בא אז לאמריקה גם פנחס רוטנברג, והוא הביא אתו הצעות גדולות על דבר לגיון יהודי, על סידור “ממשלה” יהודית של יהודי אמריקה ועל הופעה מאורגנת של העם היהודי בוועידת השלום (שנראתה לנו אז קרובה) לשם דרישת ארץ ישראל לעם היהודי. רוטנברג ביקש אז לצרף לתביעה זו את כל היהודים, והוא פנה לחברו במפלגת ס. ר., לחיים ז’יטלובסקי, שהתנגד אז לציונות. המעוף של רוטנברג לקח את לבו של ז’יטלובסקי והוא נתן יד למפלגת פועלי־ציון. אולם ז’יטלובסקי דרש אז מדינה יהודית, לא פחות ולא יותר (אוסישקין: אני דורש יותר – מלכות בית דוד. בן גוריון: אני דורש עוד יותר: מלכות שדי על אדמה, אחרית הימים של הנביאים). ז’יטלובסקי לא רצה להסתפק בתביעות הצנועות של פועלי־ציון: הכרת זכות העם היהודי לבנות מחדש את מולדתו, ועמד בכל תוקף על הדרישה של הכרזת רפובליקה יהודית בא”י. ואני הציוני הוותיק הייתי צריך להתווכח עם ז’יטלובסקי בעל־התשובה. הוא טען שגאולת העם היהודי צריכה לבוא מיד ובשלמות, ואת המדינה היהודית עלינו לקבל מוועידת השלום. ואני טענתי, שגאולתנו אינה ענין של אקט חד־פעמי, אלא פרוצס היסטורי, ולא אקט חיצוני שניתן ע"י הממלכות, אלא מאמץ פנימי של העם היהודי. כי בעצמנו נצטרך לבנות את הארץ – ובמשך הרבה שנים, והמדינה היא ענין העתיד.

כא. עליה    🔗

אני מאמין עכשיו שהעתיד הזה אינו כל־כך רחוק. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה – והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים משאני היום, – לא האמנתי שאראה בעצמי בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר עשרים ותשע שנים אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע שאזכה לראות את זה בחיי. אבל גם עכשיו אני יודע שזהו פרוצס ממושך, פרוצס שיש בו שלבים רבים. ובכל שעה אנחנו חייבים לדעת מהו השלב הקרוב, ובכל שעה עלינו לעשות את המאמצים הקשים לעבור משלב לשלב. לא די להביט לראש הפסגה ולעמוד במקום אחר. ובסוף הקונגרס האחרון שאלתי את עצמי: מהו השלב הקרוב? ונתתי לעצמי ולחברי את התשובה: 50 אלף עולים לשנה. ציונות בשעה זו פירושה עליה של 50 אלף יהודים בשנה, לכך עלינו לכוון את כל המאמצים של התנועה. אין זו תכנית לתמיד. זו היתה התכנית לשנתים אלה. האם היה דבר זה נתון מאליו? ההיו 50 אלף מונחים בקופסה, כפי שאפשר לחשוב מדברי סופרסקי? לא: עוד עכשיו אין עליה זאת מונחת בקופסה הציונית. נדרשו לכך ועוד נדרשים גם עכשיו מאמצים גדולים. המאמצים עוד לא נעשו. כי עליה אינה הסעת יהודים לארץ. עליה – זוהי השרשת העולים בארץ. ואם באו 50 אלף אין לנו הביטחון שהם באמת השתרשו והתערו בארץ, ועלינו לעשות עוד מאמצים רבים למען השרשה זו.

