כמעט כל ימי הייתי מתגדל ומתאבק בעפר רגלם של גדולי רבני א“י. בימי ילדותי זכיתי להכיר את הגאון הג' מוה”ר מאיר אוירבאך ז“ל בעהמח”ס אמרי בינה. אח“כ הייתי מתלמידיו של הגאון הג' מוה”ר נחמיה כהנוב זצ“ל, שהיה מקודם רב בעיר מולדתי חסלאוויץ, ואח”כ ראש ישיבת עץ חיים בירושלים. הייתי כעשר שנים מזכירו הפרטי של הגאון הג' מוה“ר שמואל סלאנט זצ”ל ומנהל לשכתו, וכל עניני המשרד היו נחתכין על פי. הייתי אח“כ זמן רב מזכירו של הגאון הג' ראשון לציון מוהר”ר יעקב שאול אלישר זצ“ל ואח”כ של הרבנים ששרתו אחריו. הייתי עייל בלי בר בביתם של הגאונים הגדולים מוהר“ר יהושע ליב דיסקין זצ”ל ומהר“ר שלמה זלמן שניאורסון זצ”ל דלובלין. ובכלל הייתי שגור ומצוי בין כל רבני העדות השונות, אשכנזים, ספרדים, תימנים, בוכארים, מערבים, בבלים כו' כו'. בהמשך הזמן נעשה לי ההרגל כטבע לא כל כך להתפעל מגדולתו של הגאון ולא להתחשב בכל עת עם דעתו של רב, לוא גם גדול. הקרוב ביותר הוא רחוק ביותר מהערצה. אבל מקרה אחד בחיי, השיבני אל הדעה המאוששת, כי אפילו סתירת זקנים בנין, ומכל שכן בנינם. ומאז הנני שוקל בעיון רב דעתו של כל רב בישראל.
המקרה היה בתמוז תרס“ה, ביום כ”ו לחודש, וביום החמשי לשבוע. הייתי אז מזכירו של הגאון ראשון לציון וחכם באשי מהור“ר יעקב אלישר זצ”ל, שנלב“ע באותו שבוע ביום השבת כ”ח תמוז תרס"ה.
ביום ההוא באה על שם הרב טלגרמה ארוכה מאד מווארשא בגרמנית, בצרוף טופס שכבר נשתלם גם בעד תשובה של 113 מלה.
הרב היה באותו זמן כבן 92 שנה. חושיו כבר קהו קצת, עיניו כהות, סובל היה מחולשת הלב, ולעתים קרובות היה מתעלף, והיו צריכים לשפשפו באלכהול. אבל רוחו ונשמתו היו ערניות ופקוחות, ולא פג טעמו עד רגעו האחרון.
הטלגרמה הנז' באה יומים לפני מותו.
הוא שלח תיכף לקרא לי, למען אסביר לו תוכנה של הטלגרמה המוזרה הזאת.
והנה נוסח הטלגרמה אות באות:
ווארשה. 13 יולי 1905.
אנכי, רב בנאוומינסק, בשם כל העדה, מבקש ממעלתו, כי בצרה גדולה אנחנו. לפני איזה חדשים נרצח פה אחד מפקידי הממשלה, נאצאלינק, והאחים אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, הנמצאים כעת בירושלים, בבית יצחק פרידמן ממעזעריטש, קודם נסיעתם, מפני שנאה העידו עדות שקר כי חמשה נוצרים אשמים בהרצח, ועל יסוד זה נשפטו למות. מבקשים אנו ממעלתו לקרא להאנשים הללו אליעזר ונח הורוויץ והאשה מאטיל, ולחקור ולדרוש מהם שיודו כי רק מפני שנאה עשו הדבר הזה, ואז אפשר עוד להציל את הנשפטים למות ולהציל בזה את היהודים משנאה ומחרפה ומפוגרום. ולהודיע כל זה להקונסול הרוסי שם, למען יודע הוא טלגרפית להגוברנטער בווארשא.
האדרס אלי: רבינר רבינוביץ, נאוואמינסק מחוז ווארשא.
