לוגו
ו: "האריאל"
מיקום ביצירה:
0%

הראשון שהתעורר בירושלם להוציא עתון בתחילת המאה הזאת, הוא בלי ספק ר' ישראל ב"ק, המדפיס הידוע. אחרי הרעש והשוד שהיו בצפת בסוף המאה החולפת, ושמהם סבל גם בית דפוסו, עקר ירושלימה, וכדי להבטיח “קיץ־מזבח”1 לדפוס, נטה לבו ליסד איזה עתון זמני. לו לעצמו לא היה איכפת כלל נטית העתון ותוכנו, כי לא היה בקי בזה כלל.

וכאשר הביע חפצו זה נקבצו תחת דגלו מספר קטון של צעירים חשובים, אשר מלבד הפלגתם בתורה, ראה לבם גם “חכמה ודעת” עי“ז שהיו מתגנבים לקרא בספרי השכלה כמו “המאסף” הברליני (אשר עוד מצאתיו באוצרו של אחד מהם), “כרם חמד”, ספר “גן נעול” של וייזל, “ביאורו” של מנדלזון וכיוצא. אלה התלהבו מאד לקראת הצעתו של ר”י בק והראשונים שנתנו ידם אליו היו הצעירים יחיאל בריל, מיכל הכהן, יואל משה סלומון. הם היו השותפים הגלויים של המערכת, מלבד שהיו להם עוד חברים נסתרים שלא היה להם העוז לבוא ולעמוד בריש גלי, והם יוסף ריבלין מ. זכס ועוד.

העורכים נגשו להו“ל את “הלבנון”, אבל עם הצעד הראשון הורגש כי ההרכבה של חברי המערכת איננה טבעית. ראשית כל מצאו שאינם צריכים להיות תלוים בדעתו של המדפיס ישראל בק, אשר בודאי ירצה להיות מבקר מחמיר, על כל אשר יצא מבית דפוסו, לכל (במקור) יפסיד חנו בעיני הרבנים, וע”כ החליטו בריל וסלומון לרכוש להם דפוס מיוחד לעצמם, למען יהיו הם המשולים (במקור) על ההדפסה, והדבר הזה לא מצא חן בעיני בק שראה בזה מעין הסגת גבול, ושורה של משפטים החלו בין שני בעלי הריב.

אח“כ נתברר כי למרות שהעורכים בעצמם היו ידידים זה לזה, וחברים דבקים מאחים, בכ”ז בגשתם לגשם בפועל את משאת נפשם בעריכת העתון, נתהוו חכוכים חשובים ביניהם; הכיוון שרצה האחד לתת להעתון לא היה מתאים אל הכיוון שרצה השני לתת לו.

יחיאל בריל, שהיה חתנו של יעקב ספיר, רצה דוקא להבליט את נטיתו הקיצונית לחרדות, אם כי לפי התקופה ההיא, אשר הדור כלו היה זכאי, לא היה צורך בזה, אדרבה, בעת ההיא היה צורך קצת לעורר הלבבות למען דעת ללכת עם החיים. הסגנון העברי של בריל היה שוטף ונהדר וגם חריף קצת, כמעט קרוב לסגנון רי"מ פינס.

י. מ. סלומון שאף לעשות את העתון לסנגור לחלוקה וממוניה. לפי דעתו כל הנוגע בחלוקה כאלו נוגע בבבת עינו, ובאמת לפי המצב בעת ההיא היה הצדק בזה על ידו, כי תפקיד גדול היה אז לחלוקה בהישוב, ומבלעדיה לא היתה כל תקוה לקיומו, והנסיון הוכיח: ללא שכונת “נחלת שבעה”, שהיתה הראשונה להשכונות שבחוץ לעיר ירושלם, אפשר שלא היינו זוכים אח“כ לתל אביב. החלוקה עשתה את ההתחלה, והצליחה בה, וע”כ עמד יואל משה סלומון על דעתו להתיצב בכל תוקף לימין החלוקה, ולא להניח שיפול על הממונים אף קיסם אחד.

סגנונו היה חלש, מליצי, בלי שאר רוח, אם כי הוא בעצמו חשב את עצמו גם “למשורר בחסד עליון” ושר בשירים על כל מאורע ציבורי שהיה אז, ובהיותו אח"כ לבעל דפוס, נוח היה לו גם להדפיס שיריו בדפוס ולהפיצם ברבים. אבל אישיותו היתה מצוינת ומשפיעה, כי היה פקח חרוץ, ועובד נמרץ בלי לאות ובלי עיפות. ובהיותו עומד במערכות הממונים ובקרבתם, לכן היו מתיעצים עמו בכמה ענינים, שעמדו על הפרק.

מיכל הכהן היה מהמתונים שבהם. הוא היה ירא שמים, מופלג גדול בתורה, וגם אחד הפקחים המצוינים שבירושלם, עם זה שאף גם “להשכלה” לישוב ארץ ישראל, ולהרחבת העבודה, המלאכה והמסחר בארץ ישראל. סגנונו היה יפה, על דרך הסגנון המפואי והשוּלמני, שחקה אותם באמנות נפלאה והשפעתו ג"כ היתה מרובה גם בארץ, וביחוד בגולה אשר שמה העריצוהו ויכבדוהו מאד. הרבנים חשבוהו כאחד מהם, והמשכילים יחסוהו אל מערכתם המה.