כב. השלב הקרוב    🔗

אבל כשאני שואל את עצמי עכשיו: מה זאת ציונות בשעה זו, מהו השלב הקרוב – איני אומר עליה, לא מפני שיש לנו עליה מספיקה. העליה שישנה אינה מספיקה, ואפשר ויש חובה להגדילה. יש גם הכרח להשביח את הרכבה, כי קטן יותר מדי הוא חלק העליה העובדת. כי לרגל מעוט עליה עובדת זה אנו משמיטים עמדות־יסוד בעבודה ומאבדים את המושבה. אין אנחנו יכולים להסתפק לא באיכות הקיימת של העליה ולא בכמותה. והכמות כאיכות חשובה. כי הכמות כשהיא לעצמה יש לה חשיבות איכותית. כי הכמות חשובה לא רק בשביל הצלת עוד אלפי יהודים – גם בהצלה זו אין לזלזל כלל וכלל, אלא שיש ערך פוליטי, ערך מכריע לכמות. כי אין יודע מה ילד יום. ואנו מצווים להגדיל את כוחנו בכל המהירות ובמלוא האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית זו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו, ועלינו להגביר ולהגדיל עובדה זאת. משום כך כל כך חשובה התעשיה. כי התעשיה קולטת המונים. משום כך חשובה העיר, כי העיר קולטת המונים. והכמות חשובה – מפני שהזמן קצר. שאלת הזמן והטמפו היא שאלת־גורל בשבילנו. ויש לנו וויכוח רב עם הממשלה על הטמפו. ואילו הייתי בא להגדיר את המצב הפוליטי שלנו בשעה זו הייתי מגדיר אותו בשני מרחקים: במרחק שבין תפיסת הטמפו שלנו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה מצד אחר, ובמרחק של תפיסת הטמפו של הממשלה עכשיו ובין תפיסת הטמפו של הממשלה לפני שנתים מצד שני. ויש עדיין מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, ואני חושש שמרחק זה יישאר עוד זמן רב. ותהיה לנו התאבקות ארוכה וממושכת עם הממשלה, כי הממשלה האנגלית, ולא ממשלה ציונית. אולם בא שינוי בתפיסת הממשלה. לעומת התפיסה שהיתה לה לפני שנתים, אך עוד היא רחוקה מתפיסתנו אנו. וההתאבקות בינינו במקומה עומדת. ודוקא מפני שיש ערך מכריע לכמות העליה, ויש ערך מכריע לטמפו עומד עכשיו במרכז תפקידנו דבר שני ־ והדבר הוא: חקלאות.

כב. לקח קרתגה    🔗

יש לקח איום אחד בהיסטוריה העולמית. כל מי שלמד תולדות רומא זוכר את הפרק הדרמטי שנקרא בשם המלחמה הפונית. בלשוננו ראוי להגיד המלחמה הכנענית. היה מצביא כנעני גדול, מגזע קרוב לעבדים הקדמונים. היה לו שם עברי ותואר עברי: חניבעל, השופט מקֶרֶת­־ חַדֶשת (קרטגה). זה היה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העמים, ואולי הגדול שבהם, והוא עמד בקשרי מלחמה את רומא הצעירה. והוא הראה נפלאות במלחמה. הוא עמד בראש צבא שכירים, בני עמים וגזעים שונים, והוא הוליך אותם מאפריקה הצפונית, לאיטליה, דרך הררי־אלף וחדר ללב איטליה ועשה שמות במחנה הרומאים. נגדו עמד צבא רומאי גדול, גדול מאשר לו, והוא הנחילם מפלה אחרי מפלה. אבל לא עמדה לחניבעל כל גבורתו וכל גאונותו הצבאית והממלכתית – כי הוא היה לא רק מצביא גאוני, אלא גם איש ממלכה גאוני. והוא הוכרע ונפל לבסוף אם כי נגדו עמדו גנרלים בינונים מחוסרי כשרון. הבינוניות הרומאית ניצחה את הגאונות הכנענית. כי קרתגה היתה מדינת־עיר, ורומא היתה מדינת־כפר ובהתאבקות הנואשת שבין עם־עיר ובין עם־כפר ניצח עם־הכפר. וכל עשרה המסחרי של קרתגה וכל הגאון של גדול מצביאיה לא הועילו. גבורת חניבעל נשברה במלחמתם העקשנית של איכרי רומא. איכרים אלה לא נרתעו מהמפלות הקשות שנחלו זו אחר זו – כי היו מעורים בקרקע ומחוברים לאדמתם. והם התגברו על קרתגה ומחו אותה מעל פני האדמה מבלי השאיר לה שריד ופליט.