עד כאן תוכן הטלגרמה, מלה במלה.
כל תכנה ואפיה וסגנונה ואריכותה של הטלגרמה הפליאוני הפלא ופלא, ויותר היתה נפלאת בעינינו כי טלגרמה כזאת עברה באופן גלוי כל כך.
למען הבין יותר את הענין הצעתי לפני הרב שימלא ידי למצוא את האנשים הנקובים בשמותם בהטלגרמה ולדעת מהם גופא דעובדא היכי הוה.
הלכתי ומצאתי את האנשים בדיוק עפ“י האדריסה שנמסרה בטלגרמה, שני גברים ואשה אחת, הם היו רצענים במקצועם, פשוטים מאד, ממש המונים ובורים. כאשר נכנסתי עמם בדברים ע”ד המקרה הזה שקרה בעירם, השתוממו לשמוע כי נודע הדבר גם פה בין החיים, וכי איש כמוני ידוע כל כך פרטים בזה. בתחילה התיחסו אלי בלי אמון, כאלו באתי לרגל אותם, אבל אחרי כן הסברתי להם כי לדעתי נוח להם שיחליפו מעונם מפני עינא בישא הן מצד הקונסוליה הרוסית וגם אולי מצד הממשלה המקומית. מהם נודעתי כי באמת הנוצרים שהעידו עליהם, הם רצחו את נפש הפקיד ההוא, אם כי גם אחדים מב"ב עודדום לזה, מפני שהפקיד ההוא היא איש אכזרי ועוכר ישראל, ויתפלאו על המשפט הקשה הנחרץ על הרוצחים.
מדבריהם הבנתי כי באמת יש לחשוש שיתחולל פוגרום שמה, מפני שהנוצרים יודעים אשר גם היהודים סייעו לזה, ובכל זאת נחרץ רק משפטם של נוצרים למות ביריה…
שבתי אל הרב, ומסרתי לו את הרשמים שקבלתי מבקורי את האנשים הפשוטים ההם.
אז אמר לי הרב: דע לך ידידי שאנכי מרגיש עצמי ברגע זה חלוש מאד, והיות שהענין רציני, נוגע לבטחון קהלה שלמה בישראל, לכן אבקשך לקרוא לאספה לאחדים מחכמי עדתנו, והם יעיינו בשאלה זו, ולפי מה שיסכימו להשיב כן תסדר את התשובה. אבל נא למהר בזה.
שלחתי להזמין כעשרים איש, חכמים וסוחרים, משופרי דשופרי, משמנה ומסלתה של העדה, וכולם נקבצו ובאו באותו יום לעת המנחה בבית הרב, התפללנו מנחה וערבית וישבנו לדון בנידון זה, והרב ישב בראש המסבה היפה ההיא. הקראתי לפני הנאספים את הטלגרמה, וספרתי להם את פרטי בקורי הנז'. וכוח גדול החל בין הנאספים ע"ד תוכן התשובה. זה בונה וזה סותר. סדרתי נוסח של תשובה, וכל אחד השתדל לתקן ולהגיה. אחרי כשתי שעות של ויכוחים באו סוף סוף לידי מסקנה מאוחדת איכה צריכה להיות מסודרת התשובה הטלגרפית. במשך כל הזמן ישב הרב דומם ושומע לכל פרטי הויכוח, בלי להתערב כלל בדבריהם. בידו היתה קופסת הזהב של טאבאק, והיה ממעך אותה בין אצבעותיו, שכך היתה דרכו של הרב, בשעה שמוחו היה עובד הרבה באיזה ענין, היה תופס הקופסה בידו ומשפשף אותה בין אצבעותיו. אולם כאשר נגשנו כבר לסדר את התשובה כפי ההסכמה הכללית, קם הרב ממושבו, ויאמר: אחים יקרים! לצערי, עלי לומר לכם כי שגיתם לגמרי בכל הענין, לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת היא, אפשר שהרב החתום עליה איננו יודע כלל ממנה, ואפשר הוכרח להסכים לתת שמו עליה. אבל, הטלגרמה נשלחה מצד משפחות הרוצחים והיה אם נודיע מפה שיש איזו יחס לזה ולהעדים היהודים שהם פה, אפשר שדוקא זה יוכל לחולל פרעות…
הנאספים הופתעו מהכוון החדש שהכניס הרב בכל השאלה. זה לא עלה אף על דעת שום אחד מהם, שהטלגרמה מזויפת היא, ואפשר תוכל לההפך לחרב המתהפכת ביד אויבינו להשתמש בה נגד היהודים.