וע"כ לא הצליחה מערכת “הלבנון” שהיתה בבחינת העגלה הידועה של פושקין אשר הונהגה על ידי ארבעה ברואים משונים זה מזה, וסוף סוף צללה במים רבים, כן היתה סופה של המערכת ההיא, ובבוא גם אבן נגף מצד הממשלה, שדרשה דוקא רשיון ממשלתי ולא יכלו להשיגו גם אחרי אשר יצא בריל לקושטא מזוין במכתבי מליצה, להשתדל בזה ויצא משם בידים על ראשו, ויפן וילך לו לפאריס ושם החל להוציא את “הלבנון” על חשבונו ואחריותו בלי התחשב כלל עם שותפיו. אז התפרדה כל החבילה.

ישראל בק צירף את חתנו ישראל דוב פרומקין, שהיה אז צעיר מאד לימים, אבל רוחו היה כנחל שוטף, שואף להשכלה, והיה נחשב אז בתור משכיל מתקדם קיצוני למרות שאביו ר' סנדר פרומקין היה חבד“י קיצוני מהדבקים בהאדמו”ר רבי מנדיל בעל “צמח צדק”, והוא רצה לחנך את בניו על ברכי החסידות הנפרזה, אבל חפצו זה לא הצליח כלל.

פרומקין וחותנו התחברו איפוא והשתתפו עם מיכל הכהן והוציאו לאור את “החבצלת” בי“א מנ”א התרכ“ג. אבל לא האריכה ימים, והעריכה נפסקה לשבע שנים, ורק בשנת תר”ל השתתפו שוב להמשיך את עריכת “החבצלת”. פרומקין עמד על העריכה. ומיכל כהן כתת רגליו לחו"ל להמציא מנויים; וחפצו הצליח בידו, כי בכל מקום בואו קבלוהו בסבר פנים יפות ויחלקו לו כבוד כראוי לו, ובפרט הרבנים הגדולים של רומניה וגליציה קבלוהו בזרועות פתוחות ויעזרו לו להגיע למטרתו.

אבל גם השותפות הזאת ארכה רק כשלוש שנים, אח“כ נכנס שטן ביניהם, ויד מחרחרי ריב, ביחוד מבין הממונים ואביזרייהו, היתה בזה, להפריד בין הדבקים, כי שם ה”חבצלת" היה להם לחגא ולמחתה, וע"כ השתדלו להשמידו בכל האמצעים שבאו לידם, ומהם ההשתדלות להפריד בין העורכים, וחפצם זה הצליח בידם.

בראות מיכל הכהן, כי בריל עומד הכן על במתו ב“הלבנון” בפאריס ואח“כ במגנצה (מאינץ) יחד עם הרב לעהמן מו”ל ה“איזראליט” החרדי, ועוד יותר כי החל גם להו“ל עתון ז’רגוני בשם “השולמית”. ופרומקין מכהן פאר בחבצלת, וסלומון משתדל להוציא עתון בשם “יהודה וירושלם”. וע”כ הלך הוא ויסד את הירחון “האריאל”.

אבל הוא שכח עיקר אחד, וע“כ לא האירה ההצלחה פניו אליו; שכח שעתון בירושלם אי אפשר שיצליח אלא אם כן יש לו איזו תמיכה חומרית ומוסרית מצד עדה או מפלגה, ובפרט בימים ההם; פרומקין הצליח להשיג תמיכה מעשירי לונדון. סלומון נתמך ע”י ממוני הכוללות, ולשני אלה היו בתי דפוס רכוש עצמם ולא היו תלויים בדעת מי שהוא, וגם היה י“מ סלומון אמיד והיתה לאל ידו לעמוד בהתחרות, מה שאין כן מיכל הכהן אשר שלש אלה לא היו לו; איש לא תמך בידו; גם בית דפוס משלו לא היה לו, באותו זמן; וגם היה עני מרוד. בכ”ז עברה התלהבותו כל גבול וממש בידים ריקות נגש אל המלאכה להוציא לאור את “האריאל” החדשי שלו.

החוברת הראשונה יצאה לאור באלול תרל“ד. בגודל 15, 20. בחוברת זו באה השקפה שנתית על כל מה שנעשה בשנת תרל”ד בירושלם. וגם מאמר בנוגע לתולדות היהודים בערב. ועוד ענינים שונים חשובים.

בתשרי תרל"ה יצאה לאור החוברת השנית, העורך כותב שמה כדברים הללו:

“החוברת הזאת ראשונה היא לשנה החמשית ראשית עבודתי לאהבת ציון, וכן היא לשנת תרל”ה, ושתים עשרה חוברות כאלה תצאנה בעה"י עד תום שנה זאת. ואחותה ההולכת לפניה במספרן לא תבוא2.

"וזאת התעודה: כל קוראי החבצלת יודעים3 כי אנכי תכנתי עמודיה, אנכי אשר בלבי התנוססו רגש אהבת ציון, ורשפיה, רשפי אש, מלאו חדרי לבבי באותי לרומם קרן עיר קדשנו בכבוד, נגשתי אל המלאכה הכבדה ההיא מבלי ראות את הנולד4.