כג. התפקיד המרכזי – חקלאות!    🔗

ואנחנו באים שוב לבנות מדינת־עיר ונעשים גם פה לעם־עיר – ומסביבנו עם מעורה בקרקע, ולא רק פה בארץ, אלא בכל הארצות השכנות. ויש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל־אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר – אולם סופה יהיה סופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל – ותמצאו את דמות דיוקנה של תל־אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה העצמיות המדומה: הנחכה גם לאותו הסוף?

גם המושבה שלנו מתעיירת. מתוך 300 אלף היהודים שבארץ רק כארבעים אלף – 13% – חיים מחקלאות, ועדיין אין אני בטוח אם ארבעים אלף אלה מחוברים לקרקע.

והדבר המרכזי, הקובע בשעה זו הוא חקלאות, קרקע. גם צורך זה לא נתחדש לגמרי עכשיו, תמיד ראינו בחקלאות את היסוד, את הבסיס. אולם היקף־הצורך הוא חדש. אנו עומדים עכשיו לפני מידות חדשות. היקף־העליה – 50 אלף לשנה – משנה בהחלט את היקף צורך הקרקע. העליה היהודית יוצרת שוק גדול, שוק עירוני, ושוק זה מבצר את המצב הקיים, שאינו יהודי, ומייקר את הקרקע שאינו יהודי, ומכביד פי שבעה את גאולת הקרקע ואת האחיזה בחקלאות. ואם לא תהיה פרופורציה מתאימה, נורמלית בין ההתיישבות העירונית ובין התיישבותנו החקלאית, ואם העליה תלך ותגדל – ויש תקוה שהיא תעלה, על חמשים אלף, אם גם החמשים אלף אינם מונחים בקופסה – אנחנו אבודים. כי כל עליה גדולה שלא באה אתה גאולת קרקע רחבה ואחיזה חקלאית רחבה – כורה תהום בינינו ובין קיום לאומי בריא ועתיד לאומי מובטח. העליה מחייבת קנה־מדה חדש במאמצנו החקלאי – גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי. מידת־זרת בהתיישבות חקלאית בשעה של עליה רחבה היא הרת אסון וחורבן. התנועה הציונית צריכה לדעת שלא רק יש צורך בקנה־מידה רחב של התיישבות חקלאית, אלא שיש אפשרויות רחבות של התיישבות חקלאית, יש קרקע פנוי במידה רחבה. אולם הזמן דוחק ואם לא נחוש נחמיץ את האפשרות. עלינו למהר ולרכוש את הקרקע שישנו במדה שישנו. אולם הארץ קטנה, שטחה מצומצם והיש הנמצא בעין הוא מעט ומלבד הקרקע שאנו קונים וגואלים עלינו ליצור קרקע חדש. האפשר הדבר?

