מתוך המחזה של וילסון:
“City of the plague”
רחוב. שולחן ערוך.
אנשים ונשים במשתה.
עלם. נָשִׂיא נִכְבָּד! אַזְכִּירָה נָא אֶת שֵׁם
הָאִישׁ שֶׁהִכַּרְנוּהוּ לְהַפְלִיא,
שֶׁבִּדְבָרִים שֶׁל שְׂחוֹק וַהֲתוּלִים,
בְּפִלְפּוּלֵי תְשׁוּבָה וְהֶעָרוֹת,
שְׁנוּנוֹת-לָשׁוֹן בַּחֲשִׁיבוּת שׂוֹחֶקֶת,
חַיִּים הֵפִיחַ בְּשִׂיחָם שֶׁל הַמְסֻבִּים
וַיָּנָס צֵל צַלְמָוֶת, שֶׁכַּיּוֹם
הַנֶּגֶף, אֻשְׁפִּיזֵנוּ, יַעֲטֶה בּוֹ
גַּם אֶת מְאוֹר הַשֵּׁכֶל הַמַּזְהִיר.
כָּעֵת שִׁלְשֹׁם צְחוֹקֵנוּ פֶּה אֶחָד
קִלֵּס לְשִׂיחוֹתָיו; לֹא יִתָּכֵן
כִּי בַּעֲלוֹז לִבֵּנוּ בַּמִּשְׁתֶּה,
אֶת גֶ’קְסוֹן לֹא נִזְכּוֹר! הִנֵּה רֵיקָם
עוֹמֵד כִּסְאוֹ וּכְאִלּוּ יְשַׁבֵּר
אֶל אִישׁ-הַמִּצְהָלוֹת – אַךְ הוּא הָלַךְ
לִשְׁכּוֹן דּוּמָה בְּיַרְכְּתֵי הַכְּפוֹר…
אָמְנָם עוֹד לֹא נָבְלוּ שִׁפְתֵי מֵלִיץ
וּבַעֲפַר הַקֶּבֶר לֹא נָדַמּוּ;
אַךְ עוֹד רַבִּים עִמָּנוּ הַחַיִּים,
וְאֵין סִבָּה שֶׁנֵּעָצֵב. עַל-כֵּן
זוֹ עֲצָתִי: נִשְׁתֶּה נָא לְזִכְרוֹ
בְּצִלְצְלֵי כּוֹסוֹת וְקוֹל תְּרוּעָה,
כְּלֹא שָׁבַק חַיִּים.
הנשיא. הוּא הָרִאשוֹן
נִכְרַת מֵעֲדָתֵנוּ. בִּדְמָמָה
נִשְׁתֶה נָא לִכְבוֹדוֹ.
עלם. לוּא כִּדְבָרֶיךָ!
כולם שותים בדממה.
הנשיא. הַחֲמוּדָה, כְּלוּלִים בְּפִרְאוּתָם
יוֹצְאִים מִפִּיךְ צְלִילֵי מְכוֹרוֹתַיִךְ;
זַמְרִי נָא, מֶרִי, שִׁיר מָשׁוּךְ שֶל עֶצֶב,
לְמַעַן כִּי נִסֹּב אֶל הַשִּׂמְחָה
בְּכֵפֶל שִׁגָּיוֹן, כְּאִישׁ אֲשֶׁר
חֶזְיוֹן-רוּחוֹ מֵאֶרֶץ הִתִּיקָהוּ.
מרי. שרה. לְפָנִים פָּרְחָה אַרְצֵנוּ
בִּמְנוּחָה שָׁאֲנַנָּה:
כָּל יוֹם חַג בֵּית אֱלֹהֵינוּ
נִתְמַלֵּא מֵהֲמוֹנָהּ;
בִּתְשׁוּאוֹת-הַטַּף הֵרִיעַ
בֵּית-הַסֵּפֶר הָרוֹעֵשׁ,
וּבִשְׂדֵה קָמָה הוֹפִיעַ
הַמַּגָל עִם הַחֶרְמֵשׁ.