"שלש שנים עבדתי ביגיעת בשר ורוח, ויהיו בעיני כימים אחדים באהבתי את עמי ועיר קברות אבותי, אך נסיבות שונות, רבות ועצומות, נצבו כמו נד למולי, עד כי למרות רוחי נאלצתי לנער חצני מתמוך עוד בהחבצלת5. ואחור נסוגותי. וזה כשנה תמימה אשר לא ראיתיה. אפס לכלוא את הרוח הסוער בקרב לבי, קצר ידים הנני, וכל הסבות אשר הסבו את לבי אחורנית מהיות עוד חבר להחבצלת הן הנה שעוררו בקרבי רעיונות נשגבים עוד ביתר שאת לחדש ימי תקותי כקדם, כי האש העצורה בעצמותי, היתה לשלהבת נוראה, עד כי גם נהרות לא ישטפוה.

ואחרי בי בחסדי אל ית“ש עשיתי חוזה עם בעל בית דפוס מפואר ואותיות חדשות ויפות, ואמרתי אשובה נא אל מלאכתי, ולע”ע תצא לאור פעם אחת בחדש חוברת כזו, וע“כ למשפט צדק אחשוב למנות ימיה לראשית עבודתי, ולכן אל ישתומם הקורא בראותו בראש החוברת הזאת כתוב שנה רביעית כו' כו'”.

הזמן הוכיח לו למיכל הכהן, כי כל עוד לא יהיה לו בית דפוס לעצמו לא יצליח כלל. ואמנם עוד בשנה הראשונה כבר פגש התנגדויות מצד המדפיס אשר לא הסכים לקבוע בדפוס מה שרצה הר“מ כהן לפרסם בעתונו, וכמה פעמים היה מוכרח העורך לותר על פרסום כמה מאמרים שכבר נסדרו בדפוס ושכבר גם נדפסו, ולהחליפם באחרים, בש”י פה“י. רק כדי למלא המקום. וכדי בזיון וקצף. וע”כ נסע מיכל כהן שוב לחו"ל, ויזניח את כל המערכת בידים בלתי מומחות. וסוף סוף נפסק העתון לזמן מה. המטרה העיקרית היתה להשיג בית דפוס בכל מחיר שיהיה, ואמנם בהיותו בוינה, בחברת ידידו ומעריצו הדרשן המפורסם דר' אהרן ילינק, הצליח חפצו בידו, כי בהשתדלות דר' ילינק השיג מ' כהן ראיון אצל הקיסר פרנץ יוסף ושם הביע בקשתו, שהקיסר שיש לו התואר “מלך ירושלם”, יעזור לו ברכישת בית דפוס לשם הוצאת עתון להפיץ השכלה בעיר הקדושה, והקיסר נעתר לו, וישלח לו לירושלם בית דפוס משוכלל לפי הזמן ההוא עם כל המכשירים הדרושים. ועוד טרם שב מ' הכהן ירושלימה כבר מצא שם את הדפוס, וכל אשר לו, מחכה ויחל להדפיס את “האריאל” בדפוס הקיסרי הזה6.

ובראותו כי נבול יבול לשאת על עצמו משא העריכה והסידור וגם את השגת המנויים, וכו' לכן מצא לו איש כלבבו, רע דבק מאח וידידו הנאמן רבי אברהם זוסמן מטלז, שהיה ידוע בירושלם לפקח מצוין ולמבקר חרוץ, איש אשר בעצמו היה ירא שמים קיצוני, אבל זה לא מנע אותו מלשפוך התרגזותו על הרבנים על אשר לא יעשו כלום לשפור המצב בנוגע לישוב ארץ ישראל. ובפרט אחרי אשר אז כבר היתה התעוררות חיה מצד הגאונים ר' צבי קלישר ור"א גוטמכר מגרידיץ, ומצד הרב אלקלעי וחבריו, ובמקום זה עסקו רבני ירושלים במחלוקות כמו זו של הרב מרדשקוביץ ועוד כיוצא בזו.

זכורני כי פעם אחת נכנס אברהם זוסמן בסערה לרבי שמואל סלנט ואמר לו: הפעם אני מוכרח להאמין אשר בני ירושלם הם חסידים גדולים.

– מה הסבה? – שאלהו הרב.

– מפני שאם הם רואים מעשיכם אתם ואינם משתמדים, זה מראה על חסידותם הנפרזת.

– מה זה עמך, ר' אברהם? – שאלהו הרב.

אז החל ר' אברהם לפרוט שורה שלמה של מעשים שנעשו אז בירושלם. “ואתם הרבנים שמים יד אל פה, כאלו אין זה נוגע לכם, שלום על נפשכם, וזה מראה כי גם אתם מסכימים לכל העשוי”.

ההתרגזות הזאת הועילה אז להשתיק במקצת חלק מהמריבה הגדולה אשר התחוללה אז בירושלים.

עם אברהם זוסמן זה השתתף מ. הכהן בהוצאת האריאל מתמוז תרל"ו והלאה.

בחוברת תמוז תרל"ו, שבאה אחרי הפסקה ארוכה של כמעט שנה תמימה, כבר נזכר אברהם זוסמן בתור חבר המערכת, והדפוס שניתן לשותפים אלה במתנה מאת קיסר פרנץ יוסף הראשון7.

במאמר אחד ארוך מאד, שנדפס בהמשכים רבים, בשם “תקות שוא או תוחלת ממושכה” מבאר העורך מיכל הכהן כל שיטתו בנוגע לישוב ארץ ישראל. המאמר בעצמו נוסד לכתחלה להביע רגשי התנגדות להמכון “מקוה ישראל” הנוסד ע“י חכי”ח בשנת תרכ“ט־תרל”א ואשר בו תלו רבים תקוות גדולות בנוגע לישוב ארץ ישראל. ולבסוף, לרגלי רוע ההנהלה שהיה באותו הזמן, נכזבה תוחלתם של “הרבים” ההם. כי הצליחה ההנהלה ע"י מעשיה להשניא את עבודת האדמה ולתת חרב ביד מתנגדי הישוב לתקוף את המצדדים.