כד. הכיבוש המדיני של משקי העובדים    🔗

דיברו כאן על הכיבושים של ההתיישבות, ומדדו את הכיבושים האלה בפונטים של ריווח. רווחים אלה חשובים מאוד, מפני שהם רווחים של משק עובד, כלומר רווחים ממשיים, הבאים מעודף של תוצרת, מיתרון של כשרון עבודה, מיכולת משקית מוגברת, לא כרווחים המדומים של הספסרות, שאינם אלא גלגול ממון יהודי מכיס אחד למשנהו. אולם הכיבוש האמתי של משקי העובדים, של משק ההסתדרות הציונית – ולא במקרה משקי ההסתדרות הציונית הם משקי עובדים – הוא לא בריווח הכספי שלהם, אלא בערכם הפוליטי הגדול. מהו הערך הפוליטי הזה? משקי העובדים הגדילו את שטח הארץ פי עשרה. המשקים האלה הוכיחו שלקיום משפחה עובדת לא נחוצים 250 דונם, אלא מספיקים 20 דונם. הברון עשה התיישבות והוציא על התיישבות זו פי כמה מאשר הוציאה ההסתדרות הציונית. בעשרים השנים הראשונות להתיישבות הברונית עלו 1,000 איכרים 90 מיליון פרנק זהב – הדבר היה לפני 50־30 שנה, כשערך פרנק הזהב היה פי כמה משהוא עכשיו. והמינימום אשר ניתן לאיכר היה 150 דונם. ועד היום יש לאיכרים בסג’רה, מסחה, מלחמיה ויימה מינימום של 250 דונם. עבדתי לפני 28 שנים במושבות אלה – וכשעברתי בתוכן לפני כמה שבועות מצאתי בהן כמעט אותו המשק הירוד והדל של הימים ההם, ואותו השטח הגדול לכל איכר. ואילו היה השטח של 250 דונם ההכרחי לכל איכר – היינו אבודים. כי לא היתה מספיקה האדמה גם לתושבים היושבים מכבר בארץ. אם היחידה ההתישבותית היא 250 דונם – אין אדמה בא“י להתישבות חדשה, לא לערבים ולא לנו, והמעשה הפוליטי הגדול אשר עשו משקי העובדים של ההסתדרות הציונית – שהוכיחו בעובדות חיות שאין להפריכן ואין להטיל בהן ספק, כי היחידה ההכרחית בהשקאה אינה אלא 20 דונם, ועכשיו מנסים עוד להוכיח שגם 12 דונם מספיקים, וב־20 דונם אלה אפשר להתקיים ברמת־חיים יותר גבוהה מאשר במאתים וחמישים דונם של ההתיישבות הישנה. ומעשה זה הגדיל את שטח הארץ פי עשרה ופי שלשה־עשר. זוהי הדרך השנייה ברכישת קרקע – דרך יצירת א”י חדשה, – אשר לא היתה כלל במציאות. כי לאדמה יש שלשה ממדים. על שנים אין לנו שליטה! על הרוחב והאורך. הם נתונים מהטבע ואי אפשר להרחיבם ולהגדילם. אבל יש ממד שלישי – פריון הארץ, ואותו אפשר להגדיל פי כמה, ועל ידו מגדילים את אפשרויות ההתיישבות. רכישת קרקע והגדלת פריון הקרקע – אלה הם שני הדברים הנתבעים מאתנו עכשו בקנה־מידה רחב ושניהם דורשים גם מאמץ פוליטי וגם מאמץ כספי.

כה. קרקע והתישבות    🔗

בפעולתנו הפוליטית הצלחנו לרכוש את החולה – אבל רכשנו רק זכות. בלי ייבוש, בלי השקאה, בלי התיישבות, ובלי התיישבות עובדת אין לזכות זו כל ערך. הממשלה לא תייבש בשבילנו את הקרקע, אם כי חובתה לעשות זאת, היא לא תסדר השקאה והיא לא תיישב יהודים. אנו בעצמנו חייבים לעשות זאת, אם אין ברצוננו לעשות פלסתר את הכיבוש הפוליטי ברכישת החולה.