ובכן שאלנו את הרב. מה יש להשיב לוורשא?
הרב עיין בזה ואמר: אם אפשר להשתמט ולא להשיב כלל מה טוב. אבל מצד הנימוס, כיון שכבר נשתלם בעד תשובה, אפשר להשיב רק כדברים הללו: כי אנכי בתור רב ראשי בפלך השייך לטורקיה, אי אפשר לי להתערב בענינים פנימיים שבמדינה אחרת מפני שזה נגד החוק. תשובה כזאת אינה אומרת כלום אבל גם בלתי מזיקה.
לא כל הנאספים רצו להודות בצדקת ההנחה של הרב, ושוב החל ויכוח חריף. אז פנה הרב אלי, ואמר לי: שמע נא, ידידי מר מיכלין, אחלה נא פניך, שתקח השמש עמך, ותלך עתה, תיכף, למרות שכבר השעה היא מאוחרת בלילה, לתוך העיר העתיקה, לחורבת רבי יהודה החסיד, ותעיר משנתו את הרב הגאון רבי שמואל סלנט, ותספר לו כל הענין, בלי שתודיעהו דעתי ודעת הנאספים, וככל אשר יאמר לך כן תעשה, הנה לפניך חותמי, ותחתום את הטלגרמה ותשלח אותה תיכף כפי מה שיסדר לך הרב שמואל סלנט.
כל הנאספים הסכימו לזה פה אחד.
הגאון הגרש“ס היה סגי־נהור, ודרכו היתה אשר תיכף אחרי תפלת ערבית היה טועם איזו טעימה קלה ותיכף הלך לישון, עד אחרי חצות הלילה, ואז היה קם ורוחץ פניו וידיו ולומד עד תפלת שחרית, עפ”י רוב בחברת צעיר אחד מבני הישיבה. וע"כ היה קשה לי ללכת להפריע את הרב הזקן האומלל משנתו, אבל פקודת הרב ראשון לציון היתה חזקה לא להחמיץ התשובה עד מחר, ולכן לקחתי עמי את השמש מר אהרן סוסתיאל, אחד משרידי הענקים היהודים שהיו בירושלים, ובידו פנס גדול. בחוצות ירושלים היה שורר חושך ואפלה, עגלה לא מצאנו, כי השעה היתה כבר מאוחרת, אוטומובילים בכלל לא היו אז עדיין בירושלים, ובפרט אור החשמל לא יראה ולא ימצא, כי נאסר מטעם הממשלה (וכאשר כן סדר פעם אחת יהודי אחד אור חשמל בהרחוב שהוא גר בו בפנים העיר העתיקה, נענש קשה ע"י הממשלה).
הלכתי רגלי, השמש עם הפנס לפני, ואנכי אחריו, דרך רחוקה, משכונת אבן ישראל מקום מגורי הרב יש“א ברכה, עד העיר העתיקה, עד חורבת ר”י החסיד. בכל הרחובות השלך הס, והחושך כסה ארץ, מפני כי זה היה בסוף החודש. עלינו אל החורבה ועליתי במדרגות למעונו של הגרש“ס ז”ל, דפקתי על הדלת, והנה כאוב מארץ אנכי שומע קול שואל: מי שם? אנכי, חיים מיכל, היתה תשובתי.
“אָה, ידידי ר' חיים מיכל, ובשעה כל כך מאוחרת, מה קרה?”