וְעַתָּה נָעוּל הַשַּׁעַר
בְּבֵית-סֵפֶר וּבֵית-אֵל;
רֶגֶל אִישׁ כָּלְתָה מִיַּעַר;
בָּא קָצִיר וַיִּקָּמֵל;
וְהַכְּפָר עוֹטֶה עַצָּבֶת,
כְּנָוֶה שְׁרָפַתּוּ אֵשׁ, –
הַס בַּכֹּל – רַק בֵּית-הַמָּוֶת
לֹא יֵשַׁם וְלֹא יַחְרֵשׁ.
לִרְגָעִים מֵתִים יוֹבִילוּ
הַחַיִּים בַּאֲנָחָה,
תַּחְנוּנִים אֶל אֵל יַפִּילוּ
לְהַמְצִיא לָהֶם מְנוּחָה.
לִרְגָעִים נֶחְפֶּרֶת שַׁחַת,
וּקְבָרוֹת, כְּאָח אֶל אָח,
כִּבְנֵי-צֹאן מִגֹּדֶל פַּחַד,
צֹף יִצְטiפְפוּ בַּסָּךְ.
אִם נִגְזַר עָלַי הַמָּוְתָה
בְּעוֹדֶנִּי בְּאִבִּי, –
הוֹי, אַתָּה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
וְדוֹדֶיךָ רֹן-לִבִּי, –
הִשְׁבַּעְתִּיךָ: סוּר מִמֶּנִי,
אַל תִּשַּׁק שִׂפְתֵי מֵתָה;
סֹבָּה מִגּוּפָה שֶׁל גֶ’נִי,
פְּסַע הַרְחֵק מִמִּטָּתָהּ.
וְאַחַר – מַהֵר לִזְנוֹחַ
אֶת הַכְּפָר וּמְצָא נָוֶה,
בּוֹ תִּזְכֶּה לָתֵת מָנוֹחַ
לְלִבֶּךָ הַדָּוֶה.
וּלְיָמִים, כְּשֹׁךְ הַדֶּבֶר,
פְּקוֹד הַקֶּבֶר הַנִּדָּח;
כִּי אֶת אֶדְמוֹנְד גַּם בַּקֶּבֶר
גֶ’נִי נֶצַח לֹא תִשְׁכַּח!
הנשיא. שְׂאִי תוֹדָה, הוֹ מֶרִי הַחוֹלֶמֶת,
שְׂאִי תוֹדָה עַל זֶמֶר הַיָּגוֹן.
אֵין זֶה כִּי מַגֵּפָה כָּזֹאת מִקֶּדֶם
פָּקְדָה גִבְעוֹת אַרְצֵךְ וַעֲמָקֶיהָ,
וַיִנָּשֵׁא קוֹל בְּכִי-הַתַּמְרוּרִים
עַל גְּדוֹת כָּל פֶּלֶג-מַיִם וְיוּבָל,
כָּעֵת יִזְּלוּ שְלֵוִים וְעַלִּיזִים
בְּעֵדֶן-הַפְּרָאִים לִמְכוֹרוֹתָיִךְ;
וּשְׁנַת הַשְּׁכוֹל, אֲשֶׁר רַבִּים הִפִּילָה,
טוֹבִים אַף נֶחְמָדִים וְעַזֵּי-רוּחַ,
רַק זֵכֶר-מָה הִנִּיחָה אַחֲרֶיהָ
זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם בְּשִׁיר-רוֹעִים פָּשׁוּט,
עָצֵב וְגַם עָרֵב… לֹא, אֵין דָּבָר
הַשָׂם גִּילַת-נַפְשֵנוּ לְיָגוֹן,
כִּצְלִיל עֶדְנָה, יִשְׁנֵהוּ הֵד לֵבָב.