החולה שימשה הזמה ניצחת לעלילת הנישול, לעלילת חוסר הקרקע. כאן היה שטח גדול ופורה פנוי במשך עשרות שנים, ואלה שהעלילו עלינו ואלה שטענו למחוסרי קרקע ערבים לא ראו צורך ויכולת להשתמש בו, אם כי היה בידם. ובשטח זה תיעשה התישבות חדשה מבלי לנשל את מי שהוא, אלא להיפך מתוך הענקה ביד נדיבה לאלה שיש להם חזקה כל שהיא באדמה זו. למעשה זה יש ערך פוליטי רב במלחמה הקשה שבה אנו עומדים על התיישבותנו בארץ. אבל מה שעלול להיעשות כאן אינו אלא טיפה. בעליה גדולה זו יש צרכים יותר רחבים – וישנן גם אפשרויות יותר רחבות. כוונתי גם לאפשרויות פוליטיות בשביל רכישתנו והתאחזותנו הקרקעית באיזורים אחרים בארץ. ושוב, גם בנידון זה יש מרחק בין תפיסתנו אנו ובין תפיסת הממשלה, אך גם יש מרחק בין תפיסת הממשלה לפני שנים אחדות ובין תפיסתה עכשיו. התשובה שניתנה ע“י הנציב למשלחת הערבית שבאה לדרוש איסור על רכישת קרקע של יהודים, התשובה אשר אמרה שהשאלה העיקרית בא”י היא הגדלת פריון האדמה יש לה ערך פוליטי יותר גדול מכמה הכרזות של מיניסטרים בפרלמנט על שמירת המנדט. הגדלת הפריון זהו מרכז הכובד של השאלה האגררית בארץ, ובה הפתרון הנאמן גם לצרכינו אנו וגם לצרכים של החקלאי הערבי. בתפיסה זו התקרבה הממשלה לתפיסתנו אנו. בתפיסה זו יש פטר אפשרויות רחבות. אבל אפשרויות אלו תעשינה פלסתר אם לא יהיה לנו כוח כספי גדול ואם ההסתדרות הציונית לא תעשה לגורם קולוניזטורי בקנה־מידה רחב.

כו. עבודה עברית    🔗

אולם חקלאות אינה רק קרקע בלבד. הדבר שהופך קרקע לאחיזה לאומית ממשית הוא – עבודה עברית. היש עוד צורך להסביר חשיבות העבודה העברית? איזו מפלגה ציונית אינה דוגלת בעבודה עברית עכשיו? אבל אילו הייתי בא לקרוא תגר על כמה מפלגות ציוניות, לא הייתי עושה זאת על יחסם לקרנות, ולא על יחסם למשמעת, ולא על יחסם להנהלה – אלא על יחסם הפושע לעבודה עברית. למרות כל הכרזותיכם הטובות לא הערכתם ולא החשבתם שאלה גורלית זו. מוסנזון קובל על הפועלים למה הם מסדרים משמרות. מה עשו הציונים הכלליים לעבודה עברית לפני המשמרות? הופמן קובל למה בורחים מהמושבה. מתי קראו הריביזיוניסטים ללכת למושבה? אם כמה ביתרים הלכו למושבה – לא הלכו ע"פ קריאתכם, אתם לא חינכתם אותם לכך. בתורת־ביתר שחיברו מנהיגיכם יש הכל: יש “מדינה עברית”, יש “לגיון יהודי”, יש “מוניזם” ציוני – אבל אין בה חלוציות, ואין בה עבודה ואין בה חקלאות. כי מה לחלוציות ולעבודה ולחקלאות עם “מדינה עברית”? ואם מעטים הלכו למושבה – הלכו בעקבותינו, שלא באשמתכם. וכשהלכו – נסיתם אתם לעשותם נשק בידי מנשלי העבודה העברית נגד לוחמיה. וכשנפרצה חומת העבודה העברית בכפר־סבא למדתם זכות על הפורצים, עד שהביתרים נעקרו גם הם מכפר־סבא. ואם איני מתפלא על לימוד־הזכות של הופמן ומוסנזון – איני יכול להבין כיצד מצטרף גם אוסישקין למלמדי־זכות אלה.