העורך בעצמו ספר לי, כי המאמר הזה היה פעם נושא לווכוח נמרץ בין הרבנים, בנוגע לישוב א“י ע”י יסוד מושבות. בווכוח ההוא השתתפו הרבנים אוירבאך וסלנט ז“ל; שניהם התנגדו מפני נמוקים שונים. הרב אוירבאך חשש פן יזיק דבר זה להחלוקה, שהוא לפי שעה הענף היחידי אשר כל הישוב נשען עליו, והרב סלנט אמר שלזה איננו חושש, אלא חושש הוא שבהמושבות יפרצו ע”ז, גלוי עריות, ושפיכות דמים, וביאר איך אפשרים הדברים הללו להתהוות. אז קם הר“מ כהן ואמר: “נעניתי לכם, רבנים גדולים, והנכם צודקים שניכם, ואנכי כולי כדעתכם אתם. היינו: שאני לא חושש לנזק החלוקה כפי דעתו של הגרש”ס. ואינני חושש לע”ז ולג“ע ושפ”ד כפי דעתו של הגרמ“א. ותודה לכם על אשר עודדתוני להמשיך פעולתי גם להבא”.

שם במאמר ההוא מביא את תלונות הרבים על אשר נותנים חלוקה גם לאלה שאינם בעלי תורה, ומספר שכבר הוגשה תלונה כזאת לפני הרב ר' חיים מוולוזין, שהיה ראש מיסדי קופות רמבה“נ ברוסיה בעד אה”ק, והרב השיב להמתלוננים כדברים הללו, הראוים לאומרם:

“כל עמלנו הוא לישב את ארצנו הקדושה, ומי הם העוסקים בישיבה, אם לא בעלי מלאכה והסוחרים. גם יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם נקבע ליום צום ומספד לכל בני הגולה, יען מה? יען כי במותו בטלה ישיבת הארץ. ומי היו אז יושביה? הלא כורמים ויוגבים!”. (“האריאל” חוברת תשרי תרל"ז).

בין הסופרים אשר נתנו את ידיהם לעורך להשתתף במאמריהם ובשיריהם, היו זליג הכהן לויטראבך, אהרן צבי זופניק, אלעזר טלר, ישראל טלר, ועוד.

ספור אחד יפה בשם “היורש” נדפס ב“האריאל” אשר הוא ראוי להיות חוזר ונדפס בזמננו.

מענינים מאד המאמרים ע“ד התפתחות השכונות העבריות מחוץ לחומת ירושלים ופרסום תקנותיהן. מהן אנו רואים כי שכונת “משכנות ישראל” נוסדה ע”י 140 חברים שכל אחד שלם ½9 גרוש לשבוע. ובכסף הזה צריכים לבנות עשרה בתים בכל שנה, ולהגרילם ולמסרם ביד עשרה זוכים. גודל הבתים היה 6 על 6 אמות (מלבד עובי הקירות) או לפחות 6 על 5. ובאופן כזה נתפתחו המון השכונות בירושלים. העורך בעצמו שהיה בין הראשונים שיסדו את השכונה הראשונה מחוץ לחומה, בשם “נחלת שבעה”, בשנת תרכ"ט וגם היה מן הראשונים אשר שמו נפשם בכפם לצאת מן העיר ולגור שמה בעת ששערי העיר היו נעולות בכל הלילה, ופחד שודדים ולסטים היה עליהם, מלבד יליל כפירי אריות וגורי זאבים שנסבו על הבתים, ויטרפו את התרנגולות, ויחרישו ביללתם את האזנים. העורך הזה סיפר לי כי את המגרש בן 400 אמה קנה בעשר פרוטות שוּרוּק האמה, וכאשר שאלתיו:

“הוי, ידידי, אם היה כל כך בזול מדוע לא קנית יותר?”

"אל תשאל שאלות – ענה לי – “מדלית אוסר!” “גם הנפוליון שהוצאתי על המגרש לקחתי בהלואה”.

ה“אריאל” לא האריך ימים, מפני הסבות שביארנו לעיל, והמו“ל מוכרח היה לכתת שוב רגליו לחו”ל, ושם, ע"י השתדלות ידידיו, נתקבל בתור סופר ומזכיר להמוסדות הגדולים שבירושלים, ותעודתו הספרותית תמה ויהי לעסקן צבורי עד יומו האחרון8.