מרי. וּלְוַאי וְלֹא שׁוֹרַרְתִּי מֵעוֹדִי
הַרְחֵק מִבֵּית הוֹרַי, אֲשֶר אָהַבְתִּי!
עָרְבָה לָהֶם שִׁירַת בִּתָּם, זוֹ מֶרִי;
נִדְמֶה לִי, כִּי שִׁירִי אֲנִי שׁוֹמַעַת,
קוֹל שִׁירָתִי בְּפֶתַח בֵּית-אָבִי –
בָּעֵת הַהִיא עָרֵב קוֹלִי מֵעָתָּה;
הוּא קוֹל הַתֹּם הָיָה.
לואיזה. אָבַד הַכֶּלַח
עַל אֵלֶּה הַשִּׁירִים. אַךְ עוֹד לֹא פַּסּוּ
תְּמִימֵי-לֵבָב: עוֹד יְמִסּוּם
דִּמְעוֹת נָשִׁים, אַף יוֹלִיכוּם שׁוֹלָל.
סְמוּכָה הִיא, כִּי עֵינֶיהָ הַזּוֹלְגוֹת
אֵין לַעֲמוֹד נֶגְדָּן, – וְלוּ דִמְּתָה
כִּי כֵן הוּא גַם צְחוֹקָהּ, אֲזַי, לָבֶטַח,
חִיְּכָה בְּלִי סוֹף. פֹּה וַלְסִינְגְהֶם שִׁיבַּח
יְלֵל הַיְפֵיפִיּוֹת שֶלַּצָּפוֹן:
מִיָד נִתְיַלְּלָה. לְגֹעַל לִי
זֶה צֹהַב שְׂעָרָן שֶׁל בְּנוֹת הַסְּקוֹטִים.
הנשיא. הַקְשִׁיבוּ נָא: שָׁמַעְתִּי קוֹל אוֹפָן.
נוסעת עגלה טעונה גויות מתים, וכושי נוהג בה.
לוּאִיזָה נִתְעַלְּפָה; מִנִּיב שְׂפָתֶיהָ
סָבַרְתִּי, כִּי לֵב גֶּבֶר בְּקִרְבָּהּ.
אַךְ הָאַכְזָר חַלָּשׁ מִן הֶעָנֹג,
וּבְנֶפֶש שׁוֹקֵקָה יִשְׁכּוֹן הַפַּחַד.
הַזִּי עָלֶיהָ, מֶרִי. שָׁב רוּחָהּ.
מרי. הוֹ אֲחוֹתִי לְצַעַר וּכְלִמּוֹת,
סִמְכִי רֹאשֵׁךְ עָלַי.
לואיזה. מתאוששת
בַּחֲלוֹמִי:
שָׂטָן אָיֹם, שָׁחוֹר וּלְבֶן-עֵינַיִם…
אֶל עֶגְלָתוֹ קְרָאַנִי. בּתוֹכָהּ
שָׁכְבוּ מֵתִים, וְשִׂפְתֵיהֶם דּוֹבֵבוּ
בִּלְשׁוֹן-אֵימִים, לֹא יֵדָעֶנָּה אִישׁ…
הַגִּידוּ לִי: הֲבַחֲלוֹם הוּא זֶה?
הַעֲגָלָה עָבְרָה פֹּה?
העלם. הוֹ, לוּאִיזָה,
הִתְרוֹנְנִי – אָמְנָם זֶה רְחוֹבֵנוּ
מִפְלַט הַדּוּמִיָה מִפְּנֵי הַמָּוֶת,
מַחְסֵה מִשְׁתִּים לֹא יַעַכְרֵם דָּבָר,
אַךְ, הֲתֵדְעִי, זוֹ עֲגָלָה שְׁחוֹרָה
לָהּ הַמִּשְׁפָּט לָשׁוּט בְּכָל מָקוֹם,
וְלֹא נוּכַל לַהֲנִיאָהּ. שְׁמָעֵנִי,
הוֹ וַלְסִינְגְהֶם: לִמְנוֹעַ רִיב-שְׂפָתַיִם
וְעִלְפוֹנֵי נָשִׁים וְתוֹצְאוֹתָם,
שִׁיר לָנוּ שִׁיר הַדְּרוֹר וְהַחַיִּים,
לֹא זֶה שֶׁפִּעֲמוֹ יְגוֹן הַסְּקוֹטִים,
בִּלְתִּי אִם שִׁיר הַסַּעַר הַבַּכְּחַנְטִי,
שֶׁהוֹרָתוֹ בְּחֶסֶד הַקֻּבָּעַת.