אוסישקין היה מהראשונים שהכריז על עבודה עברית כעל עיקר העיקרים בבנין הארץ, ובמשך עשרות שנים נשאר נאמן לעיקר זה. אבל מהי הזכות שהוא מלמד עכשיו על מחרימי הפועל היהודי? וודאי יש נימוקים וסיבה להחרמה זו. כל בוגד ועוכר מולדתו יש לו נימוק וסיבה. יש קושי בעבודה עברית? וודאי שיש קושי. יותר נוח ויותר זול יותר קל להעביד פועל ערבי. ויש להרכין הראש בפני כל איכר המקיים עבודה עברית. הפועל העברי “יקר” בכל המובנים, הוא זקוף־קומה ודורש זכויות אזרח. אין להתעלם מקשיים אלה ואחרים ודומה להם, אבל אין ללמד זכות על המחרימים. אמנם ידעתי שהפרדסנים אינם רואים עצמם תלויים כלל וכלל בתנועה הציונית ובדעת־הקהל היהודית. תפוחי־זהב אינם נמכרים ליהודים ואין הכרח לדעתם לעבדם ע"י יהודים. אם פועלים ערבים מקומיים אינם מספיקים, אפשר לסדר עליה חורנית ומצרית.

אבל אין זו חובה ציונית, אין זו גם חכמה ציונית, להקל באופן מוסרי על המתנכרים האלה, לערער את כל יסוד קיומנו בארץ. התועיל “הטפת מוסר”? במצבנו אין אנו רשאים להסתלק אפילו מהטפת מוסר. אילו היתה אטמוספירה ציונית בישוב, אילו היו כל החוגים הציונים בארץ יוצרים לחץ מוסרי מספיק, אילו היתה הרגשה כללית שהחרמת העבודה העברית ממיטה שואה על העם היהודי ועל הישוב הקיים – לא היה כל כך קל לנשל פועל יהודי, ולא היה אפשר לעתונים “ציוניים” לעמוד לימין המנשלים.

ואיני רוצה להתעלם משום קושי. ישנם קושיים לא רק מצד האיכרים – ישנם קושיים גם מצד הפועלים. יש משיכה לעבודת הבנין, לחרושת, לאו דוקא בעיר. גם הפועלים שבמושבה אינם כולם פועלים חקלאיים. יש הבדל רב בשכר העבודה שבחקלאות ובבנין, ויש דאגה לעתיד, יש דאגה לקרובים. עלינו לראות את הדברים כהויתם. – אולם לא נרמה את עצמנו בתרופות־אליל. ולשוא חיפש אוסישקין את מקור הרעה בהבדל ההשקפות החברתיות שבין האיכרים והפועלים. ואני רוצה לשאול את אוסישקין שאלה מוסרית: מדוע חייב הפועל להתאים את השקפותיו להשקפות נותן העבודה? (אוסישקין: באשר אני רוצה להקל על נותן העבודה ועל מקבל העבודה ואני מבין מאוד את הפסיכולוגיה של האיש המזמין פועל ורוצה להיות אתו כבן־בית, ואני חושב שיש בין הפועלים כאלה המתאימים לאיכר זה ויש פועלים כאלה המתאימים לאיכר שני, ויש צורך לעשות את כל מה שאפשר כדי להקל על שניהם).

כז. איכרים ופועלים    🔗

חברי היקר, אוסישקין, אני מכיר את הענין זה הרבה שנים. אילו היתה תורתך נכונה, מה היינו צריכים לעשות כשבאנו לארץ לפני 30 שנה? מצאנו איכרים שהיו טריטוריאליסטים ושוללי־ציון – כלום היינו צריכים להתכחש אז לציונותנו, לא"י? מצאנו איכרים שהיו אידישיסטים. פנקסי ועד המושבה בזכרון־יעקב התנהלו באידיש. הדיבור העברי בפתח־תקוה נחשב לאפיקורסות. כלום היינו צריכים להתכחש לעברית? בידואים, מוגרבים וצ’רקסים שמרו על המושבות העבריות ועל כבוד בנות ישראל. כלום היינו צריכים להתכחש לשמירה עברית? להגנה עצמית? בפתח־תקווה קרעו בני המושבה את הדגל הציוני שהניפו הפועלים בקבלת פני החכם־באשי מקושטא – כלום היינו צריכים להתכחש לדגל הציוני?