 

ו: עוד על “האריאל”

מפעולת הקיסר פראנץ־יוסף לטובת השכלת בני ירושלים9

טורח מרובה טרח חותני הרב רבי מיכל הכהן ז“ל במבחר ימיו להוציא עתונים שונים. יסד יחד עם החכם יחיאל ברי”ל והרה“ר ר' יואל משה סלומון את “הלבנון”, ואח”כ מפני סבות שונות חיצוניות נפסקה הוצאת “הלבנון” ומר ברי“ל נסע לקונסטנטינופול, ומשם לפאריס והלך וקידש את “הלבנון” לעצמו. יסד יחד את הר”ר עזרא בנבנישתי והר“ח רי”ד פרומקין ז“ל את “החבצלת” העברי והספרדי, וככה הצליח להקימו כמעט על יסודות שאינם רעועים. והנה התערבו מחרחרי־ריב בין השותפים, ולא היה אפשר להם לדור יחד בכפיפה אחת. בין כה וכה, והר”י ברי“ל עמד על לבנונו בפאריס ואח”כ במגנצה, הרי“ד פרומקין ב”החבצלת" והרי“מ סלומון בעתונו “יהודה וירושלים”. וכל עתון היה קיצוני מאד לפי רוח הזמן ההוא. “יהודה וירושלים” היה קיצוני קונסרבטיבי, ו”החבצלת" – קיצוני מתקדם, ובני המפלגה היותר גדולה שבירושלים, שהיו רחוקים משני הקצוות, התגעגעו אז על עתון שיהיה לא אש ולא שלג.

והמפלגה הזאת שמה עיניה בחותני ז"ל, שהוא יקבל עליו התפקיד ליסד עתון חדש, יהיה שבועי או חדשי, ובלבד שיהיה “אמצעי שלם”.

המה ידעו, כי חותני מר כהן במומחיותו הרבה בהנהלת דפוס ובעריכת עתונים, וביחוד ביופי הדפסתם, הוא רק הוא יכול ליצור אורגן חדש, שיהיה רצוי לרוב אחיו.

חותני, וחברו כנפשו הרב החכם רבי אברהם זוסמן מטלז ז“ל החליטו אז ליסד את “האריאל”, שהוא יספיק להעם הרחב בירושלים דרישותיו היותר נחוצות. מצד אחד יהיה עתון אינפורמציוני, ומצד אחר יהיה גם מדעי ובקורתי. ה”מדע" הצטמצם אז בתרגום מאמרים מלועזית לעברית בנוגע לידיעת הטבע ומדע הארצות, ובנוגע להמצאות החדשות, שהיו אז מפתיעות את הקוראים התמימים בירושלים, והבקורת התגבלה בבקור מעשי המוסדות והחברות, וביחוד החברות הגדולות באירופה, אשר מעשיהן מכוונים כלפי ארץ־ישראל. אבל עם צמיקות החומר היה זה בכל זאת די מזון בריא בתקופה ההיא לפקוח עינים עוורות ולהרחיב את השקפות העולם. השפה הצטינה אז כשהיתה מפואית או שולמאנית, וכל מי שהרבה לחקות את סגנונם של שני אלה, היה משובח. וחותני ז“ל דוקא סגל לעצמו את הסגנון המפואי והשולמאני בכל הקיפו ופנימיותו, וע”כ קראו תמיד את דבריו בצמא, וביחוד היו מאמרי הבקורת של חותני מענינים מצד עצמם מתוך חריפותם, פקחותם ובקיאותם בכל פרטי המעשים. ביחוד היה מפורסם אז מאמרו הגדול בהמשכיו הרבים נגד חכי"ח ומוסדותיה.

אבל סוף סוף נוכח הוא וחבריו לדעת, כי כל זמן שיהיו סמוכים על שלחן אחרים ותלויים בדעת אחרים בנוגע לדפוס אין תקוה שיתקדמו ויצליחו. המכשולים שפגשו מצד בעלי הדפוס היו גדולים, וההדפסה היתה כל כך רעה, ולנפש עדינה ואסתיטית כמו זו של חותני, שהיה בקי מאד בכל עניני דפוס, היתה ההדפסה בכל פעם כאיזמל בבשר החי.

וע“כ החליט בשנת תרל”ג לנדוד עוד פעם לחו“ל, במטרה לאסוף לו חתומים על עתונו, ויחד עם זה לטכס עצה עם ידידיו שבחו”ל איכה לרכש לו בית דפוס בפני עצמו, מכונה ומכשיריה ואותיות וכל אביזרייהו.

בדרכו עבר את כל ערי רומניה וגליציה, מקום שם היו לו ידידים נאמנים מאז ומקדם מכל מפלגות העם, כיראים כמשכילים, כחרדים כריפורמים, ומצד כולם נתקבל בסבר פנים יפות ובידידות, ומנויים השיג לו די והותר להוצאת עתונו.

אבל העיקר חסר היה עוד מן הספר. דפוס חסר לו. והכסף מנין ימצא?

בבואו לוינה התראה עם ידידו הרב החכם המצוין, המטיף הנודע ד"ר אהרן ילינק.

לד“ר ילינק היה מספר קטן של אוהבים, אבל כולם היו מהמבוררים והמסולתים שבעם. לא על נקלה היה אפשר להימנות בין ידידי ילינק. בחותני מצא ילינק איש כלבבו, אשר אף אם בדעות היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, בכל זאת היה חותני כחותם על לבבו ויאהבהו מאד ויתרועע אתו. ותמיד השתדל לרכוש לחותני אוהבים חדשים ורעים נאמנים. וידו של ילינק לא זזה מידו של חותני בכל עת היות זה האחרון בוינה, וע”כ הביע חותני באזני ילינק את דאגתו בנוגע לדפוס.