הנשיא. כָּמוֹהוּ לֹא יָדַעְתִּי, אַךְ אָשִׁיר
הִמְנוֹן לִכְבוֹד הַדֶּבֶר – חִבַּרְתִּיהוּ
בְּלֵיל אֶתְמוֹל, אַחַר אֲשֶׁר נִפְרַדְנוּ.
בֻּלְמוּס מוּזָר שֶׁל חֲרוּזִים תְּקָפַנִי,
לָרִאשׁוֹנָה בִּימֵי חֶלְדִּי. הַקְשִׁיבוּ:
קוֹלִי אֲשֶׁר נִחַר יָפֶה לַשִּׁיר.
רבים. הִמְנוֹן לִכְבוֹד הַדֶּבֶר! הַשְׁמִיעֵנוּ!
הִמְנוֹן לִכְבוֹד הַדֶּבֶר !bravo! bravo
הנשיא. שר.
בְּצֵאת הַחֹרֶף הַנִּשְׂגָּב,
כְּשַׂר-צָבָא עָרוּךְ לַקְּרָב,
בְּרֹאש פַּרְעוֹת גְּדוּדָיו עָלֵינוּ,
גְּדוּדֵי הַכְּפוֹר וְהַקָּרָה, –
תִּלְהַט נֶגְדּוֹ אֵשׁ תַּנוּרֵינוּ,
וִיקוֹד חָרְפִּי בִּמְשׂוֹשׂ כֵּרָה.
עַתָּה הַקֶּטֶב בְּאֵימָיו
הִנֵּה אוֹסֵר עָלֵינוּ קְרָב,
לִקְצִיר בְּרָכָה יְקַו הַדֶּבֶר,
וּבְחַלּוֹנֵינוּ יוֹם וָלֵיל
דָּפוֹק יִדְפּוֹק בְּאֵת הַקֶּבֶר…
מַה נַּעֲשֶׂה וְנִגָּאֵל?
כְּמִן הַחֹרֶף הַסּוֹרֵר,
כֵּן מִן הַדֶּבֶר נִסָּתֵר,
נַדְלִיק אוֹרוֹת, נִמְסוֹךְ קֻבַּעַת,
נַשְׂכִּיר בִּינָה מִגִיל סוֹעֵר,
וּבְמִצְהֲלוֹת מִשְׁתִּים וָלַהַט
מַלְכוּת הַדֶּבֶר נְפָאֵר.
יֵשׁ שִׁכָּרוֹן בִּקְרוֹב וּלְחוֹם,
עַל סַף הַשְּׁאוֹל, עַל פִּי הַתְּהוֹם,
בְּרַהַב יָם כְּחַיְתוֹ-טֶרֶף,
בִּזְדוֹן גַלִּים בְּלֵיל חֳרִי,
וּבְסַעֲרוֹת תֵּימָן וָעֶרֶב,
וּנְשׁוֹף הַקֶּטֶב הַמְּרִירִי.
כָּל הַנּוֹשֵׂא בּוֹ אֲבַדוֹן,
לְנֶפֶשׁ בֶּן-תְּמוּתָה יִצְפּוֹן
תַּעֲנוּגִים עַד אֵין הַבִּיעַ –
אוּלַי הוּא סוֹד חַיֵּי-עוֹלָם.