פה ניסה אחד הרביזיוניסטים להגיד שהפועלים לפנים היו יותר טובים והיחסים עם האכרים היו בסדר, אך מכיון שהפועלים יצאו לתרבות רעה אין עבודה עברית במושבה. למי מספרים בדותא אוילית זו? האם לא הכריזו לפני 29 שנים חרם על הפועל העברי בפתח־תקווה, לא חרם פרטי אישי, אלא חרם מאורגן מטעם ועד המושבה, בגלל מחאת פועלי המושבה נגד הפוגרומים ברוסיה? האם לא היו בני העליה השניה לצנינים בעיני המתנכרים עוד לפני 20 או 30 שנה? מתי שררה האידיליה הזאת בין הפועלים והאיכרים? מהרגע הראשון לבואנו לארץ העמדנו לפני התאבקות קשה. לא באנו לארץ למלחמה, באנו לעבודה. וכל מה שמצאנו בארץ קומם אותנו – כי היינו ציונים ולא יכולנו להשלים את הטריטוריאליזם, את ההתבוללות הערבית והצרפתית, את הרקבון המוסרי והחברתי. עבדתי בזכרון־יעקב והתפלצתי לשמוע את דברי הניבול הערבים של תינוקות המושבה וילדיה אשר נתחנכו ע“י שפחות ערביות בסביבה של ילדים ערבים שגרו בחצר האיכרים. ההיינו צריכים להסתגל לכל זה? הכרזנו מלחמה על כל זה, זה היה ה”קלאסען־קאמף" שלנו ואין אנו מתחרטים על מלחמתנו; את הדגל אשר הרימונו נשאנו ונישא ברמה.

כח. חלוציות אישית וחלוציות קיבוצית    🔗

מצאנו גם איכרים אחרים ששמחו לעליתנו והבינו את חשיבות הפועל היהודי והשומר היהודי. אנחנו לא היינו החלוצים הראשונים. קדמו לנו אחרים. ואלה שנשארו נאמנים לחלוציותם – הבינו אותנו. ידענו להעריך אותם. החלוציות אינה המונופול שלנו. איננו רוצים שתהיה מונופול שלנו. בגליל מצאנו איכרים שהיו קרובים לנו, איכרים עובדים ואיכרים ששמרו על עבודה עברית. עד היום קיימים בינינו וביניהם יחסי חברים. אנחנו ידענו להעריך מציאות של איכר כמו קרול בפתח־תקווה. ואנחנו יודעים עכשיו להעריך את הגבורה והנאמנות של איכרי רעננה והרצליה. רק לפני שבועות אחדים נזדמנתי לישיבה של הוועד לעבודה עברית, ושמעתי דברי החרדה של איכר בהרצליה, ה' הירש, והרגשתי שיש להתגאות באיכרים כאלה, גם הוא דיבר על הבריחה מהחקלאות – אבל דבריו היו כנים וספוני־צער. עם איכרים כאלה ימצאו הפועלים שפה משותפת.

יש חלוצים בקרב האיכרים, ויש לא־חלוצים בקרב הפועלים. יש הרבה פועלים שאינם חלוצים. לא כל מי שבא לעבודה בארץ בא עם חינוך חלוצי ועם הכשרה חלוצית. סופרסקי וחבריו פסקו עוד לפני שנים אחדות שאין צורך בחלוצים, שתקופת החלוציות עברה. ורבים מהמעמד הבינוני אשר נתחנכו על תורתו של סופרסקי מוכרחים ללכת לעבודה, הם או בניהם, מבלי שהיתה להם כל הכשרה חלוצית. אבל יש הבדל אחד חשוב: הפועל, גם כשאינו חלוץ נכנס למסגרת חלוצית כשהוא נכנס להסתדרות. איכר גם כשהוא חלוץ נכנס למסגרת לא חלוצית כשהוא נכנס להתאחדות האיכרים. והבדל האופי והמהות שבין שתי המסגרות הללו משמש מפריע גדול להבנה הדדית. הסתדרות העובדים בנויה בפנימיותה, ביסודה על משמעת ציונית וזיקה ציונית. ואילו היתה גם התאחדות האיכרים בנויה על יסוד זה – לא היה קשה למצוא סידור משותף ומוסכם.