ויהי היום, בלכתם שניהם לטיל שלובי זרוע ברחוב הפרטר, שקועים במחשבותיהם, התעורר פתאם ד“ר ילינק באמצע השוק, והעמיד את רעו בן־לויתו כמעט בקול צעקה, שסב אליו עיני עוברי הרחוב. “שמע נא, רבי מיכל, פנה אליו ד”ר ילינק, זה עתה הופיעה עצה בלבי, איך שתשיג דפוסך. אנחנו נלך עתה הביתה, ואנכי אסדר לך בשמך מכתב להוד מלכותו הקיסר פרנץ יוסף, ובו אבאר בקצרה ובברור את מחסורך אשר יחסר לך, ותבקש מהקיסר, שהוא יחנך בדפוס, ולמען ברר לו נחיצות הדבר הנך מבקש ראיון ממנו. וכמעט בטוח אנכי שתצליח ותבוא אל מטרתך. והיה כי תשיג את הראיון לא לי להורותך מה שתאמר ולהבינך מה שתדבר, כי חכם אתה ופקח די לדעת בעצמך את אשר לפניך”.

ד"ר ילינק התרגש עוד יותר, כי בעיניו היתה העצה הזאת ברורה ובטוחה מאד, אשר אין בה כל פקפוק.

“אבל”, העיר ד"ר ילינק הלאה את חותני, “אבל ראשית כל עליך להחליף מלונך (חותני התאכסן כמובן בבית יהודי פשוט), למען ימצאוך תמיד בספירות יותר נעלות, ותהיה ראוי לחסדי מלכנו. וגם זאת עליך לדעת, כי בטח תהיה מעתה מוקף משגיחים נסתרים, אשר על כל שרשי רגליך יתחקו לחקור ולדרוש מעשך ומנהגיך, מטרתך ומצבך, ומאד ראה שתהיה נזהר מעט יותר בההנהגה החיצונית, אף שבתור ירושלמי אינך רגיל בכמו אלה”.

בדברם שבו אל מעון ד"ר ילינק, והאחרון סדר המכתב כיד הסגנון והמליצה הגרמנית הטובה עליו. תוכן המכתב היה בערך כזה:

“היות כי בארץ־ישראל בכלל, וירושלים בפרט, אשר שם הקיסר נקרא עליה בתור “מלך ירושלים”, דרוש עתון חשוב אשר יפיץ השכלה טהורה בין התושבים היהודים, ואשר בתוכם נמנים גם רבים מאוסטריה ואונגריה, הדורשים מזון ספרותי, ע”כ מקוה הח“מ, שהוא גם כן נתין אוסטרי, אשר הוד מלכותו, הטוב והמטיב לכל, יעזרהו בתפקידו זה, ואם יחוננהו בראיון מיוחד יבאר לו בפיו נחיצות הדבר שיהיה דפוס מיוחד למטרה זו בירושלים”.

המכתב נשלח על ידי הדואר ללשכתו הפרטית של הקיסר. חותני החליף את מלונו למקום חשוב מאד, ונבואת ד"ר ילינק אמנם באה, כי מאז היה חותני מוקף כמו ברשת של אנשים שונים, אשר לא הכירם ולא ידעם, ובכל זאת התענינו מאד במצבו, והיו חוקרים ודורשים מבעלי המלון והאורחים על טיבו של מר כהן הירושלמי, ומה מעשיו, ולאיזו מטרה בא לוינה. גם בבית ילינק חקרו ודרשו כמה פעמים, גם מצד המשטרה החשאית, על אודות חותני ופרטי הנהגותיו.

וכה עברו איזו שבועות, ופתאום הוזמן אל היכל הקיסר. והנה מלבד אשר ד"ר ילינק הואיל להורותו, איך יתנהג בעמדו לפני הוד מלכותו, הנה גם בבואו הארמונה הכינוהו שלישים אחדים באולם מיוחד לכל התכסיסים הדרושים לדעת בעת הראיון עם המושל, והעבידו אותו עבודה קשה עד שהרגילוהו בכל הצריך. מובן שבתור ירושלמי לא נסה בכמו אלה, אבל מתינותו וחכמתו עמדה לו לעבור בשלום כל הנסיונות, עד כי הובל אל אולם גדול מאד, שרק ארכו ורחבו היה יכול להטיל אימה על הבא שמה, ומתחת קלעים ירוקים הופיע פתאם לתוך האולם הוד מלכותו הקיסר בעצמו בלוית שני שרים מימינו ומשמאלו. אחר השלישים קרא בשם: מר מיכל כהן, מירושלים!

חותני הרכין ראשו והשתחוה לפני הקיסר, ויברך ברכת אשר חלק. הקיסר האיר פניו אלי ובשפת רצון אמר לו:

“תוכן מכתבך נמסר לי. מה תהא מטרת עתונך?”

“קדמה והשכלה!” השיב חותני.

“המרגישים שמה צורך בזה” הוסיף הקיסר לשאול.

“הדור הצעיר של המפלגות הבינוניות!” השיב שוב חותני באומץ רוח.

“הבאמת קשה להשיג האמצעים להקמת דפוס למטרה זו?”

“עד עתה, הוד מלכותו, לא עלה הדבר בידינו”.

“תודה רבה בעד הידיעות, ועוד אתענין בזה” אמר הקיסר ויעש בידו תנועה, שקבלת הפנים נגמרה.

חותני השתחוה שנית ויצא אחורנית בלוית שני שרים, שבפרוזדור לחשו לו, כי הצליח מאד, וכי לא פללו אשר יהודי מאסיה ידע לכלכל דבריו במשפטים כה קצרים וברורים.