אַשְׁרֵי בִּסְעוֹר רוּחוֹ הִשְׂבִּיעַ
נַפְשׁוֹ בָּהֶם לְנָחֳלָם.
עַל-כֵּן – לַדֶּבֶר שִׁיר-מִזְמוֹר!
לֹא יַבְהִילֵנוּ אֹפֶל בּוֹר,
לֹא יַד הַקֶּטֶב הַקּוֹצֶרֶת.
נִשְׁתֶּה יֵינֵוּ1 לְשָׁכְרָה,
נִשְׁמַת עָפְרָה נִשְׁאַף כַּוֶּרֶד,
אוּלַי… כְּבָר דֶּבֶר עֲכָרָהּ.
נכנס כהן זקן.
הכוהן. מִשְׁתֵּה לֵצִים, לֵצִים בְּרֶשַׁע-כֶּסֶל!
בְּהִלּוּלוֹת וְזֶמֶר-שִקּוּצִים
חַלֵּל תְּחַלְּלוּ דְמָמָה קוֹדֶרֶת,
זוּ מָוֶת יְפִיצֶנָּה מִסָּבִיב!
לְקוֹל זְוָעוֹת בִּנְהִי הַשַׁכּוּלִים
אֶשָּׂא אֶת תְּפִלוֹתַי בְּבֵית-עַלְמִין,
וְקוֹל צָהֳלַתְכֶם הַנִּתְעָבָה
יַחְרִיד שׁוֹכְנֵי דוּמָה – וְאֶת הָאָרֶץ
יַרְגִּיז עַל גּוּפוֹתָם שֶל הַמֵּתִים.
לוּלֵי תְחִנַּת זְקֵנִים וְאַלְמָנוֹת,
אֲשֶׁר קִדְּשָׁה אֶת קֶבֶר הָרַבִּים, –
הֲלֹא דִמִּיתִי כִּי שֵׁדֵי-מַשְׁחִית
נִשְׁמַת רָשָׁע אוֹבֶדֶת יְיַסֵּרוּ,
צָחוֹק וּגְרוֹר לְתַחְתִּיוֹת שְׁאוֹל.
כמה קולות. מַה נִּמְלְצוּ דְבָרָיו עַל גֵּיהִנֹּם.
כַּלֵּךְ, זָקֵּן! כַּלֵּךְ לְדַרְכְּךָ.
הכוהן. רְאוּ, הִשְׁבַּעְתִּיכֶם בִּדְמֵי קָדְשוֹ
שֶׁל הַגּוֹאֵל, אֲשֶׁר נִצְלַב עָלֵינוּ:
הַשְׁבִּיתוּ אֶת מִשְׁתֵּה הַגִּלּוּלִים,
אִם חֲפַצְתֶּם לִרְאוֹת בְּצֵל-שַׁדַּי
נִשְׁמוֹת אֲהוּבֵיכֶם אֲשֶר שֻׁכָּלוּ.
אִישׁ לְבֵיתוֹ, הַהוֹלְלִים!
הנשיא. בָּתַּינוּ
מָלְאוּ יָגוֹן – הַנֹּעַר שָׂשׂ אֶל גִּיל.
הכוהן. אַתָּה הוּא, וַלְסִינְגְהֶם? אַתָּה הוּא זֶה
אֲשֶׁר לִפְנֵי כִּשְׁלֹשֶׁת שָׁבוּעוֹת
כָּרַעְתָּ וַתַּחְבּוֹק גּוּפַת אִמֶּךָ
וְעַל קִבְרָהּ בְּבֶכִי הִתְפַּלַּשְׁתָּ?
הַתְדַמֶּה, כִּי אֵין הִיא בּוֹכִיָּה,
כִּי אֵין הִיא בּוֹכִיָּה בִּשְׁמֵי-שָׁמַיִם
עַל בְּנָהּ, אֲשֶׁר תִּרְאֵהוּ מִתְהוֹלֵל
וּבְסוֹד אַנְשֵׁי-זִמָּה תִשְׁמַע קוֹלֵהוּ,
הַשָּׁר שִׁירֵי-עִוְעִים לְעֵת מִסְפֵּד,
לְקוֹל תְּפִלּוֹת-הַקֹּדֶשׁ וְהַנֶּהִי?