והתנועה הציונית כולה, על כל מפלגותיה וסיעותיה, על כוחה המוסרי, הפוליטי והחמרי, נתבעת עכשיו לעמוד בפרץ גם בלחץ מוסרי וגם בעזרה ממשית, חמרית: עליה לתת עזרה גם לאיכר המקיים עבודה עברית וגם לפועל המקיים עבודה חקלאית. כי בנפשנו היא. החלוציות האישית של הפועל והאיכר צריכה עכשיו לביצרון וחיזוק על ידי החלוציות הקיבוצית של התנועה הציונית כולה.

תגבורת החקלאות היהודית והרחבתה בקנה־מידה הולם את מידת־העליה המתרחבת – זהו עכשיו התפקיד המרכזי והראשוני של הציונות. וחקלאות פירושה: קרקע ועבודה. לשם כך – כל המאמצים הפוליטיים והכספיים, לשם כך – אחדות התנועה הציונית, לשם כך – הסתדרות ציונית בעלת־תוקף וכוח ואמצעים.

כט. שלטון ציוני    🔗

ביצור החקלאות, ביצור של עמדותינו לא יכון בלי הקמת שלטון ציוני: שלטון ציוני תקיף כלפי פנים וכלפי חוץ, שלטון מכוון, יוזם ובונה אשר יתכן וינהל את כל הפעולה הציונית ויתאים את עבודת המוסדות הלאומיים והלאומיים למחצה ויסייע לכל איניציאטיבה פרטית שיש בה ברכה לכלל ויפנה אותה למסלול הבנין התכניתי, אשר יזיין את מפעלנו הציוני בהון לאומי ובאפשרויות כלכליות רחבי־היקף ובתכנית מחושבת ושיטתית לקראת יצירת משק לאומי רב־ענפים ועמוק־שרשים בכפר ובעיר שיעמוד בפני כל רוח מצויה ולא מצויה; אשר יבצר וישליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי, יעמוד באמונה לימין העובד העברי ולימין ארגונו הכללי והאחיד ויאחיז את הפועל החקלאי בקרקע ובמשק ויכשיר את התנאים הפוליטיים והכספיים להתישבות חקלאית מתרחבת, מעונפת ומגוונת על יסוד עבודה עברית; אשר יחזק את ארגונו הכללי והמאוחד של ישוב הא"י על כל חלקיו וחטיבותיו על יסוד של שויון גמור בזכויות וחובות: אשר ישקוד על החינוך הציוני של העם היהודי וההכשרה החלוצית של הנוער, ועל גיוס ההמונים והפעלתם בתוך התנועה וההסתדרות הציונית; ואשר יעמוד כנציג יחיד ומוסמך של העם היהודי על משמר זכויותינו הפוליטיות ויטפח את קשרי הקואופרציה עם ממשלת המנדט והעם האנגלי מצד אחד והאוכלוסין הערבים בארץ והעמים הערבים אשר מסביבותיה מצד שני.

שלטון ציוני זה צריך לקום בכוחות המשותפים והמאוחדים של כל חלקי התנועה הציונית. אנו מוכנים להרתם במלוא כוחנו בהקמת שלטון זה יחד עם כל אלה הנכונים לכך.

היינו בודדים – אבל גם כשהיינו מועטים לא היינו מחוסרי־אונים. מנין בא כוחנו בציונות? מפני שמצינו מלוא־תכנה ההיסטורי של הציונות ללא שיור, והעמדנו עצמנו בלא תנאי לרשות הגשמתה השלמה. וכל אלה המוכנים כמונו להשתתף בתום־לב ובאמונה במפעל ההגשמה הם בני־בריתנו.

ירושלים, כז אדר ב' תרצח [“דבר” 3014]