בצאת חותני מהארמון רץ תיכף אל ידידו ד"ר ילינק, אשר כבר המתין לו לדעת התוצאות, ובשמעו את כל שאלות הקיסר ותשובות חותני שמח מאד ואמר: “עתה בטוח אני כי יהיה לך דפוס נאה ומשובח”.

חדשים אחדים עברו, ומהארמון אין קול ואין קשב, ולחותני ירט הדרך, ולא עצר כוח להתעכב עוד בוינה, וע"כ יעצהו ילינק לשוב ירושלימה, ואם תגיע תשובה רצויה יודיעהו בטלגרמה.

וחותני עשה גם הפעם כעצת ידידיו, וישב ירושלימה במלא חפנים שמות של מנויים. אבל עוד טרם דרך כף רגלו על מפתן ביתו והנה טלגרמה מד"ר ילינק, המודיעה לו כי הכל על הצד היותר טוב.

ואמנם מאת לשכת הקיסר נתנה פקודה לאחת הפבריקאות לשלוח לחותני מכונה חשובה לפי ערך הזמן ההוא וכל מכשירי דפוס עפ“י מה שסדר המטיף ד”ר ילינק. ואחרי זמן מועט באה כל ההזמנה ישר על שם חותני, בלי גם כל תשלום מכס, על פי ההערה שהכל הוא לצורך הצבור.

על גבי המכונה התנוסס נזר אוסטריה, והיא נמצאת עוד גם עתה באחד הדפוסים הירושלמים.



  1. מבטא תלמודי על דרך המשל: “אוגר בקיץ לחמו”. − המלביה"ד.  ↩

  2. ר“ל החוברת של אלול תרצ”ד.  ↩

  3. באמת השקיע ר“מ כהן מכוחותיו בה”חבצלת“, מלבד אשר שבע נדודים בארצות רבות עד שהצליח לקבל מנויים. גם שלח בימי מסעיו מאמרים בעד ”החבצלת“, ובעת אשר בביתו הוא, שרר העוני בכל אימתו, לא זכה להנות מ”החבצלת" כמעט כלום.  ↩

  4. ר“ל לא שם לב כי בהיות י”ד פרומקין וחותנו ישראל בק בעלי הדפוס והפירמן, על נקלה יכולים לדחות אותו ממחיצתם בכל רגע שירצו. ולכן אומר ש“לא ראה את הנולד”.  ↩

  5. גם מגדולי הערבים נכנסו לתווך בין העורכים. וביחוד שיך יוסף בן אבו אסעוד, שיך בית המקדש, שהיה ידידו של ר"מ כהן. אבל הקרע היה חזק, ונשאר בלתי מתאחה.  ↩

  6. בהחוברת השביעית “לפי שעה” שיצאה בזמן מלחמת העולם ע“י מר יצחק יעקב ילין וע”י הרב גרוס, שם פרסמתי מאמר בשם “האריאל” שבו בארתי בארוכה פרטי הראיון הזה אצל הקיסר אשר אז חונן הקיסר את הכהן בדפוס יפה.  ↩

  7. אם לא אשגה נמצאת המכונה הזאת עם הנשר האוסטרי שעליו בבית דפוסו של מר צוקרמן.  ↩

  8. מיכל הכהן שהיה חותנו (או בשמו המלא יצחק אליהו מיכל הכהן) נולד בשנת תקצ“ד לאביו הרב אליעזר הכהן זצ”ל האבד“ק יאסווין פ. קובנו, ולאמו הרבנית מ' באדאנא ז”ל.

    אביו רבי אליעזר הכהן היה נכדו של הרב רבי מיכל מדאטניווא, שהיה רבו של הגר"א מווילנא. ונזכר בס' עליות אליהו.

    בראשית המאה הזאת החליט הרב אליעזר לעזוב את עירו ולנסוע עם משפחתו לארץ ישראל. אבל יחד עם זה החליט גם לעזוב את הרבנות וללמוד איזה מלאכה למען יוכל להתפרנס מיגיע כפו בירושלים ולא יהיה זקוק לקבל “חלוקה”. ולמטרה זו הזמין כשנה אחת לפני נסיעתו את אחד הרצענים שבעירו, למען ילמדהו בסתר בביתו את המלאכה הזאת, מלאכת הרצענות, מבלי שירגיש בזה מי שהוא. וכאשר ידע בנפשו כי הוא כבר רכש לו בקיאות ומומחיות במלאכה זו, אז יסע לא“י. וכן היה. ותכניותו היתה שהוא יבא לא”י בסתר פנים, בתור רצען, ולא בתור רב, וכמה שירויח יספיק לו.

    בחורף תר“ד עזב את עיר רבנותו. כל אנשי העיר והסביבה, באו ללוותו ובקושי נפרדו ממנו. עד בואו סטמבולה, עברו עליו כשלשה חדשים. ואח”כ מסטמבול נסע באנית תורן שהפליגה בהפסקות גדולות מחוף לחוף, ומנמל לנמל, באופן שהנסיעה מקושטא ליפו ארכה ששה חדשים, ובעמל רב הגיע הרב ליפו הוא ואשתו ובנו הנער, ושלש בנותיו. וביום ג' תשרי תר"ה באו ירושלימה בסתר פנים, ותיכף שכר לו חנות קטנה ברחוב היהודים, ויחל לעשות מלאכתו, מלאכת הרצענות.

    בני ירושלים הביטו על “הרצען” החדש בתמהון, כי לא התאימה כל הויתו של האיש אל מלאכתו. אצבעותיו היו עדינות ולבנות יותר מדי מלעסוק בסנדלרות, כי סוף סוף, גם סנדלר מומחה לא היה, אלא אושכפי.