“בבקשה וסליחה רבה, לפתוח לי, ענין חשוב הביאני עד הלום!”. בקושי ירד הרב מעל מטתו. רצוץ ושבור, ומדוכא מעוורונו, בקושי מצא את הדלת, ובקושי גלגל המפתח, ועד שמצא את הגפרורים ומסר בידי להדליק נר, והוא הלך ליטול ידיו ולהתלבש קצת. עברה שעה קלה וכבר ישב הרב אל ראש השלחן ואנכי על ידו.
מה כל החרדה הזאת? שאל הרב אותי.
בקשתי סליחתו על הפריעי אותו ממנוחתו וספרתי לו כל פרטי הענין, כי הרב ראשון לציון פקד עלי בחזקה ללכת אל כבוד תורתו בשעה זו.
הרב התענין היטב בכל דברי, בקש לקרוא לפניו את הטלגרמה, ואח“כ בקש שאחזו ואשנה ואשלש את קריאתה מלה במלה, בלי לדלג אף על אות אחת. אח”כ שאל: ומה דעת ידידי הרב בכור אלישר על זה?
ספרתי לו כי היו ויכוחים גדולים בזה בין הרבנים והאדונים הנאספים ובין הרב ראשון לציון, ולכן בקשני הרב ראשון לציון ללכת אל כת"ר ולהרצות לפניו כל הענין, וכפי מה שיאמר כבודו כן אסדר התשובה.
הרב נשען על זרועו, עיין בדבר, ואח“כ קם ויתעורר ויקרא: שמע נא, ידידי לדעתי, כל הטלגרמה מזויפת מצד הנוצרים הרוצחים. וכנראה, יש ביניהם עשיר שידע לבזבז סכום הגון על הטלגרמה ועל התשובה, יחד בערך מאתים וחמשים רו”כ, ויוכל היות שהרב דנאוואמינסק אינו יודע מזה, ואפשר גם אין רב כזה במציאות, וגם את שמו בדו הזייפנים.
התפלאתי לשמוע עד כמה מכוונת השערתו של הגרש“ס אל השערתו של הגאון יש”א ברכה.
אח"כ שאלתי: ובכן, מה יש להשיב על הטלגרמה?
כלום – תוכל להשיב דברים סתומים שאינם אומרים כלום, כמו, שהרב ראשון לציון שיחיה הוא רב בפלך טורקי, ואסור לו עפ"י החק להתערב בענינים פליליים של מדינה אחרת.
להפתעתי לא היה קץ. כל כך השתוות בדעות, כאילו שני הזקנים הסומים האלו נדברו יחד, עד כי כל מה שדבר זה דבר גם זה, בלי שנוי, ממש שני נביאים מתנבאים פה בסגנון אחד!
התפלאתי גם כן על הרעיונות של הזקנים הרצוצים הללו. בהגיע דבר לשלום צבור בישראל, הלאה הזקנה, הלאה החולשה, התגברו כארי, והתענינו בזה בכל חומר הדין.
סדרתי תיכף התשובה בגרמנית כדברים הללו:
הרב רבינוביץ, נאוואמינסק פלך וורשא.
לצערי בתור ראש רבנים רשמי בפלשתינא, פלך טורקי, אין לי רשות להתערב בענינים כאלה.
חכם באשי אלישר
מסרתי הטלגרמה להשמש שיוליכה לבית הטלגרף ואנכי שבתי הביתה. מלמחרת הודעתי להרב אלישר כל מה שעשיתי – והנאתו.
זה היה בליל הששי בשבוע אחרי חצות הלילה, וביום השבת נפטר הרב יש"א ברכה לבית עולמו.
אחרי איזה שבועות קבלתי העתונים העבריים “הזמן” (150) ו“הצפירה”, מצאנו שם כדברים הללו:
הודות לפקחותם הערה של רבני ירושלים, לא הצליחו שונאינו ללכדנו ברשתם ע“י טלגרמות מזויפות ששלחו להם בשם הרב שלנו, וע”י זה נצלנו מפרעות, ולוא היו הרבנים בירושלים הולכים תועים אחרי הטלגרמים, כי אז לא היה גבול למה שהיינו סובלים פה…
אז אמרתי, מה גדולים דברי חז"ל: “סתירת זקנים בנין”. ומכל שכן בנינם!