קוּם בּוֹא אַחְרָי!
הנשיא. הָהּ לָמָּה תַחְרִידֵנִי?
אֵינִי יָכוֹל, אֵינִי צָרִיךְ לָלֶכֶת
אַחְרֶיךָ, הַכֹּהֵן: פֹּה יַעַצְרוּנִי
חַבְלֵי יֵאוּשׁ, זִכְרוֹן הַבַּלָּהוֹת,
הַכֵּר וְדַעַת כֹּבֶד עֲווֹנִי
וְאֵימָתוֹ שֶׁל שִׁמְמוֹן-הַמָּוֶת,
אֲשֶׁר אֶמְצָא בְּצֵל קוֹרַת-בֵּיתִי, –
וְחִדּוּשָׁן שֶׁל צָהֳלוֹת הַפֶּרֶא,
וּמֶגֶד רַעֲלָהּ שֶׁל זוֹ הַכּוֹס,
וְאַף דּוֹדֶיהָ (סְלַח לִי, אֳלוֹהִים)
שֶׁל נֶפֶשׁ אֲבוּדָה, אַךְ נֶאֱהֶבֶת…
צֵל הוֹרָתִי מִפֹּה לֹא יְחַלְּצֵנִי –
עָבַר מוֹעֵד, – שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ
קוֹרֵא אֵלָי, – חֵן-חֵן עַל שָׁקְדְךָ
לִפְדוֹת נַפְשִׁי… לֵךְ לְשָׁלוֹם, זָקֵן;
אֲבָל אָרוּר כָּל הַהוֹלֵךְ אַחְרֶיךָ.
רבים. !Bravo! bravo גָּדוֹל הוּא נְשִׂיאֵנוּ!
הֲרֵי לְךָ דְּרָשָׁה! כַּלֵּךְ! כַּלֵּךְ!
הכוהן. נִשְׁמַת מַתִּילְדָה, שְׁמַע, קוֹרֵאת אֵלֶיךָ!
הנשיא. קם. נָא הִשָּׁבַע בְּמֹעַל יָד נוֹבֶלֶת
בְּחִוְרוֹנָהּ, כִּי לֹא תוֹסִיף מִקֶּבֶר
הַחְרֵד הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱלַם לָעַד!
הָהּ לוּ הַסְתֵּר יָכֹלְתִּי מֵעֵינֶיהָ,
עֵינֵי אַלְמָוֶת, הַמַּרְאֶה הַזֶּה!
טָהוֹר, חָפְשִׁי וָגֵא אָז חֲשָׁבַתְנִי,
וְעֵדֶן הִשְׁקִיתִיהָ בְּחֵיקִי…
אַיֵּנִי? בַּת הַקֹּדֶשׁ וְהָאוֹר!
אֶרְאֵךְ בַּזְּבוּל, בּוֹ לֹא יִזְכֶּה לִשְׁכּוֹן
רוּחִי, אֲשֶׁר הִשְׁחִית…
קול אשה. הוּא מְשֻׁגָּע –
הוֹזֶה הוּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּקְבְּרָה.
הכוהן. נֵלֵךְ, נֵלֵךְ…
הנשיא. אָבִי, בְּשֵׁם שָׁמַיִם,
הַרְפֵּנִי נָא.
הכוהן. יוֹשִׁיעֲךָ הָאֵל;
שָלוֹם עָלֶיךָ, בְּנִי.
הולך. המשתה נמשך.
הנשיא מוסיף לעמוד צולל בהרהוריו.
-
נִשְׁתֶּה יֵינֵוּ – כך במקור (הערת פב"י). ↩