    אבל לצערו, עברו על חנותו אחדים מבני מחוזו, שהכירוהו, וישתוממו על המחזה, רב גדול בישראל עוסק בירושלם ברצענות. מתחלה החלו לפקפק, אולי דמיונם מטעה אותם. אבל כאשר נגשו אליו והחלו לדבר עמו, למרות השתדלותו להתחפש, לא עלה בידו, ויכירוהו. ויבאו ויספרו החידוש הזה לרבנים הגאונים של אותו זמן, והם שלחו משלחת אל החנות לבוא עמו בדברים להודיעם פשר דבר על מה זה ועל מה זה משפיל את כבוד הרבנות ועוסק במלאכה שאינה ראויה לו. ואם חסר לו לפרנסת ביתו יודיעם והם ישתדלו לבל יחסר לו כלום. והוא הוסיף להתחפש ולהתנכר, ולאמור כי איננו האיש שהם חושבים. אבל סוף סוף נתגלתה האמת, והרבנים הכבידו אכפם עליו שיעזוב את חנותו, ויבוא לבית המדרש. ההתגלות הזאת ציערה אותו מאד ונגעה עד נפשו עד כי חלה מאד. וכשני חדשים אחרי בואו, ביום ג' כסלו תר“ה גוע וימת. ויקבר במרום הר הזיתים בבי”ע של הספרדים.

    הנער מיכל נשאר יתום בן אחת עשרה שנה, ונתקבל בבית אחד מקרוביו, הרב רבי שבתי הלוי ושם גודל. ויהי מתלמידי רבי שמואל סלאנט ועוד רבנים אחדים, אשר אחרי עבור שנים אחדות הכתירוהו בתור “עלוי” מצוין, וגם בתור שו“ב מומחה, וכל רבני הדור, ישעיה ברדאקי, זונדל סלאנט, ורש”ס וכו', – כולם סמכו ידיהם עליו בכתב “המליצה” שמסרו לו בשנת תרט“ו, כאשר נסע לחו”ל להשתלם בהישיבות שבליטא ובפולין. שם הכיר לדעת את הרב חיים פיליפובר, שהיה ידוע לצדיק גמור, אבל עם זה גם לאחד המקילים ומתירים בשאלות דתיות. והגאון הזה השפיע עליו מאד מאד. בנסיעתו זו השתתפו גם חבריו הנאמנים בעת ההיא יואל משה סלומון, יוסף ריבלין, ויחד עשו הנסיעה הזאת כשנתים. ובשובו ירושלימה הביא עמו גם רכוש רוחני כביר ויחליט להתעסק בעניני דפוס. הוא היה הראשון בירושלם אשר רכש לו דפוס־אבן (ליטוגרפיא) ואח“כ החל להתענין בהוצאת עתון. ויחד עם חברו יחיאל בריל ועוד, החל לערוך את ”הלבנון“ בירושלם, בתרכ”ג. העתון יצא כשנה תמימה, אבל פגשו כנזכר לעיל מכשולים, ויחיאל בריל נסע לחו“ל, אז השתתף מיכל הכהן עם אברהם ראטענבערג ואת הצעיר ישראל דוב פרומקין להו”ל את ה“חבצלת”. התוצאה הזאת לא ארכה רק ירחים אחדים והופסקה מתרכ“ג עד תר”ל שאז שוב החלו להוציא החבצלת, גם בעברית גם בספרדית (לאדינו). את הספרדית ערך החכם עזרא בנבנשתי מבולגריא. ההוצאה הלאדינית לא הצליחה, מסבת מעוט המנויים. אבל החבצלת העברית האריכה ימים. בקרב הזמן נשארה החבצלת נחלת פרומקין.

    החבצלת נטתה להתקדמות ויואל משה סלומון החל לערוך עתון בשם “יהודה וירושלם” שהיה לגמרי על צדם של קנאי הדור. לכן החליט מיכל כהן להוציא לאור עתון בינוני, שיהיה רחוק מן הקצוות ומן המפלגות. וימצא לו חבר, אחד הפקחים הוותיקים שבירושלם, הרב אברהם זוסמאן מטלז. ויחדו החלו להוציא לאור את “האריאל”. המטרה והשאיפה: לשוב אל החקלאות, או כפי שקראו אז בשם “עבודת האדמה בא”י“. העתון ”האריאל“ הלך בשיטתם של הגאון ר' אליהו גוטמאכר מגריידיץ והגאון אלקלעי מבלגרד, ועי”ז קמה התעוררות לקנות את יריחו. ואחרי שזה לא הצליח, נולדה מזה התנועה לבנות את פתח תקוה.

    מיכל הכהן שרת אח“כ בתור סופר ומזכיר הת”ת וישיבת עץ חיים והבקו“ח הוספיטאל ואח”כ בביה"ח משגב לדך, והשתדל הרבה להביא אחדות בין האשכנזים והספרדים, בלא הצלחה.

    ויגוע וימת ביום כ“ד אלול תרע”ד בתחלת הימים, שפרצה מלחמת העולם. הובא לקברות בהר הזיתים.  ↩

  9. הפרק הזה נכתב שנים הרבה לאחר המאמר הראשון על “האריאל” – ולמען “ההיסטוריה” ראוי ליתן את שניהם.  ↩